החרם על רוסיה תואם את המגמה הזו, ואותה מנסה לנצל גם תנועת ה-BDS בקידום חרם נגד ישראל.
אין צרה בעולם שהפלסטינים אינם מנסים לנצל לטובת התעמולה האנטי-ישראלית שלהם. כך היה בנושא הקורונה, וכך קורה גם בעניין המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.
העולם המערבי מאוחד ונחוש באהדה לאוקראינה, מזדהה עם האוקראינים ויוצא נגד התוקפנות הרוסית. התנועה האנטי-ישראלית מבקשת לנכס לעצמה רגשות אלו.
התעמולה הפלסטינית מנסה לצייר מחד גיסא את ישראל כשווה לרוסיה – פושעת מלחמה אכזרית, פולשת, רוצחת אזרחים ודורסת זכויות אדם, ומאידך גיסא מציירת את העם הפלסטיני כחלש, מדוכא וחסר אונים, אם כי נחוש, כמו העם באוקראינה.
במשך שנים ישראל מנסה להילחם בתנועת החרם והדה-לגיטימציה שהפלסטינים מזינים ברחבי העולם המערבי, עד כה בהצלחה לא מועטה. על אף הצלחות נקודתיות לא הצליחה התנועה עד היום להביא לפגיעה כלכלית משמעותית בישראל. כמו כן, אף שישנן החלטות רבות במנגנונים בינלאומיים נגד ישראל, כמעט בכל נושא, לא הצליחו הפלסטינים להביא לבידודה של ישראל או לגבות ממנה מחירים משמעותיים בזירה הדיפלומטית.
אך לא לעולם חוסן. בסוף חודש מרץ 2022, לדוגמה, מתקיים שבוע האפרטהייד, המוקדש כמובן לישראל, בכ-200 קמפוסים וערים ברחבי העולם. אין ספק שהנושא האוקראיני יהווה חלק מרכזי בתעמולה האנטי-ישראלית במסגרת זו.
מאות הארגונים (בהערכה שמרנית) הפועלים לקדם את התעמולה האנטי-ישראלית מקיימים כנסים, פונים למקבלי החלטות, כותבים ניירות עמדה, פועלים מול האו”ם ומוסדותיו ומציפים את המדיה החברתית.
התקשורת הכללית אינה מתעסקת בימים אלו בפלסטינים – אין לה או לציבור קשב לכך. אך נראה כי הקשב לנושא הפלסטיני יחזור, ומעגלי הדה-לגיטימציה הפועלים כל העת, גם אם רחוק מעינו של רוב הציבור בישראל, יתגייסו למאמץ ניכר לרתום את המציאות העגומה באוקראינה נגד ישראל.
יש חשש אמיתי מהתפתחות בזירת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC). כבר ברור שהגוף הזה, שלידתו הביאה תקוות גדולות לצדק בינלאומי, הוא לא יותר מאשר גוף פוליטי בכסות בית משפט.
המלחמה באוקראינה מוכיחה שוב כי אין בכוחו של בית הדין למנוע מלחמות או לעצור פושעים מלבצע מעשי זוועה. אף על פי שה-ICC התבקש לפעול עוד מימי כיבוש קרים, לא נפתחה עד לאחרונה חקירה רשמית נגד רוסיה. אך ניתן לראות כי בתנאים פוליטיים שונים המערב משתמש ב”גלגלי הצדק” כמנוף נגד רוסיה. פוטין לא צפה את עוצמת תגובתו של המערב בהקשר של הסנקציות הכלכליות, וככל הנראה לא צפה גם התפתחות זו בבית הדין הבינלאומי. צווי מעצר, אם יוצאו לפוטין ולבכירי צבא וממשל רוסיים, יכולים לתרום לבידודה הבינלאומי של רוסיה. למשל, למנוע מנתבעים לצאת מגבולות המדינה (אלא אם פוטין יגיע להסכמים דו-צדדיים עם מדינה מארחת שתסכים לא לאכוף את הצווים בשטחה). יש לציין שכלים אלו לא הופעלו מעולם נגד מדינה לא אפריקאית, בוודאי שלא נגד שחקנית משמעותית בזירה הבינלאומית כמו רוסיה.
