מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

ד"ר יונתן ספייר

ד"ר יונתן ספייר

מזרחן, פרשן ומומחה בסוריה, עיראק, קבוצות אסלאמיות רדיקליות וכורדיסטן

מאמר זה סוקר את הרקע להתערבותה העמוקה ורבת התוצאות של איראן במלחמת האזרחים בסוריה.

בין סוריה הבעת'יסטית לבין הרפובליקה האסלאמית של איראן שוררים כבר תקופה ארוכה יחסים של בעלות ברית. סוריה הייתה בין המדינות הראשונות שהכירו ברפובליקה האסלאמית של איראן, כשעשתה כן ב-12 בפברואר 1979, ימים ספורים בלבד לאחר היווסדה. הברית מוסדה במרץ 1982 בסדרה של הסכמים דו-צדדיים בנושאי נפט ומסחר, וכן בהסכם סודי בעניינים צבאיים.

סוריה, בשל יריבותה הגאופוליטית עם משטר הבעת' התאום שלה בעיראק, תמכה באיראן במלחמת איראן-עיראק. כאחת מבעלות בריתה הערביות הבודדות של איראן במהלך המלחמה סגרה סוריה את צינור הנפט העיראקי כירכוכ-בניאס על מנת למנוע מן העיראקים את ההכנסה הנובעת ממנו. סוריה גם אימנה איראנים בטכנולוגיית טילים, וסיפקה לאיראן טילי סקאד B בין השנים 1986 ו-1988. בה בעת סיפקה איראן לסוריה נפט במחיר נמוך ממחיר השוק לאורך שנות השמונים.

לבנון היוותה גם היא בסיס לשיתוף פעולה מוקדם, אם כי הייתה שזורה בו יריבות מסוימת. משמרות המהפכה האסלאמית של איראן הקימו כמובן את תנועת חיזבאללה ותמכו בה, ואילו סוריה תמכה בתנועת אמל של השיעים הלבנונים. אין ספק שמתום מלחמת האזרחים ב-1990 היו האינטרסים הסוריים והאיראניים בלבנון משותפים – מכוונים נגד ישראל, נגד ארצות הברית ונגד האינטרס הסעודי.

עבור איראן, ברית עם דמשק הייתה חיונית על מנת לספק צינור להעברת אספקה, כמו גם עורף גאופוליטי עבור חיזבאללה בלבנון בקידום מלחמתה הארוכה נגד ישראל.

עם זאת, לאורך העשור האחרון התבררה תוכנית גדולה יותר: עם עליית כוחן של המיליציות השיעיות בעיראק התעורר הסיכוי לשליטה איראנית בפועל בכל המרחב הקרקעי של עיראק-סוריה-לבנון, או לפחות לחופש פעולה בתוכו.

למימוש שאיפה זו היו הישרדותו וניצחונו של משטר אסד חיוניים. לכן, אין זה מפתיע שממש עם פתיחתן של המחאות נגד המשטר בסוריה, במרץ 2011, לא איחר הסיוע האיראני להגיע.

בשלבים המוקדמים, כאשר המרד היה בעל אופי של התקוממות אזרחית בלתי-חמושה, הסיוע האיראני כלל בעיקר אספקת טכנולוגיה לשם מעקב אחר דואר אלקטרוני, טלפונים סלולריים ומדיה חברתית. איראן פיתחה את היכולות הללו במהלך המחאות של שנת 2009 במדינה. בירורים שנערכו באותה עת על ידי משרד האוצר האמריקני הצביעו על כך שמגוון ארגונים איראניים היו מעורבים במאמץ זה, ובהם "המשרד למודיעין וביטחון" רב העוצמה, כמו גם התעשיה הצבאית הגדולה "Iran Electronics Industries". על פי משרד האוצר האמריקני, החל מאמצע 2011 שלחה איראן אנשים מרשויות אכיפת החוק על מנת לסייע ולייעץ לאסד.

