JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

מר דוד מ' וינברג

מר דוד מ' וינברג

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

אסור שטראמפ יצמצם את קמפיין “הלחץ המסיבי” שלו על איראן לפני שלמנהיגיה באמת לא תהיה ברירה אלא להיכנע לדרישות המערב.

עד היום פעל ממשל טראמפ בתבונה ובנחישות נגד איראן, כאשר ניפץ את עסקת הגרעין ההרסנית שחתם הנשיא אובמה עם האייתולות בשנת 2015, וכשהטיל בכוח סנקציות על מנגנון הטרור של איראן ועל יצוא הנפט שלה.

אך אבוי, ישנם סימנים לכך שהנשיא טראמפ מתכוון להקל את הלחץ על איראן ולשאת ולתת עמה על עסקה חדשה. אלא שאין זה הזמן לסגת מהלחץ הכבד על איראן. אסור שטראמפ יצמצם את קמפיין “הלחץ המסיבי” שלו על איראן לפני שלמנהיגיה באמת לא תהיה ברירה אלא להיכנע לדרישות המערב.

בעקבות הסנקציות שהטילה ארה”ב, ירד היקף יצוא הנפט של איראן בלא פחות מ-400,000 חביות ליום מאז מאי השנה, ובשני מיליון חביות ליום מאז אפריל 2018, מה שהוביל לצניחה קיצונית של 50 מיליארד דולרים בהכנסות המשטר האיראני.

האייתולות חשים בלחץ, וזה מסביר את האיומים והפרובוקציות שלהם בתקופה האחרונה. אלה כוללים את הפלת המזל”ט האמריקני במפרץ הפרסי, את ההשתלטות על מכלית הנפט הבריטית ואת ההתנכלות לספינות אחרות, וכן את חידוש העשרת האורניום מעל לרמה המותרת, ושיגור טילים בליסטיים תוך הפרת החלטות מועצת הביטחון של האו”ם.

נראה שאיראן כבר אינה יכולה להרשות לעצמה “להמתין עד יעבור טראמפ”, בהנחה שהוא יוחלף בבחירות 2020 על ידי מנהיג דמוקרטי נוח יותר. אייתולה חמינאי צריך לגרום לטראמפ לחדול מהלחץ, עכשיו.

אך אסור שטראמפ יעשה זאת. עדיין יש הרבה דברים שניתן ושצריך לעשות כדי להוריד את איראן על ברכיה. ד”ר אודי לוי, מומחה בסנקציות כלכליות שעבד בשירות ממשלת ישראל, פרסם בשבוע שעבר מחקר במסגרת מכון JISS שבו הוא מפרט את הצעדים הנחוצים שיש לנקוט בהמשך. אלה כוללים את סגירת נתיבי הייצוא עוקפי הסנקציות של איראן דרך טורקיה וקטאר, ואת שחיקת יתרות המטבע האיראניות באמצעות אכיפת פסקי דין של בתי דין אזרחיים, שפסקו לטובת נפגעי הטרור האיראני פיצויים של מיליארדי דולרים.

המטרה היא לאלץ את איראן להתמתן בכל סוגיות המפתח השנויות במחלוקת: 1. סוף מוחלט לתוכנית הגרעין הצבאית של איראן, כולל העשרת האורניום וייצור הפלוטוניום, ללא תאריך פקיעה, אלא לצמיתות. 2. הנהגת משטר חודרני של בדיקות בינלאומיות (בניגוד למשטר החלש עד כדי גיחוך או הכמעט לא-קיים שנקבע בהסכם הגרעין האיראני של אובמה). 3. סוף לתכנית פיתוח הטילים הבליסטיים של איראן. 4. נסיגה איראנית מהבסיסים הקדמיים שלה בסוריה, שאותם היא בונה כדי לאתגר את ישראל. 5. הפסקה מוחלטת של המימון האיראני ליכולות הצבאיות של חיזבאללה וחמאס.

כל עסקה עם איראן שלא תכלול את המרכיבים האלה תהיה מסוכנת ולא בת-קיימא. ובכל זאת, האיראנים שוב משחקים את המשחקים הרגילים שלהם, מציעים מראש ויתורים מזויפים (כמו הפסקת יירוט מכליות נפט) בתמורה לוויתורים מראש מצד האמריקנים (כמו הסרת רוב הסנקציות על יצוא הנפט).

“כך משחקת איראן את המשחק,” מזהירה המומחית לאיראן, ד”ר אמילי לנדאו ממכון INSS. “כך הם מסלפים דברים ומעמידים פנים שהם עושים ויתורים בזמן שאינם עושים ויתורים כלל.”

אבל טראמפ היה כל-כך איתן ויציב בעימות שלו עם איראן ובתמיכה שלו בישראל, ניתן לטעון בתגובה. למה לחשוד שהוא מתרכך עכשיו ביחס לאיראן?

מכיוון שהמוסיקה שנשמעת כעת בוושינגטון שונה מזו שהיינו רגילים לשמוע. ראשית, טראמפ נסוג מהתגובה הצבאית שלו על הפלת מזל”ט האמריקני בידי איראן. אחר-כך הוא הסמיך את הסנטור ראנד פול לשוחח עם שר החוץ האיראני ג’וואד זריף במה שנראה כמו טרום-מו”מ. מכל האנשים, דווקא את ראנד פול, הסופר-בדלן!

לאחאונה, טראמפ גם סמך את ידו על חמשת הוויתורים הקריטיים על סנקציות מעידן אובמה. ויתורים אלה מתירים לרוסיה, לסין ולמדינות אירופה להמשיך את שיתוף הפעולה הגרעיני האזרחי שלהן עם איראן, במקומות הבעייתיים ביותר: במתקן ההעשרה התת-קרקעי בפורדו, במפעל בושהר, במתחם אראק, ובריאקטור בטהרן.

(כדי להבין את משמעותם העצומה של הוויתורים האלה עבור איראן, ואת השותפות של האליטות האירופיות ושל ממשל אובמה עם אסטרטגיית עקיפת הסנקציות של איראן, קראו את הדו”ח בנושא זה שכתב ד”ר מיכאל דוראן ממכון הדסון).

נראה שטראמפ נרתע מלפתוח בסכסוך שעלול לסכן את סיכוייו להיבחר מחדש, ולכן הוא נמנע מעימות מוגבר עם איראן. (הסכסוך הנוסף שעלול לסכן את בחירתו מחדש הוא מלחמת סחר עם סין, שתפגע בכלכלת ארה”ב. גם כאן טראמפ עשוי לסגת בגלל הבחירות).

וגרוע מכך: האינסטינקטים הבדלניים של טראמפ והתיעוב שלו כלפי מלחמות זרות, לצד נטייתו להסכמים גרנדיוזיים שיאדירו את שמו, מרמזים על האפשרות שהוא יתפתה לערוך הסכם עם איראן, כזה שיהיה רחוק בהרבה מלספק את הנדרש.

למעשה, קיים דפוס קבוע בדרך ניהולו של טראמפ את מדיניות ארה”ב כלפי סין, צפון קוריאה, הפלסטינים וכעת אולי גם איראן. תחילה בא הלחץ הכלכלי ואחר-כך באה ההצעה לשיחות מהירות שמטרתן להגיע להסכם “היסטורי”; הסכם שעלול להיות מסובך ומעורפל יותר מאשר בעל ערך.

האיתותים הרכים ותווי המוסיקה המפנקים שמגיעים כיום מהבית הלבן נשמעו כבר בעבר. בשנת 2013 נחת בישראל דיפלומט אמריקני בכיר, השגריר תומס פיקרינג, וביקש את הבנת ממשלת ישראל כלפי גישה “שונה במקצת” ו”מתוחכמת” כלפי איראן. איראן מתחילה להתגלות כשחקנית אזורית וגלובלית משמעותית, וככזאת יש להתחשב בה ולרַצות אותה, כך טען. וישנם גם “מתונים” בטהרן, הוא הניח למרבה השטות, שאותם יש “לחזק” באמצעות הסכם עם המערב.

ואז חבורת “מומחים” בוושינגטון המקורבת לממשל אובמה – חוקרים מהמרכז לביטחון לאומי חדש והמועצה האטלנטית – החלו לזרוע בשיח הדיפלומטי והפוליטי מסרים של כניעה לאיראן, ובכך סללו את הדרך לנסיגה ממדיניותו המוצהרת של אובמה לגבי בלימת השאיפות הגרעיניות של איראן. הם היתוו “מסגרת כוללת לניהול ולשיכוך ההשלכות של איראן חמושה בנשק גרעיני”.

במילים אחרות, בלימת המאמץ הגרעיני של איראן הפכה זה מכבר לסוגיה שחלף זמנה. הסימפוניה עברה לנגן מוסיקה אחרת לגמרי.

המוסיקה האינטלקטואלית של כניעה לאיראן הלכה וגברה במהלך 2013 ו-2014 והגיעה לשיאה ב-2015, כשהעניקה לגיטימציה לבגידתו של אובמה באינטרסים הביטחוניים של המערב ושל ישראל בהסכם הגרעין עם איראן.

הייתכן שאנו עדים כעת לחזרה על אותו ביצוע מוסיקלי? נקווה שלא.

טראמפ הרוויח את זכותו ליהנות מהספק של ישראל בעמידתו התקיפה מול איראן עד היום. ובכל זאת, ישראל צריכה להיזהר ולייעץ לנשיא להמשיך לנהוג באיתנות וביציבות. על טראמפ להגביר את הלחץ על איראן, לא להחליש אותו.

וכשהוא יתחיל את שיחותיו עם טהרן, עליו לשלוח לשם את היועץ לביטחון לאומי, ג’ון בולטון, עם כמה נהגי מוניות פרסים קשוחים מניו-יורק, או עם אנשי מו”מ מטעם מפלגת ש”ס – לא את ראנד פול.

התפרסם ב-ג’רוזלם פוסט 02.08.2019 וב-ישראל היום 04.08.2019.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

Trump’s “maximum pressure” campaign must not be curtailed before Iran’s leaders truly have no choice but to capitulate to Western demands.

Until now, the Trump administration has acted with wisdom and tenaciousness against Iran, crashing the disastrous nuclear deal that President Obama signed with the ayatollahs in 2015 and forcefully sanctioning Iran’s terror apparatus and oil exports.

Alas, there are signs that President Trump is getting ready to ease the pressures and bargain for a new deal with Iran. But this is not the time to back away from the press-ganging of Iran. Trump’s “maximum pressure” campaign must not be curtailed before Iran’s leaders truly have no choice but to capitulate to Western demands.

Because of American sanctions, Iranian oil exports have fallen by at least 400,000 barrels per day (bpd) since May of this year, and by two million bpd since April 2018, leading to a whopping drop of $50 billion in regime income.

The Ayatollahs are feeling the strain, which explains their recent threats and provocations. These include the downing a US drone in the Gulf, the seizing of a British oil tanker and the targeting of other ships, renewed uranium enrichment at forbidden levels, and ballistic missile launches in violation of UN Security Council decisions.

It seems that Iran can no longer afford to “wait out Trump” on the assumption that he will be replaced as US president in 2020 by a more accommodating Democratic leader. Ayatollah Khameini needs to get Trump to lay off, now.

Trump mustn’t do so. There is much more that can and must be done to truly bring Iran to its knees. Dr. Udi Levi, a former Israeli government practitioner and top expert on financial sanctions, last week published a JISS study which details the necessary next steps. This includes blocking Iran’s sanction-busting export routes through Turkey and Qatar, and hitting at Iran’s foreign currency reserves by enforcing civil court rulings that award terror victims billions of dollars in damages.

The goal is to force Iran to relent on all five key issues in dispute: 1. A complete end to the Iranian nuclear military program, including all uranium enrichment and plutonium production – with no sunset, ever. 2. A truly intrusive international inspections regime (not the jokingly weak to non-existent regime stipulated in the JCPOA). 3. An end to Iran’s ballistic missile development program. 4. An Iranian retreat from the forward bases in Syria it is building to challenge Israel. 5. Complete cessation of Iranian financing of Hamas and Hezbollah military capabilities.

Short of this, a deal with Iran will be dangerous and unsustainable. Yet, the Iranians already are playing their usual games, offering up-front phony concessions (like an end to oil tanker interceptions) in exchange for up-front American concessions (like an end to most oil export sanctions).

“This how the Iranians play the game,” warns Iran expert Dr. Emily Landau of the Institute for National Security Studies (INSS). “This is how they twist things, making it seem there are concessions when there are absolutely no concessions at all.”

But Trump has been so solid in confronting Iran and in support of Israel, you might object. Why suspect softness on Iran now?

Because the music being played lately in Washington is off-key. First, Trump backed-away from responding militarily to Iran’s downing of that top-notch US surveillance drone. Then he authorized Senator Rand Paul to talk to Iranian Foreign Minister Javad Zarif, in what seems to be a pre-negotiation. The super-isolationist Rand Paul, of all people!

Now, Trump has extended five critical sanction waivers from the Obama era. These waivers allow Russia, China and European countries to continue civilian nuclear cooperation with Iran, in the most problematic places: the underground Fordow enrichment facility, the Busheir plant, the Arak complex, and the Tehran reactor.

(To understand the enormous significance of these waivers for Iran, and the complicity of European and Obama establishment elites in Iran’s sanctions-busting strategy, read the shocking expose on this by Dr. Michael Doran of the Hudson Institute).

Trump seems to be shying away from conflict that might imperil his re-election chances, such as heightened confrontation with Iran. (The other conflict that could most harm his re-election campaign is a trade war with China which tanks the US economy. Here too, Trump may demur because of the election).

Worse still: Trump’s neo-isolationist instincts and abhorrence of foreign wars, alongside his penchant for grand deals that prove his greatness, suggest that he could be tempted into a settlement with Iran that falls far short of what’s necessary.

In fact, there is a pattern in Trump’s management of American policy towards China, North Korea, the Palestinians, and now perhaps also with Iran. First comes economic pressure, then the offer of quickie talks in pursuit of a “historic” agreement; an agreement that could be knottier and more nebulous than valuable.

The soft signals and indulgent musical notes coming from the White House today have been heard before. In 2013, a top American diplomat, Ambassador Thomas Pickering, showed up in Israel asking for understanding of a “nuanced” and “sophisticated” view of Iran. Iran is emerging as a significant regional and global actor that must be engaged and accommodated, he argued. And there were “moderates” in Tehran, he nonsensically postulated, that needed to be “bolstered” by a deal with the West.

Then Washington wags close to the Obama administration like the Center for a New American Security and the Atlantic Council began seeding diplomatic and political discourse with messages of capitulation to Iran, paving the way for a climb-down from Obama’s declared policy of halting Iran’s nuclear drive. They outlined “a comprehensive framework to manage and mitigate the consequences of a nuclear-armed Iran.”

In other words, stopping the Iranian nuclear effort already had become a passé discussion. The symphony was playing from different sheet music all-together.

The intellectual music of capitulation grew throughout 2013 and 2014 and rose to a crescendo in 2015, legitimizing Obama’s sell-out of Western and Israeli security interests in the JCPOA deal with Iran.

Could we be looking at a repeat musical performance now? Hopefully not.

Trump has earned the benefit of Israel’s doubt with his stalwart stance against Iran to-date. Still, Israel must be wary, and counsel steadfastness and caution. Trump should ramp-up the pressures on Iran, not dial them down.

And when he starts talking to Tehran, he should send National Security Advisor John Bolton with some hard-nosed New York Persian taxi drivers or Shas-style negotiators at his side – not Rand Paul.

Published in The Jerusalem Post 02.08.2019


JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.


photo: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *