JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר יונתן ספייר

ד"ר יונתן ספייר

מזרחן, פרשן ומומחה בסוריה, עיראק, קבוצות אסלאמיות רדיקליות וכורדיסטן

קבוצות אופוזיציה חמושות שצמחו מהמיעוטים הכורדים, הבלוצ'ים והאהוואזים החריפו את התקפותיהן על נכסי המשטר באיראן. טהראן מגיבה בפעולות נגד מתנגדים אלה בפקיסטאן, בעיראק ומעבר להן, אולם התקוממויות אלה אינן יכולות לאתגר את יציבותו של המשטר, בעיקר בשל בסיסי התמיכה הצרים שלהן.

בשנים האחרונות צמחו משמרות המהפכה האסלאמית האיראניות ובלטו במומחיותם בכל הקשור ללוחמה באמצעות ארגוני פרוקסי ופעילות צבאית בלתי סדירה במזרח התיכון. תחילה בלבנון, ואז בסוריה, בעיראק, בתימן ובשטחי הגדה הפגינו משמרות המהפכה האיראניות וחילות המשלוח שלהם, וכוח קודס, יכולות מרשימות בהקמה, ארגון, הכשרה, מימון ופריסה של מיליציות פרוקסי, בעיקר שיעיות, במדינות שכנות לצורך קידום המטרות האיראניות.

מעניין, עם זאת, לציין כי ארגוני המדינה האיראניים אינם הגורמים היחידים הפועלים היום בתחום הלוחמה הבלתי-סדירה והצבאית-למחצה. במידה מסוימת, איראן עצמה היא יעד לארגונים איראניים מקומיים המבקשים לעורר מרי נגד המשטר האסלאמי המהפכני בטהראן. מרבית הארגונים הללו, אך לא כולם, מבוססים על המיעוטים האתניים-דתיים באיראן.

מאמר זה מאפיין את הקבוצות המשמעותיות ביותר בקרב ארגונים אלה, ומעריך את היקפה ורצינותה של ההתנגדות המזוינת למשטר האיראני. חלקו השלישי של המאמר מנתח את התגובה האיראנית לאתגר שמעמידות בפניה קבוצות האופוזיציה החמושות.

המאמר בוחן את תנועות האופוזיציה החמושות שצמחו מהמיעוט הערבי האהוואזי, וכן מהמיעוטים הכורדיים והבלוצ'יים באיראן. נתחיל באפיון של ארגון המוג'אהידין א-ח'לק, קבוצה אסלאמית שמאלנית לא-כיתתית המחויבת למרי נגד המשטר.

מוג'אהידין א-ח'לק

הקבוצה המוכרת והוותיקה ביותר העוסקת בלוחמה מזוינת נגד המשטר בטהראן היא המוג'אהידין א-ח'לק. ביוני 2018 סוכלה מתקפה מטעם הממשל האיראני על כינוס של התנועה בצרפת. ארגון המוג'אהידין א-ח'לק נוסד ב-1965 והשתתף באופן פעיל במהפכה האיראנית של 1979 נגד שושלת פהלווי, ולאחריה דוכא בכוח על ידי משמרות המהפכה האיראניים. חברי המוג'אהידין א-ח'לק סייעו בשמירה על שגרירות ארה"ב בטהראן בתקופת משבר בני הערובה. בהמשך עקרה הקבוצה כגוף אחד לעיראק, שם תמכה במשטרו של סדאם חוסיין במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים. המוג'אהידין א-ח'לק נתפס בעיני רבים כארגון שסייע למשטר של סדאם חוסיין לדכא את ההתקוממויות השיעיות והכורדיות.

כיום נחשב המוג'אהידין א-ח'לק לקבוצת האופוזיציה הגדולה והפעילה ביותר מחוץ לאיראן. הארגון ממשיך במאבק חמוש בלתי סדיר הכולל התנקשויות ופעולות טרור רבות. בשנים 1999–2002 הרחיב הארגון את פעילותו הצבאית נגד המשטר. במבצע "בהמן" שנערך בשנת 2000 הצליחה התנועה להוציא לפועל פיגוע מרגמה במתחם שבו שוכן משרדו של המנהיג העליון בטהראן. באותה תקופה גם שיגרה התנועה מתקפות תכופות על מטרות איראניות מעבר לגבול עם עיראק.

תקופה זו של פעילות צבאית מוגברת הגיעה לסיומה עם הפלישה האמריקאית לעיראק. במהלך הפלישה ב-2003 הורה המוג'אהידין א-ח'לק לחבריו להימנע מהתנגדות לכוחות הקואליציה, התנער רשמית מפעילות אלימה ובסופו של דבר גם מסר את נשקו לכוחות הקואליציה. בהמשך גם הוצא הארגון מרשימת ארגוני הטרור של מחלקת המדינה האמריקאית.

כפועל יוצא הורשו 3,000 מאנשי הארגון להתגורר במחנה הפליטים אשראף שמצפון לבגדאד, בכפוף להוראות האו"ם. במסגרת הסדר זה ויתר המוג'אהידין א-ח'לק על כלי הנשק הכבדים שלו. ב-2012 גורש הארגון מהמחנה על ידי השלטון העיראקי. מהלך זה נתפס כחלק מהתהדקות היחסים בין ממשלת עיראק למשטר האיראני. מחנה אשרף הפך בהמשך לבסיס של המיליציה השיעית הפרו-איראנית, כוח באדר. לאחר גירושו מהמחנה העביר המוג'אהידין א-ח'לק את המטה הראשי שלו לאלבניה; זו פתחה בפניו את שעריה בעקבות פנייה של ממשל אובמה, והוא שוכן שם עד היום.

המוג'אהידין א-ח'לק מילא תפקיד מרכזי בגילויים הראשונים על תוכנית הגרעין האיראנית, כשחשף אותה ב-2002. במיוחד נזקף לזכותה הפרסום הפומבי על בניית מתקן העשרת האורניום בנטנז. כיום הקבוצה מפנה את מֵרב מאמציה לפעילות פוליטית ציבורית, והארגון פעיל מאוד ברשתות החברתיות, שם מבקשים חבריו לפנות לתומכי המשטר. לטענת המשטר האיראני המוג'אהידין א-ח'לק מפעיל באלבניה "חוות טרולים", ממנה הוא מוציא לרשתות החברתיות קמפיינים מתוזמרים היטב שמטרתם לערער על אמינות המסרים של המשטר האיראני, להטריד את פקידי הממשל וכיו"ב.

מוג'אהידין א-ח'לק פיתח אידאולוגיה סינקרטית הכוללת אלמנטים של אסלאם שיעי ומרקסיזם, שהושפעה מכתביו של התאורטיקן הפוליטי האיראני עלי שריעתי. שריעתי היה אסלאמיסט מהפכן שדחה את תפיסת שלטון חכם הדת (velāyat-e faqih) הקוראת לציות למנהיג הדתי, מרכיב מרכזי במשטר הנוכחי. בניסיון לגייס את תמיכתה של ארצות הברית, התנועה טוענת כעת כי עשתה כברת דרך מהשקפה מוקדמת זו וזנחה את המהפכנות הפוליטית לטובת דמוקרטיה ליברלית, הגנה על זכויות אדם ושלום במזרח התיכון. פרשנים רבים מזהים בהשקפתו הנוכחית של המוג'אהידין א-ח'לק אלמנט אופורטוניסטי בסגנון "גזור והדבק" וקריצה למערב. יש המתייחסים לתנועה כאל כת, הן בשל היעדר מבנים דמוקרטיים פנימיים והן בגלל ההערצה שחבריה מגלים למנהיגים המייסדים של הארגון, מסעוד ומרים רג'בי.

על פי הערכת משרד ההגנה האמריקאי, המוג'אהידין א-ח'לק מונה בין 5,000 ל-13,000 חברים. כמעט כל חברי הארגון הם גולים איראנים, והתנועה מחזיקה משרדים ברחבי אירופה וצפון אמריקה.

המשטר האיראני מאשים את המוג'אהידין א-ח'לק בקבלת סיוע מארה"ב ומישראל, אם כי שתי המדינות מכחישות טענה זו. עוד טוענת התעמולה האיראנית כי הארגון מעורב בחיסולים הממוקדים שביצעה ישראל, כך על פי איראן, במדעני גרעין איראניים בעשור האחרון. בספטמבר 2012 הוציאה ארה"ב את המוג'אהידין א-ח'לק מרשימת ארגוני הטרור שלה, ודמויות בולטות בציבוריות האמריקאית, ביניהן היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, וראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, הופיעו באירועים של הארגון.

על פי רוב ההערכות, הארגון אינו זוכה לתמיכה משמעותית באיראן, הן בשל תמיכתו בעיראק במהלך מלחמת איראן-עיראק הטראומטית והארוכה והן בגלל טבעה האסלאמי-שיעי של האידאולוגיה המרכזית שלו. עם זאת, התנועה שומרת על תשתית חיצונית חזקה (ועשירה), ואף כי היא מעדיפה כיום פעילות מדינית על פני צבאית הרי שלפי דיווחים רבים היא מפעילה רשת מתוחכמת לאיסוף מודיעין בתוך איראן.

באשר למקורות המימון של המוג'אהידין א-ח'לק, קיים היום מעט מאוד מידע ממשי. נראה כי לפני 2003 נתמכה התנועה על ידי משטרו של סדאם חוסיין בעיראק. בנוסף, היא מפעילה בגלוי מספר ארגוני צדקה וארגונים לא-ממשלתיים במערב המאפשרים לה לגייס כספים באופן חוקי. מעדויות של חברי הארגון לשעבר עולה גם שהם נדרשו לשלם מס משמעותי כתנאי לחברותם בארגון. מאמר שפורסם ב-International Business Times ב-2012 הזכיר את הקהילה האיראנית האמריקאית של צפון טקסס ואת איגוד התרבות האיראנית-אמריקאית של מיזורי כשתי דוגמאות לקבוצות קהילתיות הקשורות לארגון.

קבוצות כורדיות

הכורדים מהווים כ-10% מהאוכלוסייה האיראנית, כ-8 מיליון בני אדם בהערכה גסה. מרבית הכורדים האיראנים מתגוררים באזור צפון-מערב איראן, הכולל את המחוזות כורדיסטאן, כרמנשאה והמחוזות המערביים של אזרביג'אן. יש לציין כי מיעוט משמעותי מהכורדים האיראנים הם מוסלמים שיעים, אולם האוכלוסייה הכורדית בכללה סובלת מקיפוח כלכלי ונתונה לאפליה מידי הרשויות. כמדינה השולטת בשם האסלאם, כפי שאיראן מציגה את עצמה, היא אינה מייחסת חשיבות לשאלת הזהות האתנית של אזרחיה, מה גם שהכורדים ושפתם קרובים מאוד לשפה הפרסית. לאור זאת, איראן מעולם לא עשתה ניסיונות בוטים לדכא בכוח ובאופן מוחלט את הזהות, השפה והתרבות הכורדית כפי שנעשה בטורקיה הכמאליסטית ובמדינות ערב הבעת'יות.

אף על פי כן, המשטר מגלה חשדנות עמוקה כלפי כל רמז לבדלנות אתנית, ומגיב לו בכוח ובדיכוי אלים. במשך פרק זמן קצר במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר צפון איראן היה נתון תחת כיבוש סובייטי, הצליחו הכורדים להקים באזור מהאבאד רפובליקה כורדית לצד ישות אזרית, אולם ב-1946 עזב סטלין את האזור בלחץ אמריקאי. זיכרון אירוע זה עדיין מזין את החשדות שהאיראנים מגלים כלפי הלאומיות הכורדית והאזרית.

כיום פועלות נגד המשטר האיראני שתי תנועות כורדיות איראניות מרכזיות – ה-PJAK (המסונפת ל-PKK) והמפלגה הדמוקרטית הכורדית, שהיא עצמה מחולקת לשני פלגים, PDKI ו-KDP-I.

PDKI

המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטאן האיראנית (PDKI) היא המפלגה הוותיקה ביותר בין הקבוצות הפוליטיות החמושות המאפיינות את הזירה הפוליטית הכורדית. הארגון, שהוקם בשנת 1945, היה פעיל במאבק נגד שושלת פהלווי ושיתף פעולה עם מפלגת "טודה" (Tudeh) השמאלנית. עקב כך, הוא היווה מטרה לדיכוי ולניסיונות סיכול בידי שירות המודיעין והביטחון האיראני, הסאוואכ (SAVAK).

ב-1979 לקחה המפלגה חלק במהפכה האיראנית לצד גורמים אסלאמיים ותנועות שמאל, אך לאחריה דוכאה על ידי המשטר החדש שדחה את הדרישות הבדלניות של הכורדים. בתחילת שנות ה-1980 זכה ה-PDKI לתמיכה וסיוע מהמשטר העיראקי וביקש להקים אזור אוטונומי סביב הערים נאודשה (Nowdesheh) וקסר שירין (Qasr-e Shirin). ניסיון זה חוסל על ידי המשטר האיראני.

בשנים שלאחר מכן הייתה הנהגת ה-PDKI, היושבת מחוץ לאיראן, יעד למספר ניסיונות חיסול בולטים מצד השלטונות האיראניים. ביולי 1989 נרצחו בווינה בידי משמרות המהפכה מנהיג המפלגה, עבד אל-רחמן קסמלו וכמה ממקורביו, לאחר שהתפתה להגיע לשם, לכאורה כדי להשתתף בשיחות עם נציגי ממשלת איראן. ב-1992 נרצחו במסעדת "מיקונוס" בברלין יורשו, סאדק שרפקנדי, לצד שתי דמויות בולטות נוספות מה-PDKI, פתח עבדולי והומאיון ארדלאן, וכן המתרגם שהתלווה אליהם, נורי דקורדי. בעקבות כך הוציא בית משפט גרמני צו מעצר נגד שר המודיעין האיראני, עלי פלחיאן, בטענה שהורה על ביצוע ההתנקשות בידיעת המנהיג העליון של איראן, עלי חאמנאי.

חיסולים אלה שיתקו את ה-PDKI כמעט לחלוטין לתקופה ממושכת. הארגון, שהתמקם בצפון עיראק באזור הנמצא בשליטת ה-KRG, נמנע מביצוע התקפות על איראן הן עקב חולשתו שלו והן עקב התנגדות השלטונות הכורדיים. משנת 1996 עד 2016 התקיימה בין איראן ל- PDKIהפסקת אש רשמית.

תקופה ארוכה זו של חוסר פעילות הגיעה לסיומה עם חידוש המאבק והיציאה ל"רסאן", המערכה הנוכחית של ה-PDKI נגד איראן, בתחילת 2016. ה"רסאן" הוא לא ניסיון לצאת במרי כולל נגד המשטר האיראני, אלא פעילות הכוללת בעיקר יוזמות ארגוניות, חינוכיות ותעמולתיות הנערכות על ידי קבוצות PDKI הפועלות מעבר לגבול בצפון עיראק, ועורכות גיחות סדירות לתוך הערים הכורדיות שבמערב איראן. קבוצות אלה מסתובבות חמושות על מנת להגן על עצמן במקרה של היתקלות עם משמרות המהפכה, אולם אינן מבקשות להתעמת איתם בצורה יזומה. בשלב זה הן מעדיפות לגייס חברים, ליצור רשתות תמיכה ולחנך צעירים כורדים לתמיכה בלאומיות הכורדית. הכוונה היא להניח את היסודות וליצור את המסגרות הארגוניות למרד כורדי עתידי נגד המשטר.

ה-KDP (I), שהתפצל מה-PDKI ב-2006 בעקבות מחלוקת על המנהיגות במפלגה, מחזיק גם הוא מטה משלו בכורדיסטאן העיראקית.

משנת 2016 פועל ה-PDKI בניסיון להניח את היסודות למרד בקרב אוכלוסיית הכורדים באיראן. ב-8 בספטמבר 2018 פתחו משמרות המהפכה במתקפת טילי פאתח 100 (טיל בליסטי לטווח קצר) על מתקנים של שני הארגונים הכורדיים האיראניים – PDKI ו-KDP-I – בקויה שבכורדיסטאן העיראקית. המל"טים שהוטסו מעל קויה לפני מתקפת הטילים שוגרו מהעיר כירכוכ בעיראק, מרחק 40 ק"מ מקויה, שם קיימת נוכחות של כוחות מיליציה שיעים הקשורים לאיראן.

ההתקפות של ספטמבר 2018 מעידות על כך שטהראן מתייחסת ברצינות לפעולות המרי של הכורדים האיראניים, ולהוטה להנחית מכה קטלנית על כל התקוממות כורדית פוטנציאלית. טהראן חוששת ככל הנראה מההשפעות וההשלכות האפשריות של התפתחות מערכה כזו. נותר עוד לראות אם יצליח ה-PDKI לרכוש את רמת המיומנות והתמיכה שיאפשרו לו להפוך את אותו "רסאן" לאתגר החורג ממטרד גרידא עבור המשטר האיראני.

נכון להיום, ה-PDKI מונה כ-2,000 לוחמים בתוך איראן, באזור הגבול שבין כורדיסטאן העיראקית לדרום-מערב איראן.

ה-PJAK

ה-PJAK, מפלגת החיים החופשיים של כורדיסטאן, היא פלג של ארגון ה-PKK שמקורו בסוריה. הקבוצה שהוקמה ב-2004 ניהלה בשנותיה הראשונות מאבק מזוין לסירוגין נגד המשטר האיראני. כמו ה-PDKI, גם ה-PJAK פועלת בתוך איראן, מאזור הגבול ההררי שבין עיראק לאיראן. בשנים 2004–2011 הוביל הארגון התקוממות נחושה נגד השלטונות האיראניים במחוזות כורדיסתאן וכרמנשאה. אחת הפעולות המייצגות תקופה זו היא המתקפה על תחנת המשטרה בכרמנשאה ב-9 באפריל 2009, פעולה שהסתיימה בהרג של 8 מחברי ה-PJAK ו-18 שוטרים, על פי דיווח איראני רשמי.

ב-16 ביולי 2011 פתחו הכוחות המזוינים של איראן במתקפת נגד גדולה על ה-PJAK באזור ההררי של צפון עיראק. לאחר שלושה חודשי לחימה, שהסתכמו בכ-180 הרוגים מלוחמי ה-PJAK, נסוג הארגון למרחק קילומטר מהגבול והוכרזה הפסקת אש. מקורות כורדיים טוענים כי הכורדים הסכימו להפסקת האש בתמורה לכך שהאיראנים יתירו את הקמתה של אוטונומיה כורדית בסוריה. אף כי לא ניתן לאמת טענה זו בוודאות מוחלטת, היא בהחלט מתקבלת על הדעת. מאז אותה תקופה שומר ה-PJAK על הפסקת האש. עם זאת, הארגון מונה כ-3,000 לוחמים וממשיך להחזיק את בסיסיו באזור קנדיל, ככל הנראה עקב התועלת הנובעת מתשתית התמיכה הגדולה הזמינה לכוחות המזוהים עם ה-PKK באזור זה.

הפסקת האש של ה-PJAK הגיעה אל סף שבירה במספר הזדמנויות, ובדומה ל-PDKI, הקבוצה ממשיכה להוביל פעילויות פוליטיות וחינוכיות בתוך איראן ולהגיב להתקפות של זרועות הביטחון של איראן. עימותים אלה מסתיימים בדרך כלל בנפגעים משני הצדדים. ביולי 2018, למשל, הרגו לוחמי ה-PJAK 10 אנשי משמרות המהפכה בהתנגשות שאירעה באזור מריאוון. ה-PJAK אמר כי ביצע את ההתקפה בתגובה להתנקשות באחד מחבריו, הפעיל הפוליטי איקבאל מוראדי, במחוז סולימאניה שבכורדיסטאן העיראקית.

קבוצות כורדיות קטנות יותר, ביניהן ה-PAK וקומאלה (Komala), מחזיקות גם הן ביכולות צבאיות מצומצמות נגד המשטר האיראני. כמו במקרים אחרים באזור, יכולותיהם של הכורדים האיראנים מוגבלות עקב הפילוג בשורותיהם וחוסר יכולתם להתאחד. במקרה של פלגי ה-PDKI ו-Komala, הסיעתיות היא תוצר של נאמנויות ארגוניות ישנות וחילוקי דעות אישיים בין מנהיגים, ולא של פערים אידאולוגיים משמעותיים. עם זאת, ההבדלים האידאולוגיים בין ה-PDKI ל-PJAK במונחים של אסטרטגיה ויעדים הינם מהותיים. גם PJAK וגם PDKI הן קבוצות מאורגנות היטב הכוללות מספר ניכר של לוחמים נאמנים.

מצבם של הארגונים הכורדיים באזור הגבול מסובך עוד יותר בשל העובדה שחלקה המזרחי של כורדיסטאן העיראקית נשלט על ידי האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן (PUK), המנהל מערכת יחסים קרובה, גם אם שנויה במחלוקת, עם המשטר האיראני.

הקבוצות הבלוצ'יות

הבלוצ'ים הם מיעוט קטן המהווה רק כ-3% מאוכלוסיית איראן. מחוז סיסטאן ובלוצ'סטאן, הסמוך לגבול איראן עם פקיסטאן בדרום מזרח המדינה, הוא אחד המחוזות העניים ביותר באיראן. בריאיון לסוכנות הידיעות האיראנית אפתאב ניוז (Aftab News) אמר נציג זאהדאן בפרלמנט האיראני, עלים יאר מוחמדי, כי "ליותר מ-75% מאנשי סיסטאן ובלוצ'סטאן אין גישה מספקת למזון. אנשים חיים במצב של עוני נורא, דומה לזה שניתן לראות בחלקים מסוימים של אפריקה". שמונה עשרה שנים חלפו מאז פגעה במחוז בצורת קשה, והשפעותיה עדיין מורגשות היטב.

עלי אסגהר מירשקרי, סגן מפקד הביטחון של מחוז סיסטאן-בלוצ'סטאן, אישר לאחרונה כי שיעור האבטלה במחוז עומד על כ-40 אחוזים. סיסטאן-בלוצ'סטאן הוא המחוז הצעיר ביותר במדינה, ו-35%‎‎ מתושביו מתחת לגיל 16. המחוז מאכלס כשני מיליון בני הקבוצה האתנית הבלוצ'ית המשתייכים לפלג הסוני באסלאם, בניגוד למשטר הפרסי השיעי. השילוב בין העוני המחפיר לאפליה האתנית והדתית שהבלוצ'ים נתונים לה מצד המשטר הביא אותם לתמיכה נרחבת בקבוצות אופוזיציוניות. הבלוצ'ים מדברים בשפה הבלוצ'ית, בת משפחה של הפרסית והכורדית, אולם אינם מורשים להשתמש בשפה זו במוסדות החינוך והממשל.

אף כי בקרב הבלוצ'ים קיימים ארגונים לאומיים חילוניים אחדים, ההתנגדות הבלוצ'ית החמושה באיראן לבשה בעיקר צורה אסלאמיסטית וג'יהאדיסטית. תנועת ג'ונדאללה, בראשותו של עבד אל-מאלק ריגי, הייתה התנועה האתנית הבלוצ'ית הראשונה שהובילה התקפות מזוינות נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן. הארגון, שהוקם בשנת 2002, החל לבצע פעולות נגד המשטר ב-2005, וב-2010 נתפס ריגי והוצא להורג על ידי השלטונות האיראניים. מאז מותו ביקשה התנועה, כעת בפיקודו של מוחמד זאהיר בלוצ', להמשיך בהתקפותיה על מטרות המשטר האיראני, אולם קצב פעילותה ירד דרמטית. ג'ונדאללה הוא ארגון סוני אסלאמיסטי מטבעו. ריגי הכחיש בהזדמנויות אחדות כי יש לו נטיות בדלניות, והדגיש כי הוא נאבק למען זכויותיהם של כל המוסלמים הסונים בתוך איראן. איראן מאשימה את שלטונות פקיסטאן ואת ארה"ב במעורבות ישירה במתקפות הטרור של הבלוצ'ים.

ג'יש אל-עדל

במהלך העשור האחרון צמחו באיראן ארגונים מזוינים נוספים. החשוב שבהם הוא ארגון ג'יש אל-עדל (צבא הצדק), שניתן לראותו כתנועת המחאה הבלוצ'ית המרכזית היום. לטענת איראן, הארגון זוכה לתמיכתן של פקיסטאן וערב הסעודית.

הארגון, שנוסד בשנת 2012 בהנהגתו של עבדולמאלק מולזאדה (צלאח א-דין פארוקי), חבר לשעבר בג'ונדאללה, נטל אחריות על התקפות מספר במחוז סיסטאן-בלוצ'סטאן המזרחי.

לג'יש אל-עדל שלושה סניפים צבאיים שבסיסם בשלושה אזורים בדרום מזרח איראן, והארגון פועל קרוב לקו הגבול האיראני-פקיסטאני על מנת שלוחמיו יוכלו להימלט לפקיסטאן לאחר ביצוע פעולות בשטח איראן.

הקבוצה הצבאית עבדולמאלק מולזאדה פועלת בראסק וסרבאז, קבוצת השיח' זיאעי באזור סרבאן וקבוצת מולבי נמטוללה טואהידי באזור מיריווה וזאהדאן. באחת מפעולותיה הראשונות איבדה קבוצת נמטוללה את אחד מחבריה המרכזיים, זוביר איסמעילי.

קבוצות עבדולמאלק ושיח' זיאעי מנהלות את עיקר פעילותו של ג'יש אל-עדל. הארגון הקים גם סניף מודיעיני על שמו של זוביר איסמעילי, שמשימתו העיקרית לאתר בלוצ'ים סונים המשתפים פעולה עם המשטר האיראני. לפי האתר Habilian, המקושר למשמרות המהפכה, רשימת הפעולות האחרונות שביצע ג'יש אל-עדל במחוז כוללת בין השאר את הריגתם של 9 חברי משמרות המהפכה בנשק ארוך טווח שנורה מפקיסטאן, ולקיחת 14 אנשי משמרות המהפכה כבני ערובה ב-16 באוקטובר 2018.

נוסף לג'יש אל-עדל הוקמה בדצמבר 2013 קבוצה בשם אנצאר אל-פורקאן, מתוך מיזוג בין שתי קבוצות אחרות – חיזב אל-פורקאן וחרקת אל-אנצאר. קבוצות אלה נחשבות כבעלות קשרים לארגון ג'בהת אל-נוסרה בסוריה, המסונף לרשת אל-קאעידה במדינה.

הקבוצות הערביות האהווזיות

הערבים האהווזים, המהווים כ-2% מאוכלוסיית איראן, מתגוררים בעיקר במחוז ח'וזסטאן שבדרום מערב איראן, לחוף המפרץ הפרסי, אזור עשיר במשאבי טבע. מרבית האווהזים הם מוסלמים שיעים, בדומה לערבים בדרום עיראק. האזור הוא בעל היסטוריה ארוכה של פעילות בדלנית, שתחילתה בדרישה למעמד אוטונומי, עוד לפני המהפכה האסלאמית ב-1979. בתקופה שלפני 1979 קמו באזור ארגונים לאומיים בדלניים אחדים, ביניהם "חזית השחרור של ערביסטאן" ו"חזית השחרור של אל-אווהאז". בעקבות המהפכה האסלאמית שדוכאה באופן עקוב מדם על ידי המשטר החדש, התעוררה ח'וזסטאן להתקוממות נגד השלטון. המתקפה על שגרירות איראן בלונדון ב-1980 בוצעה על ידי קבוצה ערבית אהוואזית שדרשה אוטונומיה לאזור ח'וזסטאן.

תנועת המאבק הערבית לשחרור אהוואז (ASMLA)

אחרי תקופה של שקט, החלה שוב פעילות אהוואזית נגד המשטר האיראני בסוף שנות ה-1990. בשנת 1999 הוקמה בח'וזסטאן תנועת מחאה חדשה בשם "תנועת המאבק הערבית לשחרור אהוואז" (ASMLA), שמטרתה השגת עצמאות לח'וזסטאן. על רקע תסיסה אזרחית גוברת יצאה ASMLA ב-2005 למבצע צבאי, כשהיא נושאת באחריות לפיצוץ ארבע פצצות ב-12 ביוני 2005, שמהן נהרגו 8 בני אדם. פיגועים גדולים נוספים אירעו ב-24 בינואר 2006 בבנק סאמאן ובמשרדי איכות הסביבה בעיר אהוואז. הזרוע הצבאית של ASMLA, שביצעה את הפיגועים, מוכרת בשם "חטיבת חללי מוהיאודין אל נאצר".

מסע הפיצוצים של ה-ASMLA נמשך באופן אקראי לאורך כל העשור האחרון, ובכלל זה התקפות על צינורות נפט באזור ח'וזסטאן. תסיסה רחבה יותר בקרב האוכלוסייה הערבית של ח'וזסטאן ניכרת אף היא בעשור האחרון. ב-2005, ושוב אל מול רקע "האביב הערבי" של 2011, נערכו בעיר אהוואז ובסביבותיה מהומות והפגנות שגררו תגובה אלימה וקשה של הממשלה, כולל מעצרים והוצאות להורג. קיימים היום שני גופים נפרדים הטוענים כי הם מדברים בשם ASMLA.

ב-22 בספטמבר 2018 בוצע פיגוע ירי במצעד של משמרות המהפכה בעיר אהוואז ובו נהרגו 25 בני אדם, חברי משמרות המהפכה ואזרחים עוברי אורח. קבוצה הקוראת לעצמה "חזית ההתנגדות הלאומית של אהוואז" (Ahvaz National Resistance), הטוענת להיותה זרוע של ASMLA, נטלה על עצמה את האחריות לפיגוע, אך גם דאע"ש טען לאחריות על אותו פיגוע. יעק'וב חור טוטסרי, דובר אחת משתי הקבוצות המזהות את עצמן כתנועת המאבק הערבית לשחרור אהוואז, אמר כי חזית ההתנגדות הלאומית של אהוואז, ארגון גג של כל התנועות המזוינות, נטל על עצמו את האחריות לפיגוע, אך לא ציין איזו קבוצה ביצעה את הפיגוע. בעקבות הפיגוע נערך גל מעצרים שבמסגרתו נעצרו יותר מ-600 ערבים אהווזים. מקום מעצרם של רבים עדיין אינו ידוע, ועל פי דיווח של ארגון זכויות אדם חלק מהעצורים הוצאו להורג. נכון לעכשיו נראה כי הערבים האהווזים ימשיכו את פעולותיהם נגד המדינה האיראנית, ככל הנראה עם סיוע כלשהו מצד המשטרים האנטי-איראניים במפרץ, ובמידה מסוימת גם משירותי המודיעין המערביים.

התמיכה הבינלאומית בתנועות האופוזיציה החמושות באיראן

אתרי חדשות איראניים רשמיים מעלים לעיתים קרובות האשמות בדבר תמיכה זרה בתנועות המזוינות הפועלות נגד המשטר האיראני. הדברים מיוחסים במיוחד לישראל ולארצות הברית, המואשמות במעורבות או בסיוע למוג'אהידין א-ח'לק ולקבוצות המרי הכורדיות. פקיסטאן מואשמת בתמיכה בג'יש אל-עדל הבלוצ'י, וערב הסעודית ואיחוד האמירויות מואשמות בתמיכה ב-ASMLA האהוואזית. האם יש אמת בטענות אלה? יש לציין כי בכל המקרים הטענות אינן מתייחסות לברית פוליטית פומבית או לתמיכה ברמה אסטרטגית, אלא לפעילות חשאית של שירותי מודיעין של אותן מדינות. מדובר, אם כן, בזירה שמעצם טבעה רב הנסתר בה על הגלוי. האיראנים עדיין לא הציגו ראיות חותכות לאף אחת מטענות אלה. מכיוון שכך, כמעט לא ניתן לומר בוודאות דבר בעניין זה.

מה שכן ברור וגלוי הוא שמדינות אירופה מפגינות דאגה עמוקה לאור העדויות האחרונות לפעילות מחודשת של שלטונות איראן נגד הארגונים שצוינו כאן, על אדמת אירופה. בינואר 2019 הובילו ניסיונות החיסול בדנמרק ובהולנד את האיחוד האירופי להטלת סנקציות חדשות על איראן, שכללו גם הקפאת כספים ונכסים של אנשים הקשורים למשרד המודיעין האיראני. מאידך גיסא, אין כל עדות לתמיכה אירופאית בתנועות האופוזיציה האיראניות מעבר למתן מקלט ומעמד פליט לאנשים ספציפיים הקשורים לחלק מהתנועות שתוארו כאן.

התגובה האיראנית

בשנים הראשונות לעליית המשטר הנוכחי ניהלה איראן, כאמור, מאבק בינלאומי נגד ההתארגנויות הפועלות נגדה. מאבק זה כלל חיסולים על אדמה זרה והטרדה נרחבת של פעילי אופוזיציה איראניים בגולה. כפי הנראה שבה טהראן וחידשה את פעילותה זו, וכעת בקצב הולך וגובר בתגובה לעלייה בהיקף ההתקפות המזוינות נגד השלטון מצד הכוחות השונים שתוארו לעיל. איראן עשתה מעט מאוד כדי לתת מענה למצוקותיהן של אוכלוסיות המיעוטים האתניים והדתיים הנמצאים בתחומה, קהילות שאינן מנותקות לחלוטין מהשלטון.

בבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-2013 הבטיח חסן רוחאני לבצע רפורמות כלכליות וחברתיות ולהגדיל את זכויות השימוש בשפות של מיעוטים. הבטחות אלה הביאו לו 73% מהקולות באזור סיסטאן-בלוצ'סטאן ו-70% מהקולות בכורדיסטאן, אלא שהן הניבו מעט מאוד תועלת מעשית. הרפובליקה האסלאמית היא באופן רשמי מדינה אסלאמית לא-כיתתית, אלא שבפועל הפרסית היא שפת החינוך והממשל. עם זאת, לשלטון אין כל רצון פעיל להעלים את המיעוטים, והוא אינו נוקט כל מאמץ שיטתי לבער את השפות והזהויות של המיעוטים, בעיקר בשל הדבקות בזהות אסלאמית משותפת.

ההתקפות האחרונות של איראן על קבוצות אופוזיציה מיליטנטיות כוללות קשירת קשר לחיסול עאדל אל-ג'וביר, שגריר סעודיה באיראן, באמצעות חומרי נפץ ב-2011, ותוכנית (שסוכלה) לתקוף עצרת שאורגנה על ידי המוג'אהידין א-ח'לק בפריז ביוני 2018. לאחרונה האשימה ממשלת הולנד את איראן בביצוע שתי התנקשויות באנשי אופוזיציה איראניים על אדמת הולנד: מחמד רצ'א קולאהי סאמאדי, חבר המוג'אהידין א-ח'לק, נורה למוות ב-2015, ואחמד מולה ניסי, פעיל ערבי אהוואזי, חוסל באופן דומה ב-2017. בנוסף, ממשלת דנמרק האשימה את איראן בקשירת קשר לחיסול שלושה פעילי ASMLA תושבי רינגסטד שמדרום לקופנהגן, בספטמבר 2018. באותו חודש גם שיגרה איראן שבעה טילים בליסטיים קצרי טווח על מטה המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטאן האיראנית (PDKI) בקויה שבחלק הכורדי של צפון עיראק. לפחות 15 בני אדם נהרגו ו-42 אחרים נפצעו.

מסקנות

קיימת דאגה גוברת באיראן נוכח פעילותן של קבוצות האופוזיציה החמושות. מחקר זה מצביע על כך שהאתגרים הניצבים בפני האיראנים בזירה זו הם רבים ושונים. יחד עם זאת, בשל אופיין האתני הצר של הקבוצות החמושות (או במקרה של המוג'אהידין א-ח'לק, המפלגה הלא-אתנית היחידה הפועלת נגד איראן, בשל הפופולריות המוגבלת שלה באיראן) אין לראות בפעולות אלה נגד המשטר אינדיקציה להתמוטטות של הסדר במדינה.

סביר יותר שבתקופה הקרובה נמשיך לראות עלייה עקבית בפעילות החמושה נגד המשטר, לצד תסיסה מתונה ולא אלימה. בינתיים תמשיך המדינה האיראנית להתעלם מהגבולות ומהנורמות הבינלאומיות במרדף אחר אויביה. סביר להניח שנמשיך לראות אותה פועלת מעבר לגבולותיה ולתוך עיראק ופקיסטאן בניסיון ללכוד את אויביה, כפי שעשתה לאחרונה בדנמרק, בצרפת ובהולנד.


תמונה: Kurdishstruggle [CC BY 2.0]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *