האו”ם קיבל לאחרונה החלטה לבקש מבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) חוות דעת משפטית על היבטים הנוגעים ל”כיבוש” הישראלי. מאמר זה מטרתו להסביר את משמעות ההליך ב-ICJ, את השלכותיו האפשריות ואת הדרכים שעל ישראל לנקוט כדי להתמודד עם האיום הנובע ממעורבות ה-ICJ.
ב-6 בנובמבר נתקבלה בוועדה המיוחדת של האו”ם לפוליטיקה ולדה-קולוניזציה החלטה להעביר לידיו של בית הדין הבינלאומי לצדק (The International Court of Justice – “ICJ”) בקשה לחוות דעת משפטית על היבטים הנוגעים ל”כיבוש” הישראלי. ההחלטה עברה ברוב גדול של 98 מדינות מול 17 שהתנגדו (52 נמנעו).
החלטת הוועדה תיכנס לתוקף רק אם תעבור גם בעצרת הכללית של האו”ם. על פי ניסיון העבר יש סבירות גבוהה שחוות הדעת של ה-ICJ תעבור.
הבקשה לחוות דעת מכוונת אל בית הדין הבינלאומי לצדק, ה-ICJ, שמטרתו לדון בסכסוכים בין מדינות לאחר הסכמתן. (יש להבחין בין בית הדין הבינלאומי לצדק לבין בית הדין הבינלאומי הפלילי [ה-International Criminal Court – “ICC”] שתפקידו לדון בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות.) בנוסף, בית הדין הבינלאומי לצדק משמש למתן חוות דעת בסוגיות משפטיות שמופנות אליו על ידי העצרת הכללית של האו”ם.
ישראל כבר נתקלה בחוות דעת של ה-ICJ. בשנת 2004 נתבקש בית הדין לחוות דעתו על נושא גדר הביטחון שבנתה ישראל בעקבות גל הפיגועים של האינתיפאדה השנייה.
אז, מדינת ישראל בחרה שלא לשתף פעולה עם בית הדין. תוצאותיו של ההליך אכן הוכיחו את צדקתה של הנחת היסוד הישראלית שגרסה כי ההליך לא יתבצע באובייקטיביות ומקצועיות. בית הדין קבע כי “גדר ההפרדה שבונה ישראל בגדה המערבית היא בבחינת סיפוח ואינה חוקית”. השופטים קבעו כי ישראל “נדרשת להפסיק מייד את עבודות בניית החומה בשטחים הכבושים הפלסטינים, גם באזור ירושלים, ולפצות את כל המעורבים”, בניגוד לעמדה הישראלית בנושא.
אומנם ה-ICJ, כמו ה-ICC, הוא גוף לכאורה שיפוטי ולא פוליטי, אך מינוי השופטים הוא תהליך פוליטי אופייני לאו”ם. לכן, מדינת ישראל בוחרת באופן שיטתי שלא להשתתף בהליכים המוטים המתקיימים נגדה במסגרת המוסדות הבינלאומיים. גם הפעם אין ספק בכך שבית הדין לא ישפוט את הנושא באובייקטיביות, ואין טעם לאשליה שמדינת ישראל תזכה למשפט צדק. בחינת לשון ההחלטה ואופן ניסוח השאלה המשפטית שהוצגה מצביעה על ההטיה נגד ישראל:
…What are the legal consequences arising from the ongoing violation by Israel of the right of the Palestinian people to self-determination, from its prolonged occupation, settlement and annexation of the Palestinian territory occupied since 1967, including measures aimed at altering the demographic composition, character and status of the Holy City of Jerusalem, and from its adoption of related discriminatory legislation and measures?
סוגיות שהן בליבת הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוצגות על פי הגרסה הפלסטינית.
למשל, הניסוח קובע כי ישנה הפרה מתמשכת של הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, ורק שואל מהן ההשלכות המשפטיות הנובעות מעובדה זאת; הנוסח קובע כי ההפרה היא בעקבות ה”כיבוש”, ואינו מתחבט בשאלה האם מתקיים כיבוש; הנוסח קובע כי יש סיפוח, ושישנם אמצעים שישראל משתמשת בהם על מנת לשנות את המרקם הדמוגרפי בשטחים, וכן כי ישנה חקיקה ואמצעים ישראליים המפלים את הפלסטינים.
ההשלכות
אין זו הפעם הראשונה שבית דין בינלאומי מאמץ עמדה אנטי-ישראלית ושומט את הקרקע מתחת ללגיטימיות המשפטית של העמדות הישראליות, כדוגמת חוות הדעת על הגדר, או החלטת בית הדין הפלילי כי יש לו סמכות לשפוט את ישראל בהקשר הפלסטיני.
ראוי לציין שבשונה מהליכים המתקיימים בבית הדין הפלילי, הליך זה של בית הדין לצדק אינו מחייב משפטית, ולפסק הדין מעמד של חוות דעת או המלצה בלבד.
עם זאת, חוות הדעת הללו מזיקות לישראל בשל ההילה האופפת את סמכותו ומעמדו של בית הדין. חוות דעתו נתפסת כבעלת משקל רב בזירה הבינלאומית. אכן, חוות הדעת בעניין הקמת הגדר מצוינת במספר רב של דוחות וגינויים של ארגוני חברה אזרחית ברחבי העולם; החלטה 2334 של מועצת הביטחון, החלטות של מועצת זכויות האדם, אונסק”ו וגופים בינלאומיים אחרים, כמו כן היא נוכחת בפרלמנטים מדינתיים שונים. לדוגמה, במדינות אירלנד וצ’ילה כבר הוגשו הצעות חוק המבקשות להפוך לעבירה פלילית כל פעילות עסקית שמקורה מעבר לקו הירוק. בשני המקרים זכו ההצעות לתמיכה פוליטית רחבה בתוך המדינות, ונעצרו רק בשל מהלכים משפטיים ודיפלומטיים מאומצים מצד ישראל. ישנו דור צעיר, חלקו כבר הגיע למעמד השפעה בפוליטיקה, בתקשורת או בביטחון, אשר גדל והתחנך על התודעה הכוזבת כי ישראל היא מדינה פושעת. חוות דעת משפטיות מהוות כאמור מקור משמעותי יותר מאשר החלטות פוליטיות של העצרת הכללית של האו”ם. הן מחזקות את העמדה האידאולוגית האנטי-ישראלית. המאמצים לשלול לגיטימיות מישראל נעשים לא רק במישור של פוליטיקה מדינתית או בינלאומית, אלא גם מופנים ליוזמות חרם של גורמים עסקיים, תרבותיים ואקדמיים. כל אלה צפויים לקבל רוח גבית מחוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק.
על אף מעמדן הלא מחייב של חוות הדעת של ה-ICJ, ניתן להשתמש בהן במוסדות אחרים להזיק לישראל. לדוגמה, חוות הדעת יכולה להשפיע על החלטת בית הדין הבינלאומי הפלילי (ה-ICC), אשר יכול לפתוח בחקירה נגד מנהיגים ישראליים שעלולה לגרור צווי מעצר וסנקציות בינלאומיות. בהחלטתו בעניין הסמכות ב-2021 נשען בית הדין, בין היתר, על החלטת ה-ICJ הקודמת בנושא הגדר. מעל ראשה של ישראל עדיין מרחף האיום של ההליך הפלילי נגדה ב-ICC, אשר יכול ליצור אתגרים גדולים למערכות היחסים של ישראל עם מדינות העולם, גם עם ידידות קרובות. קשה לאמוד בשלב הזה את הנזק אשר עלול לצמוח מההחלטה החדשה ומחוות הדעת של ה-ICJ שככל הנראה תבוא בעקבותיה.
עם זאת, ועל אף מעמדה הבעייתי של ישראל במוסדות הבינלאומיים, ישראל ממשיכה לשפר את יחסיה הדו-צדדיים עם מדינות רבות: חותמת על הסכמי שלום חדשים וממשיכה לבסס עצמה כמעצמה טכנולוגית, מודיעינית וצבאית. לצד זה, חשוב להכיר בסיכונים של הפעילות המשפטית נגד ישראל.
מה על מדינת ישראל לעשות
מדינת ישראל צריכה להמשיך לא לשתף פעולה עם ה-ICJ. העדר שיתוף הפעולה אומנם אינו מקדם החלטה טובה יותר עבור ישראל, אך לכל הפחות הוא משדר עמדה נחרצת המסרבת להכיר בלגיטימיות של הליכים אלה נגדה, ומאפשר לה לתקוף את ההליך, ואף את בית הדין, על אופיו הפוליטי האנטי-ישראלי.
מדינת ישראל צריכה למנף את מעמדה במישור הדו-צדדי ביתר שאת על מנת לשנות דפוסי הצבעה באו”ם. הדבר נכון גם כלפי מדינות ידידותיות ברחבי המזרח התיכון, אירופה ומקומות אחרים. על ישראל לתת עדיפות לדרישה לשנות דפוסי הצבעה באו”ם במדינות שנהנות משיתוף פעולה בתחומי מודיעין, טכנולוגיה צבאית וחדשנות טכנולוגית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Pacific Press Agency / Lev Radin
- בניית אתרים