ברית הגנה עם ארצות הברית – רב הנזק מהתועלת

רעיון ברית ההגנה בין ישראל לארצות הברית הועלה לראשונה על ידי האמריקנים אחרי מלחמת ששת הימים. מאז עלה הנושא במספר הזדמנויות. לברית הגנה צבאית בין ישראל לארה”ב יש כמה יתרונות, אולם אלה יהיו לעולם תלויים בהגדרה של ארה”ב את האינטרסים האסטרטגיים שלה. בתנאי הא-סימטריה הבולטת בין שתי המדינות, יהיו אלו תמיד חשובים ומשפיעים יותר מאלו של ישראל. המגבלות שתוּשַתנה על ישראל מכוח התיאום המתחייב בתנאים של ברית הגנה תצמצמנה את מרחב הגמישות והפעולה הישראלי. ראוי לכן לעמוד בתוקף על שמירת מרחב התמרון והגמישות האסטרטגית של ישראל. ביצור הקשרים עם ארה”ב הוא עניין חשוב, אבל העיקרון שהתקבע בישראל עם הקמתה – ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה – הוא עיקרון עם היגיון מוצק שתוקפו נכון שבעתיים כיום. יהיה זה משגה חמור מצד ישראל אם תוותר על עיקרון זה.

ברית הגנה היא מחויבות רשמית. בדרך כלל, מהות ברית ההגנה היא התחייבות הדדית להגנה מפני תוקפנות של גורם שלישי המחייבת את בעלי הברית לפעול להגנת המדינה המותקפת. כיום, הברית המוכרת ביותר היא ברית נאט”ו, שהתרחבה בעקבות התפרקות בריה”מ. לאחר פרוץ מלחמת אוקראינה הצטרפו גם פינלנד ושוודיה. לצד ברית נאט”ו מוכרות בריתות הגנה מוגבלות יותר, דוגמת הבריתות של ארה”ב עם יפן ועם דרום קוריאה. במסגרתן התחייבה ארה”ב להגן על בעלות בריתה במקרה של התקפה עליהן. בבריתות שכאלה ההדדיות מוגבלת בהשוואה למוכר בברית נאט”ו. בריתות אלו נחתמו בעידן המלחמה הקרה. התפתחותם של איומים נוספים, דוגמת איומים צבאיים במרחב החלל או במרחב הסייבר, זקוקים לעיתים להתאמות בבריתות ההגנה. כך למשל ניסתה ברית נאט”ו לבצע התאמות בנושאים שהוזכרו.

רעיון ברית ההגנה בין ישראל לארצות הברית הועלה לראשונה על ידי האמריקנים אחרי מלחמת ששת הימים. הרעיון היה לאפשר לישראל מרחב תמרון מדיני באמצעות ויתורים שבהם כרוכים גם סיכונים ביטחוניים, תמורת הבטחה להגנה אמריקאית במקרה של תקיפת ישראל. באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת עלה הנושא שוב בשיחות עם ראש הממשלה שמעון פרס, אולם תוצאות הבחירות של 1996 הסירו את הנושא מסדר היום. מאוחר יותר, על רקע ההתקדמות בשיחות השלום עם סוריה, העלה ממשל קלינטון שוב את רעיון ברית ההגנה בהנחה שהברית תקל על ישראל לסגת מרמת הגולן. בשנת 2019, במסגרת מערכת הבחירות, העלה ראש הממשלה בנימין נתניהו את הרעיון, אך הרעיון לא הבשיל, בשל התנגדות מערכת הביטחון ובשל אי-היציבות במערכת הפוליטית, שהובילה למערכות בחירות חוזרות ונשנות. בימים אלה אנו עדים להתקדמות בתהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית ודרישתה לברית הגנה עם ארה”ב, וכך עולה שוב הרעיון לברית הגנה של ישראל עם ארה”ב.

לברית הגנה צבאית בין ישראל לארה”ב שאינה מחייבת הדדיות יש כמה יתרונות. כך למשל, ברית הגנה עם ארצות הברית תחזק את מעמדה המדיני והאסטרטגי של מדינת ישראל בעולם בכלל ובאזור בפרט, ותשפר את יכולתה לפעול מדינית ודיפלומטית מול מדינות ומול ארגונים בינלאומיים. ברית כזו אף תוביל כנראה לחיזוק הקשר בין ישראל לארצות הברית, ואולי אף להרחבת התמיכה הדו-מפלגתית בישראל, שנשחקה לאחרונה, ולספק מצע של יציבות לתמיכה האמריקנית בישראל לשנים קדימה. יש מי שחושבים שברית הגנה כזו יכולה גם לסייע לישראל במאבק מול איראן ושלוחותיה, ואולי להקשות על איראן לממש את מאמציה להגמוניה אזורית. יתרונה יכול לבוא לידי ביטוי גם בחיזוק תחושת הביטחון של אזרחי המדינה והקטנת הלחץ הביטחוני בכלל, ועל מקבלי ההחלטות בפרט, ואפילו להגדיל את מרחב הגמישות והתמרון המדיני בחסותה. אלא שכל היתרונות יהיו לעולם תלויים בהגדרה של ארה”ב את האינטרסים האסטרטגיים שלה בנקודת זמן נתונה. בתנאי הא-סימטריה הבולטת בין שתי המדינות, יהיו אלו תמיד חשובים ומשפיעים יותר מאלו של ישראל. במציאות של ממשל ביקורתי או לעומתי, כפי שידעה ישראל כמה פעמים בהיסטוריה של היחסים עם ארה”ב, האתגר אף עלול להיות חמור עוד יותר.

