הווטרלו של מחמוד עבאס

הוא דחק את עצמו למצב של חוסר אמינות מוחלט ואיבד כל השפעה על ישראל, ארה”ב, הקהילייה הבינלאומית ואפילו על העולם הערבי הסוני. הוא, ומה שמכונה “הרשות” הפלסטינית בגדה המערבית, פועלים כגורם מכשיל ומשחית מכל בחינה.

מחמוד עבאס הזכיר לנו שוב השבוע מדוע אם אנחנו מעוניינים בשלום אזורי עלינו להכות אותו שוק על ירך. הוא, ומה שמכונה “הרשות” הפלסטינית בגדה המערבית, פועלים כגורם מכשיל ומשחית מכל בחינה.

על פי דיווחי התקשורת הערבית והממשל הירדני, הסעודים לחצו על עבאס לאמץ את תוכנית השלום הצפויה של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, בתמורה לתמיכה פוליטית וכלכלית מסיבית. אלא שעבאס דחה את ההצעה וייבב כי “משמעות הדבר היא קץ חיי הפוליטיים”. בזאת מסתכמים התעוזה והחזון של עבאס.

בינתיים, עבאס חוזר לאחד המשחקים הישנים שלו – איום ב”הקרסת” הרשות הפלסטינית במטרה לסחוט עוד כספים מישראל ומהקהילייה הבינלאומית, ובמיוחד ממדינות אירופה, הנוחות יותר לסחיטה.

“המשבר הכלכלי” הנוכחי הפוקד את הרשות הפלסטינית הוא כמובן לחלוטין מעשה ידיה להתפאר, פועל יוצא מהתעקשותו של עבאס על מדיניות ה”תשלום עבור רצח” (כלומר מימון טרוריסטים ובני משפחותיהם על פי סולם שכר המתגמל את פעולות הטרור המחרידות ביותר).

אבל גם ישראל וגם ארה”ב אינן מוכנות לשלם/לשחק עוד את המשחק הזה, לכן קיצצו שתיהן את המימון לרשות הפלסטינית ביחס ישר לבונוסים שהיא מעניקה על נחלי הדם. אם עבאס ירטון ויסרב כעת לקבל מארה”ב ומישראל את הכספים המקוזזים – באמת חבל מאוד.

האבסורד הוא שבעוד עבאס דורך את אקדחו העקמומי, ישראל פועלת לשיפור איכות החיים של הפלסטינים בגדה המערבית, ואפילו בעזה שבשליטת חמאס. בפגישה של ועדת הקישור אד הוק (Ad Hoc Liaison Committee) שהתקיימה אתמול בבריסל, ביקשו נציגי ישראל מהמדינות התורמות לממן פרויקטים הומניטריים נוספים למען הפלסטינים, ובכלל זה פרויקט הדגל – מפעל גדול לטיפול בשפכים ברצועת עזה.

בכל מקרה, איומיו של מחמוד עבאס לפרק את הרש”פ פשוט אינם אמינים. “עוד לא נמצא תקדים, בעסקים או ביחסים בינלאומיים, לוויתור גורף על מפעל של שלושה מיליארד דולר”, אומר המומחה לפוליטיקה פלסטינית, פרופ’ הלל פריש ממרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. “יותר מ-200 אלף משפחות פלסטיניות בגדה המערבית, דהיינו מיליון בני אדם, תלויים במשכורות ובתוכניות הפנסיה של הרשות הפלסטינית המשולמות על ידי הקהילה הבינלאומית ונסמכות ביסודו של דבר על הכידונים הישראלים”.

לכן לא משנה כמה איבד עבאס מהפופולריות שלו ברחוב וכמה מתוסכלות האליטות הפלסטיניות – לפלסטינים אין אינטרס לראות בהתמוטטות המבנה הממשלי כולו.

עבאס עובד למעשה קשה מאי-פעם כדי להנשים את הממותה: הוא מחסל את אויביו הפוליטיים והעסקיים בגדה המערבית ודוחף את מקורביו (ובניו) לעמדות הנהגה, תוך שהוא שומר על שליטה מלמעלה בכל הארגון המאפיונרי הזה. איומי ההתפטרות החוזרים ונשנים שלו פשוט משעממים.

ברור כי דחיקתו לשוליים, הבאה לידי ביטוי בהתעלמות ממשל טראמפ מהרש”פ במסגרת מאמצי הדיפלומטיה האזוריים, היא המניע לניסיונותיו המחודשים לאיים ולהפחיד. שוליות זו מתעצמת בתורה בשל הפציעה העצמית שמסב לעצמו עבאס עקב פזיזותו, קיצוניותו ופמלייתו המזדקנת.

יש לזכור: ב-15 השנים האחרונות ברח עבאס מכל משא ומתן אמיתי או ניסיון לפשרה עם ישראל. הוא אימץ עמדות מקסימליסטיות, ליבה שנאה כלפי ישראלים ויהודים, טיפח תרבות השוללת את ההיסטוריה והזהות הלאומית היהודית, שיבח מחבלים וקידם את מסע ההפללה של ישראל בעולם. הוא זה שהביא את מרבית הישראלים להכרה המצערת כי בעת הזו לא ניתן להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום מתקבל על הדעת.

עבאס הפנה גב להצעה הטריטוריאלית הנדיבה של ראש הממשלה אולמרט ב-2008; סירב לשיחות השלום עם ראש הממשלה נתניהו גם לאחר שישראל הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות ב-2009; נטש לאנחות את מזכיר המדינה האמריקאי, קרי, כאשר זה ניסה להביא אותו לחידוש המו”מ לשלום ב-2014.

באו”ם כינה עבאס את ישראל מדינה “אכזרית”, “תוקפנית”, “גזענית”, “מדינת אפרטהייד”, “איומה” ו”קולוניאליסטית”, והאשים אותה בפשעים רבים, בהם טיהור אתני ורצח עם. הוא חזר וקרא לקהילייה הבינלאומית להכיר במדינה פלסטינית באופן חד-צדדי ולאלץ את ישראל לסגת, ללא כל פשרה מהצד הפלסטינאי.

בשנים האחרונות נשבע עבאס כי “לעולם לא” יכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; “לעולם לא” יוותר על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לישראל; “לעולם לא” יאפשר ליהודים להתגורר בחבל יהודה; “לעולם לא” יקבל את הריבונות הישראלית על חלק כלשהו מתחומי העיר העתיקה ו”לעולם לא” יקבל את השליטה הישראלית על בקעת הירדן ועל נכסים ביטחוניים אחרים.

מאז 2015 הוסיף עבאס לתיק הפנאטי הזה את קמפיין ההכחשה הסיטונאית של זכויות הלאום היהודי בארץ הקודש. באונסק”ו ובמוסדות בינלאומיים אחרים העלה עבאס וחזר והעלה הצעות להחלטות המבטלות בצורה בוטה את ההיסטוריה היהודית בירושלים ובציון.

הוא ממשיך להתסיס ולהתרעם על “התוקפנות והפרובוקציות של ישראל נגד מסגד אל-אקצא והאתרים הנוצריים בירושלים”, דברים המהווים הסתה ברורה לאלימות פלסטינית נגד ישראל.

לכן אין פלא שיוזמת השלום האמריקאית הצומחת מבקשת לפסוח על עבאס וסרבני אש”ף. אולי התוכנית תוכל להניע תהליך ארוך שבמסגרתו יפעלו הפלסטינים להחלפת מנהיגיהם פגי התוקף, דיקטטורים הרואים לנגד עיניהם רק את המשך שלטונם, במנהיגים הגיוניים יותר.

זהו הווטרלו של עבאס, תבוסתו המכרעת. הוא דחק את עצמו למצב של חוסר אמינות מוחלט ואיבד כל השפעה על ישראל, ארה”ב, הקהילייה הבינלאומית ואפילו על העולם הערבי הסוני.

עבאס נאחז ברטוריקה של התנגדות ובטקסים של התנגחות בישראל בעודו יונק מעטיני הסיוע הבין-לאומי שהוא סוחט באמצעות מתיחה של החבל. הוא ומפלגת הפת”ח שלו כבר אינם רלוונטיים. לא שותפים לשלום, אלא מכשולים בפני השלום.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: [Kremlin.ru [CC BY 4.0