JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני

אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני

מומחה צבא וביטחון, סייבר וטכנולוגיה צבאית.

תא"ל (מיל') יובל בזק

תא"ל (מיל') יובל בזק

חוקר צבא וביטחון וראש המטה (במילואים) של עוצבת הגליל.

בשנתיים האחרונות, מתנהל בצה”ל ומחוצה לו דיון ער סביב הרעיונות של “תפיסת ההפעלה לניצחון” שמוביל הרמטכ”ל. לשינויים שתפיסה זו מציעה משמעויות מרחיקות לכת על בניין והפעלת הכוח של צה”ל.

* פרופ’ אל”מ (מיל’) גבי סיבוני הוא עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. תא”ל (מיל’) יובל בזק הינו חוקר צבא וביטחון וראש המטה (במילואים) של עוצבת הגליל.

בצה”ל ומחוצה לו מתנהל, בשנתיים האחרונות, דיון ער סביב הרעיונות של “תפיסת ההפעלה לניצחון” שמוביל הרמטכ”ל, רא”ל כוכבי. לשינויים שתפיסה זו מציעה משמעויות מרחיקות לכת על בניין והפעלת הכוח של צה”ל, ובחלקים מסוימים אף על תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. נראה כי לפחות במרחב הציבורי אין הם זוכים לדיון מעמיק דיו. 

גם אם עדיין מוקדם להעריך איך יתפתחו הדברים, ניתן לטעון כי העימות בעזה (מאי 2021) – מבצע “שומרי החומות” – שהסתיים בהחלטה על הפסקת אש, הפסקה שעודנה בתוקפה, ממחיש כיצד המציאות המתפתחת מהדהדת חלק משמעותי מהטיעונים היסודיים שלהלן. חשוב לנצל את המפגש הנדיר בין התאוריה הצבאית-ביטחונית לבין הניסיון המעשי שהציבור הרחב נחשף לו כדי לקדם דיון מעמיק בתפיסה. 

מדוע צריך לעדכן את התפיסה

בעולמות הביטחוניים והצבאיים משמשות תפיסות (קונספציות), דוקטרינות ומסמכי הנחיה אסטרטגיים ככלים שבאמצעותם מנהיגים ומפקדים בכירים (והדרג המקצועי התומך בהם) מבטאים את תמצית הבנותיהם באשר לאתגרים שהמציאות מציבה. כנגזר מתובנות אלה הם מציגים את עיקרי הרעיונות באשר לכלים שבאמצעותם הם בוחרים להתמודד עם אתגרים אלה. מבלי להידרש לדקויות ולהבחנות המקצועיות בין הייעוד ואופן השימוש בכל אחד מן הכלים הללו, ניתן לקבוע כי מכיוון שהמציאות והאתגרים משתנים בחלוף השנים, כלים אלו נדרשים לעבור תהליכי עדכון ותיקוף. 

השאלה איננה, אפוא, האם נדרשת לצה”ל תפיסת הפעלה חדשה (זו נדרשת ללא עוררין) לאור השינויים המתהווים והאיומים המתפתחים. השאלה היא האם “תפיסת הניצחון” המתגבשת מתמודדת היטב עם האתגרים הללו, והאם היא אכן מספקת את המענה המצופה. יש לציין כי כל תפיסה או תוכנית מבצעית מטרתה השגת ניצחון על האויב, ולכן השאלה שתעמוד לבחינה היא האם התפיסה שהניצחון מופיע בליבת המיתוג שלה אכן יכולה לממש את ייעודה ולהוביל לניצחון.

בטרם נפנה לבחינת העתיד, ראוי להפנות מבט אל ראשית שנות החמישים. בשנים אלה התגבשו רעיונות היסוד של הביטחון הלאומי הישראלי אל מול איום הצבאות הסדירים של מדינות ערב, וכנגד פעולות הטרור שליוו את המדינה בשנותיה הראשונות. תפיסת ההפעלה הצבאית (דוקטרינה) שנועדה להפוך רעיונות כלליים אלו – כפי שהוצגו על ידי בן-גוריון לקבינט באוקטובר 1953 – ליכולות צבאיות ולדרכי פעולה נבנתה כדי להשיג הכרעה מהירה, מול כוחות עדיפים. אלו נעשו באמצעות כוח מחץ יבשתי, מבוסס מילואים, ופיתוחה של גישת תמרון שניצלה את כושר הניידות ואת איכות הפיקוד הישראלית, לצורך חדירה מהירה לשטח האויב והכרעת כוחו הצבאי. תפיסה זו שירתה את מדינת ישראל שנים רבות, ושיאי יישומה היו במלחמת ששת הימים ואף ביתר שאת במלחמת יום כיפור. 

אלא שכמו תמיד לאורך תולדות המלחמות, השינויים במציאות הובילו לדפוסי לחימה ואיומים מסוג חדש. צה”ל, שנבנה להתמודד עם צבאות ולהגן על ישראל מפני איום קיומי של פלישה או מצור מצד כוחות סדירים, מצא עצמו החל משנות השמונים של המאה הקודמת מתמודד מול ארגונים הפועלים בשיטות של גרילה וטרור. אלו פעלו כנגד האוכלוסייה הישראלית בעיקר באמצעות ירי תלול מסלול, בהיקפים, בעוצמה ובדיוק שהלכו והתגברו לאורך השנים. כך מצאה את עצמה ישראל מותחת עד אין קץ תפיסה שעיקר הנחות היסוד שעליהן התבססה כבר לא היו תקפות. התוצאות של העדר תפיסה ביטחונית וצבאית מעודכנת ניכרו היטב. הגם שצה”ל נהנה מפער אדיר ביחסי העוצמה, תוצאות העימותים הצבאיים אכזבו פעם אחר פעם.

תפיסת הפעלה צבאית איננה פועלת בחלל הריק. היא נדרשת לשרת את הרעיונות והמטרות של תפיסה רחבה יותר – תפיסת הביטחון הלאומי. זו נדרשת לתת מענה לשאלות היסוד, כגון מהם היעדים הביטחוניים-לאומיים שעל הצבא לקדם, מהן מטרות המלחמה שעל הצבא להשיג במצב שבו פורץ עימות מזוין, ומהי הדרך שבה הוא נדרש לפעול לצורך כך.

ייאמר לזכותו של צה”ל שגם בהעדר הנחיה מדינית לשאלות היסוד הללו הוא עוסק בשנים האחרונות באופן אינטנסיבי בשאלה כיצד מנצחים בסוג העימותים שישראל מנהלת בעשורים האחרונים, וכיצד בונים את הכוח לקראתם. מבחינה זו, התהליך שהרמטכ”ל אביב כוכבי מוביל בשנתיים האחרונות, לגיבוש תפיסת ניצחון לצה”ל, נחוץ ומבורך. 

יחד עם זאת ראוי להציב סימני שאלה ולהטיל ספק, לא באשר לצורך בתפיסה, אלא באשר לתוקפם של הרעיונות המנחים אותה והנחות היסוד שעליהן היא נשענת. חשיבותה והשפעותיה הרחבות, יחד עם העובדה שהתפיסה מאתגרת כמה מהנחות היסוד של תפיסת הביטחון הישראלית, מחייבים לקדם דיון הן במרחב הצבאי ולא פחות מכך במרחב המדיני-ביטחוני, ואף האקדמי והציבורי. 

להתכונן למלחמה הנכונה 

דוקטרינה צבאית נדרשת תמיד להתייחס למאפייני הלחימה בעתיד, לתת מענה למלחמה הבאה, ומכאן שהשלב הראשון בכל תהליך של פיתוח תפיסה נדרש להבהיר כיצד אנו רואים את המלחמה הבאה ואת אתגריה. מה יהיו מאפייניה העיקריים, מול אילו תרחישים אנו נדרשים להיערך ולמול אילו איומים יש לבנות את היכולות.

ההיסטוריה מלמדת כי זהו אחד האתגרים המשמעותיים ביותר במקצוע הצבאי. הלחימה פושטת ולובשת צורה, והיא מחייבת אותנו לעדכן את הפרדיגמה שבאמצעותה אנו מפרשים את המציאות, ולפתח מולה תפיסה מתאימה. הקושי השכלי והפסיכולוגי הכרוך בכך, יחד עם העובדה שמלחמה היא תופעה מתפרצת ומקוטעת ולא מהלך עקבי ורציף, גורמת פעמים רבות למדינות ולצבאות לדבוק בקונספציות שגויות. הטעויות תתגלנה רק בזמן המלחמה. לא אחת בהיסטוריה מוטט המפגש בקרב, בתוך שעות או ימים בודדים, תאוריות שבהן החזיקו צבאות ומדינות במשך שנים. האתגר קשה יותר בעיתות שינוי, והסימנים המעידים מראים שעכשיו היא עת שכזו.

אתגר זה, שבכישלון בו יש בכדי להשפיע על גורל האומה, מחייב לבסס את הדרך שבה אנו מתכוננים למלחמה על ניסיון העבר, כפי שהוא מתבטא בתורת הביטחון הלאומי. בחרנו להדגיש מתוכה שלושה כללי יסוד:

כלל מס’ 1 – קיצור משך הלחימה: מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחימה ממושכת. הצורך הוא להקטין ככל האפשר את הנזק לציבור ולתשתיות המדינה כתוצאה מהלחימה, ולהפחית ככל האפשר את הימצאותם של כלל האזרחים תחת איום ושיתוק המשק. חשוב גם להימנע מלחצים מדיניים, שהניסיון מלמד כי הם מתגברים ככל שהלחימה נמשכת והזירה התקשורתית העולמית מוצפת בתמונות קשות.

כלל מס’ 2 – האויב יפעל באופן המסוכן ביותר עבורנו: הנחת היסוד היא שכל יכולת שהאויב בונה כנגדנו תופעל על ידו באופן ובעיתוי שיקנו לו את מרב היתרונות ויגרמו לנו את מרב הנזק. מכאן שכל הנחה שהאויב בונה יכולות שלא לשם הפעלתן, או שהוא יוציא לפועל את תוכנית המלחמה שלו באופן הנוח לנו, היא מופרכת מיסודה ולכן מסוכנת.

כלל מס’ 3 – בניית הצבא והכנתו למלחמה מחייבת לקחת בחשבון התמודדות עם התרחיש החמור האפשרי:  כנגזר מכלל מס’ 2, אין ולא תהיה לנו היכולת לצפות מה תהיינה הנסיבות, מה יהיו התנאים שבהם תתפתח המלחמה הבאה, אילו חזיתות תהיינה פעילות בה ומהם התרחישים שיובילו אליה. האם תהיה זו הערכה שגויה (miscalculation) של מי מהצדדים, האם תהיינה אלה נסיבות פוליטיות או גאופוליטיות שמי מהצדדים נתון בהן, או שמא תהיה זו הסלמה שתצא משליטה. כל אחד מאלה ייצר תרחיש שונה ותנאי פתיחה שונים שאין לנו יכולת לצפותם. יותר מכך, כאשר ניווכח באיום, הזמן שיעמוד לרשותנו לצורך בניין הכוח עלול להיות קצר מדי. מכאן שנדרש להיערך תמיד אל מול המצב החמור הסביר האפשרי. אם נניח שהמלחמה תתפתח בהתאם לתרחישים שנוחים לנו, אנו עלולים למצוא את עצמנו ברגע האמת חשופים ללא מענה לחלק מהתרחישים, בעיקר מול הגרועים שבהם.

“תפיסת הניצחון”: בחינת הרעיונות וההנחות

נדרש לבחון האם עקרונות אלה הם שעמדו בבסיס ההנחות ש”תפיסת הניצחון” מתמודדת איתן. האם היא מוכוונת אל מול אתגרי המלחמה הבאה? האם הפרדיגמה העומדת בבסיסה, והתרחישים שמולם היא גובשה, תואמים את האתגרים הללו? האם הנחות היסוד המצויות בבסיסה הן בנות קיימא? האם ניתן יהיה לממש את רעיונות היסוד שבה בתנאים העלולים להיווצר בשדה הקרב? והאם בתנאים הללו ניתן יהיה להשיג את התוצאות המצופות? ולבסוף, האם היא “מתכתבת” עם רעיונות היסוד של הביטחון הלאומי?

מאמר זה מבקש להטיל בכך ספק. הוא מבקש להאיר את החולשות, להציף את הספקות ולעורר דיון סביב סוגיות מרכזיות. נדגיש כי הניתוח מתבסס על האופן שבו אנו מבינים את העקרונות, את הרעיונות ואת ההנחות העומדות בבסיס התפיסה. מפאת הקושי להתייחס לדברים בבמה שאינה מסווגת, הדברים ינותחו ברמה הכללית-תורתית מבלי להידרש לפירוט של יכולות או למידע מודיעיני מסווג. 

“תפיסת הניצחון” – עיקרים:

  • התפיסה תאפשר את קיצור משך המלחמה.
  • התפיסה תאפשר השגת ניצחון מובהק. 
  • הניצחון יושג על ידי “השמדה מנגד” של יכולות אויב, בקצב גבוה, באמצעות מגוון יכולות אש מדויקות ושימוש מסיבי באמצעים אוטונומיים התקפיים (אמצעים המופעלים מרחוק ובעלי יכולות פעולה עצמאיות מסוימות).
  • המכות הקשות שתונחתנה על האויב תובלנה לשחיקת יכולת הפעולה שלו ולנזק תודעתי מצטבר, עד מעבר ליכולת הספיגה שלו.
  • התפיסה מתבססת על עליונות מודיעינית לצורך חשיפת האויב כתנאי להשמדתו. עליונות זו תאפשר לצה”ל “אספקה שוטפת ויציבה של מודיעין למטרות” לאורך כל ימי הלחימה.
  • התפיסה מתבססת על קישור יכולות תקיפה מרחביות (אוויר, ים ויבשה) ליחידות בקצה, בקצב גבוה ובאופן אפקטיבי.

במסגרת התפיסה נתקבעו הנחות מספר, חלקן גלויות וחלקן סמויות:

  • מימוש “תפיסת הניצחון” יתבסס בעיקר על היחידות הסדירות, שהן המיומנות בהפעלת האמל”ח המתקדם ומצויות בכשירות הגבוהה הנדרשת לצורך מימושה. הצד המשלים הוא צמצום ההישענות על מערך המילואים היבשתי והקטנת ההתבססות עליו ככוח המחץ המוביל.
  • בנייה והישענות מרבית על יכולות מרחביות שתוקצנה ליחידות הקצה על ידי המפקדות המרחביות, או ישירות על ידי המפקדה הכללית.
  • מימוש השליטה במבצעים יתבצע באמצעות המפקדות הראשיות (פיקודים) או באמצעות המפקדה הכללית, באופן ריכוזי.
  • מידע מודיעיני ומטרות לתקיפה “יזרמו” ליחידות בזמן אמת בהתבסס על רשת תקשורת מאובטחת ואמינה שתופעל בספיקה גבוהה.
  • הניצחון יושג באמצעות השמדה מסיבית ומצטברת של יכולות האויב (גישה המכונה בתורה הצבאית “גישת שחיקה”).

ומה אם לא?

באחת מהרצאותיו דיבר אלי זעירא, ראש אמ”ן ב-1973, על הלקחים האישיים שלו מהמלחמה. הוא מספר שתמיד החזיק בכיס פתק ועליו השאלה “ומה אם לא?” – מה אם הפרשנות של מומחי המודיעין מוטעית; מה אם אין בידם תמונה מלאה; מה אם האויב יפעל באופן שונה מציפיותינו, בדרך שאין לנו יכולת לראותה ולהבינה? לימים הודה זעירא כי לא עשה שימוש ב”פתק” לפני המלחמה. זעירא אינו לבד.

העובדה שמאז ועד היום לא שילמנו מחירים כבדים על הערכות מודיעין שגויות אינה אומרת שאלו לא נעשו, ושהיום המודיעין חסין בפני אותן טעויות. ככל שאנחנו עוסקים בעתיד האפוף בחוסר ודאות, וככל שאנו פועלים בסביבה לא יציבה אל מול אויב שמגלה נחישות אסטרטגית, אנו נדרשים להשאיר שולי ביטחון רחבים דיים, בעיקר כאשר האיום המתהווה מצידם של הציר השיעי וגורמי ה”מקאומה” האסלאמיסטית על מדינת ישראל הופך, ככל שהזמן עובר, ממטרד ביטחוני לאיום יסודי.

נדרש אם כך לבחון את הנחות המוצא של התפיסה: מה יקרה אם הן מוטעות, ולו בחלקן, ויתממשו דווקא תרחישים פחות נוחים; מה אם יתרחשו אירועים או כשלים שאין יכולת לצפות? מה אז, האם התפיסה עדיין תהיה אפקטיבית? האם נוכל להשיג באמצעותה את המטרה? האם היא גמישה דיה כדי להתמודד עם הבלתי צפוי?

לצורך מתן מענה על השאלות הללו ראוי יהיה לנסות לנתח את מאפייניה האפשריים של המלחמה הבאה. נדגיש כי אין מדובר בתחזית. לאף אחד כאמור אין דרך לחזות כיצד תיראה המלחמה. מאידך גיסא, ללא ניסיון לצפות מראש את הקשיים ששדה הקרב עשוי להציב בפנינו, את האיומים החדשים שהוא עשוי להציב בפני הכוחות ועל העורף, אנחנו עלולים למצוא שהתכוננו למלחמה הלא נכונה.

פוטנציאל האיום: לאיזו מלחמה אנחנו נערכים

המלחמה הבאה תהיה שונה. המגמות המתפתחות עשויות להוביל לתרחישים ואיומים שונים מאלו שאפיינו את מלחמת לבנון השנייה, “צוק איתן” ו”שומר החומות”. אלו לא יוכלו לשמש כייחוס לאופן ההתכוננות למלחמה הבאה. עם חלק מהאתגרים המוצגים כאן צה”ל לא התמודד כמעט חמישה עשורים, ועם חלקם האחר – מעולם. מהם, אם כן, האתגרים העשויים להתעצם בעשור הקרוב, ומה עשויות להיות השפעותיהם על יישום התפיסה?

איום על חופש הפעולה של חיל האוויר: מאז 1982 (“ערצב 19” מול סוריה) נהנה חיל האוויר מחופש פעולה מלא בזירה האווירית. היכולת לבצע גיחות להפצצה, לאיסוף מודיעין או למשימות אחרות לא הייתה נתונה בספק. יכולות אלו הן קריטיות למימוש התפיסה. אך חופש הפעולה של חיל האוויר עלול להיות מאותגר. חיזבאללה בונה יכולות להגנה אווירית הצפויות להציב אתגר לכלי הטייס ומערכי התקיפה האוויריים, אך חשוב לזכור כי חיזבאללה אינו לבד. הימצאותה של מעצמה אזורית וטכנולוגית בדמותה של איראן מבטיחה שמגמה זו תלך ותועצם. 

במהלך השנים האחרונות (אנו נחשפים לכך בעיקר בתקיפות המב”ם) צה”ל מראה יכולת עליונות אווירית מרשימה, אך איראן עושה מאמצים גדולים לקעקע את העליונות האווירית המוחלטת שחיל האוויר זוכה לה. יש להניח שחלק ממאמצי איראן אכן יצלחו. מעבר לאיראן ולחיזבאללה מצוי הצבא הסורי, שמצוי בתהליך שיקום. בנסיבות מסוימות הוא יפעיל יכולות הגנ”א שגם אם לא תגבלנה את חיל האוויר הרי שהן תגזולנה ממנו קשב רב ומשאבים. 

הימצאותה של רוסיה במרחב, והסיכוי שבמהלך מלחמה ייווצר איום על האינטרסים שלה, עשויים ליצור איום מסדר גודל שלא הכרנו על יכולת הפעולה של חיל האוויר. אם תוגבל יכולת הפעולה האווירית, תיפגע היכולת להביא את התפיסה לידי מיצוי.

האיום על המרחב הימי, וכפועל יוצא – על הרציפות התפקודית של המשק: הפגיעה באח”י חנית הייתה אירוע בודד שיכול ללמדנו רבות על האיומים המתהווים. טילי חוף-ים ונוכחות איראנית בים התיכון עשויים ליצור איומים ואילוצים שאיתם לא התמודדה מדינת ישראל שנים רבות. (לדוגמה, פגיעת צוללות איראניות באוניות מסחר בדרך לישראל). 

מעבר לקיומם של נכסים במים הכלכליים והיכולת להשתמש בתווך הימי לטובת ניוד כוחות, האויב עשוי להציב איום מסדר גודל שונה על הנמלים ועל חופש התנועה לישראל בנתיבי השיט. פגיעה באלו עלולה להגביל את היכולת של מדינת ישראל להשתמש בנמלי הים והאוויר לטובת האספקה למדינה, וכמובן גם לצורך חידוש מלאי התחמושת. פגיעה שכזו עלולה להיות הרסנית במצב שבו תתארך הלחימה לכדי מלחמת התשה. על אף הרצון לקצר את משך הלחימה, צריך לקחת בחשבון שייתכן שלא נצליח בזאת, בעיקר כאשר הגישה המצויה בבסיס התפיסה היא “גישת השחיקה”.

בבסיס האיום עומדת איראן כמעצמה: היא מתקדמת מבחינה טכנולוגית, ומעבירה חלק מהטכנולוגיות המתקדמות לשליחיה. ישראל נהנתה מיתרון טכנולוגי עצום על הפלסטינים, החמאס וחיזבאללה, אך חייבת להכיר בכך שהפערים הטכנולוגיים מצטמצמים והולכים. היכולות המתקדמות שתופעלנה נגד ישראל עשויות להיות משמעותיות ביותר ולגרום לשיבוש במערכות של צה”ל. מערכות שליטה ובקרה עלולות לעמוד תחת התקפות סייבר ול”א, החימוש המדויק עלול להימצא בהתמודדות אל מול יכולות שיבוש מתוחכמות, וכוחות צה”ל עלולים לפגוש אמל”ח מתקדם בדמותם של רחפנים, חימוש מדויק ומל”טים.

אם צה”ל התבסס על היתרון הטכנולוגי העצום במערכות שניהל בעשורים האחרונים, הרי שהוא עשוי למצוא כי במלחמה הבאה לא רק שיתרון זה הצטמצם, אלא שיכולות טכנולוגיות שהתפיסה מבססת עליהן את כושר פעולתו של צה”ל עלולות להפוך לעקב אכילס, אם יצליח האויב לשבשן. 

לרשימה מדאיגה זו יש להוסיף גם את האפשרות (מול חמאס) של סיוע טכנולוגי תורכי (למשל בתחום המל”טים) לגורמים הקרובים רעיונית לדרכו של ארדואן. 

האפשרות שהאויב יכבוש שטחי מולדת: חיזבאללה (והסורים לצידם) לא יסתפקו בהפעלה של אש מנגד אלא יבצעו, כבר בראשית הלחימה, התקפות של כוחות קומנדו לתוך שטח מדינת ישראל בגליל ובגולן. ההכנות להתקפות אלה מבטאות למעשה את לקחי האויב ממלחמת לבנון השנייה. הן נועדו להגן על יכולת השיגור על ידי הוספת נדבך של התקפה לתוך שטחה של ישראל שתכליתה ליצור קו הגנה קדומני – מתוך כוונה להשהות ולשחוק את ריכוז היבשה של צה”ל עוד בטרם הגיעו לגבול הבינלאומי, ולאפשר בכך חופש פעולה מרבי למערך השיגור. 

אם יצליח האויב לכבוש שטחים בתוך ישראל, לא מן הנמנע כי יימצאו אזרחים ישראליים תחת שליטת אויב. אף שצה”ל נערך אל מול איום שכזה, לא ניתן להבטיח שההצלחה תהיה מלאה. אם תרחיש שכזה אכן יתממש, גם בנקודות בודדות, עלולות להיות לו השפעות תודעתיות ומבצעיות חמורות. תנועה לא מוסדרת של אזרחים הנוהרים דרומה עלולה לגרום קשיים בגיוס ובתנועת היחידות צפונה. מצב זה עלול לשבש את התוכניות, בשלבי הפתיחה, ולחייב הסטה של משאבים כדי להחזיר מחדש שטחים שנכבשו. זאת עוד בטרם יוכל צה”ל להפנות את העוצמה הצה”לית לצורך הכרעתו של האויב.

לחימה בכמה זירות במקביל: זהו תרחיש שצה”ל לא נתנסה בו שנים רבות. העובדה שמול מדינת ישראל עומד הציר השיעי עלולה להוביל לכך שלפחות הזירות שנמצאות תחת השפעתו הישירה תפעלנה כולן – לבנון, סוריה ועזה. קיימת אפשרות שתהיינה זירות פעילות גם במעגל השני והשלישי – בעיראק ואולי אף באיראן, כמו גם הפרות סדר ביהודה ושומרון, ובזירת הפנים. כל אלה ישיתו קצב אירועים גבוה, ועלולים לפגוע בקשב המטכ”לי וביכולתו לנהל את המבצעים באופן שבו עשה זאת במבצעים המוגבלים.

עורף אזרחי תחת אש מסיבית: אם יש לישראל נקודת תורפה היסטורית הרי היא נעוצה בעובדה שהעורף האסטרטגי, שעליו נשען המאמץ המלחמתי כולו, נמצא בטווחי פגיעה. מעולם לא הופרעה באופן משמעותי היכולת של המשק לתמוך את מאמץ המלחמה, גם בקשות שבמלחמות ישראל. לא עוד. איום אש תלולת מסלול (תמ”ס) והטילים על העורף של ישראל הופך באופן ברור לאיום אסטרטגי, לא למטרד. למעשה, זהו לב הרעיון המערכתי של האויב – הפעלת יכולת אש נרחבת מזירות מספר ולטווחים שונים כדי לשבש את היכולת המלחמתית של מדינת ישראל ולשחוק את המורל של אזרחיה. הסרת האיום מעל העורף במהירות תהיה חיונית בעיקר כדי לאפשר את תמיכת העורף האסטרטגי במאמץ המלחמתי. כיפת ברזל, אפקטיבית ככל שתהיה, לא תספיק לצורך זה. 

נקודות התורפה והכשלים של “תפיסת הניצחון” לנוכח אתגרי העתיד

כאמור, הניתוח שלעיל איננו בבחינת תחזית אלא נקודת ייחוס, בהתבסס על ניתוח המגמות המתפתחות. הניתוח מציף כשלים ונקודות תורפה ברעיונות ובהנחות היסוד המצויות בליבה של “תפיסת הניצחון” ושמהם אסור להתעלם. 

התפיסה המסתמנת בצה”ל מנציחה למעשה את הפעולה מנגד כמרכיב עיקרי, על ידי הפעלה של אש ויכולת אוטונומית מסיבית וקטלנית בעומק. ניסיון העבר מראה שהפעלה של יכולות מנגד תתקשה להביא לבדה את הישג הנדרש בזמן סביר. העדרו של מאמץ של תמרון יבשתי מקביל, המעביר במהירות את הלחימה לשטח האויב, פוגעת ביכולותיו ומאיימת על השרידות השלטונית שלו, עלולה להאריך את משך הלחימה ולהעמיק את הפגיעה בעורף האזרחי באופן שיקשה על תפקודו. תפיסת הניצחון לא רק שאינה רואה בתמרון כלי מרכזי, אלא שהיא בפועל ממשיכה להחליש אותו.

גם אם נניח שיש ביכולתה של גישה זו להביא את האויב לנקודת ההכרעה, היא תתנגש בהכרח עם רעיון קיצור המלחמה. הגישה ש”תפיסת הניצחון” מציעה דורשת זמן ומשאבים רבים, ולא בטוח שאלה יימצאו בידינו. במתאר שבו העורף הישראלי יימצא תחת אש, הזמן יהיה משאב בחסר. ומן העבר השני, היכולת לחדש מלאים, בהתבסס עם נמלי הים והאוויר תהיה מוטלת בספק. הצורך לחסוך במשאבים והצורך לקצר את המלחמות היו מלכתחילה הסיבות שבעטיין העדיפה תפיסת הביטחון הישראלית את התמרון על השחיקה. “תפיסת הניצחון” ממשיכה למעשה, גם אם בדרך מתוחכמת, את אותם הרעיונות שנוסו שוב ושוב, ללא הצלחה, בארבעת העשורים האחרונים. 

התפיסה מניחה שאם נביא את יכולותינו מול היערכות האויב, נוכל להשמידו בקצב גבוה ולהוביל לכניעתו, אך היא כמעט מתעלמת מהעובדה שכל היכולות הללו תימצאנה מראשית המלחמה תחת מתקפת אש חסרת תקדים. מתקפה זאת עלולה לשבש את פעילות בסיסי חיל האוויר, את הגיוס בימ”חים ואת צבירת הכוחות בחזית. היא עלולה לפגוע ולשבש את פעולת המשק; לפגוע בתחנות הכוח, לשבש את פעולת נמלי האוויר והים, לפגוע בבתי החולים ועוד. חיל האוויר לא יהיה מסוגל לנטרל, בוודאי שלא לבדו, את האיום על העורף, לשם כך יידרש תמרון יבשתי מסיבי.

כאן נחשפת למעשה חולשתה היסודית של התפיסה. היא מחייבת הישענות על סדרה של תנאים שקשה להניח שיתקיימו תמיד, בוודאי שלא במלחמה רחבת היקף. היא אינה נערכת אל מול התרחישים החמורים, אלו העלולים לשבש את יכולת הפעולה של צה”ל בימי המלחמה הראשונים. היא מניחה שנוכל להיערך עוד בטרם יוציא האויב לפועל את התקפותיו, שנפתיע ולא שנופתע. היא יוצאת מנקודת הנחה שהשפעתן של פעולות האויב אולי תגרום נזקים, אבל לא תצליח לשבש את ההוצאה לפועל של תוכניותינו. היא מבטאת היטב את המחשבה שצה”ל ימשיך ליהנות מהעליונות המוחלטת כפי שהיה במבצעים ובמערכות בארבעת העשורים האחרונים. הרעיון שהאויב עלול לשבש את אופן הפעולה של צה”ל איננו נוכח ביסודות התפיסה. לכן חשוב יהיה לשאול: “ומה אם לא?”.

זאת ועוד. כל תפיסה המתבססת על יכולות עתידיות חייבת לשמר את כשירותן של היכולות הקיימות עד אשר תבשיל היכולת העתידית לכדי מסה מבצעית אפקטיבית. החשש הוא שההישענות על יכולות עתידיות פוטנציאליות מקרינה לשלילה על האופן שמפקדים מכינים בו את הכוח לאיומים המבצעיים הנוכחיים. ניסיון העבר בתהליכי בניין כוח מראה שהתהליך שנדרש לצורך בניית יכולת עיקרית, מהרגע שבו היא מגובשת כתפיסה ועד להבשלתה לכדי יכולת מבצעית, דורש טווחי זמן של שנים ארוכות (לפחות 10 שנים). כאשר מדובר ביכולות המבוססות על טכנולוגיות חדשות, כמו לדוגמה כלים אוטונומיים, זמנים אלה יכולים להתארך עוד יותר. לקחים אלה מחייבים להניח שתי הנחות שהתפיסה מתעלמת מהן: האחת, שמימוש הרעיונות בה יהיה חייב להישען על יכולות קיימות, בטווח של העשור הקרוב; והשנייה, שכאשר היכולות החדשות תהיינה בשלות הן תפעלנה בשדה קרב שונה מכפי שאנחנו מדמיינים.

תמרון מול שחיקה: “תפיסת הניצחון” ממשיכה להתבסס על ההנחה שתמרון יבשתי עמוק ומהיר הוא נחלתן של מלחמות העבר, ושהסבירות להפעלתו נמוכה. היא מפתחת יכולת “תמרון רב ממדי”, יכולת “בוטיק” המבוססת בעיקר על היכולות של הכוחות הסדירים, תוך המשך שחיקתו התפיסתית והמבצעית של מערך המילואים. תמרון זה מאופיין ביכולות אש הרבה יותר מאשר ביכולות הניידות שלו. מבחינה זו, הגם שהתפיסה “מדברת” לכאורה על תמרון, היא ממשיכה ומעמיקה את הרעיונות השולטים בצה”ל בארבעת העשורים האחרונים שלפיהם האויב יוכרע בכוח האש. התפיסה יוצרת תלות של הכוחות המתמרנים בכוח האש, ולמעשה כופה על התמרון את הלינאריות ואת קצב הפעולה שמאפיינים את האש. 

“תפיסת הניצחון” לא רק שאינה פותרת את חוסר האיזון הקיים בין שתי הזרועות האסטרטגיות (האווירית והיבשתית), אלא שהיא מנציחה אותה, תוך שהיא הופכת למעשה את היוצרות. במקום שזרוע האוויר (בנוסף למשימותיה העצמאיות בעומק זירות המבצעים) תהיה זו שמסייעת לכוחות היבשה להכריע, באמצעות תמרון מהיר ובלתי צפוי, עכשיו זוהי היבשה שמסייעת למאמץ האש האווירי להשמיד יכולות אויב בקצב מהיר, כדי להוביל להכרעתו. 

כאן יהיה חשוב לעמוד על הדקויות שלעיתים מיטשטשות. “תפיסת הניצחון” אכן מניחה, בצדק רב, שהכרעה באש אווירית בלבד איננה אפשרית. ללא חיכוך עם כוחות יבשה יהיה בלתי אפשרי לחשוף את כוחות האויב וליצור את כמות המטרות המגיעה לכדי מסה קריטית שתאפשר את השמדת יכולותיו. אלא שבעשותה כן היא נותרת נטועה עמוק בתוך גישת השחיקה, גישה המבטאת פעולה מתמשכת ושיטתית שההישג בה מצטבר לאורך זמן (וניתן לאפיין אותו במושגים של “ספירת גופות” ולא של שינוי במצב הגאו-אסטרטגי). 

סיכום

“תפיסת הניצחון” מחייבת אופטימיות כדי לא לראות את נקודות התורפה ואת רגישותה הרבה לכאוס של שדה הקרב. גם במיטבה היא בונה על הישג של השמדה מסיבית, שאף על פי שנוסה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה, כולל במבצעי צה”ל האחרונים, מעולם לא עמד בציפיות. הפעלת אש מסיבית מעולם לא קיצרה את המלחמות, אלא להפך. ברובם המוחלט של המקרים היא לא הגיעה לכדי ניצחון, ודאי שלא ניצחון מובהק. חשוב להזכיר בהקשר זה את ממצאיו של “סקר ההפצצות” שבוצע לאחר מלחמת העולם השנייה בשטחי גרמניה והמחיש את מגבלותיה של הפגיעה הנרחבת מן האוויר.

אופטימיות היא חשובה, אפילו הכרחית, אלא שאסור לנו להתעלם מהעובדה שבצד השני יש אויב שתוכניותיו הפוכות, שהיכולות שהוא מפתח משיתות על מערכת הביטחון אתגר משמעותי, אתגר שלא התמודדנו עימו במשך שנים. מגמות אלה דורשות מאיתנו לבסס את הרעיונות על ניסיון מוכח או על הנחות מתוקפות. הן מחייבות שלא נשעין את כל ביטחוננו על קורה אסטרטגית אחת, חזקה ומתוחכמת ככל שתהיה. 

“הכפילות היא תמצית מהותה של המלחמה, ומוזרה ההתעלמות ממנה”, אמר לידל הארט. ממש כמו מתאגרף הנדרש להשתמש בשתי זרועותיו כך צה”ל נדרש לבנות שתי זרועות שריריות ומאוזנות, אווירית ויבשתית, הפועלות במשולב ובסינכרון, כדי להגן על העורף, לעבור מהר למתקפה ולהנחית על האויב סדרה מהירה של מהלומות משולבות בעומק שטחו. לא חיל האוויר ולא כוחות היבשה הסדירים, מתוחכמים ככל שיהיו, יעמדו לבדם באתגר הזה.

רעיון הפעולה המסיבית של כלים אוטונומיים בעומק שטח האויב הינו חשוב ויש להמשיך לפתחו, אולם הוא לא יוכל להוות תחליף לפעולת התמרון היבשתי. על התפיסה לפתח לשם כך צבא יבשתי גדול דיו שיידרש לפעול במקביל בכמה זירות, להבקיע את “קליפת” החזית, לנוע במהירות לעומק השטח במטרה להשמיד יכולות אויב ולהסיר את איום האש מעל העורף מהר ככל הניתן. בניגוד גמור לכך, הזרוע היבשתית של צה”ל הלכה ונחלשה בארבעת העשורים האחרונים, והשימוש בה במבצעים בהמשך הלך ופחת. צה”ל הלך והעמיק את התבססותו על יכולות חיל האוויר והמודיעין, ואלה עשויות שלא להספיק אל מול האתגרים ששדה הקרב העתידי מזמן לנו. 

מבצע “שומר החומות” מלמד כי גם בלחימה בזירה אחת, בתנאים כמעט אופטימליים, לא הצליח צה”ל להסיר את האיום מהעורף, וודאי שלא התקרב לכדי הכרעה. ראוי שהוא ישמש עבור המערכת הביטחונית קריאת השכמה.

המלחמה הבאה תהיה שונה. היא עשויה לדרוש מאיתנו מאמץ לאומי שלא נדרש מהעם שנים רבות, וחשוב שיהיו בארגז הכלים שלנו כלים מתאימים להתמודדות עם האתגרים שהיא מציבה בפנינו. כלים שנבנו מתוך מחשבה מקצועית, מתוך ראייה מפוקחת של התרחישים הקשים והפחות נוחים, מתוך הבנה שגם במלחמה הבאה, כמו בעבר, לא תהיה לנו הפריווילגיה שלא לצאת מנצחים, גם אם יידרשו לשם כך מחירים גבוהים.


תמונה:  IDF Spokesperson’s Unit