מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

ד"ר יונתן ספייר

ד"ר יונתן ספייר

מזרחן, פרשן ומומחה בסוריה, עיראק, קבוצות אסלאמיות רדיקליות וכורדיסטן

אף לא אחד מהאיומים האזוריים החדשים מהווה איום על הישרדותה או על המשך קיומה של מדינת ישראל. בשנתה ה-70 ישראל נראית במצב טוב המאפשר לה לנווט בין איים של חוסר יציבות, ואף להפיק מהם תועלת.


מאמר זה הוא השישי בסדרת מחקרים מיוחדת מאת חוקרי המכון על הישגיה המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל במבט אסטרטגי, לרגל חגיגות 70 לעצמאותנו.

 

המזרח התיכון נמצא כעת בעיצומו של תהליך שינוי עמוק. ישראל אינה לוקחת בו חלק, אבל מושפעת ממנו. טבעו המשתנה של האזור משפיע על ביטחון ישראל, בהביאו איתו שקיעה של איומים ישנים, צמיחתם של איומים חדשים, ולצידם גם הזדמנויות חדשות.

האתגר האסטרטגי המרכזי שישראל מתמודדת איתו היום הוא התבססותן של איראן ובנות בריתה במדינות שהתפוררו בין ישראל לאיראן – דהיינו עיראק, סוריה ולבנון. בפועל, ההשפעה האיראנית במדינות אלה מביאה את איראן ואת משמרות המהפכה שלה אל מפתן דלתה של ישראל. ובכל זאת, כל עוד נשארת איראן ללא יכולת גרעינית, איום זה אינו קיומי.

איומים אחרים נובעים מהבעיה הפלסטינית הבלתי פתורה, שלטון החמאס ברצועת עזה, צמיחתן ושגשוגן של קבוצות טרור סלפיות לאורך גבולות המדינה, והאסלאם הפוליטי הסוני בסגנון האחים המוסלמים. גם חזרתם של הרוסים לאזור בעייתית עבור ישראל. אולם אף כי כוחות אלה משמעותיים, וחלקם אף מגבילים את חופש הפעולה הישראלי, אף לא אחד מהם מהווה איום על הישרדותה או על המשך קיומה של מדינת ישראל.

 

אביב ערבי?

משך עשורים מספר, מאז ליקוי המאורות של הלאומיות הערבית בשנות ה-1960, התאפיין המזרח התיכון דובר הערבית בסוג של יציבות. סדר ישן זה החל להתפורר לאחר חיסול שלטונו של סדאם חוסיין בעיראק ב-2003. אף על פי שאירוע זה שינה את מאזן הכוחות באזור (באופן מובהק לטובת איראן), נדמה שהוא לא בישר את בואם של שינויים נרחבים יותר לעולם הדובר ערבית. בניגוד לתחזיות של כמה מהפרשנים המערביים, חיסולה של עיראק הבעת'ית לא עורר גל מיידי של התקוממויות עממיות נגד משטרים רודניים אחרים באזור.

אף על פי כן, גל זה הגיע גם הגיע ב-2010, תחילה בטוניס ואז התפשט גם למצרים, סוריה, לוב, בחריין ותימן.

האביב הערבי, לכאורה, והשפעותיו הבלתי צפויות (מעורבות המערב בלוב, סוריה ועיראק; המעורבות הרוסית בסוריה; המעורבות הטורקית בסוריה ובעיראק; המעורבות הלעומתית של סעודיה ואיראן בתימן; חדירתה של איראן לעיראק ולסוריה) הביאו לערעור הסדר האזורי, לסיום התקופה הארוכה של יציבות רודנית ולהחלפתה בסוג של "מלחמה על ההריסות", שמדינות ובריתות יריבות מתחרות במסגרתה על השפעה וכוח בשטחים הנמצאים תחת שליטה חלקית או רופפת כתוצאה מהתסיסה העממית של השנים האחרונות.

עימותים אלה ניטשו לעיתים תוך שימוש בארגוני שלוחים (פרוקסי) (החות'ים בתימן שימשו את האיראנים להפעלת לחץ על ערב הסעודית; החיזבאללה הלבנוני וחטיבת פטמיון האפגאנית ודומיהם הופעלו על ידי איראן כדי להגן על משטר אסאד בסוריה). במקרים אחרים, נדירים יותר, שלחו המדינות עצמן את כוחותיהן לאזורי העימות, דבר שהוביל לעימותים ישירים בין כוחות צבא (ישראל נגד איראן בסוריה), או להתנגשות בין הכוחות המזוינים של מדינה אחת לבין ארגון פרוקסי של מדינה אחרת (החות'ים נגד הכוחות של סעודיה ואיחוד האמירויות בתימן, הטורקים נגד היחידות להגנת העם [ה-YPG] הנתמכות על ידי המערב בסוריה).

באופן כללי, גל האקטיביזם העממי שפרץ בעולם הערבי ב-2010 מיצה את עצמו כעת. אין היום עוד שום מדינה ערבית שיש בה התקוממות עממית. המשטרים האוטוריטריים השיבו לידיהם את הכוח והשליטה (במצרים, ובמידה מסוימת גם בסוריה). הכוחות שצמחו בתקופת המרד העממי והצליחו לשרוד עד היום הם אלה הפועלים במידה רבה כקבלנים צבאיים של מדינות בעלות אינטרסים (ראו השימוש שעשו הטורקים בשרידי המורדים הסונים בצפון סוריה).

מה שנותר, עם זאת, הוא אזור הכולל מרחבים גדולים בעלי חשיבות אסטרטגית שבהם לא קיים עוד ממשל יעיל וברור. באזורים אלה, ומעבר להם, נערכת תחרות על עליונות בין מדינות אזוריות חזקות ובריתות של מדינות בעלות אינטרס משותף. תחרות חדשה זו היא היום התהליך האסטרטגי העיקרי המתרחש במזרח התיכון.

הברית המונהגת על ידי הרפובליקה האסלאמית של איראן היא הכוח המאוחד המאורגן ביותר הפועל במרחב זה. ידה של טהרן נמצאת היום על העליונה בלבנון, סוריה, עיראק ותימן. ניסיונותיהם של כוחות המאוימים על ידי איראן להתארגן נגדה לא צלחו עד כה ונחלו תוצאות חלקיות בלבד.

כך, אם כן, חלף לו מן העולם המזרח התיכון הישן, הנוקשה, של דיקטטורות לאומיות יציבות, רק כדי להתחלף במרחב חדש, מפורק וכאוטי, כר פורה לתחרויות אסטרטגיות של הורדת ידיים. כמדינה הנתונה תחת איום ישיר, ואכן מסומנת לחיסול על ידי הרפובליקה האסלאמית של איראן, לישראל יש עניין ישיר ומיידי בתחרות זו. בו בזמן, נקודת מבט רחבה יותר על האירועים האחרונים שהתרחשו באזור מגלה עד כמה איבדו אויביה המסורתיים של ישראל מכוחם, ועד כמה התקצרה רשימת האיומים האסטרטגיים האורבים למדינה היהודית.

ישראל והתהפוכות האזוריות

כשכנה, אך לא שותפה, לתהליכים הפוליטיים והחברתיים המתרחשים בעולם הערבי, מצאה ישראל את עצמה במידה רבה צופה מן הצד באירועים הדרמטיים שראה האזור בשבע השנים האחרונות.

אין זה אומר שהתהליכים המתהווים מעבר לגבול אינם בעלי משמעות לירושלים. במהלך התקופה הקצרה של שלטון האחים המוסלמים במצרים (2011–2012) קיבלנו הצצה לאפשרות של אסון אסטרטגי – דהיינו, הפרה מצרית חד-צדדית של הסכם השלום שנחתם בין המדינות ב-1979. ההפיכה הצבאית של ה-3 ביולי 2013 הביאה אפשרות זו לקיצה והתקבלה בירושלים בברכה, וכמובן בשתיקה.

מצפון, מלחמת האזרחים בסוריה הקטינה במידה ניכרת את האיום הקונבנציונלי על ישראל הואיל והצבא הסורי, הכוח הצבאי של משטר אסאד, הצטמצם מאוד ונחלש במהלך המלחמה. בתקופה הסוערת ביותר של מלחמת האזרחים הצליחה ישראל להגן על גבולותיה הודות לשיתוף פעולה דה-פקטו עם קבוצות מורדים במחוז קוניטרה, תוך שמירה על יכולתה לפעול מהאוויר נגד ניסיונות איראניים לספק לחיזבאללה נשק. עם זאת, דעיכת המרי האזרחי מעמידה מאזן עדין זה בסימן שאלה. ככל שהמרד נסוג ונחלש, כך גדלה האפשרות לחזרתו של משטר אסאד לאזור הגבול ולרמת הגולן.

הדילמה שישראל עומדת בפניה בכל הנוגע לאתגר זה מסכמת היטב את הסוגיה המרכזית האזורית הרחבה יותר שאיתה אנחנו מתמודדים בעת זו. מצד אחד, לא נותר כמעט דבר מחששה של ישראל ממשטר אסאד, ואין לה התנגדות מיוחדת לחזרתו לאזור הגבול. ישראל מעולם לא נתנה תמיכה אסטרטגית למורדים, רובם אסלאמיסטים סונים, שניצחונם היה ודאי מביא לעלייתו של שלטון אסלאמיסטי סוני עוין לישראל.

מן הצד השני, אף כי האיום הקונבנציונלי האורב היום לישראל מצד שלטון אסאד הוא זעיר, דווקא היחלשות ריבונותו של משטר זה סוללת את הדרך לאתגר חדש ומשמעותי יותר, דהיינו, היווצרותה והתגבשותה של תשתית צבאית עצמאית בהובלת איראן על אדמת סוריה. תשתית זו, והכוונות העומדות מאחוריה, הן היום האיום הביטחוני המשמעותי ביותר על ישראל.

כך שהסדר הישן של מדינות לאום ערביות בעלות צבאות קונבנציונליים עצומים הששים אלי קרב נגד האויב הציוני חלף מן העולם. בתקופה שבין 1948 ל-1979 היו כוחות מסוג זה היחידים שהעמידו איום ישיר, קונבנציונלי, קיומי, על מדינת ישראל. מצרים, שהחלטתה לחתום על חוזה שלום עם המדינה היהודית ב-1979 הביאה בפועל לקץ האיום הקיומי על ישראל, נותרה תחת שלטון צבאי, אולם מנהיגותה נמצאת בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל, בעיקר בשל האג'נדה המשותפת בכל הנוגע לאסלאם הפוליטי הסוני האלים. שלטון הבעת' בעיראק אינו קיים עוד, וגם משטר הבעת' בסוריה קוצץ, הותש והצטמצם בשבע שנות המלחמה.

ניצחונה של ישראל על ביטוי העוינות הראשון והמשמעותי ביותר נגדה לא היה רק צבאי. המשטרים הערביים שהדגישו את הלאומיות הערבית גילו אוזלת יד יוצאת דופן בפיתוח הכלכלות, החברות האזרחיות ומשאבי האנוש בחברות שעליהן שלטו. אי השקט השורר באזור מאז 2010 נותן ביטוי לפסק הדין של ההיסטוריה – שלילי ביותר – על כישלונם הפוליטי. ישראל, מנגד, גדלה וצמחה במהלך תקופה זו ממדינה מתפתחת לחברה ב-OECD, ולמובילה עולמית בכמה תחומים טכניים וטכנולוגיים.

האסלאם הפוליטי הסוני

התסיסה שהחלה ב-2010 נראתה לרגע כלידתו של אתגר היסטורי משמעותי חדש הלובש צורה של גוש סוני אסלאמיסטי הסוחף את מצרים וטורקיה, אולי גם את סוריה, ולבסוף גם את השטחים הפלסטיניים ואת ירדן. אלא שמסתבר שהעובר הזה נולד מת. האחים המוסלמים איבדו את כוחם במצרים. המורדים הסורים, אסלאמיסטים סונים ברובם, הובסו. גם המדינה האסלאמית, ביטוי מובהק של גל סוער זה, נפלה.

חשוב לציין בהקשר זה שהכוח הפוליטי הפופולרי ביותר בעולם דובר הערבית הוא עדיין האסלאם הפוליטי. לכן כאשר ערבים סונים מתחילים להתארגן בתוך המרחבים המתפוררים של המזרח התיכון ולהתחרות באיראנים ובבני בריתם, סביר מאוד שארגונם ילבש צורה של אסלאם פוליטי סוני. אלא שנכון לעכשיו, כוח זה עדיין לא התגבש לכדי גוש מאוחד ומגובש.

הסוגיה הפלסטינית

זה כעשור שהתנועה הלאומית הפלסטינית מפוצלת לשתיים, הן בהיבט הארגוני והן בהיבט האידאולוגי. רצועת עזה נמצאת תחת שלטון אסלאמיסטי, שם מנהל החמאס ישות עצמאית המשלבת עוינות אינסטינקטיבית כלפי ישראל עם חולשה, בידוד יחסי (גם מצרים של סיסי היא אויבת למנהיגים האסלאמיסטים בעזה) ועוני.

בישות האוטונומית שנוצרה בפועל בגדה המערבית שולט הפת"ח, תוך התנגדות פוליטית לישראל לצד שיתוף פעולה עם גורמים ביטחוניים נוכח הסכנה המיידית יותר הנשקפת לו מצד גורמים אסלאמיסטיים בתוך הגדה.

הגדה המערבית נותרה הזירה המרכזית של העימות הבלתי פתור בין ישראל לפלסטינים. עם זאת, הודות לשיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון הישראליים ולסיוע הביטחוני שהיא זוכה לו מירדן, נראה שהרשות הפלסטינית ברמאללה שומרת כרגע על יציבות ואינה מעוניינת לעורר או לתמוך באלימות נגד ישראל, זאת למרות ההגבלות החלות על שלטונה בגדה וטבעו הבלתי פתור של העימות.

נראה, אם כן, שהתחושה שהסוגיה הפלסטינית עשויה להתפתח לאיום קיומי על מדינת ישראל פחות רלוונטית היום, למרות תנועת ה-BDS במערב וההתנגדות המופנית כלפי ישראל בקרב הציבור, הן בעולם הערבי והן בחוגי השמאל באירופה, ובמידה פחותה יותר גם בצפון אמריקה. מדובר כרגע במטרד בלבד, והפוטנציאל שלו להפוך לסוגיה משמעותית יותר תלוי במידת הכוח הפוליטי שהזרמים השמאלניים והאסלאמיסטיים עשויים לצבור במערב. נכון להיום, אפשרות זו קיימת רק במדינה אירופית אחת – בריטניה.

הסלפים

ארגונים סלפיים-ג'יהאדיים פועלים בכל האזורים הגובלים בישראל – בגדה המערבית, בירדן, ברצועת עזה, במצרים, בלבנון ובסוריה. יכולתם לפעול עומדת ביחס ישר להיעדר סמכות שלטונית חזקה. לכן בירדן ולאורך עמק הירדן נותרו הארגונים הסלפיים-ג'יהאדיים גורם שולי בלבד. בגדה המערבית, הודות לשיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית, הניבו ניסיונות הסלפים להתארגנות תוצאות ספורדיות בלבד. בעזה, החמאס מגלה סובלנות יחסית כלפי פעילות סלפית כאמצעי לחץ על ישראל, תוך שהוא מחסל בנחישות כל ניסיון של קבוצות סלפיות לצבור כוח ולקרוא תיגר על שלטונו ברצועה.

באופן דומה, גם בדרום לבנון מונעת שליטת הארגון השיעי חיזבאללה מקבוצות סלפיות לפעול באופן עצמאי. אולם הארגון האסלאמיסטי השיעי עושה מעת לעת שימוש בסלפים ככלי לחץ נוסף על ישראל.

שני האזורים שבהם האיום הפוטנציאלי שמעמידות קבוצות סלפיות-ג'יהאדיות על ביטחון ישראל מורגש בצורה החריפה ביותר הם צפון סיני ודרום-מערב סוריה. מדובר גם במרחבים "הכי פחות נשלטים" סמוך לגבולות המדינה. בשני האזורים פועלות קבוצות סלפיות-ג'יהאדיות המסונפות לדאעש. בצפון סיני, ארגון "וילאית סינא" (מחוז סיני של "המדינה האסלאמית"), או בשמו הקודם "אנצאר בית אל מקדס", מתסיס ופועל נגד השלטונות המצריים, ולמרות ניסיונות בלתי פוסקים של הצבא המצרי הארגון עדיין קיים ופעיל באזור.

בדרום מערב סוריה, צבא ח'אלד איבן אל-וליד, המסונף לדאעש, שולט על רצועת טרור הנמשכת מהעיר טאסיל עד הגבול עם ירדן, הגובל בחלק הישראלי של רמת הגולן. חלקו הגדול של מחוז קוניטרה נשלט על ידי מורדים סוריים סונים מאז 2012. אף כי המורדים מתנגדים לצבא ח'אלד איבן אל-וליד, לא הצליחו לסלק אותו מהאזור הנמצא בשליטתם.

הקבוצות הסלפיות, המפגינות חוסר תחכום פוליטי לצד פרימיטיביות צבאית, הן כרגע יותר בגדר מטרד מאשר איום.

חזרתה של רוסיה / אוזלת היד של ארה"ב

המערכת הישראלית מקטלגת את רוסיה כמדינה "יריבה", לא "אויבת" ממש. עם זאת, המעורבות הרוסית לטובת משטר אסאד בסוריה מאז ה-30 בספטמבר 2015 סיבכה במידה רבה את מצבה האסטרטגי של ישראל. לרוסיה, בכל הנוגע למעורבותה בסוריה, אין כוונות עוינות כלפי ישראל, אולם היא נמצאת בברית אסטרטגית עם איראן לטובת משטר אסאד. לכוחות ההגנה האווירית הרוסיים הממוקמים במחוז לטקיה ומכסים את כל שטחה של סוריה הייתה, ויש, יכולת להגביל את חופש הפעולה האווירי של ישראל נגד איראן וארגוני הפרוקסי שלה. תרחיש זה נמנע בעיקר בגלל ביסוסו של המנגנון למניעת חיכוכים (De-confliction) שהוקם על ידי רוסיה וישראל מייד אחרי כניסתה של רוסיה לסוריה. ראש הממשלה נתניהו, הרמטכ"ל גדי איזנקוט וראש אמ"ן דאז, הרצל הלוי, ביקרו במוסקבה מייד אחרי ההתערבות הרוסית במטרה להוציא את התהליך לדרך. ולמרות זאת, הצורך למנוע חיכוכים פוטנציאליים עם רוסיה מכניס יסוד משמעותי של מורכבות בכל הנוגע לפעילותה של ישראל באזור. אם תספק רוסיה לסוריה מערכת הגנה אווירית מסוג S-300 תגדל הסכנה הנשקפת לטייסים הישראליים (אם כי לא במידה שלא ניתן יהיה להתמודד איתה).

חזרתה של רוסיה לאזור התאפשרה עקב הוואקום שנוצר כתוצאה מהחלטתו של ממשל אובמה לחזור בו מהתחייבויותיו במזרח התיכון. בעת כתיבת שורות אלה, עדיין לא ברור עד כמה מתכוון ממשל טראמפ להפוך החלטה זו. מנקודת מבט ישראלית, היחלשותו של המבנה הביטחוני בהנהגת ארה"ב היא כמובן שלילית. בו בזמן, בתור "הלקוחה" החזקה ביותר של ארה"ב באזור, מעמדה של ישראל בהחלט מאפשר לה להגיב לאתגרים הביטחוניים הנכונים לה גם נוכח צמצום "טביעת הרגל" האמריקאית באזור. בנוסף, ייתכן שהשפעות הלוואי של ההחלטה האמריקאית לסגת מעסקת הגרעין האיראנית תאלצנה את ארה"ב לחזור לאזור בראש קואליציה בשיתוף פעולה עם בעלות ברית נוספות כדי לרסן ולסייג את ההשפעה האיראנית במזרח התיכון.

האתגר שנותר: איראן ובעלות בריתה

משטרי הלאום הערביים הישנים, אם כן, נעלמו (עיראק), הושבו על כנם (מצרים) או נחלשו (סוריה). גוש מדינות האסלאם הסוניות, שנדמה כי עמד להחליפן, לא קרם עור וגידים. הלאומיות הפלסטינית מפוצלת ומוחלשת. האסלאם הסלפי-ג'יהאדי נותר איום טרור מינורי, לא אתגר פוליטי או צבאי.

משמעות הדבר היא שהאתגר האסטרטגי הממשי והבוער ביותר (אם כי לא קיומי, כל עוד איראן אינה גרעינית) העומד בפני ישראל היום הוא גוש אזורי בהנהגת איראן, אשר כפי שצוין לעיל שולט היום בלבנון וצובר דומיננטיות גם בסוריה ובעיראק.

מה הן, אם כן, מבחינת ישראל, השלכותיו של האתגר האיראני המתהווה וצמיחתו של הדחף האיראני לשלוט במרחבים השונים של האזור כתהליך אסטרטגי עיקרי?

ראשית כול, יש לציין שלא כל ההשלכות של מצב זה הינן שליליות. אם שיתוף הפעולה המחודש עם מצרים נובע מאופוזיציה משותפת לאסלאם הפוליטי הסוני, הרי שההתנגדות המשותפת לאיראן מביאה את ישראל ואת מדינות המפרץ הפרסי – ערב הסעודית ואיחוד האמירויות – למרחב אסטרטגי משותף. עלייתו של יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, ככוח מניע עיקרי בערב הסעודית, מקרבת מציאות זו ליציאה מהכוח אל הפועל. חוסר הסבלנות הגלוי שלו כלפי הפלסטינים והצהרותיו הנותנות אישוש לזכויותיהם של היהודים בארץ ישראל מייצגים שינוי מהפכני בדברים הנשמעים מחצר המלוכה בריאד.

נחישותו של יורש העצר לגמול את ערב הסעודית מתלותה בנפט יוצרת תמריץ לקשר טוב יותר עם ישראל, אם כי סביר להניח שיחסים פומביים לא ירקמו עור וגידים ללא התקדמות דיפלומטית כלשהי בזירה הפלסטינית. יחד עם זאת, שיתופי הפעולה, הן הביטחוניים והן בסקטור הפרטי, צפויים להימשך מאחורי הקלעים. בינתיים ממלא גם מוחמד בן זאיד מאבו דאבי תפקיד דומה, אם כי גלוי פחות, באיחוד האמירויות. גם כאן, ההתנגדות האיתנה שלו לאיראן ולאחים המוסלמים הופכת אותו לשותף טבעי לישראל בזירה האזורית, למרות הרגישויות הקיימות לגבי הצהרות גלויות בנושא זה.

ובכל זאת, נותר כאן אתגר ממשי. איראן היא הכוח העיקרי מאחורי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ואחת התומכות החשובות ביותר בחמאס. איראן, כמובן, גם יצרה וחימשה את החיזבאללה, האויב הצבאי החזק ביותר העומד היום מול ישראל, ותרומתה החיונית להישרדותו של משטר אסאד בסוריה מאפשרת לה כעת להיות בעיצומו של תהליך לבניית תשתית צבאית עצמאית המכוונת נגד ישראל.

הודות לתפקיד הבולט שמילאו ארגוני הפרוקסי שלה בהגנה על עיראק מפני דאעש, ובעקבות זאת הקמת צבא מיליציה שיעי קבוע בעיראק, כמו גם הודות לתפקיד שממלאים ארגוני הפרוקסי שלה בממשל העיראקי, יכולות היום משמרות המהפכה לפעול בעיראק באופן חופשי. משמעות הדבר היא שקיים כעת קו רציף של שליטה הנמתח מטהראן עד דרום סוריה. בראש החץ, בסוריה, איראן עסוקה בהקמת בסיסי קבע לאחסון טילים ומזל"טים ובהכשרה וניהול של כוח אדם, תוך שהיא מרכזת 20,000 חברים בארגוני פרוקסי צבאיים ומגייסת מקומיים לארגוני מיליציה מסוג "חיזבאללה סורי", כמו קוואאת אל רידא ואל ג'ליבון. תהליך זה, שברקע שלו האמביציה הגרעינית של איראן, מכוון נגד ישראל במלחמת התשה ארוכה שמטרתה להביא לחיסול המדינה היהודית, כפי שמציינים שוב ושוב הדוברים האיראניים.

מטרה זו באה לידי ביטוי בנאום שנשא ב-19 באפריל 2018 הגנרל חוסיין סאלאמי, סגן מפקד משמרות המהפכה האיראניים, שבו אמר כי "החיילים והאזרחים (של ישראל) יימלטו, ואתם לא תישרדו. ולא יהיה לכם לאן לברוח, רק ליפול לים".

לפיכך, השילוב בין כוונה פוליטית, עוצמה של מדינה (איראן) ויעילותן המוכחת של שיטות הפעולה של משמרות המהפכה, המבוססות על בניית ארגוני פרוקסי וניוד קבוצות פוליטיות-צבאיות, חוברים יחד ליצירת האיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל אל מול תמונה כללית יותר של איומים הולכים ונחלשים.

סיכום

בשנת ה-70 לקיומה, ישראל מוצאת את עצמה במציאות שבה הצליחה להתפתח ולשרוד את כל המגמות המרכזיות שביקשו להשמידה – תקופת הלאומיות הערבית בשנים 1948–1973 והאסלאמיזם הסוני משנות ה-1970 ועד היום. שתי מגמות אלה באות לידי ביטוי בתנועת הלאומיות הפלסטינית, המפולגת היום בין לאומנים לאסלאמיסטים. הלאומיות הפלסטינית שומרת על פופולריות ונראוּת גבוהה בעולם הערבי והמוסלמי, וכן בחוגי השמאל במערב אירופה ובצפון אמריקה. אולם התהפוכות העוברות לאחרונה על העולם הערבי שמו את הבעיה הפלסטינית בהקשר רחב יותר של היעדר פונקציונליות אזורית, והמאבק המתעורר בין השאיפה האיראנית להגמוניה אזורית והכוחות המתנגדים לה שמו קץ למרכזיותה של הסוגיה הפלסטינית. החלוקה הקבועה-למחצה של התנועה הפלסטינית לשני מחנות יריבים, לאומי ואסלאמיסטי, והתלות בפועל של המחנה הראשון במערב ובישראל להישרדותו, מקטינים עוד יותר את האיום האסטרטגי מצד הפלסטינים.

כפי שתואר קודם, האיום האסטרטגי המרכזי העומד היום לפתחה של ישראל מיוצג על ידי הרפובליקה האסלאמית של איראן והמחנה האסלאמיסטי, שיעי ברובו, שבראשו היא עומדת. כתוצאה מהמצב המפולג של עיראק וסוריה מחנה זה שולט היום בפועל על כל הקו הטריטוריאלי הרציף הנמתח מאיראן כמעט עד גבולות ישראל. מצב זה טומן בחובו סכנה לביטחון אזרחי ישראל, אולם אינו מהווה כרגע איום קיומי על מדינת ישראל. חזרתה של רוסיה למזרח התיכון הופכת את התמונה למורכבת יותר, אולם אף כי קיימים גורמים רבים המעידים על התגברות אי-היציבות באזור בתקופה העומדת לפתחנו, נראה שבשנתה ה-70 ישראל מצוידת היטב כדי לנתב מצב זה של אי-יציבות ואף להפיק ממנו תועלת.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *