עבור סוריה ההרוסה אין התחלות חדשות באופק.
המדינה האסלאמית שעליה הכריז הג’יהאדיסט העיראקי, אבו בכר אל-בגדאדי, במסגד א-נורי במוסול ב-29 ביוני 2014, עומדת לחדול מלהתקיים. נכון להיום כלואים 1,000 הלוחמים האחרונים של הח’ליפות בשטח של קילומטר רבוע באזור באגוז שבעמק הפרת התחתון. הסוף יהיה עקוב מדם, והוא ללא ספק ממשמש ובא.
אולם אף כי מותה של הסמי-מדינה הג’יהאדיסטית הברוטלית יתקבל בברכה רבה, חשוב גם להציב אותו בפרספקטיבה. וזאת משתי סיבות.
ראשית, משום שסופה של הח’ליפות אינו בהכרח גם קיצו של הארגון שהקים אותה. אנחנו בהחלט עשויים לשמוע שוב מגרעין הג’יהאדיסטים הסונים-עיראקים שייסד את המפעל הזה.
ושנית, כי למרות כל מעשי האכזריות הרבים והנוראים שהפיק הארגון, המדינה האסלאמית הייתה רק ביטוי אחד למשבר רחב יותר שעדיין משפיע על פיסת הקרקע הכוללת את עיראק, סוריה ולבנון.
בסופו של דבר זהו משבר של פיצול המדינה ומלחמה עדתית על ירושה, ובהקשר זה ראוי לציין גם דבר נוסף: תואר המפעל האכזרי ביותר, לפחות במונחים של ספירת גופות מאומתת, לא שייך למדינה האסלאמית אלא למשטר אסד ולבעלות בריתו.
בנוגע לנקודה הראשונה, על פי הדיווחים, אל-בגדאדי עצמו לא נשאר במובלעת באגוז עם 1,000 הלוחמים שלו כדי לנהל את המערכה האחרונה.
בנקודה מסוימת בשבועות האחרונים נמלט מנהיג דאע”ש, ככל הנראה למקום כלשהו במשולש הסוני שבמרכז עיראק, שם נולדה המדינה האסלאמית כתנועה. היום כבר ברור שמנהיגי התנועה מתכננים את לידתה מחדש במרחב זה.
דאע”ש יצא מעיראק, ובמשך כל תקופת קיומו כסמי-מדינה נותר ישות עיראקית במהותה. ליבת ההנהגה של התנועה הייתה עיראקית לכל רוחבה – אל-בגדאדי עצמו, אבו איימן אל-עיראקי, סמיר אל-ח’ליפאווי ושמות רבים אחרים, מרביתם כבר בין המתים.
מן הראוי לזכור שדאע”ש אכן קרם עור וגידים בעקבות מאבק כוחות שהתנהל בסוף 2013 בתוך אל קאעידה, ובמסגרתו ניסו ללא הצלחה הג’יהאדיסטים העיראקים לכפות את מנהיגותם על הסניף הסורי של אל קאעידה. מאמץ זה הסתיים בכישלון והוביל לצמיחתם של שני מפעלים סלפים-ג’יהאדיים יריבים על אדמת סוריה – המדינה האסלאמית וג’בהת א-נוסרה, המוכר כיום בשם חיאת תחריר א-שאם.
נכון להיום, נראה כי ברגע שהקרב האחרון בבאגוז יסתיים, ירכז דאע”ש את מאמציו בשימור ופיתוח רשתות התמיכה שלו בלב ליבו של מרכז עיראק הסוני. על פי מחקרים שערכו לאחרונה הפנטגון, המכון לחקר המלחמה והאו”ם, לרשות דאע”ש עומדים עדיין כ-30,000 לוחמים ברחבי עיראק וסוריה. הוא גם אינו סובל ממחסור בכספים. לדאע”ש יש גישה למאות מיליוני דולרים שמקורם בארבע שנות מיסוי על תושבי הח’ליפות, שוד המערכת הבנקאית שביצע עם כניסתו למוסול ביוני 2014, והסחר עם משטר אסד ועם המורדים במהלך המלחמה.
עומדות לרשותו גם רשתות תמיכה קיימות. לפני חודשים מספר ראה כותב מאמר זה בעיראק את קווי התמיכה והתקשורת שהמדינה האסלאמית בונה בשקט באזור שמדרום לעיר מוסול: מהעיר חמאם אל-עליל אל מעבר לנהר החידקל, דרך כפרים מרוחקים ונידחים, המערות של קארה צ’וק, הרי חמרין שבמחוז דיאלא, חאווג’יה, מזרח מחוז סלאח א-דין ודאקוק. כך, בשקט ובשקידה.
גם בעת שהתקשורת העולמית עדיין צופה במעוז הלוחמים האחרון בבאגוז, דאע”ש כבר העביר את מוקד תשומת הלב שלו למקום אחר. הכוונה היא לבנות תשתית שתוכל להכות בשעת כושר בערי עיראק, וגם בסוריה.
הסיבה לכך שהארגון, או מפעל אסלאמיסטי סוני מתחרה, צפוי לשוב ולצבור כוח היא שאור הדמדומים האחרון הנופל על הח’ליפות בבאגוז לא יפתור או יְיַשב אף אחת מהסוגיות שהובילו להופעתו של הארגון, ושהוא מהווה רק סימפטום שלהן.
הקצב הראשי של אזרחים בעשור האחרון באזור המדובר הוא משטר אסד.
על פי מידע שנחשף בעדותו של העריק “קיסר”, הוא אחראי, בין היתר, להרג שיטתי של אלפי אזרחים שנכלאו בבתי הכלא במהלך המלחמה.
על פי דיווח באתר “אובזרוור” הסורי אמר לאחרונה ראש סניף המודיעין הכללי של המשטר, מייג’ור ג’נרל מוחמד מחלא, לקרובי משפחה של סורים שנעצרו ונעלמו במחוז דרעא, כי עליהם “לשכוח” מכל מי שנעצר לפני 2014.
גם האסטרטגיה האווירית של המשטר ושל בעלי בריתו הרוסים כללה טיווח מכוון ושיטתי של אזרחים.
כל אלה חושפים אכזריות מערכתית בקנה מידה העולה על הברוטליות הפרימיטיבית יותר של המדינה האסלאמית.
אבל הנקודה אינה אמידת רמת הרוע של כל אחד מהצדדים. אף כי דאע”ש והמרד הסוני בסוריה דוכאו והובסו, אוכלוסייה ערבית סונית נותרה גם בעיראק וגם בסוריה. שתי המדינות מפולגות ומפוצלות, משטר אסד שולט רק ב-60% משטח סוריה, ואפילו בתחום השליטה שלו, המילה האחרונה בסוגיות מרכזיות נתונה לאיראן ולרוסיה. הטורקים ובעלי בריתם האסלמיסטים הסונים שולטים ב-10% מהשטח בצפון-מערב המדינה, הכורדים ותומכיהם מהמערב שולטים ב-30% נוספים מהשטח.
בכל אחד מאזורים אלה ניצתת בעירה איטית של מרי בתמיכת אחד השחקנים האחרים. המשטר, טורקיה ודאע”ש פועלים כולם באזור הכורדי-אמריקאי. הכורדים פועלים באזור הטורקי, מבקשים להתנגד ולנקום על פשעי הטורקים והמורדים הסונים נגד האוכלוסייה הכורדית בעפרין, ואילו בחלקים מהשטח הנמצאים בשליטת המשטר, ובמיוחד במחוז דרעא, מבעבעת תסיסה סונית במחאה על סגירת החשבונות של המשטר עם האוכלוסייה.
בעיראק, אף כי רשויות השלטון המרכזי חזקות יותר להלכה, האוכלוסייה הכורדית בצפון המדינה תומכת כמעט כולה בהיפרדות מבגדד, ורק כוח הזרוע מונע ממנה להתפצל לישות אוטונומית. במרכז עיראק יושבת אוכלוסייה ערבית סונית הנתונה עתה לגחמותיהן של המיליציות השיעיות המהוות חלק רשמי מכוחות הביטחון של המדינה, בקרבה יבקש כעת דאע”ש לשתול שוב את זרעיו.
שאלות עקרוניות של גבולות, לגיטימציה של המדינה וניכור אתני-עדתי, נותרו ללא מענה בסוריה ובעיראק. הוסיפו לכך את טבעם הפרוץ של מרחבים אלה, על הכוחות הזרים הפועלים בתוכם, כולל רוסיה, ארה”ב, טורקיה, איראן וישראל, ותבינו כמה מעט אכן יתייצב ויוסדר כשהעשן מעל באגוז יתבהר.
אין ספק שיש לחגוג את קץ הח’ליפות של אל-בגדאדי; זה היה אחד הביטויים הברוטליים והאכזריים ביותר של אזור אכזרי זה, וטוב שיחדל בקרוב להתקיים כישות מסומנת במפה. אולם גם הארגון שהצמיח את הישות הזאת, וגם המציאות הרחבה יותר שבה צמח, עדיין נוכחים כאן במידה רבה.
פורסם בג’רוזלם פוסט 08.03.2019
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock