רמייה ודעה קדומה בעניין עזה

מה שווה תמיכת המערב ב”זכותה של ישראל להתקיים בגבולות בטוחים ומוכרים” אם לא ניתן להגן על אותם גבולות?

בטור דעה נבואי, שנכתב ב-2014 אך ההולם את השבוע הנוכחי, כתב צ’ארלס קראוטהמר:

“יציאה למלחמה בכוונת מכוון על מנת שבני עמך ייהרגו באופן המצטלם טוב במצלמות הטלוויזיה היא אכן טירוף מוסרי וטקטי. אך היא מבוססת על הנחה הגיונית מאוד: בהינתן המצב האורווליאני של יחסו של העולם לישראל, המתודלק באמצעות תערובת של אנטישמיות קלאסית, בורות היסטורית כמעט מוחלטת וסימפטיה בלתי-מותנית לצד המקופח כביכול והשייך כביכול לעולם השלישי – התפרצויות הכוללות הרוגים בצד הפלסטיני מערערות בסופו של דבר את התמיכה בלגיטימיות של ישראל ובזכותה להגנה עצמית.”

“בעולם של מוסר הפוך קפקאי שכזה, אכזריותו הפושעת של חמאס מתחילה להיראות הגיונית. כל המטרה היא לגרום לישראל להגיב בירי; לייצר פלסטינים מתים עבור הטלוויזיה הבינלאומית.”

אי לכך, כאב מאוד לשמוע השבוע גינויים כלפי ישראל ברחבי העולם.

מקומם לחלוטין לראות מנהיגים במערב – למעט, יש לציין, מנהיגי הממשלות האמריקנית והאוסטרלית – נכנעים בשוויון נפש לפעלולים הנפשעים בבירור של חמאס על הגבול עם עזה.

בהסכמתם בשתיקה עם הניצול שמנצל חמאס את דמם של בני עמו שלו בשירות הסרבנות הפלסטינית, הם מרחיקים את היום בו יהפוך השלום לאפשרי.

מרתיח שמנהיגים דמוקרטיים מתיימרים לדאוג לזכויותיהם של הפלסטינים אך מתעלמים מכוונותיו הרצחניות של חמאס נגד ישראל. הם מתעלמים מתכנית השמדת העם האנטישמית שלו ומעברו מלא הדיכוי האסלאמיסטי והפגיעה בזכויות אדם. הם מעלימים עין מן התמיכה הנתעבת של איראן בו. הם אינם מתייחסים לדרכו זרועת החטיפות, הטילים ומנהרות הטרור ההתקפיות; וכעת גם לקרבות שהוא מוביל במטרה לפרוץ את הגבול, תוך שימוש בפלסטינים שקיבלו על כך תשלום כבשר תותחים מחושב.

הם גם אינם מתייחסים להתקפות ההולכות וגוברות מצד כוחותיו של אסד על מחנות פליטים פלסטיניים בסוריה.

מייאש שאנשים טובים מעמידים פנים שמתקפות אלו על ריבונותה וביטחונה של ישראל קשורות בדרך כלשהי לדרישות לגיטימיות לקבל אספקת מים וחשמל או לרצון בהסכם שלום שיבטיח שתי מדינות. שטויות! חמאס שב ומפוצץ את תשתיות האספקה האזרחית וההומניטרית שישראל בנתה עבור עזה, ובמקום זאת הוציא מאות מיליוני דולרים של כספי סיוע על תשתיות צבאיות. ישראל נסוגה חד-צדדית מעזה לפני עשור, אך חמאס פתח מאז בשלוש מלחמות נגד ישראל.

למעשה, מכעיס שהקולות בקהילייה הבינלאומית המתעקשים על חשיבותם של קווי 1967 מגלים כעת אהדה לניסיונות לפרוץ את אותו גבול בדיוק סביב עזה. מה שווה תמיכת המערב ב”זכותה של ישראל להתקיים בגבולות בטוחים ומוכרים” אם לא ניתן להגן על אותם גבולות?

ומדוע שישראל אפילו תשקול נסיגות בגדה המערבית אם אין לה כל תמיכה בכך שאותם גבולות מצומקים יזכו להגנה איתנה? מה יקרה אם מאות אלפי פלסטינים ינסו את התכסיס הזה, של הסתערות על הגבול, סביב ירושלים או בשומרון המשקיף על תל אביב?

משפיל שמשקיפים מלהגים אודות “שימוש בלתי-מוצדק בכוח משני הצדדים”, בעוד אין כל השוואה בין השימוש המיותר שעושה חמאס בכוח לבין השימוש הנחוץ והשקול שעושה ישראל בכוחה. מתועב להשוות בין פגיעתו של חמאס באזרחים במסגרת התנעת האלימות לבין רצונה של ישראל להימנע מאלימות וזהירותה להבדיל בין תועמלני טרור לבין מפגינים אזרחיים.

איך יתכן ששרי חוץ וכתבי חוץ אינם מציינים ש-80 אחוזים מן ההרוגים באפריל (26 מתוך 32 מתים) היו ידועים כחברים במיליציות טרור, וכי 85 אחוזים מן הפורעים הפלסטינים שנהרגו ביום שלישי לפני שבוע (53 מתוך 62 מתים) היו אנשי סגל צבאי מזוהים בבירור של חמאס והג’יהאד האסלאמי – לפי הודאתם של הטרוריסטים עצמם?! איך הם יכולים להתעלם מן העובדה שאילו היה צה”ל נמנע מירי מדויק על אלו שהסתערו על גבולה של ישראל, סביר שהיו מתרחשים עימות רחב בהרבה ו”טבח” אמיתי?

מרגיז שאנשים מטיפים לישראל על אחריותה, שופטים מראש את כוחות הביטחון הישראליים וקוראים כלאחר יד להעמיד את ההנהגה הישראלית לדין. “הם יושבים להם במשרדים ממוזגים באירופה וחושבים שאנחנו מתמודדים עם הפגנות בבריסל נגד הבנק המרכזי, ואז מטיפים לישראל איך לטפל בהתפרעויות,” אמר השבוע בכעס האלוף במיל’ יעקב עמידרור ממכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

מבחיל שאנשים מכנים את מחיר הדמים בגבול עזה “בלתי-מידתי”. כמה ישראלים צריכים למות בשם הסימטריה ונקיפות המצפון המעושות של המערב?

מציק גם הרושם שיפי נפש במערב מקבלים את “ימי הזעם” הפלסטיניים כהתנהגות נסבלת; כאילו הפלסטינים לא מסוגלים לשלוט בזעמם המשתולל; כאילו לא ניתן לצפות מהפלסטינים להפגין התנהגות אחראית והגיונית, כדוגמת משא ומתן, שיח דמוקרטי ומדינאות נורמטיבית.

זוהי הגזענות הרכה של ציפיות נמוכות, ומקבילתה הגזענות הקשה המתבטאת בדרישות מישראל להתנהג ללא דופי באופן שאינו אפשרי. הדבר נובע, לתחושתי, מחוסר יכולת להפנים את העובדה שלמרות ויתוריה של ישראל במסגרת הסכם אוסלו והצעות השלום המרובות שהוצעו מאז, רוב התנועה הלאומית הפלסטינית לא שינתה את מטרתה להשמיד את ישראל ולהחליפה במדינה פלסטינית. זוהי, כמובן, משמעותה של “צעדת השיבה הגדולה” כביכול של חמאס.

כואב מאוד לראות אנשים שאמורים להתנהג אחרת מתמקדים רק בחסרונותיה כביכול של ישראל ולא בשחיתותם של אלו אשר מדרבנים את האלימות במטרה לייצר מספר מרבי של נפגעים. הדבר רק מעודד את הטרוריסטים להתמיד במאמציהם, מתוך אמונה שה”אידיוטים השימושיים” במערב יפעלו לבודד את המדינה היהודית עד שתקרוס.

מעורר רחמים לשמוע אנשים רומזים שקיים קשר סיבתי בין מתקפתו הצינית של חמאס נגד ישראל לבין פתיחת שגרירות ארה”ב בירושלים. גם במקרה הזה מדובר בשטויות. התגרויותיו של חמאס בגבול נמשכות כבר שנים, ומתקפות ההסתערות על הגבול כבר חמישה שבועות. (נראה שעבור כמה מנאמני המחנה הנגדי, ההזדמנות לחבוט בנשיא ארה”ב טראמפ מצדיקה שחרור של חמאס מאחריות וביצוע דמוניזציה של ישראל).

יותר מכל, עצוב כל כך שישראל מועמדת שוב במצב שבו היא נאלצת לגרום סבל במסגרת ההגנה על עצמה; במצב שבו עליה, בצער רב, לירות על מסיגי גבול פלסטינים.

זכורה אמירתה המפורסמת של גולדה מאיר כי “נוכל לסלוח לערבים על שהם הורגים את ילדינו. לא נוכל לסלוח להם על כך שהם מאלצים אותנו להרוג את ילדיהם. יהיה לנו שלום עם הערבים רק כאשר הם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו.”

לכך אני מוסיף שאנו הישראלים נוכל לסלוח לעולם על שהוא מקדם את זכויותיהם של הפלסטינים. לא נוכל לסלוח לו על שהוא מאפשר לפלסטינים להאמין שישראל תמיד תישא באשמה, בלא קשר לשאלה איזו התגרות קדמה לה. ישרור שלום רק כאשר הנפשות הפועלות, בעולם כולו, תאהבנה אמת יותר משהן מעדיפות לנגח את ישראל ולרצות את הפלסטינים.

פורסם ב-ג’רוזלם פוסט, 18.05.2018

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: קובי אוחיון, לע”מ