יש לזכור שהנימוקים, שהוצגו בעבר, נגד כינונה של ברית הגנה עם ארצות הברית שרירים וקיימים. ברית הגנה צבאית עלולה לצמצם את החופש של ישראל לפעול מול מגוון גורמי האיום במרחב. אומנם מדינת ישראל שקללה תמיד את “הגורם האמריקני” בהחלטותיה, אבל לאחר כריתת ברית היא תמצא עצמה מחויבת לרגישות גדולה יותר למאווייה של וושינגטון, כולל מזעור פגיעה אפשרית באינטרסים אמריקנים באזור. כך למשל, ניתן להניח שתקיפת הכור בסוריה הייתה מחייבת תיאום וסנכרון והתחשבות רבה יותר באינטרס האמריקני. אלה עלולים היו אף לגרום לביטול או דחייה של התקיפה. התוצאה המעשית הינה, כאמור, הצרה מהותית של חופש הפעולה של ישראל. ברית ההגנה היא היום, כבעבר, ראשית לכול אינטרס אמריקני שמטרתו להכפיף את ישראל לאינטרסים אמריקניים ולרסן את פעילותה הצבאית. טוב יהיה לזכור שערכה האמיתי של התחייבות האמריקנית הוא תמיד בערבון מוגבל. כך, אף על פי שב-1994 חתמה ארצות הברית על מזכר בודפשט שבו התחייבה (יחד עם מדינות אחרות, בהן רוסיה) לשמור על הריבונות האוקראינית, הרי שברגע האמת העדיפה ארצות הברית לא להגן על ריבונותה של אוקראינה ולהסתפק בייעוץ ובאספקה של ציוד לחימה. אף שמזכר זה אינו ברית הגנה, הרי שהוא מעלה תהיות באשר לחוסן המחויבות האמריקנית בהינתן תמיד עדיפות לאינטרסים של ארצות הברית על האינטרסים של מדינות אחרות. כך בוטלה גם ברית הגנה של טאיוואן עם ארה”ב חד-צדדית על ידי ארה”ב כאשר האחרונה רצתה ביחסים עם סין. יש גם לזכור שבריתות לא מנעו לחץ אמריקני כבד על יפן ועל דרום קוריאה.

מאפייני המערכת האזורית נותנים יתר תוקף לצורך לנהוג בזהירות ולא להיתפס לתקוות שווא. ציר ההתנגדות שמובילה איראן מתרחב והולך וכולל בתוכו כיום גם את החיזבאללה, הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, החמאס והחות’ים בתימן. ציר ההתנגדות מתכנן מערכה רב-חזיתית מול ישראל באמצעות חמש חזיתות פעילות (לבנון, סוריה, עיראק, תימן והזירה הפלסטינית, ויש מי שמוסיפים על אלו גם חזית שישית, הזירה הפנים ישראלית – חלק מאזרחיה הערבים של ישראל); איראן תרצה להפעילה בתיאום וביחד נגד ישראל ביום פקודה, או לסירוגין ובנפרד כדי לשמר את ישראל במלחמת התשה מתמדת, שתוביל על פי גישת האיראנים וחמאס להתפוררות החוסן הלאומי והלכידות החברתית של ישראל.

ישראל חייבת לשמר לעצמה חופש פעולה אסטרטגי וצבאי מול כל אחת מהחזיתות האלו. כך למשל היא פועלת בזירה הסורית באמצעות המב”מ, בזירה הפלסטינית בשטחי איו”ש והרש”פ במבצע מתמשך כדוגמת מבצע “בית וגן”, ומול החמאס והג’יהאד האסלאמי ברצועת עזה בסבבים צבאיים אינטנסיביים בכפוף להקשר מתהווה. לכל פעולה ישראלית באחת מהזירות המקומיות יש תמיד משמעויות אזוריות ובינלאומיות אשר בתנאים של ברית הגנה תחייבנה תיאום מלא עם ארה”ב. משמעותו של תיאום מלא היא התחשבות באינטרסים האזוריים והאחרים של ארה”ב, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרסים הישראליים. האמריקאים יוכלו להתנגד לפעולה ישראלית בטענה שזו יכולה להביא להסלמה אזורית. מגבלות שתוּשַתנה על ישראל מכוח התיאום המתחייב בתנאים של ברית הגנה תצמצמנה את מרחב הגמישות והפעולה הישראלי ועלולות לגרור את ישראל למלחמת התשה מתמשכת מול הטרור הפלסטיני, האתגר שמעמיד החיזבאללה ושיקוליה האסטרטגיים של איראן. המשמעות של מלחמת התשה היא כרסום ביכולת ההרתעה של ישראל, פגיעה בדימוי העוצמה שלה, פגיעה כלכלית ושחיקת החוסן החברתי. המחיר עלול להיות כבד מאוד.

ראוי לכן לעמוד בתוקף על שמירת מרחב התמרון והגמישות האסטרטגית של ישראל. כל ברית הגנה היא פגיעה בעצמאות ההחלטה של מדינה. ביצור הקשרים עם ארה”ב הוא עניין חשוב, אבל בסופו של דבר תלוי באינטרסים האמריקנים שאינם חופפים תמיד לאינטרסים הביטחוניים-אסטרטגיים של ישראל. העיקרון שהתקבע בישראל עם הקמתה – ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה – הוא עיקרון עם היגיון מוצק שתוקפו נכון שבעתיים כיום. יהיה זה משגה חמור מצד ישראל אם תוותר על עיקרון זה.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / ZUMA Wire / Adam Schultz / White House