מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

מר דוד מ' וינברג

מר דוד מ' וינברג

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

הגיע הזמן שאש"ף יקבל כמות נדיבה מ"האהבה הקשוחה" שהייתה שמורה בעבר רק לישראל. והממסד הביטחוני של ישראל יעשה טוב אם יאמץ את הרעיון של סילוק אונר"א.

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הזכיר לנו שוב בשבת שעברה מדוע, למען השגת שלום באזור, יש לדחוק אותו הצידה יחד עם הגוף דמוי הממשלה שבראשו הוא עומד: משום שהוא וה"רשות" הפלסטינית כביכול בגדה המערבית הם מושחתים, נוקשים ומאובנים, ומהווים מכשול ברור בפני השלום.

בפגישת הוועד המרכזי של אש"ף קרא עבאס לפלסטינים "לשמור את האדמה בוערת בעזרת התנגדות עממית" לישראל  – מילות הקוד לאלימות, אם לא לטרור. סגנו הראשי של עבאס למדיניות חוץ, מזכ"ל אש"ף סאיב עריקאת, הוביל את הוועד להצהיר על תמיכתו במתקפות ה"הרואיות" המונהגות בידי חמאס נגד חיילים ואזרחים ישראלים בגבול רצועת עזה, וגינה את חמאס על כך שהוא נושא ונותן עם ישראל על הפסקת-אש.

ההחלטה שקיבל הוועד תקפה גם את ממשל טראמפ שמבקש "להשמיד את הפרויקט הלאומי הפלסטיני" וכמובן קראה לארגון ה-BDS להגביר את מסעות התעמולה שלו נגד ישראל.

נראה שמעשיו של עבאס נובעים מכך שהוא נדחק לשוליים, שהרי ישראל וצוות המזרח-התיכון של ממשל טראמפ מתכוונים בבירור לעקוף את הרשות הפלסטינית לטובת פיתוח תכנית שמטרתה לשפר את הביטחון ואת סיכויי ההצלחה הכלכלית ברצועת עזה. דחיקתו לשוליים של עבאס נובעת מהנזק שהוא גורם לעצמו; מקורה בחוסר האחריות ובהקצנה הגוברת שלו ושל חבורתו המזדקנת.

ראוי להזכיר כי עבאס הוא שהתחמק ממו"מ אמיתי והגעה לפשרה עם ישראל בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו ב-15 השנים האחרונות. הוא שאימץ עמדות מקסימליסטיות, ליבה שנאה כלפי ישראלים וכלפי יהודים, השריש תרבות שמכחישה את ההיסטוריה והזהות הלאומית היהודית, הוקיר טרוריסטים, ופעל להצגתה של ישראל כפושעת ברחבי העולם. הוא הביא את רוב הישראלים להכרה שלמרבה הצער, לא ניתן יהיה להשיג הסכם שלום סביר עם הפלסטינים בזמן הקרוב.

עבאס דחה את הצעתו הטריטוריאלית הנדיבה באופן שערורייתי של רוה"מ באותה עת, אהוד אולמרט, ב-שנת 2008; סירב לשיחות שלום עם רוה"מ הנוכחי, בנימין נתניהו, גם לאחר שזה הקפיא את הבנייה בהתנחלויות ב-2009; והשיב ריקם את פניו של מזכיר המדינה האמריקני בעת ההיא, ג'ון קרי, כשזה ניסה לשאת ולתת על השגת שלום ב-2014.

באו"ם הוא כינה את ישראל "ברוטלית", "אגרסיבית", "גזענית", "מקיימת משטר אפרטהייד", "איומה" ו"קולוניאליסטית", והאשים אותה באינספור פשעים, כולל טיהור אתני ורצח-עם. לאחר מכן קרא שוב ושוב לקהילה הבינלאומית להכיר באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית ו"לחייב" את ישראל לסגת משטחיה – מבלי שהפלסטינים יצטרכו כלל להתפשר עם ישראל.

בשנים האחרונות, עבאס נשבע ש"לעולם לא" יכיר בישראל כמדינתו הלאומית של העם היהודי, "לעולם לא" יוותר על זכותם כביכול של הפליטים הפלסטינים לשוב לישראל, "לעולם לא" יסכים לשליטה ביטחונית של ישראל בבקעת הירדן ובנכסי מפתח אחרים ביבשה ובאוויר החשובים לביטחונה, "לעולם לא" יתיר ליהודים לגור בשטחי יהודה ושומרון, ו"לעולם לא" ישלים עם ריבונות ישראלית בחלק כלשהו בעיר העתיקה בירושלים.

מאז 2015, עבאס הוסיף לרשימה הפנאטית הזו גם מסע תעמולה ששולל מכל וכל את זכויותיהם הלאומיות של היהודים בארץ-הקודש. הוא הציע לאונסק"ו שוב ושוב לקבל החלטות נגד ישראל, המבטלות את ההיסטוריה היהודית בירושלים ובציון.

יתרה מכך, הוא ממשיך להתלהם באופן מסוכן לגבי "תוקפנות ופרובוקציות ישראליות" שלא היו ולא נבראו "נגד מסגד אל-אקצה ומקומות קדושים לנצרות בירושלים"  – דרך חדשה, שוב, לעודד אלימות פלסטינית נגד ישראל.

לכן אין להתפלא על כך שיוזמת השלום החדשה של ארה"ב שואפת לעקוף את עבאס ואת חבריו, סרבני אש"ף. במקום זאתיש להניע תהליך חדש שבו הפלסטינים יפעלו להחליף מנהיגים אלה שחלף זמנם – דיקטטורים המתמקדים, למעשה, בהישרדותם הפוליטית – במנהיגים מתקבלים יותר על הדעת.

עבאס, כמובן, הפסיד את עזה לטובת הדיקטטורה של חמאס ב-2007, ולחמאס אין כל כוונה להכפיף עצמו שוב לשלטונה של הרשות הפלסטינית בהנהגת פת"ח. החמאס הקים בעזה מדינה פלסטינית דה-פקטו העומדת בזכות עצמה; כזו שלעולם לא תעשה שלום עם ישראל, אך שניתן, אולי, לרסן אותה ולהסתדר עמה; ושניתן יהיה לפתח אותה לשם שיפור חייהם של הפלסטינים החיים בה, בתמיכת ישראל (ומדינות ערב) – אם חמאס יחפוץ בכך.

מצב זה גורע ממעמדו של עבאס ודוחק אותו לספסל האחורי ובכך מסמן שינוי משמעותי בזירה הדיפלומטית; מה שמסביר את מאמציו של עבאס לטרפד את ההסכמות המתפתחות בין ישראל לחמאס, מחשש שיידחק הצידה עוד יותר.

לעבאס נותרה כעת השפעה אפסית על ישראל, על ארה"ב, על הקהילה הבינלאומית, ואפילו על העולם הערבי הסוני המתון. כל עוד הוא דבק ברטוריקה של התנגדות ובריטואלים של שליחת מהלומות לעבר ישראל (ובאותה העת יונק באופן מושחת מהסיוע הבינלאומי הכספי הנדיב שהוא מקבל), הוא ותנועת פת"ח נתפסים כלא-רלבנטיים: מחבלים בשלום ולא שותפים לו.

לעניין זה, גישתו הקשוחה של ממשל טראמפ לפלסטינים, כולל הקיצוץ בסיוע לאונר"א, היא מועילה. כפי שכתבו ד"ר עינת וילף ועדי שוורץ בספרם החשוב שיצא לאור לאחרונה, "מלחמת זכות השיבה", הפליטוּת והקורבנוּת הנצחית שלקחו הפלסטינים על עצמם טופחו והתבשלו במשך זמן רב מדי.

אונר"א היא שורש הבעיה. היא מנציחה את חלומם של הפלסטינים לשוב לבתיהם ביפו ובחיפה ובסופו של דבר להשמיד את מדינת ישראל. "כש-70% מתושבי עזה מאמינים שהם פליטים, וכשהאו"ם מטביע עליהם חותמת כזו, קשה להאשים אותם אם הם חושבים שהעולם תומך ב'זכותם' לשוב לבתיהם," מסבירה וילף. "זהו המשך המלחמה נגד ישראל. בכירי הרשות הפלסטינית משלמים מס שפתיים לפתרון שתי המדינות, אך למעשה הם משוכנעים שמסות של פליטים יחזרו לכאן."

"לָעולם אין שום בעיה להגיד ליהודים שהם לא יכולים לקבל הכול. למה אי-אפשר להגיד את זה גם לפלסטינים? למה להמשיך לממן סוכנות או"ם ביותר ממיליארד דולרים לשנה, ולהזין את אשליית השיבה?"

"ואיך יכול להתחולל שינוי חיובי בהנהגה הפלסטינית, כשהפלסטינים אינם מודעים למצבם (המוחלש) האמיתי, כי הם חושבים שהעולם איתם בכל מחיר ולזמן בלתי-מוגבל?" תוהה וילף. "אין להם כל תמריץ להתפשר עם ישראל!"

השינוי צריך להתחולל גם במדיניותה של ישראל. מתאם פעולות הממשלה בשטחים היה מגינה הראשי של אונר"א בשנים האחרונות – מכיוון שהממסד הביטחוני מאמין שכספי הסיוע הבינלאומי שזורמים דרך אונר"א קונים לנו שקט בשטחים.

וילף תוקפת: "לרוע המזל, ממסד ביטחוני אינו יודע כיצד לטפל בנרטיבים, או לשים קץ לנרטיב ההרסני והמשחית, בסופו של דבר, של זכות השיבה. הוא יודע רק לשמור על הסדר, גם אם פירושו של דבר לקנות שקט במחיר של מלחמה שתימשך עוד עשרות שנים."

יש להחליף את קוצר-הראייה הזה מצד ישראל בראייה ארוכת-טווח, שמשמעותה ביטול בהדרגה של אונר"א, כפי שהציע לאחרונה, למשל, דייב הרדן, שעמד בראש משלחת הסיוע האמריקנית לגדה המערבית ולעזה במשך יותר מעשור.

על אף שהוא מכיר בעבודה הטובה שביצעה סוכנות אונר"א במקומות קשים, הרדן מציע לה אסטרטגיית יציאה בת 10 שנים שבמהלכן תצא בהדרגה מהגדה המערבית ומרצועת עזה. בירדן היציאה יכולה להיות מהירה יותר, באמצעות מענק בן 10 שנים לירדן עבור יישובם מחדש של פליטים פלסטינים. בסוריה ובלבנון, הטיפול בפליטים יכול לעבור באופן מייִָדי מאונר"א לנציבות העליונה של האו"ם לפליטים.

בהחלט הגיע הזמן שאש"ף יקבל כמות נדיבה מ"האהבה הקשוחה" שהייתה שמורה בעבר רק לישראל. והממסד הביטחוני של ישראל יעשה טוב אם יאמץ את הרעיון של סילוק אונר"א.

פורסם ב-ג'רוזלם פוסט וב-ישראל היום באנגלית 24.08.2018


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: By rusticus80 [CC BY-SA 2.0 ], via Wikimedia Commons

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *