JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר יונתן ספייר

ד"ר יונתן ספייר

מזרחן, פרשן ומומחה בסוריה, עיראק, קבוצות אסלאמיות רדיקליות וכורדיסטן

קבוצות אופוזיציה חמושות שצמחו מהמיעוטים הכורדים, הבלוצ'ים והאהוואזים החריפו את התקפותיהן על נכסי המשטר באיראן. טהראן מגיבה בפעולות נגד מתנגדים אלה בפקיסטאן, בעיראק ומעבר להן, אולם התקוממויות אלה אינן יכולות לאתגר את יציבותו של המשטר, בעיקר בשל בסיסי התמיכה הצרים שלהן.

בשנים האחרונות צמחו משמרות המהפכה האסלאמית האיראניות ובלטו במומחיותם בכל הקשור ללוחמה באמצעות ארגוני פרוקסי ופעילות צבאית בלתי סדירה במזרח התיכון. תחילה בלבנון, ואז בסוריה, בעיראק, בתימן ובשטחי הגדה הפגינו משמרות המהפכה האיראניות וחילות המשלוח שלהם, וכוח קודס, יכולות מרשימות בהקמה, ארגון, הכשרה, מימון ופריסה של מיליציות פרוקסי, בעיקר שיעיות, במדינות שכנות לצורך קידום המטרות האיראניות.

מעניין, עם זאת, לציין כי ארגוני המדינה האיראניים אינם הגורמים היחידים הפועלים היום בתחום הלוחמה הבלתי-סדירה והצבאית-למחצה. במידה מסוימת, איראן עצמה היא יעד לארגונים איראניים מקומיים המבקשים לעורר מרי נגד המשטר האסלאמי המהפכני בטהראן. מרבית הארגונים הללו, אך לא כולם, מבוססים על המיעוטים האתניים-דתיים באיראן.

מאמר זה מאפיין את הקבוצות המשמעותיות ביותר בקרב ארגונים אלה, ומעריך את היקפה ורצינותה של ההתנגדות המזוינת למשטר האיראני. חלקו השלישי של המאמר מנתח את התגובה האיראנית לאתגר שמעמידות בפניה קבוצות האופוזיציה החמושות.

המאמר בוחן את תנועות האופוזיציה החמושות שצמחו מהמיעוט הערבי האהוואזי, וכן מהמיעוטים הכורדיים והבלוצ'יים באיראן. נתחיל באפיון של ארגון המוג'אהידין א-ח'לק, קבוצה אסלאמית שמאלנית לא-כיתתית המחויבת למרי נגד המשטר.

מוג'אהידין א-ח'לק

הקבוצה המוכרת והוותיקה ביותר העוסקת בלוחמה מזוינת נגד המשטר בטהראן היא המוג'אהידין א-ח'לק. ביוני 2018 סוכלה מתקפה מטעם הממשל האיראני על כינוס של התנועה בצרפת. ארגון המוג'אהידין א-ח'לק נוסד ב-1965 והשתתף באופן פעיל במהפכה האיראנית של 1979 נגד שושלת פהלווי, ולאחריה דוכא בכוח על ידי משמרות המהפכה האיראניים. חברי המוג'אהידין א-ח'לק סייעו בשמירה על שגרירות ארה"ב בטהראן בתקופת משבר בני הערובה. בהמשך עקרה הקבוצה כגוף אחד לעיראק, שם תמכה במשטרו של סדאם חוסיין במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים. המוג'אהידין א-ח'לק נתפס בעיני רבים כארגון שסייע למשטר של סדאם חוסיין לדכא את ההתקוממויות השיעיות והכורדיות.

כיום נחשב המוג'אהידין א-ח'לק לקבוצת האופוזיציה הגדולה והפעילה ביותר מחוץ לאיראן. הארגון ממשיך במאבק חמוש בלתי סדיר הכולל התנקשויות ופעולות טרור רבות. בשנים 1999–2002 הרחיב הארגון את פעילותו הצבאית נגד המשטר. במבצע "בהמן" שנערך בשנת 2000 הצליחה התנועה להוציא לפועל פיגוע מרגמה במתחם שבו שוכן משרדו של המנהיג העליון בטהראן. באותה תקופה גם שיגרה התנועה מתקפות תכופות על מטרות איראניות מעבר לגבול עם עיראק.

תקופה זו של פעילות צבאית מוגברת הגיעה לסיומה עם הפלישה האמריקאית לעיראק. במהלך הפלישה ב-2003 הורה המוג'אהידין א-ח'לק לחבריו להימנע מהתנגדות לכוחות הקואליציה, התנער רשמית מפעילות אלימה ובסופו של דבר גם מסר את נשקו לכוחות הקואליציה. בהמשך גם הוצא הארגון מרשימת ארגוני הטרור של מחלקת המדינה האמריקאית.

כפועל יוצא הורשו 3,000 מאנשי הארגון להתגורר במחנה הפליטים אשראף שמצפון לבגדאד, בכפוף להוראות האו"ם. במסגרת הסדר זה ויתר המוג'אהידין א-ח'לק על כלי הנשק הכבדים שלו. ב-2012 גורש הארגון מהמחנה על ידי השלטון העיראקי. מהלך זה נתפס כחלק מהתהדקות היחסים בין ממשלת עיראק למשטר האיראני. מחנה אשרף הפך בהמשך לבסיס של המיליציה השיעית הפרו-איראנית, כוח באדר. לאחר גירושו מהמחנה העביר המוג'אהידין א-ח'לק את המטה הראשי שלו לאלבניה; זו פתחה בפניו את שעריה בעקבות פנייה של ממשל אובמה, והוא שוכן שם עד היום.

המוג'אהידין א-ח'לק מילא תפקיד מרכזי בגילויים הראשונים על תוכנית הגרעין האיראנית, כשחשף אותה ב-2002. במיוחד נזקף לזכותה הפרסום הפומבי על בניית מתקן העשרת האורניום בנטנז. כיום הקבוצה מפנה את מֵרב מאמציה לפעילות פוליטית ציבורית, והארגון פעיל מאוד ברשתות החברתיות, שם מבקשים חבריו לפנות לתומכי המשטר. לטענת המשטר האיראני המוג'אהידין א-ח'לק מפעיל באלבניה "חוות טרולים", ממנה הוא מוציא לרשתות החברתיות קמפיינים מתוזמרים היטב שמטרתם לערער על אמינות המסרים של המשטר האיראני, להטריד את פקידי הממשל וכיו"ב.

מוג'אהידין א-ח'לק פיתח אידאולוגיה סינקרטית הכוללת אלמנטים של אסלאם שיעי ומרקסיזם, שהושפעה מכתביו של התאורטיקן הפוליטי האיראני עלי שריעתי. שריעתי היה אסלאמיסט מהפכן שדחה את תפיסת שלטון חכם הדת (velāyat-e faqih) הקוראת לציות למנהיג הדתי, מרכיב מרכזי במשטר הנוכחי. בניסיון לגייס את תמיכתה של ארצות הברית, התנועה טוענת כעת כי עשתה כברת דרך מהשקפה מוקדמת זו וזנחה את המהפכנות הפוליטית לטובת דמוקרטיה ליברלית, הגנה על זכויות אדם ושלום במזרח התיכון. פרשנים רבים מזהים בהשקפתו הנוכחית של המוג'אהידין א-ח'לק אלמנט אופורטוניסטי בסגנון "גזור והדבק" וקריצה למערב. יש המתייחסים לתנועה כאל כת, הן בשל היעדר מבנים דמוקרטיים פנימיים והן בגלל ההערצה שחבריה מגלים למנהיגים המייסדים של הארגון, מסעוד ומרים רג'בי.

על פי הערכת משרד ההגנה האמריקאי, המוג'אהידין א-ח'לק מונה בין 5,000 ל-13,000 חברים. כמעט כל חברי הארגון הם גולים איראנים, והתנועה מחזיקה משרדים ברחבי אירופה וצפון אמריקה.

המשטר האיראני מאשים את המוג'אהידין א-ח'לק בקבלת סיוע מארה"ב ומישראל, אם כי שתי המדינות מכחישות טענה זו. עוד טוענת התעמולה האיראנית כי הארגון מעורב בחיסולים הממוקדים שביצעה ישראל, כך על פי איראן, במדעני גרעין איראניים בעשור האחרון. בספטמבר 2012 הוציאה ארה"ב את המוג'אהידין א-ח'לק מרשימת ארגוני הטרור שלה, ודמויות בולטות בציבוריות האמריקאית, ביניהן היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, וראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, הופיעו באירועים של הארגון.

על פי רוב ההערכות, הארגון אינו זוכה לתמיכה משמעותית באיראן, הן בשל תמיכתו בעיראק במהלך מלחמת איראן-עיראק הטראומטית והארוכה והן בגלל טבעה האסלאמי-שיעי של האידאולוגיה המרכזית שלו. עם זאת, התנועה שומרת על תשתית חיצונית חזקה (ועשירה), ואף כי היא מעדיפה כיום פעילות מדינית על פני צבאית הרי שלפי דיווחים רבים היא מפעילה רשת מתוחכמת לאיסוף מודיעין בתוך איראן.

באשר למקורות המימון של המוג'אהידין א-ח'לק, קיים היום מעט מאוד מידע ממשי. נראה כי לפני 2003 נתמכה התנועה על ידי משטרו של סדאם חוסיין בעיראק. בנוסף, היא מפעילה בגלוי מספר ארגוני צדקה וארגונים לא-ממשלתיים במערב המאפשרים לה לגייס כספים באופן חוקי. מעדויות של חברי הארגון לשעבר עולה גם שהם נדרשו לשלם מס משמעותי כתנאי לחברותם בארגון. מאמר שפורסם ב-International Business Times ב-2012 הזכיר את הקהילה האיראנית האמריקאית של צפון טקסס ואת איגוד התרבות האיראנית-אמריקאית של מיזורי כשתי דוגמאות לקבוצות קהילתיות הקשורות לארגון.

קבוצות כורדיות

הכורדים מהווים כ-10% מהאוכלוסייה האיראנית, כ-8 מיליון בני אדם בהערכה גסה. מרבית הכורדים האיראנים מתגוררים באזור צפון-מערב איראן, הכולל את המחוזות כורדיסטאן, כרמנשאה והמחוזות המערביים של אזרביג'אן. יש לציין כי מיעוט משמעותי מהכורדים האיראנים הם מוסלמים שיעים, אולם האוכלוסייה הכורדית בכללה סובלת מקיפוח כלכלי ונתונה לאפליה מידי הרשויות. כמדינה השולטת בשם האסלאם, כפי שאיראן מציגה את עצמה, היא אינה מייחסת חשיבות לשאלת הזהות האתנית של אזרחיה, מה גם שהכורדים ושפתם קרובים מאוד לשפה הפרסית. לאור זאת, איראן מעולם לא עשתה ניסיונות בוטים לדכא בכוח ובאופן מוחלט את הזהות, השפה והתרבות הכורדית כפי שנעשה בטורקיה הכמאליסטית ובמדינות ערב הבעת'יות.

אף על פי כן, המשטר מגלה חשדנות עמוקה כלפי כל רמז לבדלנות אתנית, ומגיב לו בכוח ובדיכוי אלים. במשך פרק זמן קצר במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר צפון איראן היה נתון תחת כיבוש סובייטי, הצליחו הכורדים להקים באזור מהאבאד רפובליקה כורדית לצד ישות אזרית, אולם ב-1946 עזב סטלין את האזור בלחץ אמריקאי. זיכרון אירוע זה עדיין מזין את החשדות שהאיראנים מגלים כלפי הלאומיות הכורדית והאזרית.

כיום פועלות נגד המשטר האיראני שתי תנועות כורדיות איראניות מרכזיות – ה-PJAK (המסונפת ל-PKK) והמפלגה הדמוקרטית הכורדית, שהיא עצמה מחולקת לשני פלגים, PDKI ו-KDP-I.

PDKI

המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטאן האיראנית (PDKI) היא המפלגה הוותיקה ביותר בין הקבוצות הפוליטיות החמושות המאפיינות את הזירה הפוליטית הכורדית. הארגון, שהוקם בשנת 1945, היה פעיל במאבק נגד שושלת פהלווי ושיתף פעולה עם מפלגת "טודה" (Tudeh) השמאלנית. עקב כך, הוא היווה מטרה לדיכוי ולניסיונות סיכול בידי שירות המודיעין והביטחון האיראני, הסאוואכ (SAVAK).

ב-1979 לקחה המפלגה חלק במהפכה האיראנית לצד גורמים אסלאמיים ותנועות שמאל, אך לאחריה דוכאה על ידי המשטר החדש שדחה את הדרישות הבדלניות של הכורדים. בתחילת שנות ה-1980 זכה ה-PDKI לתמיכה וסיוע מהמשטר העיראקי וביקש להקים אזור אוטונומי סביב הערים נאודשה (Nowdesheh) וקסר שירין (Qasr-e Shirin). ניסיון זה חוסל על ידי המשטר האיראני.

בשנים שלאחר מכן הייתה הנהגת ה-PDKI, היושבת מחוץ לאיראן, יעד למספר ניסיונות חיסול בולטים מצד השלטונות האיראניים. ביולי 1989 נרצחו בווינה בידי משמרות המהפכה מנהיג המפלגה, עבד אל-רחמן קסמלו וכמה ממקורביו, לאחר שהתפתה להגיע לשם, לכאורה כדי להשתתף בשיחות עם נציגי ממשלת איראן. ב-1992 נרצחו במסעדת "מיקונוס" בברלין יורשו, סאדק שרפקנדי, לצד שתי דמויות בולטות נוספות מה-PDKI, פתח עבדולי והומאיון ארדלאן, וכן המתרגם שהתלווה אליהם, נורי דקורדי. בעקבות כך הוציא בית משפט גרמני צו מעצר נגד שר המודיעין האיראני, עלי פלחיאן, בטענה שהורה על ביצוע ההתנקשות בידיעת המנהיג העליון של איראן, עלי חאמנאי.

חיסולים אלה שיתקו את ה-PDKI כמעט לחלוטין לתקופה ממושכת. הארגון, שהתמקם בצפון עיראק באזור הנמצא בשליטת ה-KRG, נמנע מביצוע התקפות על איראן הן עקב חולשתו שלו והן עקב התנגדות השלטונות הכורדיים. משנת 1996 עד 2016 התקיימה בין איראן ל- PDKIהפסקת אש רשמית.

תקופה ארוכה זו של חוסר פעילות הגיעה לסיומה עם חידוש המאבק והיציאה ל"רסאן", המערכה הנוכחית של ה-PDKI נגד איראן, בתחילת 2016. ה"רסאן" הוא לא ניסיון לצאת במרי כולל נגד המשטר האיראני, אלא פעילות הכוללת בעיקר יוזמות ארגוניות, חינוכיות ותעמולתיות הנערכות על ידי קבוצות PDKI הפועלות מעבר לגבול בצפון עיראק, ועורכות גיחות סדירות לתוך הערים הכורדיות שבמערב איראן. קבוצות אלה מסתובבות חמושות על מנת להגן על עצמן במקרה של היתקלות עם משמרות המהפכה, אולם אינן מבקשות להתעמת איתם בצורה יזומה. בשלב זה הן מעדיפות לגייס חברים, ליצור רשתות תמיכה ולחנך צעירים כורדים לתמיכה בלאומיות הכורדית. הכוונה היא להניח את היסודות וליצור את המסגרות הארגוניות למרד כורדי עתידי נגד המשטר.

ה-KDP (I), שהתפצל מה-PDKI ב-2006 בעקבות מחלוקת על המנהיגות במפלגה, מחזיק גם הוא מטה משלו בכורדיסטאן העיראקית.

משנת 2016 פועל ה-PDKI בניסיון להניח את היסודות למרד בקרב אוכלוסיית הכורדים באיראן. ב-8 בספטמבר 2018 פתחו משמרות המהפכה במתקפת טילי פאתח 100 (טיל בליסטי לטווח קצר) על מתקנים של שני הארגונים הכורדיים האיראניים – PDKI ו-KDP-I – בקויה שבכורדיסטאן העיראקית. המל"טים שהוטסו מעל קויה לפני מתקפת הטילים שוגרו מהעיר כירכוכ בעיראק, מרחק 40 ק"מ מקויה, שם קיימת נוכחות של כוחות מיליציה שיעים הקשורים לאיראן.

ההתקפות של ספטמבר 2018 מעידות על כך שטהראן מתייחסת ברצינות לפעולות המרי של הכורדים האיראניים, ולהוטה להנחית מכה קטלנית על כל התקוממות כורדית פוטנציאלית. טהראן חוששת ככל הנראה מההשפעות וההשלכות האפשריות של התפתחות מערכה כזו. נותר עוד לראות אם יצליח ה-PDKI לרכוש את רמת המיומנות והתמיכה שיאפשרו לו להפוך את אותו "רסאן" לאתגר החורג ממטרד גרידא עבור המשטר האיראני.

נכון להיום, ה-PDKI מונה כ-2,000 לוחמים בתוך איראן, באזור הגבול שבין כורדיסטאן העיראקית לדרום-מערב איראן.

ה-PJAK

ה-PJAK, מפלגת החיים החופשיים של כורדיסטאן, היא פלג של ארגון ה-PKK שמקורו בסוריה. הקבוצה שהוקמה ב-2004 ניהלה בשנותיה הראשונות מאבק מזוין לסירוגין נגד המשטר האיראני. כמו ה-PDKI, גם ה-PJAK פועלת בתוך איראן, מאזור הגבול ההררי שבין עיראק לאיראן. בשנים 2004–2011 הוביל הארגון התקוממות נחושה נגד השלטונות האיראניים במחוזות כורדיסתאן וכרמנשאה. אחת הפעולות המייצגות תקופה זו היא המתקפה על תחנת המשטרה בכרמנשאה ב-9 באפריל 2009, פעולה שהסתיימה בהרג של 8 מחברי ה-PJAK ו-18 שוטרים, על פי דיווח איראני רשמי.

ב-16 ביולי 2011 פתחו הכוחות המזוינים של איראן במתקפת נגד גדולה על ה-PJAK באזור ההררי של צפון עיראק. לאחר שלושה חודשי לחימה, שהסתכמו בכ-180 הרוגים מלוחמי ה-PJAK, נסוג הארגון למרחק קילומטר מהגבול והוכרזה הפסקת אש. מקורות כורדיים טוענים כי הכורדים הסכימו להפסקת האש בתמורה לכך שהאיראנים יתירו את הקמתה של אוטונומיה כורדית בסוריה. אף כי לא ניתן לאמת טענה זו בוודאות מוחלטת, היא בהחלט מתקבלת על הדעת. מאז אותה תקופה שומר ה-PJAK על הפסקת האש. עם זאת, הארגון מונה כ-3,000 לוחמים וממשיך להחזיק את בסיסיו באזור קנדיל, ככל הנראה עקב התועלת הנובעת מתשתית התמיכה הגדולה הזמינה לכוחות המזוהים עם ה-PKK באזור זה.

הפסקת האש של ה-PJAK הגיעה אל סף שבירה במספר הזדמנויות, ובדומה ל-PDKI, הקבוצה ממשיכה להוביל פעילויות פוליטיות וחינוכיות בתוך איראן ולהגיב להתקפות של זרועות הביטחון של איראן. עימותים אלה מסתיימים בדרך כלל בנפגעים משני הצדדים. ביולי 2018, למשל, הרגו לוחמי ה-PJAK 10 אנשי משמרות המהפכה בהתנגשות שאירעה באזור מריאוון. ה-PJAK אמר כי ביצע את ההתקפה בתגובה להתנקשות באחד מחבריו, הפעיל הפוליטי איקבאל מוראדי, במחוז סולימאניה שבכורדיסטאן העיראקית.

קבוצות כורדיות קטנות יותר, ביניהן ה-PAK וקומאלה (Komala), מחזיקות גם הן ביכולות צבאיות מצומצמות נגד המשטר האיראני. כמו במקרים אחרים באזור, יכולותיהם של הכורדים האיראנים מוגבלות עקב הפילוג בשורותיהם וחוסר יכולתם להתאחד. במקרה של פלגי ה-PDKI ו-Komala, הסיעתיות היא תוצר של נאמנויות ארגוניות ישנות וחילוקי דעות אישיים בין מנהיגים, ולא של פערים אידאולוגיים משמעותיים. עם זאת, ההבדלים האידאולוגיים בין ה-PDKI ל-PJAK במונחים של אסטרטגיה ויעדים הינם מהותיים. גם PJAK וגם PDKI הן קבוצות מאורגנות היטב הכוללות מספר ניכר של לוחמים נאמנים.

מצבם של הארגונים הכורדיים באזור הגבול מסובך עוד יותר בשל העובדה שחלקה המזרחי של כורדיסטאן העיראקית נשלט על ידי האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן (PUK), המנהל מערכת יחסים קרובה, גם אם שנויה במחלוקת, עם המשטר האיראני.

הקבוצות הבלוצ'יות

הבלוצ'ים הם מיעוט קטן המהווה רק כ-3% מאוכלוסיית איראן. מחוז סיסטאן ובלוצ'סטאן, הסמוך לגבול איראן עם פקיסטאן בדרום מזרח המדינה, הוא אחד המחוזות העניים ביותר באיראן. בריאיון לסוכנות הידיעות האיראנית אפתאב ניוז (Aftab News) אמר נציג זאהדאן בפרלמנט האיראני, עלים יאר מוחמדי, כי "ליותר מ-75% מאנשי סיסטאן ובלוצ'סטאן אין גישה מספקת למזון. אנשים חיים במצב של עוני נורא, דומה לזה שניתן לראות בחלקים מסוימים של אפריקה". שמונה עשרה שנים חלפו מאז פגעה במחוז בצורת קשה, והשפעותיה עדיין מורגשות היטב.

עלי אסגהר מירשקרי, סגן מפקד הביטחון של מחוז סיסטאן-בלוצ'סטאן, אישר לאחרונה כי שיעור האבטלה במחוז עומד על כ-40 אחוזים. סיסטאן-בלוצ'סטאן הוא המחוז הצעיר ביותר במדינה, ו-35%‎‎ מתושביו מתחת לגיל 16. המחוז מאכלס כשני מיליון בני הקבוצה האתנית הבלוצ'ית המשתייכים לפלג הסוני באסלאם, בניגוד למשטר הפרסי השיעי. השילוב בין העוני המחפיר לאפליה האתנית והדתית שהבלוצ'ים נתונים לה מצד המשטר הביא אותם לתמיכה נרחבת בקבוצות אופוזיציוניות. הבלוצ'ים מדברים בשפה הבלוצ'ית, בת משפחה של הפרסית והכורדית, אולם אינם מורשים להשתמש בשפה זו במוסדות החינוך והממשל.

אף כי בקרב הבלוצ'ים קיימים ארגונים לאומיים חילוניים אחדים, ההתנגדות הבלוצ'ית החמושה באיראן לבשה בעיקר צורה אסלאמיסטית וג'יהאדיסטית. תנועת ג'ונדאללה, בראשותו של עבד אל-מאלק ריגי, הייתה התנועה האתנית הבלוצ'ית הראשונה שהובילה התקפות מזוינות נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן. הארגון, שהוקם בשנת 2002, החל לבצע פעולות נגד המשטר ב-2005, וב-2010 נתפס ריגי והוצא להורג על ידי השלטונות האיראניים. מאז מותו ביקשה התנועה, כעת בפיקודו של מוחמד זאהיר בלוצ', להמשיך בהתקפותיה על מטרות המשטר האיראני, אולם קצב פעילותה ירד דרמטית. ג'ונדאללה הוא ארגון סוני אסלאמיסטי מטבעו. ריגי הכחיש בהזדמנויות אחדות כי יש לו נטיות בדלניות, והדגיש כי הוא נאבק למען זכויותיהם של כל המוסלמים הסונים בתוך איראן. איראן מאשימה את שלטונות פקיסטאן ואת ארה"ב במעורבות ישירה במתקפות הטרור של הבלוצ'ים.

ג'יש אל-עדל

במהלך העשור האחרון צמחו באיראן ארגונים מזוינים נוספים. החשוב שבהם הוא ארגון ג'יש אל-עדל (צבא הצדק), שניתן לראותו כתנועת המחאה הבלוצ'ית המרכזית היום. לטענת איראן, הארגון זוכה לתמיכתן של פקיסטאן וערב הסעודית.

הארגון, שנוסד בשנת 2012 בהנהגתו של עבדולמאלק מולזאדה (צלאח א-דין פארוקי), חבר לשעבר בג'ונדאללה, נטל אחריות על התקפות מספר במחוז סיסטאן-בלוצ'סטאן המזרחי.

לג'יש אל-עדל שלושה סניפים צבאיים שבסיסם בשלושה אזורים בדרום מזרח איראן, והארגון פועל קרוב לקו הגבול האיראני-פקיסטאני על מנת שלוחמיו יוכלו להימלט לפקיסטאן לאחר ביצוע פעולות בשטח איראן.

הקבוצה הצבאית עבדולמאלק מולזאדה פועלת בראסק וסרבאז, קבוצת השיח' זיאעי באזור סרבאן וקבוצת מולבי נמטוללה טואהידי באזור מיריווה וזאהדאן. באחת מפעולותיה הראשונות איבדה קבוצת נמטוללה את אחד מחבריה המרכזיים, זוביר איסמעילי.

קבוצות עבדולמאלק ושיח' זיאעי מנהלות את עיקר פעילותו של ג'יש אל-עדל. הארגון הקים גם סניף מודיעיני על שמו של זוביר איסמעילי, שמשימתו העיקרית לאתר בלוצ'ים סונים המשתפים פעולה עם המשטר האיראני. לפי האתר Habilian, המקושר למשמרות המהפכה, רשימת הפעולות האחרונות שביצע ג'יש אל-עדל במחוז כוללת בין השאר את הריגתם של 9 חברי משמרות המהפכה בנשק ארוך טווח שנורה מפקיסטאן, ולקיחת 14 אנשי משמרות המהפכה כבני ערובה ב-16 באוקטובר 2018.

נוסף לג'יש אל-עדל הוקמה בדצמבר 2013 קבוצה בשם אנצאר אל-פורקאן, מתוך מיזוג בין שתי קבוצות אחרות – חיזב אל-פורקאן וחרקת אל-אנצאר. קבוצות אלה נחשבות כבעלות קשרים לארגון ג'בהת אל-נוסרה בסוריה, המסונף לרשת אל-קאעידה במדינה.

הקבוצות הערביות האהווזיות

הערבים האהווזים, המהווים כ-2% מאוכלוסיית איראן, מתגוררים בעיקר במחוז ח'וזסטאן שבדרום מערב איראן, לחוף המפרץ הפרסי, אזור עשיר במשאבי טבע. מרבית האווהזים הם מוסלמים שיעים, בדומה לערבים בדרום עיראק. האזור הוא בעל היסטוריה ארוכה של פעילות בדלנית, שתחילתה בדרישה למעמד אוטונומי, עוד לפני המהפכה האסלאמית ב-1979. בתקופה שלפני 1979 קמו באזור ארגונים לאומיים בדלניים אחדים, ביניהם "חזית השחרור של ערביסטאן" ו"חזית השחרור של אל-אווהאז". בעקבות המהפכה האסלאמית שדוכאה באופן עקוב מדם על ידי המשטר החדש, התעוררה ח'וזסטאן להתקוממות נגד השלטון. המתקפה על שגרירות איראן בלונדון ב-1980 בוצעה על ידי קבוצה ערבית אהוואזית שדרשה אוטונומיה לאזור ח'וזסטאן.

תנועת המאבק הערבית לשחרור אהוואז (ASMLA)

אחרי תקופה של שקט, החלה שוב פעילות אהוואזית נגד המשטר האיראני בסוף שנות ה-1990. בשנת 1999 הוקמה בח'וזסטאן תנועת מחאה חדשה בשם "תנועת המאבק הערבית לשחרור אהוואז" (ASMLA), שמטרתה השגת עצמאות לח'וזסטאן. על רקע תסיסה אזרחית גוברת יצאה ASMLA ב-2005 למבצע צבאי, כשהיא נושאת באחריות לפיצוץ ארבע פצצות ב-12 ביוני 2005, שמהן נהרגו 8 בני אדם. פיגועים גדולים נוספים אירעו ב-24 בינואר 2006 בבנק סאמאן ובמשרדי איכות הסביבה בעיר אהוואז. הזרוע הצבאית של ASMLA, שביצעה את הפיגועים, מוכרת בשם "חטיבת חללי מוהיאודין אל נאצר".

מסע הפיצוצים של ה-ASMLA נמשך באופן אקראי לאורך כל העשור האחרון, ובכלל זה התקפות על צינורות נפט באזור ח'וזסטאן. תסיסה רחבה יותר בקרב האוכלוסייה הערבית של ח'וזסטאן ניכרת אף היא בעשור האחרון. ב-2005, ושוב אל מול רקע "האביב הערבי" של 2011, נערכו בעיר אהוואז ובסביבותיה מהומות והפגנות שגררו תגובה אלימה וקשה של הממשלה, כולל מעצרים והוצאות להורג. קיימים היום שני גופים נפרדים הטוענים כי הם מדברים בשם ASMLA.

ב-22 בספטמבר 2018 בוצע פיגוע ירי במצעד של משמרות המהפכה בעיר אהוואז ובו נהרגו 25 בני אדם, חברי משמרות המהפכה ואזרחים עוברי אורח. קבוצה הקוראת לעצמה "חזית ההתנגדות הלאומית של אהוואז" (Ahvaz National Resistance), הטוענת להיותה זרוע של ASMLA, נטלה על עצמה את האחריות לפיגוע, אך גם דאע"ש טען לאחריות על אותו פיגוע. יעק'וב חור טוטסרי, דובר אחת משתי הקבוצות המזהות את עצמן כתנועת המאבק הערבית לשחרור אהוואז, אמר כי חזית ההתנגדות הלאומית של אהוואז, ארגון גג של כל התנועות המזוינות, נטל על עצמו את האחריות לפיגוע, אך לא ציין איזו קבוצה ביצעה את הפיגוע. בעקבות הפיגוע נערך גל מעצרים שבמסגרתו נעצרו יותר מ-600 ערבים אהווזים. מקום מעצרם של רבים עדיין אינו ידוע, ועל פי דיווח של ארגון זכויות אדם חלק מהעצורים הוצאו להורג. נכון לעכשיו נראה כי הערבים האהווזים ימשיכו את פעולותיהם נגד המדינה האיראנית, ככל הנראה עם סיוע כלשהו מצד המשטרים האנטי-איראניים במפרץ, ובמידה מסוימת גם משירותי המודיעין המערביים.

התמיכה הבינלאומית בתנועות האופוזיציה החמושות באיראן

אתרי חדשות איראניים רשמיים מעלים לעיתים קרובות האשמות בדבר תמיכה זרה בתנועות המזוינות הפועלות נגד המשטר האיראני. הדברים מיוחסים במיוחד לישראל ולארצות הברית, המואשמות במעורבות או בסיוע למוג'אהידין א-ח'לק ולקבוצות המרי הכורדיות. פקיסטאן מואשמת בתמיכה בג'יש אל-עדל הבלוצ'י, וערב הסעודית ואיחוד האמירויות מואשמות בתמיכה ב-ASMLA האהוואזית. האם יש אמת בטענות אלה? יש לציין כי בכל המקרים הטענות אינן מתייחסות לברית פוליטית פומבית או לתמיכה ברמה אסטרטגית, אלא לפעילות חשאית של שירותי מודיעין של אותן מדינות. מדובר, אם כן, בזירה שמעצם טבעה רב הנסתר בה על הגלוי. האיראנים עדיין לא הציגו ראיות חותכות לאף אחת מטענות אלה. מכיוון שכך, כמעט לא ניתן לומר בוודאות דבר בעניין זה.

מה שכן ברור וגלוי הוא שמדינות אירופה מפגינות דאגה עמוקה לאור העדויות האחרונות לפעילות מחודשת של שלטונות איראן נגד הארגונים שצוינו כאן, על אדמת אירופה. בינואר 2019 הובילו ניסיונות החיסול בדנמרק ובהולנד את האיחוד האירופי להטלת סנקציות חדשות על איראן, שכללו גם הקפאת כספים ונכסים של אנשים הקשורים למשרד המודיעין האיראני. מאידך גיסא, אין כל עדות לתמיכה אירופאית בתנועות האופוזיציה האיראניות מעבר למתן מקלט ומעמד פליט לאנשים ספציפיים הקשורים לחלק מהתנועות שתוארו כאן.

התגובה האיראנית

בשנים הראשונות לעליית המשטר הנוכחי ניהלה איראן, כאמור, מאבק בינלאומי נגד ההתארגנויות הפועלות נגדה. מאבק זה כלל חיסולים על אדמה זרה והטרדה נרחבת של פעילי אופוזיציה איראניים בגולה. כפי הנראה שבה טהראן וחידשה את פעילותה זו, וכעת בקצב הולך וגובר בתגובה לעלייה בהיקף ההתקפות המזוינות נגד השלטון מצד הכוחות השונים שתוארו לעיל. איראן עשתה מעט מאוד כדי לתת מענה למצוקותיהן של אוכלוסיות המיעוטים האתניים והדתיים הנמצאים בתחומה, קהילות שאינן מנותקות לחלוטין מהשלטון.

בבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-2013 הבטיח חסן רוחאני לבצע רפורמות כלכליות וחברתיות ולהגדיל את זכויות השימוש בשפות של מיעוטים. הבטחות אלה הביאו לו 73% מהקולות באזור סיסטאן-בלוצ'סטאן ו-70% מהקולות בכורדיסטאן, אלא שהן הניבו מעט מאוד תועלת מעשית. הרפובליקה האסלאמית היא באופן רשמי מדינה אסלאמית לא-כיתתית, אלא שבפועל הפרסית היא שפת החינוך והממשל. עם זאת, לשלטון אין כל רצון פעיל להעלים את המיעוטים, והוא אינו נוקט כל מאמץ שיטתי לבער את השפות והזהויות של המיעוטים, בעיקר בשל הדבקות בזהות אסלאמית משותפת.

ההתקפות האחרונות של איראן על קבוצות אופוזיציה מיליטנטיות כוללות קשירת קשר לחיסול עאדל אל-ג'וביר, שגריר סעודיה באיראן, באמצעות חומרי נפץ ב-2011, ותוכנית (שסוכלה) לתקוף עצרת שאורגנה על ידי המוג'אהידין א-ח'לק בפריז ביוני 2018. לאחרונה האשימה ממשלת הולנד את איראן בביצוע שתי התנקשויות באנשי אופוזיציה איראניים על אדמת הולנד: מחמד רצ'א קולאהי סאמאדי, חבר המוג'אהידין א-ח'לק, נורה למוות ב-2015, ואחמד מולה ניסי, פעיל ערבי אהוואזי, חוסל באופן דומה ב-2017. בנוסף, ממשלת דנמרק האשימה את איראן בקשירת קשר לחיסול שלושה פעילי ASMLA תושבי רינגסטד שמדרום לקופנהגן, בספטמבר 2018. באותו חודש גם שיגרה איראן שבעה טילים בליסטיים קצרי טווח על מטה המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטאן האיראנית (PDKI) בקויה שבחלק הכורדי של צפון עיראק. לפחות 15 בני אדם נהרגו ו-42 אחרים נפצעו.

מסקנות

קיימת דאגה גוברת באיראן נוכח פעילותן של קבוצות האופוזיציה החמושות. מחקר זה מצביע על כך שהאתגרים הניצבים בפני האיראנים בזירה זו הם רבים ושונים. יחד עם זאת, בשל אופיין האתני הצר של הקבוצות החמושות (או במקרה של המוג'אהידין א-ח'לק, המפלגה הלא-אתנית היחידה הפועלת נגד איראן, בשל הפופולריות המוגבלת שלה באיראן) אין לראות בפעולות אלה נגד המשטר אינדיקציה להתמוטטות של הסדר במדינה.

סביר יותר שבתקופה הקרובה נמשיך לראות עלייה עקבית בפעילות החמושה נגד המשטר, לצד תסיסה מתונה ולא אלימה. בינתיים תמשיך המדינה האיראנית להתעלם מהגבולות ומהנורמות הבינלאומיות במרדף אחר אויביה. סביר להניח שנמשיך לראות אותה פועלת מעבר לגבולותיה ולתוך עיראק ופקיסטאן בניסיון ללכוד את אויביה, כפי שעשתה לאחרונה בדנמרק, בצרפת ובהולנד.


תמונה: Kurdishstruggle [CC BY 2.0]

Armed opposition groups emerging from the Kurdish, Baloch and Ahvazi Arab minorities have stepped-up attacks on regime assets in Iran. Tehran is responding by acting against these opponents, in Pakistan and Iraq and further afield. But these insurgencies are not capable by themselves of calling the regime’s viability into question, because of their relatively narrow bases of support.

In recent years, the Islamic Revolutionary Guards Corps (IRGC) in Iran has emerged as perhaps the leading practitioner in the Middle East of proxy and irregular warfare. First in Lebanon, and later in Syria, Iraq, Yemen and the Palestinian territories, the IRGC and its expeditionary Qods Force have demonstrated peerless abilities in the field of the founding, organizing, training, financing and deployment of proxy militias, mostly but not exclusively Shi'a, in neighboring countries for the advancement of Iranian goals.

It is interesting, however, to note that the Iranian organs of state are today not the only instigators and aggressors in the field of irregular and paramilitary warfare. Rather, Iran is also the target of several domestic Iranian organizations which seek to foment insurgency against the revolutionary Islamic regime in Tehran. Most, but not all, of these organizations are based among Iran’s ethno-religious minorities.

This article profiles the most significant of these groups and concludes with an assessment of the extent and seriousness of armed opposition to the Iranian regime. The third part analyzes the Iranian response to the challenge of the armed opposition groups.

The article looks at armed opposition movements emerging from the Akhwazi Arab, Kurdish and Baluch minorities in Iran. It begins with a profile of the Mojahedin e-Khalq (MEK) organization, a non-sectarian leftist-Islamic group dedicated to insurgency against the regime.

MEK: The Peoples’ Mojahedin Organization of Iran

The best known and most veteran grouping engaged in armed activities against the Tehran regime is the MEK. A gathering of the movement in France was targeted by the Iranian regime in June 2018. The MEK was founded in 1965 and took an active part in the 1979 revolution against the Pahlavi dynasty in Iran, after which it was forcibly suppressed by the IRGC. MEK members helped guard the US embassy in Tehran during the period of the hostage crisis. The movement decamped en-masse to Iraq, where it supported the Saddam Hussein regime during the Iran-Iraq War of the 1980s.  The MEK is alleged to have helped the Saddam regime in its suppression of Shia and Kurdish uprisings.

Today, the MEK is widely regarded as Iran’s largest and most active external opposition group.  It has continued a sporadic armed campaign which has included many acts of terrorism and assassinations. In the period 1999-2002 the MEK increased its paramilitary activities against the regime.  In Operation ‘Bahman’ in 2000 the movement succeeded in carrying out a mortar attack in Tehran on the compound where the office of the Supreme Leader is located.  At this time, the movement also carried out frequent attacks from across the Iraqi border.

This period of increased military activity came to an end, however, with the US invasion of Iraq. MEK ordered its members not to resist coalition forces during the invasion of 2003, officially renounced violence and subsequently surrendered its weapons to the Coalition.  It was subsequently removed from the US list of terror organizations.

Following this, 3000 MEK members were permitted to live at Camp Ashraf, north of Baghdad.  They were resident there under the provisions of the United Nations. The MEK ceded its heavy weapons as part of this arrangement. The MEK was removed by the Iraqi authorities from Camp Ashraf in 2012. This move was seen as part of the growing closeness between the government of Iraq and the Iranian regime. Camp Ashraf later became a base for the Badr Corps – a pro-Iranian Shia militia. Subsequent to their removal from Camp Ashraf, the MEK shifted its main headquarters to Albania, where it remains today.  MEK was able to go to Albania following a request from the Obama Administration that Albania accept the group.

MEK was instrumental in the earliest revelations concerning the Iranian nuclear program, which the group revealed in 2002. Specifically, they are credited with making public the existence of the Natanz enrichment facility.  It has in the current period turned toward a greater emphasis on public political activity.  MEK is active on social media, where its members seek to engage with regime supporters.  The Iranian regime allege the existence of a ‘troll farm’ maintained by MEK in Albania, from where coordinated campaigns are launched on social media to discredit Iranian regime messages, harass officials etc.

MEK developed a syncretic ideology including elements of both Shia Islam and Marxism, influenced by the writings of the Iranian political theorist Ali Shariati – a revolutionary Islamist who rejected the concept of Vilayet Faqih, obedience to the religious leader, which is central to the present regime. The movement now claims – in open courtship of U.S. support – to have moved beyond this early outlook and to have abandoned revolutionary politics in favor of liberal democracy, human rights protection and Middle East peace. Many analysts identify an opportunistic and ‘mix and match’ element to the MEK’s current outlook. Some refer to the movement as a ‘cult’ because of the absence of democratic internal structures, and the adulation with which its members regard MEK founding leaders Masoud and Maryam Rajavi.

MEK is reckoned according to a US Department of Defense estimate to have somewhere between 5000-13,000 members.  The membership consists almost entirely of Iranian emigres, and the movement has offices throughout Europe and north America.

The Iranian regime accuses MEK of being the recipient of assistance from the US and Israel, though both countries deny this. Iranian regime propaganda further claims that MEK has been involved in what it claims are Israeli assassinations of Iranian nuclear scientists over the past decade. In September 2012, the US removed the MEK from its list of designated terrorist organizations. Prominent US figures, including current National Security Advisor John Bolton and former New York Mayor Rudy Giuliani have appeared at MEK events.

According to most estimates, MEK lacks significant support within Iran. Among other reasons, this is because of its support for Iraq during the traumatic and long Iran-Iraq War, and the Shia Islamist nature of its core ideology.  Nevertheless, the movement retains a powerful (and wealthy) external infrastructure. While it is currently favoring political over paramilitary activity, it also, according to many reports, has a sophisticated network for intelligence gathering within Iran.

Regarding the sourcing of the MEK’s funds, little concrete information is available. It appears that the movement was supported by the Saddam Hussein regime in Iraq prior to 2003.  It also clearly maintains a number of charities and NGOs in the west which enable it to raise money legally, and testimony of former supporters indicate that members are heavily taxed as a requirement of membership.  A 2012 article in the International Business Times mentioned the Iranian American Community of North Texas and the Iranian American Cultural Association of Missouri as two examples of community groupings associated with the MEK.

The less clear aspect is the issue of foreign government support for the MEK. The Iranian regime and its mouthpieces allege that the MEK receives support from Israel and Saudi Arabia.  Specifically, pro-regime voices claim that Israel has made use of MEK militants and networks inside Iran in order to carry out the assassination of Iranian nuclear scientists.  Such claims can of course by their very nature be neither refuted nor confirmed.

Kurdish Groups

Kurds number around 10% of the Iranian population, or roughly 8 million people.  The majority of Iranian Kurds are resident within the area of northwestern Iran which includes Kordestan, Kermanshah and western Azerbaijan provinces.  Notably, a significant minority of Iran’s Kurds are Shia Muslims.  The population is economically deprived and subject to discrimination at the hands of the authorities.  Iran, of course, presents itself as a state ruling in the name of Islam, and hence indifferent to the question of the ethnic identities of its citizens.  Also, Kurds and their language are closely related to Persian. As a result, Iran has never made the crude attempts to forcibly and completely suppress Kurdish identity, language and culture in the way that both Kemalist Turkey and Baathist Arab states have.

Nevertheless, the regime is deeply suspicious of any hint of ethnic separatism, and responds to it with force and severe repression.  For a short time, there was a Kurdish (Mahabad) Republic during WW2, alongside an Azeri entity, when all of northern Iran was conquered by the Soviet Union; but American pressure in 1946 forced Stalin to abandon it. The memory still feeds Iranian suspicions of both Kurdish and Azeri nationalism.

There are today two main Iranian Kurdish movements engaged in activity against the Iranian regime – namely PJAK (which is a franchise of the PKK) and the Kurdish Democratic Party, which is itself split into two factions – the PDKI and a splinter group, the KDP-I.

PDKI

The Democratic Party of Iranian Kurdistan (PDKI) is one of the most veteran of the militarized political parties which characterize Kurdish political life. Founded in 1945, it was active against the Pahlvi dynasty in Iran, and cooperated with the leftist Tudeh party. As a result, it was the target of repression and attempts at disruption at the hands of the SAVAK security service.

The party took part in the 1979 revolution alongside Islamist and leftist elements, and was subsequently suppressed by the new regime, which rejected Kurdish separatist demands.  The PDKI was supported and assisted by the Iraqi regime in the early 1980s and sought to establish an autonomous area around the towns of Nowdesheh and Qasr-e Shirin.  This attempt was crushed by the Iranian regime.

The PDKI external leadership has been targeted in subsequent years by the Iranian authorities on a number of notable occasions.  In July 1989, party leader Abd’el Rahman Ghassemlou and a number of his associates were assassinated by the IRGC in Vienna after being lured there to take part in talks with Iranian government representatives.  In 1992, Ghassemlou’s successor, Sadek Sharafkandi was killed by the regime along with two other prominent PDKI figures, Fattah Abdoli, Homayoun Ardalan, and their translator Nouri Dehkordi in the Mykonos restaurant in Berlin.  A German court subsequently issued an arrest warrant for Iranian Intelligence Minister Ali Fallahian, accusing him of ordering the murders, with the knowledge of Iranian Supreme Leader Ali Khamenei.

The killings led to a long period of semi-paralysis by the PDKI.  Having located itself in northern Iraq in the KRG-controlled area, it was prevented both by its own weakness, and by the opposition of the Kurdish authorities from carrying out attacks against Iran from this area.  From 1996 until 2016, a formal ceasefire prevailed between Iran and the PDKI.

This long period of inactivity came to an end with the launching of the ‘Rasan’, the PDKI’s current campaign, that started in early 2016.  The Rasan is not, however, an attempt to launch a general insurgency of the Kurds against the Iranian regime. Rather, it consists in the main of organizational, educational and propaganda activity carried out by PDKI cadres operating from across the border in northern Iraq, making regular forays into the Kurdish towns of western Iran.  These cadres are armed. They defend themselves if facing capture at the hands of the IRGC, but they do not at this stage seek confrontation.  Rather, they are seeking to recruit members, create networks of support and educate Kurdish young people toward support for Kurdish nationalism.  The intention is to carry out the groundwork and create the frameworks for a future Kurdish insurgency against the regime.

The KDP (I) which split from the PDKI in 2006, also maintains its headquarters in Iraqi Kurdistan.  The split took place because of a dispute over the leadership succession in the party.

The PDKI has since 2016 been engaged in an attempt to lay the foundations for an insurgency among the Kurdish population of Iran, as detailed above On September 8, 2018 the Iranian Islamic Revolutionary Guards Corps (IRGC) launched a missile attack using Fateh 100 SRBMs on the facilities of the two Iranian Kurdish Organizations – the PDKI and KDP-I at Koya (KRG).  Drones flown over Koya prior to the missile attack were launched from Kirkuk in Iraq, which is 40km from Koya, and where there is a presence of Shia militia forces associated with Iran.

The September 2018 attacks indicate that Tehran takes Iranian Kurdish insurgent activities seriously and is keen to deal a lethal blow to any putative Kurdish uprising. Tehran is presumably concerned about the possible knock-on effects of the growth of such a campaign.  It remains to be seen if the PDKI can acquire the skill level and support which alone could turn its ‘Rasan’ campaign into more than an irritant for the Iranian regime.

Today, the PDKI has around 2000 fighters, based within Iran in the border area between Iraqi Kurdistan and south western Iran.

PJAK

PJAK (Kurdistan Free Life Party) is a franchise of the PKK organization. Founded in 2004, it has waged an intermittent armed struggle against the Iranian regime in subsequent years.  Like the PDKI, PJAK operates within Iran, from the mountainous border area between Iraq and Iran. In the period 2004-11, the organization waged a determined insurgency against the Iranian authorities in Kordestan and Kermanshah provinces.  Representative actions from this period included an attack on a police station in Kermanshah on April 9, 2009 in which 8 PJAK members and 18 policemen were killed, according to an official Iranian report.

On July 16, 2011, the Iranian armed forces launched a major counterattack against PJAK into the mountainous region of northern Iraq.  After three months of fighting which saw around 180 PJAK fighters killed, PJAK retreated a kilometer from the border and a ceasefire was declared.  Some Kurdish sources maintain that the ceasefire was agreed to by the Kurds as a quid pro quo for the Iranians permitting the establishment of the autonomous Kurdish area in Syria.  While this cannot be verified with absolute certainty, it is plausible.  Since this time, PJAK has remained on ceasefire.  The organization has around 3000 fighters, however, and continues to maintain its bases in the Qandil area, presumably benefitting from the large infrastructure of support available to PKK-associated forces in that area.

PJAK’s ceasefire has come close to fraying on several occasions, and similarly to the PDKI, the group continues to conduct political and educational activities inside Iran, and to respond when attacked by Iranian state forces.  This leads to casualties on both sides.  For example, 10 IRGC members were killed by PJAK fighters in a clash in the Mariwan area in July ,2018.  PJAK said it launched the attack in retaliation for the assassination of one of its members, the political activist Iqbal Muradi, in the Sulaimaniya province of the KRG.

A number of smaller Kurdish groups, including the PAK and Komala, maintain small armed capabilities against the Iranian regime. As is the case elsewhere in their region, the Iranian Kurds are handicapped by their factionalism and inability to unify. The factionalism is the product of old organizational loyalties and personal differences between leaders rather than major ideological disputes in the case of the various iterations of the PDKI and Komala. The ideological differences between PDKI and PJAK are substantive, however, in terms of strategy and goals.  Both PJAK and PDKI are well organized groups with a considerable number of committed cadres.

The situation of the Kurdish organizations in the border area is further complicated by the fact that the eastern part of the KRG is dominated by the Patriotic Union of Kurdistan (PUK) which itself has a close if ambiguous relationship with the Iranian regime.

Baloch Groups

The Baloch are a small minority in Iran, constituting around 3% of the population. Sistan-Balochestan Province, adjoining the Iranian border with Pakistan, in the south east of the country is one of the country’s poorest provinces. In an interview published on Iranian state news agency, Aftab News, the representative of Zahedan in the Iranian Parliament, Alim Yar Mohammadi said: “More than 75% of the people in Sistan and Baluchestan do not have access to sufficient food. People live in circumstances of dire poverty, similar to that witnessed in parts of Africa.” Eighteen years have passed since a major drought hit the province. Its effects are still keenly felt.

Ali Asghar Mirshekari, the deputy security chief of Sistan-Baluchestan province confirmed recently that the unemployment rate in the province is about 40 percent. Sistan and Baluchestan is the youngest province in the country. 35 percent of its inhabitants are people under the age of 16. There are around two million ethnic Baloch in the province. They are Sunnis, in contrast to Shiite Persian affiliation.  The combination of the province’s poverty, and the ethnic and religious discrimination faced by the Baloch by the state that is predominantly Shiite and Persian has led to widespread support for oppositional groups.  The Baloch speak the Balochi language, which is related to both Persian and Kurdish.  However, neither education nor administrative functions are permitted to take place in this language.

While a number of secular nationalist organizations exist, the armed Baloch opposition to Iran has taken Islamist and jihadi form. The Jundallah movement led by Abdelmalek Rigi was the first ethnic Baloch movement to launch armed attacks against the Islamic Republic of Iran.   Formed in 2002, the organization began its campaign in 2005. Rigi was captured and executed by the Iranian authorities in 2010.  Since his death, the movement, now commanded by Mohammed Dhahir Baluch, has sought to continue its attacks but the tempo has sharply declined.  Jundallah is Sunni Islamist in nature. On a number of occasions Rigi denied that it had separatist goals, stressing instead that his fight was for the rights of Sunni Muslims inside Iran.  Iran accuses the Pakistani state authorities, and the U.S., of direct involvement in Baluch terror attacks.

Jaish al-Adl

A number of other movements have emerged over the last decade. The most important of these is the Jaish al-Adl movement, which may be seen as the main Baloch insurgent group today.  Iran claims that it is supported by Pakistan and Saudi Arabia.

Founded in 2012, the group’s leader is Abdolmalek Mollazadeh (Salah al-Din al-Faruqi), a former member of Jundallah.  The group has claimed responsibility for several attacks in the eastern Sistan-Balochistan province.

Jaish al Adl has three military branches, based on three regions in southeastern Iran.  The organization operates close to the Iranian-Pakistani borderline to escape to Pakistan immediately after operations.

The military group Abdolmalek Mollazadeh, operates in the city of Sarbaz and Rask, the Sheikh Zia’i military group in the Saravan area and the Maulvi Nematollah Towhidi group in the area of ​​Miriwa and Zahedan. In its first operations, Nematullah's group lost one of its main members, Zubair Ismaili.

The Abdolmalek and Sheikh Zia'i groups conduct the main operations of Jaish Al Adl. The organization has also set up an intelligence branch named after Zubair Ismaili, whose major mission is to identify Baluch Sunnis that are collaborating with the Iranian regime. The list of recent actions carried out in the province by Jaish l-Adl includes, according to the pro-regime, IRGC-associated Habilian website: the killing of 9 IRGC members by long range weapons fired from inside Pakistan, and the taking of 14 IRGC men as hostages on October 16, 2018.  In addition to Jaish al-Adl, a group called Ansar al-Furqan was founded in December 2013, from a merger between two other groups – Hizb al-Furqan and Harakat al-Ansar.  They are thought to have links to Jabhat al-Nusra in Syria, which is the franchise of the al-Qaeda network in that country.

Ahvazi Arab groups

Constituting around 2% of the Iranian population, the Ahvazi Arabs are mostly resident in Khuzestan province in south west Iran along the Gulf, an area rich in natural resources. The majority of the Ahwazis are Shia Muslims similar to the Arabs in South Iraq. The area has a long history of separatist activity, dating back to before the 1979 Islamic Revolution., demanding an autonomous status. A variety of nationalist and separatist organizations were formed in the pre-1979 period, including the "Arabistan Liberation Front" and the "Al Ahwaz Liberation Front".  An uprising took place in Khuzestan following the Islamic Revolution which was bloodily suppressed by the new regime. The Iranian embassy siege in London in 1980 was carried out by an Ahvazi Arab group demanding autonomy for Khuzestan.

ASMLA

After a period of quiet, Ahvazi activity against the Iranian regime recommenced in the late 1990s. In 1999, a new insurgent movement named the Arab Struggle Movement for the Liberation of Arabistan (ASMLA) was established in Khuzestan. Its goal is the independence of Khuzestan. Against a background of increased civil unrest, ASMLA began a military campaign in 2005, taking responsibility for the detonation of four bombs on June 12, 2005, in which 8 people were killed.  Additional major bombings took place on January 24, 2006, at the Saman bank and the Environment Ministry offices in Ahwaz city. The armed wing of ASMLA which carried out the attacks is known as the Mohiuddin al Nasser Martyrs Brigade.

The bombing campaign of the ASMLA has continued sporadically over the past decade, and has included attacks on oil pipelines in the Khuzestan area. Broader unrest among the Arab population of Khuzestan has also been notable over the past decade. In 2005, and then again against the background of the ‘Arab Spring’ in 2011, riots and demonstrations in Ahvaz and the surrounding area, followed by harsh government crackdown, arrests and executions have taken place. There are today two separate structures claiming to speak for ASMLA.

On September 22, 2018, a shooting attack was carried out on a parade of the IRGC in Ahvaz City.  25 people were killed, including both IRGC members and civilian bystanders.  A group calling itself the Ahvaz National Resistance and claiming to be a wing of ASMLA claimed responsibility.  ISIS also issued a separate claim of responsibility. Yaghub Hur Totsari, spokesman for one of the two groups that identify themselves as the Arab Struggle Movement for the Liberation of Ahvaz, said the Ahvaz National Resistance, an umbrella organization of all armed movements, claimed responsibility for the attack, but did not specify which group carried out the operation. A wave of arrests followed the attack, with over 600 Ahvazi Arabs detained.  The location of many of these people remains unknown. According to a report by a human rights group, a number of those arrested have been executed.  As of now, it appears likely that Ahvazi Arab actions against the Iranian state will continue, probably with some support coming in from anti-Iranian regimes in the Gulf and to some extent from Western intelligence services.

International Support for Iranian Armed Opposition Movements

Official Iranian new sites often include allegations of foreign support for armed movements engaged against the Iranian regime.  Specifically, Israel and the US are accused of support for or involvement with the MEK and Kurdish groups.  Pakistan is accused of support for Jaish al Adl among the Baloch, and Saudi Arabia and the UAE are accused of support for ASMLA among the Ahwazi Arabs.  Is there any truth to these allegations?  In all cases, what is alleged is not open political alliance or support at a strategic level.  Rather, the allegations concern the activities of the intelligence services of the said countries, and the field of clandestine warfare.  This is an arena about which by its very nature little is known.  The Iranians have yet to produce conclusive evidence on any of these files.  As such, little can be said with certainty in this regard.

On a clearer level, European countries are clearly deeply concerned at the recent evidence of renewed activity by the Iranian authorities against the organizations noted here, on European soil. The attempted assassinations in Denmark and the Netherlands led to new targeted EU sanctions against Iran in January 2019.  These included the freezing of funds and assets of individuals associated with the Iranian Intelligence Ministry.  There is no evidence, however, of European support for Iranian opposition movements beyond the granting of asylum and refugee status to some individuals associated with some of the movements profiled here.

The Iranian Response

In the first years of the regime, as noted above, Iran conducted a global struggle against those organized against it. This included assassinations on foreign soil and widespread harassment of Iranian opposition activists in exile.  There is evidence that Teheran has now resumed activity of this type, and that the tempo of it is increasing. This in turn is a response to the increase in the volume of armed attacks against the regime from a variety of forces detailed above. Iran has done little to address the grievances of its ethnic and religious minority populations.  These communities are not completely estranged from the regime.

In the presidential elections of 2013, Hassan Rouhani promised economic and social reforms and increased language rights, and as a result received 73% of the vote in the Sistan Baluchistan region and 70% in Kurdistan.  Little of practical import, however, has come of these promises in subsequent years.  The Islamic Republic is officially a non-sectarian, Islamic state.  In practice, Persian is the language of education and administration. There is, however, no active desire for minorities to disappear, and no systematic effort to eradicate minority languages or identities, because of the notion of a common Islamic identity.

Recent attacks by Iran against militant opposition groups include: a plot to kill Adel Jubeir, then Saudi ambassador to Iran, using explosives in 2011, and a (thwarted) plan to attack a rally organized by the MEK in Paris in June 2018. More recently, the government of the Netherlands has accused Iran of carrying out two assassinations of Iranian oppositionists on Dutch soil:  Mohammad Reza Kolahi Samadi of the MEK was shot dead in 2015, and Ahmed Molla Nissi, an Ahvazi Arab activist, was killed in a similar way in 2017.  Also, the government of Denmark has accused Iran of a plot to kill three ASMLA activists resident in Ringsted, south of Copenhagen, in September 2018.  In September 2018, Iran fired seven short-range ballistic missiles at the headquarters of the PDKI and a related party in Koya, in the Kurdish controlled part of northern Iraq. At least 15 people were killed and 42 others injured.

Conclusion

There is growing Iranian concern about the activity of armed opposition groups against it. This study suggests that the challenges the Iranians face in this arena are manifold. At the same time, because of the narrow ethnic nature of the armed groups (or, in the case of MEK, the only non-ethnic party engaged in armed against Iran, because of its limited popularity within Iran), the current uptick in armed activities against the regime should not be taken as an indication of an imminent general breakdown of order in the country.

What is more likely in the period ahead is a steady continued increase in armed activities, alongside continued low-level non-violent unrest. Meanwhile, the Iranian state will continue to disregard international norms and borders in its pursuit of its enemies. It is likely to act across the borders into Iraq and Pakistan and to seek out its enemies further afield, as it has done recently in Denmark, France and the Netherlands.


photo: Kurdishstruggle [CC BY 2.0]

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך