השנים האחרונות מראות כי הפעלת הכוח הישראלית, גם אם האטה את קצב התפתחותן של התוכניות האיראניות, עדיין לא היה בה כדי להסיט את כוחות הציר השיעי ממסלולם. הנחישות האיראנית מעמידה בפני ישראל את הבחירה בין נקיטת יוזמה אסטרטגית – מול יריבים שהם עדיין חלשים ממנה – לבין אסטרטגיה סבילה שעלולה להוביל למלחמה מול יריבים המשתלבים לכלל עוצמה קונבנציונלית קרובה לסימטרית. המשמעות המעשית מחייבת מעבר מגישה מתגוננת המיוצגת באמצעות “כיפת ברזל” לגישה יוזמת המעמידה “קיר ברזל” מול שאיפותיה של איראן.
מבוא
הדילמות של צה”ל בשאלת המענה למלחמות הא-סימטריות אינן חדשות. בדיון מטכ”ל שהתקיים לפני קרוב ל-30 שנה בנושא עתיד המלחמה – בצל חיסולו של צבא סדיר גדול, זה של עיראק, על ידי הצבא המקצועי האמריקני, שלהלכה היה קטן ממנו בהרבה במספר העוצבות הלוחמות – עורר מומחה צבאי אי-נוחות בקרב חברי פורום המטה הכללי כשטען כי הולכת ומסתיימת התקופה שבה היה הארגון שניהל את המלחמה מדינה. התוצאה לא תהיה עולם ללא מלחמות, אלא מעבר לתבניות א-סימטריות. בעתיד תהיינה המלחמות נגד ארגונים שאינם מדינות, טען, והוסיף כי העבר, כולל העבר הקרוב, מוכיח שצבאות קונבנציונליים אינם ערוכים להתמודד היטב עם מלחמות אלה.[i]
ואכן כך היה. דעיכתו (לעת עתה) של עידן המלחמות הקונבנציונליות באזורנו, והסרתו של האיום הקיומי שנשקף מהן, הוליד עידן שבו מלחמות ומערכות צבאיות מסתיימות ללא הכרעה. הציפייה כי הדומיננטיות הבלתי מעורערת של החברות המערביות תוביל ליציבות גלובלית, ושיהיה ביכולתן לדכא במהירות וביעילות מוקדי התנגדות, נכזבה. שלושת העשורים שחלפו מאז עלתה על הפרק המחשבה על “קץ ההיסטוריה” הוכיחו לא רק כי הדומיננטיות המערבית מאותגרת, אלא אף שקיים ספק גדול אם יש לדמוקרטיות המערביות השבעות היכולת, ולא פחות מכך הרצון, הנדרשים להתמודד עם אתגרי המלחמות הא-סימטריות של המאה העשרים ואחת.
תובנות אלה חלחלו ללב המחשבה הצבאית-ביטחונית הישראלית והובילו לשינוי עמוק. הדוקטרינה הישראלית שכוונה להשגת הכרעה צבאית במלחמה כוללת, באמצעות תמרון יבשתי מהיר ועמוק נגד צבאות ערב, שינתה פניה. את מקומה תפסו רעיונות ותפיסות פעולה אל מול האיומים החדשים שעלו מכיוונם של ארגונים שפעלו בשיטות לא סדורות, בעיקר בדפוסים של גרילה וטרור. החתירה לניצחון ברור התחלפה בשאיפה להשיג הישגים מוגבלים, תודעתיים בעיקרם, מתוך הכרה כי הפתרון יושג מחוץ למגרש הצבאי. השאיפה למלחמות קצרות (שבסופן ניתן יהיה לשחרר את מערך המילואים, שהיה עיקרו של הכוח הלוחם) פינתה את מקומה למערכות ומבצעים מוגבלים ממושכים, ואילו בצד המבצעי תפסה ה”אש מנגד” את מקומו של התמרון היבשתי, כמאמץ המרכזי. מגמות אלו השפיעו עמוקות על האופן שבו צה”ל נערך למלחמה, על האופן שבו הוא מפעיל את כוחו, ובהמשך כמובן על המגמות בבניין הכוח.
המערכות האחרונות מול חיזבאללה – שלוחתה של איראן בלבנון – ומול חמאס ושאר ארגוני הטרור בעזה, הפועלים אף הם במסגרת האסטרטגיה האיראנית, חשפו פערים עמוקים בדוקטרינה הישראלית אל מול איום זה. לאחר ארבעה סבבי עימות בעזה (וכמה “מיני-סבבים” קצרים יותר) ישראל מוצאת את עצמה בדיוק בנקודת ההתחלה, מול איומים שרק משתכללים ומתגברים. מן הצד השני האיראנים ממשיכים, במלוא העוצמה, לפתח הן את איומי הגרילה והטרור באמצעות שליחיהם, והן את מיזם הגרעין.
במקביל מנהלת מדינת ישראל את “המערכה שבין המלחמות” (מב”ם). מערכה זו מופעלת באופן שיטתי, מתמשך ובמלוא העוצמה כדי לדחוק את רגלי האיראנים מסוריה ולפגוע בהצטיידות חיזבאללה באמצעי לחימה מתקדמים. אך הגם שמערכה זו נחשבת למוצלחת, עדיין אין בה כדי לשנות את המציאות האסטרטגית במערכה הכוללת המתנהלת מול איראן.
הולכת ומתבהרת העובדה כי האסטרטגיה הישראלית, או נכון יותר לומר דפוס הפעולה הישראלי, הגיע לנקודת המיצוי. מציאות זו מחייבת נקודת השקפה חדשה ומקיפה על האיום האסטרטגי הנשקף מצידן של איראן ושלוחותיה. מתחייבת קביעתן של מטרות אסטרטגיות ארוכות טווח ופיתוח רעיונות חדשים להשגתן. אלו נדרשים כדי שישמשו בהמשך להתאמת ה”כלים” ודפוסי החשיבה והפעולה, לנוכח האתגרים המתהווים ברמת הביטחונית והצבאית.
המאמר טוען כי ישראל מצויה בצומת החלטה קריטית. דבקות בהמשך המגמות הנוכחיות, במחשבה הביטחונית הקיימת ובבניין הכוח, עלולה להוביל לתועלת הולכת ופוחתת בטווח הקצר, ואף להתגלות כסיכון לביטחונה הלאומי של ישראל בטווח הארוך. המאמר מנתח את האתגר הביטחוני שאיראן מציבה. לאחר הניתוח המאמר מציע קווים מנחים לתפיסה ישראלית ביטחונית ארוכת טווח, שתכליתה לקעקע את התוכניות האיראניות ולסכל את האיום החמור הנשקף מכיוונה.
“לחסל את הגידול הסרטני” – האסטרטגיה האיראנית
ראשית ראוי להבין את טיבו וטבעו של הסכסוך המתפתח בין איראן לישראל. מבט זה מחייב לבחון שאלות יסוד, כגון מה עומד בבסיס השאיפות האיראניות; מדוע היא רואה בישראל אויב מרכזי; מהן מטרותיה האסטרטגיות; כיצד היא מתכוונת להשיגן; מהו הרציונל העומד מאחורי האסטרטגיה שהיא מקדמת, ועוד.
בתקופה האחרונה נחשפים עוד ועוד סימנים מטרידים הנוגעים ליסודותיו של הביטחון הלאומי. כך התקרבותה של איראן ליכולת גרעינית יחד עם הביטחון העצמי שהיא צוברת, המטילות סימן שאלה באשר ליעילות מנגנון הריסון הבינ”ל; כך התפתחותם של האיומים סביב גבולותיה של ישראל והתעצמותם של הארגונים-שלוחיה של איראן, שבמובנים רבים עולים בעוצמתם על צבאות של מדינות; כך גם הזיקות בין אלה לבין גורמים קיצוניים בקרב ערביי ישראל, כפי שנחשפו ולו במשורה במבצע “שומר החומות”. בשנים האחרונות פעלה מערכת הביטחון הישראלית מתוך רצון לקנות זמן. המחשבה השלטת היא שמצבנו הולך ומשתפר, או שאולי הבעיות תיפתרנה מאליהן. אלא שהמגמות המתפתחות מעלות ספקות בתקפותה של הערכה זו.
בעיני המשטר האיראני הנוכחי, ה”קולוניאליזם” הציוני הוא נטע זר ונצר אחרון לאימפריאליזם האירופי במזה”ת. החובה להשמידו נובעת מתפיסה דתית-תרבותית עמוקה הנעוצה במאבק ההיסטורי של העולם המוסלמי לשוב לימי תהילתו, ובתפיסות של יומרה מהפכנית המושרשות היטב בפרשנות של ח’ומייני וממשיכי דרכו למורשת השיעית. אין מדובר במאבק לאומי, שבו ניתן להגיע לפשרה שתאפשר חיים של לאום אחד לצד האחר. המסקנה המתבקשת היא שהסכסוך הישראלי-איראני נושא אופי של “מלחמה מהפכנית – אנטי-קולוניאלית” שבה דינו של הכובש לסגת ולהיעלם מהזירה, כפי שאירע באלג’יריה, בווייטנאם ולאחרונה באפגניסטאן.
פרדוקסלית, דווקא ההתערבות האמריקנית באזור, ובעקבותיה “האביב הערבי”, פתחו בפני האיראנים דלתות שהיו חסומות בפניהם שנים רבות. הפלת המעוז הסוני בעיראק על ידי צבא ארה”ב, והניצחון העלווי בסוריה בעזרת הרוסים, אפשרו להם ליצור רציפות של הקשת השיעית מאיראן ועד לים התיכון. מרחבי ההשפעה, ההתעצמות הצבאית והביטחון העצמי, הם ההופכים את האיום האיראני למוחשי יותר עבור ישראל, כמו גם עבור המדינות הסוניות המתונות. הם גם אלו המייצרים בסיס משותף של אינטרסים העומד מאחורי ההתקרבות בין המדינות הסוניות המתונות לבין ישראל.
איראן מיישמת אסטרטגיה ארוכת טווח השואפת לבטל את יתרון כוחה של ישראל ולהבשיל את התנאים לחיסולה, תוך כדי שימור המאבק. המנהיגות האיראנית סימנה את שנת 2040 כמועד שבו תחדל ישראל להתקיים כישות מדינית. לאיראנים ברור כי מדינת ישראל כישות פוליטית וככוח צבאי היא המחסום העיקרי להגשמת חזונם. זהו הבסיס לסכסוך הישראלי-איראני. אין בו אפשרות של פשרה, כיוון שהשגת מטרותיהם היא בלתי נסבלת מבחינת ישראל, ומן הצד השני ויתור על חלום ההגמוניה המהפכנית כמוהו כקעקוע יסודות המשטר. אסטרטגיית-על זו של המשטר עלולה להשית על מדינת ישראל איום יסודי, אולי אף איום קיומי, בטווח זמן לא רחוק. נכון הוא שהכרזות של מנהיגות קיצונית אינן דבר יוצא דופן במזרח התיכון, אלא שמאחורי האידאולוגיה והצהרת הכוונות האיראנית עומדות גם בניית יכולות ופעולות של ממש. אלו, יחד עם הנכונות להקרבה ותשלום מחירים, מעידים על הנחישות האיראנית להגשמת חזונם.
החזון של המהפכה האיראנית מאז 1979 שואף להקים חליפות שיעית במזה”ת. מדובר במהלך היסטורי בעל חשיבות עצומה לאסלאם השיעי, על פי פרשנותו של המשטר, ולא בגחמה חולפת או בהפרזה רטורית, כפי שרבים נוטים לחשוב. החזון נועד להשתחרר מהאימפריאליזם המערבי, הנושא לשיטתו של המשטר בטהראן באשמה לפיגור בהתפתחות האסלאם, ומהדומיננטיות הסונית, שאיתה יש לשיעים חשבון דמים היסטורי. מלחמת איראן-עירק סיפקה דוגמה למידת ההקרבה שהאיראנים מוכנים להקריב עבור הגשמת שאיפותיהם. היא גם צרבה בהם את המשמעות של א-סימטריה בנשק לא קונבנציונלי, לקח העומד בבסיסה של תוכנית הגרעין.
תוכנית הגרעין האיראנית נועדה ליצור איזון אסטרטגי מול ישראל, ולאפשר לאיראן לקדם את תוכניתה להשגת הגמוניה אזורית. פצצת גרעין אמורה לספק לה לא רק את ההגנה הנדרשת מפני תקיפתה על ידי כוחות מערביים, אלא גם את ההרתעה של ישראל משימוש בפצצה שהאיראנים מעריכים שיש בידה. בצד ההתקפי איראן שואפת לקדם את מטרותיה האסטרטגיות באמצעות הפעלת היכולות הקונבנציונליות שהיא בונה סביב גבולותיה של ישראל. השילוב של הנחתת מתקפת אש קונבנציונלית לתוך שטח מדינת ישראל, יחד עם הרתעתה של ישראל מהפעלת תגובה בנשק לא קונבנציונלי, מהווים גם יחד את הרעיון האסטרטגי האיראני השלם.
האסטרטגיה האיראנית היא עדיין הגנתית. בשלב זה, תכליתם העיקרית של המאחזים שבנתה היא להגן על האינטרסים האזוריים שלה, ולאיים על ישראל באמצעות כוחות הציר סביב גבולותיה של ישראל. זוהי להערכתנו הסיבה העיקרית לשקט הביטחוני היחסי שממנו ישראל נהנית בשנים האחרונות. כאשר יבשילו התנאים, בהתאם לראייתם, הם יעברו לשלב המתקפה באסטרטגיה האיראנית. המתקפה תכוון לנקודה שהאיראנים מזהים כנקודת תורפה מרכזית – החברה הישראלית.
תוכנית המלחמה האיראנית נועדה להפעיל על החברה הישראלית לחץ אדיר שיזעזע את ביטחונה ויוביל בהמשך להתפרקותה בתהליך הדרגתי. ירי מסיבי של טילים לעורף הישראלי, יחד עם כיבוש שטחי מפתח בגליל ובגולן והתקוממות בשטחי הפנים של ישראל ובגדה, עשויים להבנתם לגרום נזקים עצומים ולשבש את הפעילות המלחמתית של ישראל. מלחמת התשה ממושכת תוביל לנפגעים רבים, תשחק את המורל ותוביל למשבר חברתי עמוק בישראל. האמונה שלהם כי הציונים אינם שייכים לכאן מחזקת את הערכתם שמלחמה קשה כזו תגרום לחזקים בישראל לעזוב לארצות המוצא שלהם באירופה וארה”ב, ותשאיר חברה ישראלית חלשה שתקרוס לבסוף לתוך עצמה.
זהו להבנתנו האופן שבו איראן שואפת להתקדם להשגת מטרותיה והגשמת חזונה. אך הכיוון שבו תתפתח המציאות יושפע לא רק מהשאלה מה האיראנים רוצים, אלא לא פחות מכך מה תעשה ישראל. אלא שעד היום, גם כאשר הפך להיות גלוי לעין כול כי תפיסת הביטחון הישראלית איננה נותנת מענה מספק למציאות החדשה, לא קיבל איום זה מענה בתפיסת הביטחון, לא בהיבט התפיסתי ולא בהיבטים של בניין כוח. מערכת הביטחון המשיכה ומתחה את התפיסות והכלים שנמצאו ב”ארגז הכלים” שלה, שנועדו לפעול מול איום יסודי שבמהותו היה מלחמה מול צבאות קונבנציונליים, לתוך עולם המערכות והמבצעים המוגבלים. התוצאות, מן הסתם, היו לא מספקות.
ללא אסטרטגיה ביטחונית-צבאית מתאימה מצאה את עצמה מדינת ישראל הקטנה, זו שניצחה בתנאים קשים את הצבאות הסדירים של מדינות ערב, מתקשה לנחול הצלחות מול ארגונים חלשים ממנה בהרבה. אך בעוד שבעשורים האחרונים שילמה ישראל מחירים נסבלים יחסית על חוסר מוכנותה לעימותים אלה, הולך ומתברר כי המשך המגמות עלול להוביל להתגברות האיומים על ביטחונה הלאומי של ישראל, כבר בעתיד הקרוב.
“מגננה פעילה” – קווים מנחים לאסטרטגיה הביטחונית הישראלית
תפיסת הביטחון של ישראל נדרשת לפעול לסיכול מגמות מסוכנות העלולות להשית איומים על הביטחון הלאומי. העובדה שהאסטרטגיה הישראלית היא מגננתית אין משמעותה שהיא פסיבית, להפך. כאשר האויב השיעי מגלה נחישות לשנות לרעה את המציאות הביטחונית, ישראל נדרשת לאמץ גישה יוזמת לסיכול תוכניותיו. תחת זאת נדמה כי הפיתוי לקנות שקט בטווח הקצר, מתוך תקווה שהדברים יסתדרו בטווח הארוך, מוביל פעמים רבות לגישה סבילה גם ברמה המבצעית.
בחינת ההתנהלות הישראלית ב-15 השנים האחרונות מראה כי למרות סדרה של מבצעים ומערכות המשיכה התעצמותם של כוחות הציר האיראני בלבנון, בעזה ובסוריה. יחד עם עוצמתם עלתה גם השפעתם – חיזבאללה בלבנון וחמאס ברחוב הפלסטיני ואף בקרב ערביי ישראל. התפתחות זו עולה בקנה אחד עם האסטרטגיה האיראנית. זאת ועוד, מהשיחות על הסכם הגרעין נשקפת מציאות מדאיגה. מחד גיסא, נדמה שאין יכולת להניא את איראן, באמצעים כלכליים או דיפלומטיים, מלהמשיך בפיתוח היכולת הגרעינית שלה. מאידך גיסא, אין בנמצא במערכת הבינלאומית מי שיהיה מוכן ומסוגל לקחת על כתפיו אתגר של תקיפה צבאית שתסיג את היכולת הגרעינית לאחור.
השנים האחרונות מראות כי הפעלת הכוח הישראלית, גם אם האטה את קצב התפתחותן של התוכניות האיראניות, עדיין לא היה בה כדי להסיט את כוחות הציר השיעי ממסלולם. מצב עניינים זה מחייב עיסוק בשאלות העקרוניות, הנעדרות כיום מהדיון הביטחוני בישראל. המרכזיות שבהן: כיצד ישראל מתכוונת לפתור את הבעיות הנשקפות מהציר השיעי? מה הן מטרותיה של האסטרטגיה הישראלית וכיצד היא חותרת להגשים אותן? אלו הן שאלות קריטיות ודחופות, שכן בניגוד למחשבה הרווחת נראה כי השעון האסטרטגי המתקתק אינו עובד לטובת ישראל.
הנחישות האיראנית מעמידה בפני ישראל את הבחירה בין נקיטת יוזמה אסטרטגית – מול יריבים שהם עדיין חלשים ממנה – לבין אסטרטגיה סבילה שעלולה להוביל בעתיד הלא רחוק למלחמה מול יריבים ובהם איראן, חיזבאללה, סוריה וחמאס, המשתלבים לכלל עוצמה קונבנציונלית קרובה לסימטרית. הברירה האסטרטגית של ישראל לפיכך היא לקבל את התפתחות האיום המתעצם, או לנסות לשנות את כיוונו באמצעות אסטרטגיה ביטחונית יוזמת.
המשמעות המעשית מחייבת מעבר מגישה של ניהול הסכסוך, שאפיינה את המעשה הביטחוני בשנים האחרונות, לגישה שתכליתה לקעקע את האסטרטגיה האיראנית. במילים אחרות, להמיר גישה מתגוננת המיוצגת באמצעות “כיפת ברזל” לגישה יוזמת המעמידה “קיר ברזל” אל מול שאיפותיה של איראן. לא רק מזעור נזקים מהתוקפנות של הציר השיעי, אלא גם ניצול כל הזדמנות לגבות מחיר כבד מהאויב, להסיג את יכולותיו לאחור, ולהרחיקו מהשגת מטרותיו.
תכליתה של אסטרטגיה זו היא לסכל את האסטרטגיה האיראנית – למנוע את התעצמותה והתפשטות השפעתה בטווח הקצר, ולהניא את האיראנים משאיפותיהם ההגמוניות בטווח הארוך. השגת תכלית זו תדרוש את פיתוחם והפעלתם של כל כלי הביטחון הלאומי: חיזוקן של הבריתות האזוריות עם המדינות הסוניות המתונות; חיזוקה של המשילות בקרב אזרחי ישראל הערבים; ותיאום אסטרטגי הדוק עם מדינות המערב, ובראשן ארה”ב. היא תדרוש את פיתוחם והפעלתם של כל כלי העוצמה הצבאיים, לרבות התמרון היבשתי. הניתוח שלהלן מתמקד בעיקר בהיבטים הצבאיים.
“לתקוף את השליח” – אסטרטגיה צבאית עקיפה
הגישה הישראלית המקובלת מבוססת על אסטרטגיה של גישה ישירה. היא גורסת כי נדרש לפגוע בראש הנחש, ולשם כך מפנה משאבים עצומים ליכולות אוויר ומודיעין במעגל השלישי. אלא שבה בעת גישה זו מחלישה את יכולותיה של ישראל במעגל הראשון, המבוססות על יכולת הפעולה של כוחות היבשה. אלא שככל שמגמות אלו מתפתחות הופכת ההרתעה האיראנית מפני פעולה ישראלית, הן כלפי הגרעין והן כלפי בסיסי המבצעים שלה במעגל הראשון, ליעילה יותר. את אלו נדרש לשנות מהיסוד.
האסטרטגיה האיראנית נשענת על כוחות הציר השיעי מסביב לגבולותיה של ישראל, בלבנון ובסוריה, לצד הפעלה של בעלי ברית ושליחים גם בעזה.[ii] תפקידם הוא כפול – הם אלו שמשמשים כיום לצורך הרתעת ישראל מתקיפת פרויקט הגרעין, ובה בעת הם יהיו הכלים שבאמצעותם איראן מתכננת לתקוף את ישראל, בבוא השעה. ככל שהתעצמותם גוברת, כך הופכת האסטרטגיה האיראנית ליעילה יותר.
צידו השני של המטבע הוא שהתלות המוחלטת של האסטרטגיה האיראנית בבסיסי המבצעים הקדמיים שלה סביב גבולותיה של ישראל היא זו המייצרת את נקודת התורפה המרכזית שלה. קעקוע האסטרטגיה האיראנית תחייב לפיכך לתקוף את בסיסי המבצעים הקדמיים שלה במעגל הראשון, בעוצמה ובקצב העולים על יכולת השיקום, בכדי להחליש אותם (המב”ם הוא דוגמה לכך, אם כי כאמור לא מספקת). אלו נדרשות להיות המטרות המרכזיות של האסטרטגיה הישראלית. ישראל לא תוכל להרשות לעצמה להסתפק בכוח אווירי בלבד לצורך השגת הרתעה ובמערכות הגנתיות לצורך מניעת הישגים מהאויב. תידרש לשם כך הפעלת כלל כלי העוצמה הצבאיים, בכללם תמרון יבשתי, לצורך השגת מטרות מלחמה שיובילו לאורך זמן להקטנת עוצמת האיום הנשקף מצידם של כוחות הציר.
ככל שייחלשו כוחות הציר מסביב לגבולותיה של ישראל יקטן בהתאמה כושר ההרתעה של איראן, ותגבר חשיפתם של פרויקט הגרעין שלה וכוחותיה לתקיפה. אם תבחר איראן לדבוק באסטרטגיה התקפית יידרשו ממנה משאבים עצומים בכדי לשקם את כוחות הציר שנפגעו. אלו יעמיקו בתורם את הדילמה בין הבחירה בחיזוק האחיזה בפנים המדינה ושרידות המשטר לבין חלומות ההתפשטות, ויעבירו במקביל מסר חד גם לכוחות הרדיקליים שהציר השיעי מטפח באיו”ש ובקרב ערביי ישראל.
בפני ישראל תעמודנה לצורך השגת תכלית זו שתי חלופות אסטרטגיות עיקריות: האחת, מלחמה כוללת שמטרתה כיבוש עזה ולבנון והשמדת עיקר הכוח הצבאי של חמאס וחיזבאללה. לחלופה זו, מן הסתם, משמעויות מרחיקות לכת הכרוכות בשליטה לאורך זמן בשטח ואוכלוסייה, ובהכשרת הקרקע למשטרים חדשים. הניסיון ההיסטורי מראה כי לרוב גישה זו דינה להסתבך ולהיכשל.
הרצון לגרור את ישראל למערכה ארוכה ומדממת הוא אינטרס מובהק של כוחות הציר. זהו עיקרון יסוד בלחימה לא סדורה שתכליתו להוביל את המערכה לקיפאון, לנצל את נקודות התורפה של הצד החזק לצורך תקיפתו, להקיז את דמו, לשחוק את המורל של לוחמיו ולייאש את אזרחיו. האינטרס של ישראל, כמו גם היתרונות של כוחות סדירים, הם בדיוק בכיוון ההפוך – מערכות קצרות בעצימות גבוהה. כדי לנצח במאבק ישראל חייבת לכפות על כוחות הציר להתמודד ב”מגרש” שלה ולא להיגרר למלכודת שלהם.
עקרונות אלה מהווים קווים מנחים לחלופה האסטרטגית השנייה, שבמרכזה ניצול כל הזדמנות וכל שבריר לגיטימציה כדי להחליש את כוחות הציר. לשם כך ישראל נדרשת למקד את מאמציה במערכות קצרות ומוגבלות במעגל הראשון. ישראל יכולה לנצל את היתרון המובהק של צבא קונבנציונלי על ארגוני גרילה באמצעות עדיפות מובהקת בכושר התמרון וביכולות האש בשלבי המערכה הראשונים, ומאידך גיסא להימנע מהשלבים של התבוססות בשטחים מאוכלסים, שבהם היתרון עובר לגרילה.
הדרך לעשות זאת היא באמצעות יצירת מקסימום לחץ על האויב, מהרגע הראשון ועד להשלמתן של המשימות שנקבעו (ראו להלן). הקרבה הגאוגרפית של בסיס המבצעים הישראלי לזירות השונות מאפשרת לישראל להנחית מכות כואבות על ארגוני הטרור והגרילה ולהשיב את כוחותיה לבסיסם, מבלי שנדרש יהיה לשלם את “מס השהייה”. היא גם מאפשרת לה לשוב ולהכות באויב, בהפרשי זמן קצרים יחסית, כל אימת שנדרש. תכליתן של מערכות אלה היא לפגוע ביכולות של הארגונים, להחלישם ולהסיג אותם לאחור בשלבי התפתחותם.[iii]
ממש כמו בתפיסת הסבבים של בן-גוריון, אין מדובר במכה אחת מוחצת שתפתור את הבעיה, אלא ברצף של מבצעים ומערכות מוגבלות בעצימות גבוהה, שיכוונו להחלשת עוצמת האיום סביב גבולותיה של ישראל, ישדרו נחישות כנגד השאיפות האימפריאליות של איראן, וירחיקו את תקוותם שיש באפשרותם להשיג את מטרותיהם. המפתח להצלחת המערכות הללו, כמו גם הצלחת האסטרטגיה בכללותה, קשור קשר ישיר לאופן שבו תבנה ישראל את כוחה הצבאי, ולאופן שבו היא תעשה בו שימוש.
“מהיר ועצבני” – מטרות וכלים למערכות מוגבלות
עוד בטרם נדון בשאלת הכלים, ראוי יהיה להגדיר את המטרות שהכוח הצבאי נדרש להשיג ואת העקרונות המרכזים שיהיה עליו ליישם. המטרות האסטרטגיות של כל מערכה בדפוסים אלו מורכבות משלושה הישגים מצטברים: 1) למנוע כל הישג אסטרטגי-צבאי מהאויב; 2) להנחיל לאויב מפלה צבאית המבוססת על השמדת כוחות ותשתיות צבאיות; 3) ליצור את התנאים שימנעו או יקשו על שיקומם של אלה לאורך זמן.
כדי להשיג את המטרות הללו על ישראל לחתור למערכות קצרות ככל האפשר, אולם בעצימות גבוהה ועל ידי שימוש בכל הכלים שבידי צה”ל. במערכות קצרות טמון פוטנציאל למזער את הנזק לעורף, הנתון תחת איום למן הרגע הראשון, לאפשר תמיכה טובה יותר של העורף במאמץ המלחמתי, ולמנוע מהאויב את ההישג שבגרירתה של ישראל למערכה ארוכה ומדממת.
השגת רף ההישגים הנדרש במערכה קצרה תדרוש מישראל להעביר את המלחמה מהר לשטח האויב ולהפעיל עליו לחץ מרבי מהרגע הראשון ועד להשגת המטרות, שעיקרן: פגיעה אנושה והשמדה של תשתיות ומתקני האויב, הפסקת הירי על ישראל תוך כדי איום יעיל על השרידות של הנהגת האויב. מטרות אלה מחייבות הפעלה מסונכרנת של כל יכולות צה”ל.
בניגוד לדפוס המערכות המדורג שהתבסס לעיתים על מה שקרוי “מדרגון הסלמה” או “שקט ייענה בשקט”, שאותו נטתה ישראל לנהל בעשורים האחרונים, ושתכליתו הייתה להשיג הרתעה טקטית, ובלשון עממית יותר: לגבות מהאויב מחירים כדי למנוע הסלמה, תידרש ישראל להסלים את המערכה ביוזמתה מהרגע הראשון. כלל ידוע הוא שכושר ההסתגלות של אויב עולה ככל שהזמן עובר, ויחד איתו גובר כושר התנגדותו ויורדת היעילות המבצעית של צה”ל. היתרון של צבא סדיר מצוי ביכולת שלו לסנכרן מאמצים באופן יעיל וליצור לחץ מתגבר על האויב. את היתרון הזה יידרש צה”ל לנצל כדי למנוע מהאויב להתארגן, ולהקשות על הסתגלותו. “מקסימום לחץ” דורש פעולה משולבת של כלל המאמצים מהרגע הראשון ועד להשלמת המשימות. זה מחייב לבנות כושר תמרון משולב בכשירות גבוהה שמסוגל להיכנס למערכה בשלבים הראשונים, כמעט במקביל למהלומת האש. זה דורש תוכניות מוכנות מראש ומתורגלות, ומחייב בהמשך מהלכי קבלת החלטות קצרים של הנהגה נחושה.
חשוב לזכור כי בשילוב החלטי ונחוש של תמרון יבשתי טמון ערך נוסף מלבד הערך המבצעי הישיר. היטיב לבטא זאת תא”ל מיל’ גיורא סגל ז”ל: “הצורך בתמרון יבשתי במזרח התיכון על מנת להכריע במלחמה, אינו צורך טקטי ואף לא אופרטיבי. זהו צורך תרבותי המשפיע ברמה האסטרטגית וברמה האסטרטגית-רבתי על השגתו או אי-השגתו של ניצחון. התמרון לא איבד מחשיבותו לנוכח המגמות המאפיינות את העימותים המתפתחים במזרח התיכון, אלא הוא הופך למשמעותי יותר, בלחימה מול כוחות הפועלים לקדם אידאולוגיה דתית קיצונית באמצעות הפעלת כוח צבאי”.[iv] במילים אחרות, אם בלב האסטרטגיה האיראנית עומדת הנחת חולשתה של החברה הישראלית, וחוסר רצונה להילחם, הרי שיש בכוחו של דפוס מערכות זה בכדי להשמיט את ההיגיון של האסטרטגיה כולה.
שילוב כלל יכולות צה”ל מול אתגרים אלה מחייב שינוי משמעותי גם במבנה כוחות היבשה,[v] בתורות הלחימה שלהם ובכשירותם. נדרש יהיה לארגן מחדש את מודל המילואים בכדי להעמיד יחידות מילואים ברמת כשירות דומה לסדיר, ואת מודל גיוס המלואים בכדי שיאפשר כניסה מיידית ללחימה. תידרש יכולת ניוד אסטרטגית שתאפשר הטלת כוחות במהירות, גם בקווים חיצוניים, באמצעות האוויר והים, בסדרי כוח גדולים. דפוס הלחימה המבוזר, שמאפיין את הקרבות בזירות השונות יחד עם הצורך להשיג תוצאות מכריעות במחירים נמוכים, מחייב חיזוק משמעותי של יחידות הדרג הטקטי (גדוד עד אוגדה) יחד עם הקניית יכולות עוצבתיות לרמת החטיבה. לשם כך יידרש שיפור משמעותי של כוח האש היבשתי, יכולות המיגון, גיוון של אמצעי הלחימה, מענה לוגיסטי ועוד. כל אלה אמורים להוביל לעוצמה, לגמישות וליכולות לחימה טובות יותר בקרבות המגע. אלו ידרשו בהתאמה שיפור משמעותי באיכותם ובהיקפם של ההכשרות והאימונים.
באשר לבניין הכוח הצבאי, הרי שבאופן פרדוקסלי הגישה הישירה שמבכרת תקיפה של טריטוריה ונכסים איראניים וגוזרת בניין כוח המתעדף מעגל שלישי על פני מעגל ראשון משחקת לידיה של איראן. הדוקטרינה שמאמר זה מציע הולכת בדיוק בכיוון השני. היא מחייבת לתקוף את מאחזי האסטרטגיה האיראנית במעגל הראשון. גישה זו מחייבת להסיט את מרכז הכובד של בניין הכוח מהמעגל השלישי למעגל הראשון, להעצים את יכולותיה וכשירותה של היבשה, כמו גם את משקלה במערכות ובמבצעים. מעבר לתועלת המבצעית, יש בגישה זו כדי לשדר את נחישותה של החברה הישראלית לעמוד על האינטרסים החיוניים לקיומה. מסר זה צריך להדהד במזה”ת כולו – מהפזורה הבדואית שבנגב ועד למשכנו של המנהיג העליון בטהראן.
אך נדמה שהגורם החשוב ביותר, המשפיע על איכות ביצועיה של היבשה, הוא איכותה ומקצועיותה של שדרת המפקדים. איכות התמרון היא כאיכות שדרת הפיקוד היבשתית – בתחבולנות, באיכות ההחלטות וקצב קבלתן, בלכידות ובחוסן המנטלי של היחידות, וכמובן באיכות הביצוע הטקטי. העובדה כי יחידות היבשה נעדרו במהלך שני העשורים האחרונים משדות הקרב השפיעה ללא ספק על המקצועיות של מפקדיהן, וגם על המשיכה והנכונות להתפתח במעלה תפקידי הפיקוד. נדמה כי באלה יש לבצע רפורמה רצינית.
סיכום
רעיון היסוד של תפיסת הביטחון הישראלית התמקד בשאלה של יצירת עוצמה מרבית ממשאבים מוגבלים. העידן הנוכחי מציב בפני מערכת הביטחון אתגר שונה לחלוטין – כיצד להפעיל בחוכמה עוצמה עודפת. כאשר יש איום קיומי כל מחיר מוצדק כדי להשיג את מניעתו. כאשר האיום כבר איננו כזה, שאלת המחיר הופכת לסוגיה מרכזית ונשאלת השאלה כיצד להשיג את מטרות המלחמה במחירים נמוכים.
מדינה המצויה בעימות איננה יכולה לצפות לקידום מטרותיה ללא תשלום מחיר דמים. נדמה כי בעשורים האחרונים, ככל שנדמה שמצבנו הביטחוני לא היה טוב יותר, הפכה ההתמכרות לשקט והאשליה שניתן להשיג ביטחון מבלי לשלם מחירים לעקב אכילס של המערכת הביטחונית, ולאחד האיומים המרכזיים עליה. במציאות זו לא מפתיע הוא ששאלת המחיר מאפילה על שאלת העמידה במטרה העיקרית של הצבא – הגנה על אזרחי המדינה, עד כדי היפוך מסוכן של היוצרות. אלא שזה רק פן אחד של התמונה; הפן השני קשור למסגרת הרחבה יותר, בחשבון הכולל של הביטחון הלאומי. ההיסטוריה מלמדת כי חוסר הנכונות לשלם מחירים בטווח הקצר הוביל פעמים רבות לתשלום מחירים כבדים מאוד בטווח הארוך.
תפיסת הביטחון הישראלית כוונה בראשיתה למהלכי הכרעה מול איום קיומי מצד צבאות סדירים גדולים. החל משנות השבעים, וביתר שאת בארבעת העשורים האחרונים, ירד האיום הקיומי ועלו צורות שונות של איומי ביניים מכיוונן של מדינות אויב, וביתר שאת מכיוונם של ארגונים לא-מדינתיים.
כאשר האסטרטגיה של האויב היא להתעצם בכדי להגיע למצב שבו הוא יכול להנחית על מדינת ישראל התקפה כואבת כדי לערער את יסודות ביטחונה, נדרשת אסטרטגיה נגדית שתמנע ממנו זאת. השנים האחרונות מלמדות כי בחסות הרצון לשמור על השקט הולכת ומקודמת אסטרטגיה איראנית שנועדה להשית איום קיומי על מדינת ישראל. המוטיבציה האיראנית, ביחד עם השינויים הגאופוליטיים המתהווים במזרח התיכון, עשויים ליצור את התנאים, ויחד איתם את הפיתוי, להפניית העוצמה של כוחות הציר נגד ישראל. מדינת ישראל, שנדמה שהתמכרה לשקט, עלולה לגלות שמדובר בשקט שלפני הסערה.
תובנה זו מחייבת, לכן, לאמץ אסטרטגיה עדכנית ופרואקטיבית שאינה מודדת את ימי השקט, את מספר הרקטות או את כמות הנפגעים, אלא נמדדת במדד מרכזי אחד: האם היא פוגעת בהתעצמות של ארגוני הציר האיראני, האם היא מסיגה אותם לאחור בשלבי התפתחות מגרילה לכוח קונבנציונלי, והאם היא גורמת לאיראנים לחשב מסלול מחדש.
לאחר שנים רבות שבהן לא נשקף איום ממשי על הביטחון הלאומי הישראלי, נדמה שהולכים ומתרבים העננים בשמי המזרח התיכון. מציאות זו מחייבת לנטוש פרדיגמות ביטחוניות ישנות ולאמץ תחתן גישה חדשה שיש בכוחה להתמודד עם הסיכונים שמציאות זו מציבה. אין ספק שיתרון העוצמה עומד עדיין לצידה של ישראל, אלא שיתרון זה הולך ונשחק ככל שישראל “מבזבזת” אותו על דפוס מערכות שתרומתן לביטחון הלאומי היא קטנה, ויש שיטענו שהיא אף שלילית.
מאמר זה מציע לאמץ דפוס חדש של מערכות ומבצעים מוגבלים וקצרים, מעין “פשיטות אסטרטגיות” רחבות היקף, שתכליתן לנצל הזדמנויות כדי לפגוע ביכולותיהם של ארגוני הציר השיעי סביב גבולות ישראל ולהחלישם. החלשתם עשויה לערער את האסטרטגיה האיראנית כולה הנשענת על כוחות אלה, הן לצורך הרתעה בפני תקיפת נכסיה האסטרטגיים, לרבות פרויקט הגרעין, והן לצורך איום ישיר על מרכזי האוכלוסייה בישראל.
איראן היא מדינה עם יכולת טכנולוגית, עם כישרון לא מבוטל ועם תודעה היסטורית ארוכת שנים. יש לאיראן גם שאיפות שהיא לא תוותר עליהן בנקל, אלא כאשר תעמוד עם הגב אל הקיר. נכון, חשוב לסייג ולומר שהעם האיראני אינו מזדהה בהכרח עם שאיפות המשטר, וכן שישנה סבירות שהמשטר יקרוס תחת הלחץ מבפנים. אמירות מעין אלה נשמעו פעמים רבות בשני העשורים האחרונים. אלא שמדינת ישראל מתקרבת לצומת קריטי. אסור לה להסתמך על תקוות שווא שהתפוגגותן עלולה לעלות במחירים עצומים. אם יש דבר אחד בתפיסת הביטחון של בן-גוריון שלא השתנה גם בחלוף שבעה עשורים הוא העובדה שהיום, כאז, אין לנו פריווילגיה להפסיד במלחמה, ולו פעם אחת. יתרון העוצמה הישראלי אינו מוטל בספק, אך אין בו בכדי להניא את איראן מכוונותיה ושאיפותיה. במאבק המתחולל בין האידאולוגיה האיראנית לבין ביטחונה והמשך קיומה של מדינת ישראל ישנה חשיבות מכרעת לנחישות ולכוח הרצון. הניצחון במאבק יהיה תלוי, לפיכך, ממש כמו בעבר, בדוקטרינה ביטחונית המבטאת איזון וחיבור סינרגטי בין נחישות מצידה של ההנהגה, כושר העמידה וכוח הרצון של העם ועוצמה צבאית המותאמת לאתגרים הביטחוניים. המפתח ליישומה של דוקטרינה זו באופן מוצלח יהיה תלוי, יותר מכול, בהתאמתו של כושר התמרון של צה”ל.
[i] המומחה היה פרופ’ מרטין ון קרפלד. הנושא עלה בשיחה (בספטמבר 2021) על אודות הרצאתו בפני פורום מטכ”ל בנושא עתיד המלחמה, שהתקיימה בספטמבר 1994.
[ii] אוכלוסייתה של עזה היא סונית, אבל הארגונים השולטים בה משתפים פעולה עם איראן, ואולי נמצאים במצב כפיפות כשליחProxy- הנתון להנחייתה.
[iii] גישה זו מבוססת על תאוריית שלושת השלבים של מאו להתפתחותו של כוח לא סדור לכדי כוח קונבנציונלי.
[iv] גיורא סגל, חיוניות התמרון היבשתי בעימות א-סימטרי, עדכן אסטרטגי, כרך 10, גיליון 4, פברואר 2008.
https://www.inss.org.il/he/wp-content/uploads/sites/2/2017/02/FILE1202371191.pdf.
[v] המיקוד במאמר הוא בעיקר בכוחות היבשה, שבשיפורם טמון עיקר הפוטנציאל ליישום יעיל של דפוס המערכות שאנו מציעים.
תמונה: Freepik
- בניית אתרים