התקדים שמסתמן בהקשר הרוסי, בצירוף מעמדה המעורער כבר של ישראל ב-ICC (ערכם המצטבר של הישגי התנועה האנטי-ישראלית הצליחו להביא לפתיחת חקירה נגד ישראל כבר לפני כשנתיים) ותוכני התעמולה החדשה מאיימים לקבע נרטיב המשווה בין רוסיה לישראל. רוסיה וישראל עלולות לחלוק את ספסל הנאשמים הבינלאומי.
המלחמה באוקראינה גם יצרה תקדים חדש – סנקציות חזקות ומשמעותיות מכיוונו של המגזר הפרטי. בן רגע סגרו ענקיות תעשייה רבות את עסקיהן ברוסיה, פיטרו אלפי עובדים ומנעו מגוון של שירותים מהאזרחים הרוסיים. ההתגייסות אולי נראית לנו חיובית בהקשר האוקראיני, אבל עלינו לזכור כי בפעם השנייה הלחיצה על ההדק הופכת מהירה ופשוטה הרבה יותר. אולי ברבות הימים יתגלה שההפסדים היו רבים מדי למדינות המערב או לחברות עצמן, ועל כן תצטנן התלהבותן לפעול כך שוב. זאת מוקדם לקבוע. אך המגמה העכשווית בתעשייה המערבית היא להגביר את מה שנקרא אחריות תאגידית. כלומר, ויתור על רווחים למען תמיכה במטרות הנחשבות מוסריות כגון ניצול עובדים, ילדים ואיכות הסביבה. החרם על רוסיה תואם את המגמה הזו, ואותה מנסה לנצל גם תנועת ה-BDS בקידום חרם נגד ישראל.
לכך מתווסף גם איום בדמות הרשימות השחורות, פרסום שמותיהן של חברות הפועלות מעבר לקו הירוק שאותן האו”ם ממליץ להחרים, והרשימות יכולות להתעדכן מדי שנה. כמו כן, ישנה ועדת חקירה חדשה שהוקמה באו”ם בעקבות מבצע “שומר החומות”. לוועדה מנדט חסר תקדים לבדוק את “פשעי המלחמה” של ישראל, ולרשותה משאבים רבים ואפשרות להמשיך לחקור ולפרסם מסקנות לנצח נצחים.
ברוב המכריע של המקרים הטיעונים שהפלסטינים משתמשים בהם הם מעין-משפטיים. צריך להכיר אותם, ולהתכונן להשמיע את טיעוני הנגד לפני שהתעמולה מתקבעת בתודעה.
אחת הטענות הנשמעות היום היא שהרג אזרחים באוקראינה דומה להרג אזרחים בעזה, ושניהם פשעי מלחמה. אף על פי שבשני המקרים מתרחש הרג של אזרחים, המקרים הם שונים בתכלית.
המשפט הבינלאומי (משב”ל) מכיר בעובדה שבמלחמה ייתכנו אזרחים הרוגים, והנסיבות שבהן נהרגו חשובות על מנת לקבוע האם בוצע פשע מלחמה. השאלות הנכונות לבדיקת העניין הן:
- האם המטרה הייתה צבאית או אזרחית?
אם צה”ל ירה על בניין מגורים מתוך הבנה שמדובר במפקדה של חמאס, מקום לאחסון נשק או ירי טילים – הרי שהמטרה היא בבירור מטרה צבאית ולא אזרחית. זה שונה מהתמונה שמצטיירת באוקראינה. שם הרוסים מכוונים את נשקם אל מטרות אזרחיות כמו בנייני מגורים, בתי חולים, גני ילדים וכו’. הרוסים יכולים תאורטית לטעון שהייתה להם סיבה להאמין שמדובר במטרה צבאית ולא אזרחית.
- נשאלת גם השאלה האם הנזק ההיקפי היה פרופורציונלי לחשיבות המטרה הצבאית שהותקפה.
שאלת הפרופורציונלית והעובדה שהציבור, כולל מקבלי ההחלטות, אינו מבין בה דבר, הפכה לקרדום לחפור בו אצל הפלסטינים. הרושם השגוי שהתנועה האנטי-ישראלית הצליחה לייצר הוא ששאלת הפרופורציונליות נוגעת להשוואה בין הנזק שנגרם לצד אחד לזה הנגרם לצד השני. הפלסטינים משווים בין כמות ההרוגים בצד הפלסטיני לאלה שבצד הישראלי, אף על פי שהמספרים אינם יכולים להעיד על פרופורציונליות.
ראשית, ברור שהמשב”ל אינו דורש להקריב את אנשי אחד הצדדים בשביל להגיע למספר הרוגים דומה לזה של היריב כדי להצדיק פעילות צבאית. מטרתו האמיתית של עקרון הפרופורציונליות היא לוודא הלימה בין חשיבות המטרה הצבאית שהותקפה לבין הנזק ההיקפי שנגרם.
לדוגמה, הפלת פצצה בכיכר עירונית והריגת חייל אויב אחד תוך כדי הריגת 10 אזרחים נראית לכאורה מוצדקת, כי זו הייתה מטרה צבאית, אבל האם בשביל להרוג בסה”כ חייל אחד סביר להרוג גם 10 אזרחים? יש להניח שהתשובה לכך היא שלילית. ערכו של חייל בודד בלחימה הוא די נמוך, והנזק ההיקפי גבוה. אבל אם איש הצבא אינו חייל פשוט אלא קצין בכיר מאוד שהמשך חייו יכול לשנות את תוצאת המלחמה, ייתכן שהתשובה תהיה אחרת.
כדאי להכיר בכך שלמשב”ל אין תשובות או סטנדרטים ברורים בעניין הפרופורציונליות, לכן קשה לחרוץ דין על התקיפות הרוסיות באוקראינה אף על פי שהן בהחלט אינן נראות פרופורציונליות. מה שכן ברור הוא שהלחימה הישראלית בעזה מקיימת רף גבוה יותר מזה שמקיים כל כוח צבאי אחר בעולם במבחן הפרופורציונליות. ישראל בוחנת כל מטרה, מוודאת שמדובר במטרה צבאית, בודקת אפשרות לנזק היקפי, יורה בנשק מדויק, מזהירה את האזרחים לפני תקיפה וכו’ וכו’. יש לציין שהמשב”ל עוד לא התאים את עצמו לעולם של לחימה א-סימטרית ולמקרים שחיילי האויב אינם לובשים מדים, מתחבאים בתוך אוכלוסייה אזרחית ואף משתמשים בה כמגן אנושי. בכל מקרה ברור מאוד שגם בהיבט הזה ההבדל בין ישראל לרוסיה הוא כהבדל בין שמיים וארץ.
- שאלה נוספת עוסקת בשאלה מי הוא התוקפן ומי פועל להגנה עצמית.
ההבדל בין מלחמה יזומה ללא הצדקה ברורה (מלחמת תוקפנות) למלחמת הגנה הוא חשוב מאוד בעולם המשב”ל. אם החמאס לא יתקוף את ישראל לא תהיה מלחמה; אילו לא הייתה רוסיה פולשת לאוקראינה לא הייתה מלחמה.
השגת מטרה פוליטית, דתית או לאומית אינה נחשבת עילה מספקת לפתיחה בלחימה (Casus belli).
לסיכום, בחינה כנה של הלחימה הישראלית בעזה בראי המשב”ל מובילה למסקנה חד-משמעית כי אין מקום לטענות משפטיות נגד ישראל בהקשר הזה. הפלסטינים פועלים לעוות את המינוחים המשפטיים ואת העובדות בשטח על מנת להביא לדה-לגיטימציה, סנקציות וחרם נגד ישראל. לכן, חשוב ללמוד להשתמש במונחים המשפטיים, להחדיר לתודעה שישראל פועלת להגנה עצמית ולהבדיל בבהירות בין מעשי ישראל לבין מעשי מדינות או גופים לא-מדינתיים הפועלים בתוקפנות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Flickr/jbdodane
- בניית אתרים