אסטרטגיה מדינית

העוינות העמוקה של חוגים רחבים בעולם הערבי כלפי ישראל והיהודים איננה גזרת גורל. היא פרי מהלך תרבותי טרגי שניתן להפוך את כיוונו, ולכונן מחדש עמדות אוהדות יותר, שיש להן גם עוגנים היסטוריים וגם נקודות אחיזה במציאות האזורית החדשה המתהווה לנגד עינינו. אך הדבר מחייב מאמץ שיטתי בשטח, בתמיכת ארה"ב והמערב ובמעורבות ישראלית ישירה.

תכנית ההתנתקות החד-צדדית של האלוף ידלין אינה חדשה ואינה הגיונית.

ישראל חזקה ובריאה יותר מכל אויבותיה גם יחד.

ישראל אכן שייכת, בתרבותה ובאורחות חייה, לאגן הים התיכון. תרגומה של זיקה זו ללשון מדינית-אסטרטגית הוא אינטרס לאומי. ואכן מאז 2016 התגבשה תבנית של מפגשים משולשים במזרח הים התיכון: מנהיגי יוון וקפריסין עם ראש ממשלת ישראל, וגם עם מנהיגי מצרים וירדן. אלו הן "אבני בניין" לארכיטקטורה אסטרטגית חדשה שצריכה לכלול גם את איטליה, במסגרת התייעצות של "שלוש ועוד שלוש": איטליה, יוון וקפריסין; ישראל, מצרים וירדן.

במהלך שנת 2017 רשמה מדיניות החוץ של ישראל שורת הישגים, חלקם חסרי תקדים – המשקפים הכרה בקיומו של איום משותף, והערכה לתרומתה של ישראל במגוון תחומים. קשייה המדיניים של ישראל לא עברו מן העולם. אך יש להמשיך במאמצים לבסס את המגמה המסתמנת, ולקיים את התנאים שאיפשרו את מימושה – ובכלל זה, שותפות האינטרס עם גורמי מפתח במדינות ערב, והניהול המושכל והזהיר של מאפייני הסכסוך עם הפלסטינים.