אך בסוף 2011 לבשה כבר ההתקוממות בבירור אופי חמוש. בנקודה זו, יכולות אכיפת החוק איבדו את הרלוונטיות שלהן; ובנקודה זו, סל הכישורים של משמרות המהפכה בהקמתן ובניהולן של מיליציות הפועלות בשליחותה קיבל משנה חשיבות בקביעת גורלו של המשטר.

כאשר שקעה סוריה במלחמת אזרחים ניצב המשטר בפני דילמה. על הנייר עמד לרשותו כוח צבאי אדיר ממדים – 220,000 חיילים סדירים ועוד 280,000 חיילי מילואים – אולם בפועל לא יכול היה המשטר לעשות שימוש אמין ברובו המוחץ של כוח זה, מפני שרובו היה מורכב מסורים ערבים סונים – בדיוק המגזר החברתי שממנו פרץ המרד.

המשטר בחר להתמודד עם בעיה זו בשתי דרכים. ראשית, מסוף 2011, ובאופן שיטתי יותר מקיץ 2012, הוא החל לסגת מאזורים שהוחלט שאינם חיוניים להישרדות המשטר.

שנית, החל מתחילת 2012 החל המשטר להסתמך על פריסתם של שליחים של איראן על אדמת סוריה, בתהליך שתואם עם כוח קודס של משמרות המהפכה.

לוחמי חיזבאללה הלבנונית החלו להופיע בשדה הקרב הסורי כבר בפברואר 2012, כאשר חצו את הגבול מלבנון והשתלטו על 8 כפרים באזור קוסייר. ככל שהורע מצבו של המשטר במהלך 2012 – כך התרחבה נוכחות חיזבאללה.

הקרב הרציני הראשון של תנועת החיזבאללה היה ב-2013 בעיירה אל-קוסייר – בצידו הסורי של הגבול, קרב שבו ספגה המיליציה אבדות ניכרות. ביולי 2017 פתחה חיזבאללה במערכה על ארסל – עיירה בצד הלבנוני של הגבול שנשלטה באותה עת על ידי המדינה האסלאמית (דאע"ש). כיום חיזבאללה נהנית משליטה בלתי-מעורערת על אזור גבול סוריה-לבנון ומקווי אספקה בטוחים אל אותו אזור וממנו.

שליחים אחרים של איראן החלו גם הם להופיע בסוריה באותה עת.

מיליציות שיעיות עיראקיות, ובהן כתאיב חיזבאללה, אסאיב אהל אל-חאק, וכן חטיבות האימאם עלי הסאדריסטיות לשעבר, שלחו כעת גם הן חברים משורותיהן לסוריה תחת פיקוח איראני, לכאורה על מנת להגן על מקדש סעידה זיינאב שבדמשק. כמו כן הוקמה ונפרסה בסוריה מיליציית אבו פאדל אל-עבאס, העיראקית השיעית. על התהליך פיקחו, על אדמת סוריה, אנשי כוח קודס של משמרות המהפכה.

מידת מעורבותו של כוח קודס של משמרות המהפכה בסוריה התבהרה בפברואר 2013, עם הירצחו של הגנרל חסן שאטרי האיראני בפרברי דמשק בשעה שהיה בדרכו לביירות, לאחר שביקר בחלב. שאטרי היה מפקד בכיר בכוח קודס ופעל בחשאי בלבנון מאז 2006.

בתחילת 2013, משהחמיר מצבו של המשטר, דרשה איראן מחויבות גדולה יותר של חיזבאללה כלפי סוריה, ודרישה זו נענתה. לאחר מכן שמרה חיזבאללה על נוכחות מתמדת של כ-8,000 לוחמים – וכתוצאה מכך נגרמו לארגון אבדות כבדות. כוחות המיליציה העיראקיים הוסגו ברובם ב-2014 על מנת לסייע בעצירת ההתקדמות של דאע"ש בעיראק. חלקם הוחזרו לסוריה מאוחר יותר, לאחר שהמצב מול דאע"ש התייצב.

במהלך 2015, ככל שמצבו של המשטר המשיך להידרדר – כך גדלו היקפו של הסיוע האיראני והשימוש בשליחיו. ב-2015 נרשמה לראשונה תרומה משמעותית של האיראנים עצמם בקרב בקו החזית. בקיץ 2015 פתחה ברית מורדים חדשה, ג'איש אל-פתאח, במהלכי התקדמות רציניים בצפון-מערב סוריה. העיר אידלב נכבשה בידי המורדים באפריל. העיירה ג'יסר א-שור'ור, בעלת החשיבות האסטרטגית, נכבשה באותו חודש. הדבר היווה איום על מובלעת המשטר שבאזור החוף המערבי ועל המתקנים הסוריים שבאותו אזור.

מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, ביקר במוסקבה ביולי. הוא הדגיש בפני הבכירים הרוסיים את המצב הנואש והמביך העומד בפני אסד.

דיווחים בתקשורת מרמזים על כך שסולימאני הציע באותה עת מחויבות קרקעית מוגברת מצד איראן ובעלות בריתה. הדבר התרחש בחודשים שלאחר מכן, לצד פריסתם של כוחות אוויריים רוסיים אשר הפכו את היוצרות במלחמה נגד המורדים יותר מכל גורם אחר.

לפי דיווח בעיתון הכווייתי אל-ראי, 2,000 חברי משמרות המהפכה הגיעו ללטקיה בשבועות שלאחר מכן, ועימם 2,000 אנשי מיליציות עיראקיות שיעיות, 2,000 לוחמים אפגניים שיעים ו-1,000 אנשים מכוחות העילית של חיזבאללה. סולימאני וכוח קודס פיקדו על תהליך פריסה זה. הדבר הפגין את יכולתם של משמרות המהפכה, שאין שני לה, לבנות כוחות של שליחים ואז להשתמש בהם בדרך מתואמת ומאורגנת ברמה אזורית.

אך פעילויותיהם של משמרות המהפכה וחיזבאללה לא היו מוגבלות לאספקת לוחמים מן החוץ. בהתאם לדוקטרינה האיראנית, הם פתחו גם בצעדים ליצירתו של כוח צבאי סורי מקביל לזה של הצבא הסורי הערבי (הכוח הצבאי של המשטר).

כוחות עלאוויים צבאיים-למחצה מילאו תפקיד חשוב מבחינת המשטר למן ההתחלה. עם אלה המכונים "שביחה" נמנו 50-40 אלף לוחמים. אנשי הסגל של חיזבאללה ומשמרות המהפכה השתמשו בגורמים אלה כגרעין ליצירתו של "צבא ההגנה הלאומי", מיליציה עלאווית בעיקרה שבה כ-90 עד 100 אלף לוחמים, שנכנסה לשדה הקרב באמצע 2013. כוח זה, בעל הסגנון הבאסיג'י, היה שליח קלאסי מבית היוצר של איראן – כוח רגלים קל שבסיסו מגזרי ואשר אומן על ידי שליח (חיזבאללה) תחת הדרכה איראנית ישירה. נוכחותם של כוחות אלו מעידה כמובן על המשבר החריף שעבר על המשטר הסורי במונחים של מחסור בכוח אדם, אך היא גם עדות למיומנותם וליעילותם של משמרות המהפכה האסלאמית ביכולתם לגייס, לשנע ולהקים כוחות שליחים צבאיים-למחצה ולפרוס אותם ברמה אזורית רחבה בנקודה מסוימת כפי הצורך.

יש לציין כי המודל האיראני אינו כרוך בחיזוק צבאותיהן הקיימים של בעלות בריתה – וכי משמרות המהפכה מעדיפים למעשה ליצור מבנים חדשים משלהם. מבנים אלו מסייעים לבעלת הברית הנזקקת לעזרה, אך הם עצמם מצויים תחת שליטתם של האיראנים. התוצאה היא שאיראן מגבירה את המינוף שלה ואת שליטתה באמצעות השימוש השקול בשליחים, וכן באמצעות הצעת סיוע יעיל וחיוני לבעלות בריתה.

נכון להיום, באפשרותנו לחלק את המחויבות האיראנית הנרחבת בסוריה לחמישה רכיבים ברורים: לוחמה ישירה של כוחות איראניים ובנייתה של תשתית איראנית, נוכחותם של שליחים של משמרות המהפכה, מבנים מקבילים שבנתה איראן בתוך מערך כוחות המשטר הסורי, קבוצות שהקימו משמרות המהפכה מסוג "חיזבאללה הסורית", ולבסוף, מאמצים איראניים רחבים יותר לחולל שינוי והשפעה דמוגרפיים על החברה הסורית בכללותה.

לוחמה ישירה ובניית תשתית

במונחים של כוח האדם האיראני המצוי על אדמת סוריה: בשיאה של המלחמה בסוף 2016, לפי דיווח של מג'יד רביזדה, נכחו בסוריה כ-8,000 עד 10,000 אנשי משמרות המהפכה ובין 5,000 ל-6,000 חיילם מהצבא האיראני הסדיר. המספרים ללא ספק צנחו מאז. איראנים אלו היו מעורבים בלוחמה ישירה, והנתונים המספריים לגבי האבדות האיראניות משקפים זאת. בין נובמבר 2012 למרץ 2017 – התקופה שבה התחוללה מלחמת האזרחים בשיא עוצמתה – איבדה איראן מעל 2,100 איש, ובהם 418 קצינים בכירים. יותר מ-7,000 איראנים נפצעו. בין ההרוגים נמנו דמויות בכירות במשמרות המהפכה, כדוגמת הגנרל חוסיין חמאדאני, שנהרג בחלב ב-7 באוקטובר 2015, והגנרל מוחסן גאג'אריאר, שנהרג ב-3 בפברואר 2016.

בנוגע לבנייתה של תשתית, לפי דיווח בעיתון "אל-קודס אל-ערבי" ב-28 באפריל 2018, "באמצעות משמרות המהפכה והמיליציות השיעיות שלהם, הקימה איראן 19 בסיסים צבאיים ולוגיסטיים בסוריה, [שחלקם] מקובצים יחד [וחלקם] מבודדים".

המתקנים הנמנים בדיווח כללו את בסיס אל-קיסווה שבאזור הכפרי של דמשק, שהוקם כבסיס קבע למבצעים צבאיים בדרום דמשק עבור כוחות איראניים וכן עבור הדיוויזיה הראשונה של מיליציות אסד; בסיס החממות, הממוקם ליד נמל התעופה של דמשק ושהסברה היא שהוא מטה משמרות המהפכה בסוריה – האחראי לפריסתם של כוחות של משמרות המהפכה המגיעים לסוריה דרך האוויר לאזורים שונים במדינה; ושדה התעופה T-4, 50 קילומטרים מתדמור, הבסיס הראשי עבור אזורי המזרח והמרכז, בשל מיקומו האסטרטגי, שמשמרות המהפכה השתמשו בו לשם ריכוז כוחות לפני המתקפה על חלב. ב-2016 הוא הכיל מעל 1,000 פלוגות של משמרות המהפכה. דיווחים מספר מרמזים כי בסיס זה ננטש לאחרונה על ידי האיראנים כתוצאה מתקיפות ישראליות ממוקדות ומלחץ רוסי.

רבים מן המתקנים האיראניים ממוקמים בבסיסים קיימים של הצבא הסורי הערבי, שבהם מוצב גם כוח אדם סורי או רוסי. חשוב גם לציין כי משמרות המהפכה והמיליציות בעלות בריתם שולטים כעת במישרין במעבר הגבול שבין עיראק לסוריה באלבוכמאל/אל-קאים, עובדה שמאפשרת לכוח האדם האיראני ולזה של המיליציות גישה ישירה לסוריה וממנה, בלא כל צורך בתאום עם משטר אסד.

שליחים מרחבי האזור

מתחילת 2017 נוכחים בסוריה 20,000 חברי "ליווא פאטמיון", 20,000 אנשי מיליציות עיראקיות המשתייכים לעשר קבוצות שונות, כ-10,000 לוחמים של חיזבאללה הלבנונית, ובין 5,000 ל-7,000 פקיסטנים. עם הדעיכה במבצעים קרביים גדולים צנח עתה מספר זה, ולמעשה עלה וירד לסירוגין לאורך המלחמה.

במסגרת הגיוס למגוון המיליציות, הידועות לפעמים בשם "החיזבאללות הסוריות", פעלה טהרן לפי מודל שהשתמשה בו בעיראק ומבוסס על פיתוח מיליציות שגודלן משתנה, בסיסיהן מקומיים והן לובשות פנים מגוונות, והן פועלות להוציא לפועל יעדים אידאולוגיים כמו גם יעדים אחרים של הטלת מרות אזורית, בדומה לאחיותיהן הלבנוניות והעיראקיות.

קבוצות אלו כוללות, לדוגמה, את קוואת אל-רידחה מאזור חומס, אל-ראליבון מאזור סעידה זיינאב שבנפת דמשק, וגדוד 313 מאזור דרעא. קבוצות אלו, בדומה למיליציות העיראקיות השיעיות, מקיימות שיתוף פעולה הדוק עם כוחות הביטחון הסוריים, אך מגויסות עצמאית על ידי אנשי משמרות המהפכה וחיזבאללה ואינן משולבות רשמית בצבא הסורי.

כפי שהוזכר לעיל, תרומה מרכזית של האיראנים למאמץ המלחמתי של המשטר הייתה יצירתם של מבנים צבאיים-למחצה מסוג "באסיג' " – כדוגמת "צבא ההגנה הלאומי" ו"צבאות ההגנה המקומיים". צבא ההגנה הלאומי אורגן תחת פיקוחו של קאסם סולימאני בתחילת 2013, והיווה ניסיון למסד מיליציות קיימות התומכות במשטר ושואבות בעיקר מן הקהילות העלאוויות והשיעיות. הוא ממלא תפקיד חשוב בהגנה מקומית, ומאפשר לצבא הסדיר ולמיליציות מרשת חיזבאללה לעסוק במבצעים התקפיים. צבא ההגנה הלאומי מילא תפקיד חיוני בהשלמת פער כוח האדם שהיווה את האיום הגדול ביותר על המשטר באותה עת. כיום, מבנים אלו הם רכיב המשולב באופן מלא בכוחות הביטחון של המדינה הסורית.

שינוי והשפעה דמוגרפיים על החברה

השיעים מהווים רק כ-2 אחוזים מאוכלוסייתה של סוריה, וכוללים גם את העיסמאילים והתריסריים. עלאווים, הקבוצה האטנית התומכת באסד, מונים כ-12% מן האוכלוסייה. השמירה על השליטה בלב הארץ לתקופה שלאחר המלחמה כרוכה במאמצים מסוימים לחולל שינוי דמוגרפי מכוון ושיטתי, דהיינו טיהור אתני/דתי של קהילות סוניות; אלו עזבו או גורשו במהלך המלחמה ומקומן מתמלא כעת על ידי שיעים ועלאווים תומכי המשטר. איראן ומיליציות החסות השונות שלה משתתפות בתהליך זה.

באפריל 2018 פרסם משטר אסד את "חוק מס' 10" שנועד לסייע לשנות את הדמוגרפיה הסורית. החוק נותן לבעלי נכסי מקרקעין רק שלושים יום ממועד קבלת החוק לחפש אפוטרופוס מקומי ולהגיש תביעת בעלות על הנכס שלהם. עם זאת, ברוב המקרים בעלי הנכס – שרובם מוסלמים סונים – עזבו עקב המלחמה ואין באפשרותם לחזור בתוך חודש. אם לא נרשמת כל תביעה כזו, הנכס מיועד להחרמה על ידי המשטר.

במקום הסונים שעזבו מועברות לסוריה משפחות עיראקיות שיעיות, במיוחד מהחבלים הדרומיים שאוכלוסייתם שיעית, על מנת לאכלס את פרברי דמשק שפונו לאחרונה. חרקאת חיזבאללה אל-נוג'אבה (HHN), כוח עיראקי שיעי צבאי-למחצה המקורב לאיראן, פיקח, על פי הדיווח, על יישובן-מחדש של מאות משפחות כאלו. תהליך זה התרחש גם באזורים אחרים המקשרים את דמשק לחוף הים התיכון המאוכלס בעלאווים ולגבול עם לבנון.

גישה מאתגרת יותר, אך שיטתית, מצד טהרן לשם ביסוס כוחה בסוריה היא באמצעות הפצתה של אידאולוגיית ה"ולאיאת-א פאקיח" – זאת באמצעות יצירתם של מרכזי דת ובתי ספר, כדוגמת בתי חוסייניאת ומסגדים. עם זאת, ההצלחה עד כה הייתה מוגבלת מאוד באזור זה, ושיקפה את האוכלוסייה השיעית המעטה ואת המסורות החילוניות החזקות של סורים עלאווים רבים.

חרף כך, איראן הצליחה לשנות את דמותם של כמה מנהגים מקומיים, דתיים ותרבותיים, בעיקר בדמשק ובשכונת סעידה זיינאב, שבהן מתגוררים בכירים רבים במשמרות המהפכה ובחיזבאללה. לדוגמה, השנה התקיימו בדמשק חגיגות חג העשורא בסדר גודל שמעולם לא נראה עד כה. אך ההצלחה האיראנית במובן זה הייתה מוגבלת, וסביר שתישאר כזו.

סיכום

איראן מילאה תפקיד מכריע בשימורו של משטר אסד. תרומתה הייתה בעיקר בתחום אספקתם של כוחות קרקעיים שמספרם מספיק לשם נִטרול בעייתו המבנית של משטר אסד, הנובעת מבסיס התמיכה המגזרית הצר שלו. איראן גם תרמה תרומות כספיות גדולות למשטר שסבל ממחסור במזומנים, ושכלכלתו התמוטטה הלכה למעשה בתקופה הראשונה של המלחמה. המזומנים סופקו בתקופה שבה, לפני החתימה על הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, הוטלו על איראן סנקציות בינלאומיות חריפות. ההערכות של העלות הכוללת של המחויבות האיראנית במהלך המלחמה בסוריה הן מגוונות, כשהאומדן השמרני ביותר, זה של הדיפלומט האיראני בדימוס מנסור פרהנג, מעמיד את הסכום על כ-30 מיליארד דולר (הערכות אחרות מעמידות אותו על עד 100 מיליארד דולר).

כעת בכוונתה של איראן להישאר בסוריה ולקצור את מלוא הרווח האסטרטגי והכלכלי של מחויבותה. כפי שניתן להבין מן התיאור המובא כאן זוהי מחויבות רבת-פנים, הכוללת יסודות החודרים עמוק אל תוך מבני המדינה הסורית ושלא ניתן להבדיל בקלות בינם לבין אותם מבניםאו יסודות אחרים שהם עצמאיים בבירור. היא כוללת תשתית פיזית, כוח אדם – הן של שליחים והן של האיראנים עצמם – והשקעה כלכלית. איראן מעורבת בסוריה במשחק ארוך-טווח שבו המדינה מהווה רכיב אחד בלבד באסטרטגיה רחבה יותר לבניית כוח. רק תבוסה רצינית ביותר שתתרחש, אולי כתוצאה מלחץ נגדי צבאי וכלכלי חזק מאוד, תוכל לגרום לאיראן – או לאלץ אותה – לסגת ממחויבות אסטרטגית זו. נכון לעכשיו, לפחות, לחץ נגדי ברמה זו אינו נראה, להערכתי, כאפשרות קרובה.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *