מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

מר דוד מ' וינברג

מר דוד מ' וינברג

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

החלשת יכולות האויב ושאיפותיו בעזה מחייבת מוכנות צבאית, ונכונות ממשלתית לעשות שימוש בכוח, תוך שמירה על שגרת חיים בריאה ויציבה בעורף.

כבר שבעה חודשים מוביל חמאס התקפות על גבול ישראל-עזה. תחילה היו צעדות אזרחיות על בסיס שבועי, ואלה הפכו בהמשך להתקפות יומיומיות מסיביות על חיילי צה"ל וניסיונות לחדור ליישובי הגבול. לזאת מתווספים 12,000 הדונם של חורשות, ואלפי דונמים נוספים של שדות חקלאיים, שנשרפו עד היסוד בעקבות טרור בלוני התבערה, ועכשיו שוב מתחדש ירי הרקטות על ערי ישראל.

אין היום פתרון פשוט לאתגר שמציב החמאס למעט מבצע צבאי בקנה מידה מלא לכיבוש מחדש של רצועת עזה וריסוק החמאס, פעולה שתגבה מספר עצום של נפגעים בשני הצדדים ולכן אינה צפויה בטווח הנראה לעין.

המרב שיכולה ישראל לעשות הוא "לכסח את הדשא" לעתים קרובות כדי לפגוע ביכולות האויב ולהרתיע את החמאס לפרקי זמן ממושכים. ואכן, מאז שגבר חמאס על הרשות הפלסטינית וכבש את רצועת עזה ב-2007, נכפו על ישראל שלושה סבבי לחימה.

פרופ' אפרים ענבר וד"ר איתן שמיר טוענים כי במצב של סכסוך מתמשך מול אויב עיקש, מבוצר היטב ולא-מדינתי כמו חמאס, השימוש בכוח לא יכול להיות מכוון להשגת מטרות פוליטיות בלתי אפשריות, אלא להוות אסטרטגיה של התשה שמטרתה להרתיע זמנית את האויב ולהשליט תקופות של שקט לאורך הגבולות.

בדיוק כמו כיסוח הדשא, מדובר בעבודה קשה ובלתי פוסקת. אם לא תכסח, יגדלו העשבים פרא ונחשים יתחילו לזחול בין השיחים. בדומה לכך, החלשת יכולות האויב ושאיפותיו בעזה מחייבת מוכנות צבאית, ונכונות ממשלתית לעשות שימוש בכוח, תוך שמירה על שגרת חיים בריאה ויציבה בעורף חרף ההתקפות הצבאיות החוזרות ונשנות.

"מבחינת הישראלים, זה מתסכל", אומר פרופ' ענבר. "אולם מלחמת התשה נגד החמאס נגזרה עלינו ככל הנראה לטווח הארוך, ונצטרך להכות בעזה לעתים קרובות מאוד כדי להוציא את האויב מאיזון".

נשאלת השאלה האם במבצע חומת מגן ב-2014 עשתה ישראל שימוש בכוח רב דיו, והסבה לאויב כאב חזק דיו, כדי לקנות לעצמה נתח משמעותי של זמן הפוגה עד לסבב "כיסוח הדשא" הבא. והאם, במידה ותיגרר ישראל לסבב נוסף של לחימה עם חמאס בסוף השבוע הזה או הבא, תאשר הממשלה שימוש בכוח שיספיק להרתיע את החמאס לתקופת זמן ארוכה עוד יותר. אסטרטגית, תיקו עם החמאס אינו תוצאה משביעת רצון.

ב-2014 השמיד צה"ל כ-3,000 מתוך 9,000 הרקטות שהיו לפי ההערכות בידי חמאס לפני הסכסוך. פחות מ-200 הפלסטינים שנהרגו בהפצצה האווירית בחומת מגן היו חסרי משמעות עבור החמאס; למרבה הטרגדיה, מבחינת חמאס אין מדובר במספר רציני. גם ההרס הפיזי של בתים ותשתיות כתוצאה מההפצצות הישראליות לא הפחיד יותר מדי את חמאס.

גרוע מכך, בכירי ההנהגה המדינית והצבאית של חמאס כמעט לא נפגעו. הם שרדו יפה מאוד את המלחמה כשהם מסתתרים מתחת לאדמה. "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון", צה"ל, לא הצליח לפגוע במקבלי ההחלטות של חמאס.

ובתוך כך הוכיח חמאס כי הוא יכול לאלץ חמישה מיליון ישראלים להיכנס למקלטים ולהגיע כמעט לכל סנטימטר רבוע במדינה. רק ​​כושר ההמצאה הטכנולוגי הישראלי (כיפת ברזל) ועורף ישראלי ממושמע ויציב באמת, מנעו פגיעות קשות בנפש.

בצד החיובי של המשוואה, הצליחה ישראל לנהל חמישים ימי לחימה נגד חמאס בלי להביא להתלקחות אזורית רחבה יותר. חיזבאללה לא פתח חזית שנייה נגד ישראל והגדה המערבית נותרה שקטה בדרך-כלל.

מאז השתפרו מאוד קווי ההגנה של ישראל נגד מנהרות הטרור והתקפות הטילים של חמאס, וכך גם מוכנותם של כוחות הקרקע הצה"ליים. צה"ל וחיל האוויר מצוידים טוב יותר מאי פעם עם מערכות תקשורת טקטיות, מערכות טיווח ממוקדות, מודיעין שדה מדויק, יכולות סייבר בולטות וכלי נשק רובוטיים, לצד פלטפורמות אוויריות וימיות מובילות.

הגיבוי שמקבלת היום ישראל מממשל טראמפ משמעותי הרבה יותר מהגיבוי שזכתה לו מממשל אובמה ב-2014. לגיבוי זה ישנה חשיבות מכרעת מבחינת ישראל כאשר היא נכנסת למערכה ביטחונית שתוליד בהכרח לחצים דיפלומטיים.

משמעות הדבר היא שאם החמאס לא ייסוג מהר – או אולי יצליחו המתווכים המצריים להשיג עסקה שתקנה שקט – תהיה ישראל מוכנה למערכה נחושה אף יותר שתכלול פעולות קומנדו נקודתיות וסיכולים ממוקדים. צה"ל יכול להנחית על חמאס מכות מחץ גם בלי לצאת לפלישה קרקעית מלאה.

מובן שפעולה צבאית נחושה כזו תעורר עוינות בינלאומית, והאיחוד האירופי ומבקרים בלתי-נלאים אחרים ינהמו על השימוש הבלתי קביל ב"כוח לא פרופורציונלי".

ישראל תצטרך להדוף האשמות מסוג זה. נדמה כי הדרישה ל"מידתיות "בסכסוך צבאי היא כלל מיוחד ומטופש המיושם בציניות רק על ישראל כאילו היא נמצאת בתחרות ספורטיבית עם החמאס.

והאיחוד האירופי מדבר על מידתיות? האם ממשלות האיחוד האירופי דורשות מיחידות הלוחמה בטרור שלהן תגובה מידתית כאשר הן רודפות טרוריסטים ומפציצי שדות תעופה בפריס, בריסל או מרסיי?

יתר על כן, מדובר באותם מדינאים שלא ממש נמלאו זעם נוכח מעשי הזוועה בסוריה או באירן במהלך העשור האחרון, אותם מדינאים שחגגו את העסקה האיומה של אובמה עם איראן כהישג גדול. רק כאשר ישראל מעורבת בקטטה צבאית, הם עוטים על עצמם את גלימת הצדקנות וכועסים ממש. חוצפתם וצביעותם של אותם מבקרים פשוט מעוררות תדהמה.

אין לי שום עניין לשמוע את הקשקשת הדיפלומטית על "השימוש הבלתי נסבל בכוח משני הצדדים". לא ניתן להשוות בין השימוש המיותר שעושה חמאס בכוח לבין השימוש הנחוץ והמושכל שישראל עושה בו. השוואה בין השימוש שעושה חמאס באזרחים כדי לעורר אלימות, לבין רצונה של ישראל להימנע מאלימות ודאגתה להבחין בין מסיתים למפגינים אזרחיים, היא בגדר הוצאת דיבה.

צורם במיוחד שאותם קולות בקהילה הבינלאומית המתעקשים על חשיבות קווי 67' מגלים אהדה לניסיונות לנתק את אותו קו סביב עזה. מה שווה התמיכה המערבית ב"זכותה של ישראל להתקיים בגבולות בטוחים ומוכרים" אם לא ניתן להגן על גבולות אלה?!

ומדוע שישראל אפילו תשקול נסיגה מהגדה המערבית אם היא לא זוכה לתמיכה בהגנה איתנה על גבולות מצומצמים אלה? מה יקרה אם מאות אלפי פלסטינים ינסו לפרוץ את הגבול סביב ירושלים או באזור השומרון המשקיף על תל אביב?

לסיכום, ישראל לא צריכה להתנצל על כך שהיא מגנה על עצמה מפני מנהרות, רקטות, טילים, צעדות, בלוני תבערה ופצצות מרגמה, לא על הפגיעה במנהיגי חמאס, וגם לא על מותם הטרגי, אך הבלתי נמנע, של אזרחים פלסטינים שמאחוריהם מסתתרים במתכוון לוחמי חמאס.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *