מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

מר דוד מ' וינברג

מר דוד מ' וינברג

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

האם ניתן לעשות יותר כדי לקדם הפיכת-נגד באיראן? אורי לוברני בהחלט חשב כך, והוא לא היה תמים.

הדיפלומט הישראלי האגדי אורי לוברני הלך לעולמו לפנ שבוע בגיל 91. חלומו הגדול ביותר היה לראות בנפילתו של המשטר האסלאמי-רדיקלי באיראן. הוא האמין בכל מאודו שישראל וכוחות במערב יכולים וצריכים לעשות הרבה יותר כדי לגרום להפיכה נגד האייטולות באיראן. מותו של לוברני מספק לנו הזדמנות לבחון שוב סוגיה חשובה זו.

לוברני עבד במערכת החוץ והביטחון של ישראל החל מיומה הראשון של המדינה, והתמזל מזלי להכיר אותו. במסגרת שירותו ב'הגנה' הוא הבריח מעפילים יהודים לארץ-ישראל, ולחם במלחמת השחרור. הוא שימש כראש לשכתו של שר-החוץ משה שרת, וכיועץ לענייני ערבים ומנהל לשכתו של ראש-הממשלה ושר-הביטחון דוד בן-גוריון. הוא שירת תחת כל ממשלה שקמה מאז ועד היום, עד לבנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון.

כשגריר ישראל באתיופיה, הוא ניצח על "מבצע שלמה", שבמסגרתו הועלו לישראל 20,000 מיהודי אתיופיה. בשנות השמונים של המאה הקודמת הוא שימש כמתאם הפעולות בלבנון, וניסה, ללא הצלחה, להביא לשחרורו של הנווט הישראלי השבוי רון ארד.

אך חשוב מכול, לוברני שירת כראש המשלחת הישראלית לטהרן בין השנים 1973‑1978. אלו היו השנים האחרונות שבהן שררו יחסים חמים בין מדינת-ישראל לאיראן, טרם נפילתו של השאח. הוא ראוי לתהילה על כך שחזה ששה חודשים מראש את נפילתו של השאח; אך אז איש לא האמין לו, כולל אנשי סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב.

מאז יצא לוברני למערכה של איש אחד שמטרתה לחולל את החלפת המשטר באיראן. הוא כתב מאמרים רבים שבהם טען שזה אפשרי ושזו צריכה להיות תכנית בעדיפות עליונה, והוא הציג את טענותיו לכל מי שהיה מוכן להקשיב לו בוושינגטון ובירושלים. הוא האמין בלהט שתכניתה הגרעינית של איראן ושאיפותיה המהפכניות מהוות איום על העולם כולו, ושהדרך היחידה לעצור בעד האייטולות היא לתמוך בשינוי שיבוא מתוך איראן עצמה.

כאשר 'המהפכה הירוקה' הציפה את רחובות טהרן ואת רחובותיהן של ערים ראשיות אחרות באיראן, בעקבות השחיתות שנתגלתה בבחירות 2009, הצטרפו ללוברני מומחים ופקידים רבים שחשו גם הם שזוהי הזדמנות טובה לחזק את ידיהם של המפגינים ולהביא את משטר האייטולות אל קצו.

אולם ברק אובאמה, שהיה נשיא ארה"ב באותה תקופה, לא שעה לתחינותיהם של המפגינים האיראניים ולהפצרות של מצדדי איראן-החופשית כדוגמת לוברני. במקום זאת, אובאמה היה כבר עסוק בלהציע לאייטולות בסודי סודות הצעות מפתות בתמורה להסכם גרעיני.

לוברני כבר לא היה בתפקיד כאשר הגל האחרון של מחאה פוליטית-חברתית שטף את איראן החל מדצמבר האחרון, אך ניתן היה לשמוע הדים מדבריו בדיונים הציבוריים שהתקיימו בעקבות זאת. האם ההפגנות עשויים להוביל להחלפת המשטר באיראן; האם אמריקה ושחקנים חשובים אחרים צריכים לתרום לכך באמצעות תמיכה מוסרית, ואולי אף חומרית, במפגינים; או שמא "התערבות" כזו מצד המערב רק תגרום לדה-לגיטימציה של המפגינים ותביא לתוצאות הפוכות?

כצפוי, החשודים הרגילים (בעיקר פקידים לשעבר של ממשל אובמה) טענו שעל וושינגטון לשמור מרחק ולהסתפק בתפילה למען המפגינים. הם ציינו שמנגנוניה של הרפובליקה האסלאמית הם עצומים וחזקים, מכונת הדיכוי האיראנית היא אכזרית ומשומנת היטב, והבריתות האזוריות והבינלאומיות של טהרן הן מרשימות ובעלות-עוצמה – ולכן הסיכוי להביא להפלת המשטר הוא קלוש; משאלת-לב, לכל היותר. ובכל מקרה, היה להם את "הישג" הגדול של אובמה, הסכם הגרעין האיראני, שעליו בקשו לשמור ולהגן.

אולם, מנתחים אחרים הבחינו בהבדל איכותני במחאות האחרונות, וזיהו בהן הזדמנות להחליש את המשטר. בניגוד למחאות כלכליות או למחאות נגד שחיתות שהיו בעבר, לגל המחאות הנוכחי היה גוון לאומני; כלומר, המפגינים קראו לחזרה לאיראן של טרום-המהפכה האסלאמית. "תפסיקו להשקיע בסוריה, תתחילו להשקיע בנו", "אנשי-דת, לכו הביתה, שחררו את ארצנו", "מוות לחמינאי, אנחנו רוצים את (השאח) פהלווי" – אלה היו חלק מסיסמאות המחאה.

בעקבות זאת, מומחים ידועים בנושא איראן, כמו רעואל מארק גרכט (אנליסט לשעבר בסוכנות הביון המרכזית), עמית בכיר ב'קרן להגנה על דמוקרטיות', וריי טאקיי (פקיד לשעבר במחלקת המדינה), עמית במועצה האמריקנית ליחסי חוץ, טענו שזהו אינטרס אמריקני שהסכסוכים הפנימיים בתוך איראן ילכו ויתגברו.

באופן ספציפי, הם רואים מאבק מחריף המתפתח בין הנשיא חסן רוחאני למנהיג העליון האייטולה עלי חמינאי, מאבק פלגני שמאיים על צמרת השלטון של הרפובליקה האסלאמית. לדעתם, המאבק מביא את התיאוקרטיה האיראנית לשיתוק, דווקא בשעה שהיא מתמודדת עם חוסר שביעות-רצון בקרב הציבור, עם הִדָרְדְרוּת כלכלית (עם שיעור אבטלה של 40% בקרב הצעירים), ועם התפשטות אימפריאלית מעבר ליכולתה מבחינה כלכלית וצבאית.

גרכט וטאקיי טוענים שארה"ב יכולה לעזור להחליש את המשטר. הם אומרים שהנשיא טראמפ צריך להשתמש בעמדתו הכוחנית ובסנקציות כלכליות אגרסיביות כדי לחשוף את התנהגותו הרודנית של המשטר ולהענישו על כך. גם הסגה כפויה של כוחותיה של טהרן מסוריה עשויה לעזור, וכן גם גל גואה של סנקציות נגד משמרות ההפיכה. "איראן היא הר-געש," הם קובעים. "אנחנו רוצים שהוא יתפרץ."

ממשל טראמפ הפיק יתרון מסוים מאי-השקט השורר באיראן, כדי להצדיק את האופן שבו הוא מתאר את ממשלת איראן כ"משטר סורר" וכ"דיקטטורה מרושעת" שאינה נתמכת על-ידי רובו של העם האיראני. מחלקת המדינה האמריקנית השתמשה בחשבונות הטוויטר והפייסבוק שלה בשפה הפרסית כדי להציע תמיכה למפגינים, למרות אזהרות מאיראן וממדינות אחרות, כדוגמת רוסיה, שלא להתערב. שגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, אמרה ש"כל שוחרי-החופש צריכים להזדהות עם המטרה (של המפגינים האיראניים)."

חשוב לציין זה הרבה יותר תמיכה ממה שזכו המפגינים האיראניים לקבל בעידן אובאמה. אך עד כמה שידוע לי, תמיכה זו היא עדיין בגדר רטוריקה בלבד.

בנאומו בוועידה השנתית של אייפ"ק לפני שבוע, השמיע גם רוה"מ נתניהו קול תומך במפגינים. "בבואנו להתנגד לתוקפנותה של איראן, עלינו לזכור תמיד את בני-עמה האמיצים…(כולל) הסטודנטים שעוברים עינויים או מוצאים להורג בירייה משום שדגלו בחופש. אנו מזדהים עם אלה באיראן שדוגלים בחופש. אני מאמין שיגיע היום שבו הרודנות הנוראית הזו תעבור מן העולם…וכשזה יקרה, הידידות ההיסטורית בין עם ישראל לעם הפרסי תשוב לשרור מחדש."

מילים יפות אלו מביעות רגש נעלה. אך שוב, האם ניתן לעשות יותר כדי לקדם הפיכת-נגד באיראן? אורי לוברני בהחלט חשב כך, והוא לא היה תמים.

פורסם ב-ג'רוזלם פוסט וב-ישראל היום 9.3.2018


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: קובי גדעון, לע"מ

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *