א-סיסי

מצרים וישראל שותפות למהלכים שנועדו לכונן מסגרת ים-תיכונית מתפקדת, שיש לה היבט כלכלי-אנרגטי מובהק, אך גם משמעויות מדיניות ואסטרטגיות: במקביל למפגשי הפסגה ישראל-יוון-קפריסין (האמורים להתחדש בקרוב) יש מערכת משולשת דומה גם עם מצרים.

מצרים היא שותפה אסטרטגית חשובה לישראל, וראויה לעדיפות גבוהה בסדר היום של מדיניות החוץ של ישראל.

באחרונה, מדינות המפרץ ותורכיה הן המצטיירות כמי שממלאות תפקידים מרכזיים מול הפלסטינים. איחוד האמירויות ובחריין כרכו בין מהלך הנורמליזציה הדרמטי לבין הימנעות ישראל מהחלת הריבונות בחלקים של יהודה ושומרון. למולן, קטר מובילה בסוגיות ההסדרה בין חמאס לישראל והסיוע הכלכלי לרצועת עזה, ותורכיה מנסה להשתלט על מהלכי ה”פיוס” הפנים-פלסטיני. דווקא בשל כך, האינטרס הישראלי ארוך הטווח

האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, הם הלחימה בטרור – בעיקר בסיני – והמערכה הרעיונית שבה פתח כנגד האסלאמיזם הקיצוני; המשך ואף האצה של הצמיחה הכלכלית; פיתוח משאבי האנרגיה של ארצו, בזיקה ליוזמות נוספות במזרח הים התיכון; קידום פרויקטים לאומיים גדולים, כולל העברת מוסדות השלטון מקהיר; פתרון הסכסוך עם אתיופיה בסוגיית הנילוס, וגיבוש מענה מדיני הולם למבקריו באירופה ובארה"ב. בהתחשב בחלופות, שקשה להפריז בחומרתן, האינטרס של ישראל ושל בעלות בריתה באזור הוא להמשיך ולסייע לא-סיסי בייצוב המערכת המצרית. במקביל, רצוי בעקיפין או במסגרות אזוריות, ניתן לעיתים להשיא עצה דיסקרטית, ולעודד אותו למתן כמה מסממני הדיכוי של

יציבותו של המשטר המצרי, ויכולתו להמשיך ולקדם יעדים כלכליים שאפתניים ומאבק צבאי ורעיוני בטרור, חשובה לישראל ולשכנותיה בים התיכון. עם זאת, "נצחון" בבחירות ברוב של 97 אחוז מעורר דאגה באשר לעתיד החיים הפוליטיים במצרים.