JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

JISS

JISS

“האסימטריה הפסיכולוגית” העמוקה שבה עושים החמאס והפת”ח שימוש כנשק אסטרטגי נגד ישראל עובדת, ועובדת היטב. אז מה עושים עם זה? לפניכם חמש אסטרטגיות, כולל זאת: אל תתביישו בעוצמתה של ישראל. הודו בה. התגאו בה. התפעלות ויראת כבוד עדיפות על פני התפתלויות והתבכיינויות.

זה עתה שבתי ממסע הסברה באירופה שבמסגרתו נאלצתי להתמודד עם האתגר הכרוך בהצדקת פעולותיה של ישראל בגבול עזה, ואף של עצם הלגיטימיות שלה כאומה כשאר האומות.

“האסימטריה הפסיכולוגית” (כפי שקורא לה ד”ר אירווין מנסדורף) שבה עושים החמאס והפת”ח שימוש כנשק אסטרטגי נגד ישראל עובדת, ועובדת היטב. ההנהגה הפלסטינית מנצלת את אזרחיה, מעמידה אותם בסכנה, ודנה אותם לחיי פליטות אינסופיים, כדי לממש את יעדיה האסטרטגיים.

הסבל והמצוקה הנובעים מהתנהלות זאת מכרסמים במצפונם של צופים תמימים ומלאי כוונות טובות מכל העולם המתקשים למצוא הצדקה ל”חוסר האיזון” במידת הסבל של שני הצדדים. הגזענות “הרכה” הטומנת בחובה ציפיות נמוכות (של האירופאים מהפלסטינים) פוטרת את מחמוד עבאס ואת יחיא סינוואר מכל אחריות למצבם הקשה של בני עמם.

למגמה זו מתווסף הפרוגרסיביזם הרדיקלי שהשתלט על חלק ניכר מהשיח הפוליטי הרווח במערב, מגמה הגורמת לאנשים ליברליים לחוש אי נוחות כל אימת שמדינת לאום עושה שימוש בכוח.

מעמדה של ישראל כמצד החזק בסכסוך (over-dog) והעובדה שהיא פונה בתכיפות לפעולות צבאיות כדי להגן על עצמה, משחקות לידיהם של שחקנים הרבה פחות תמימים, המנפחים ומסלפים את העובדות כדי להעלות את המדינה היהודית על המוקד.

במהלך מסע הסברה ספציפי זה, פגשתי גם נטייה הולכת וגוברת לאמץ דיכוטומיה שקרית ומפוברקת בין “היהדות הישנה והטובה” ל”הציונות החדשה והרעה”.

כלומר, פתאום האמונה היהודית העתיקה ראויה להתפעלות ולהנצחה. המסורת היהודית היא להיט וההיסטוריה היהודית מעוררת עניין בכל רחבי אירופה. (אולי זו דרכם הנבוכה של האירופאים לכפר על מאות שנים של רדיפת יהודים).

אבל הלאומיות היהודית המודרנית כפי שהיא באה לידי ביטוי במעמדה האיתן של מדינת ישראל, היא חטא. ישראל היא מדינה לא מוסרית המבצעת מעשי פשע כלפי שכניה ואפילו כנגד היהדות עצמה, כך נאמר לי.

נראה כי רק הקמת מדינה פלסטינית תגאל את ישראל ממעשיה הנתעבים, אף כי אין כל בסיס להאמין שמדינה כזאת תהיה שונה מכל מדינה ערבית אחרת – נחשלת, מתפוררת ואלימה, ואולי אפילו איסלאמיסטית קיצונית הנמצאת במלחמה עם ישראל ועם שכנותיה האחרות.

אנשים המדברים כך, אף כי אינם מודים בזאת, נגועים באנטישמיות עמוקה. היהודי (שהם טוענים) שהם אוהבים (באיחור רב) ואף מעריצים הוא יהודי חלש, אינטלקטואלי, גלותי, יהודי שהספרות התלמודית שלו הפכה לפתע פתאום למעיין של חוכמה, ושבאופן מפתיע אמנותו ושירתו הן כל-כך תרבותיים במאה ה-21.

ולצדו עומד היהודי שהם אוהבים לשנוא, הציוני השרירי והאמיץ המחזיק את הצבא המרתיע ביותר במזרח התיכון, זה שהכלכלה שלו פשוט יותר מידי מדהימה לעזאזל. היהודי הזה הוא יותר מדי חסון וקנאי. יותר מידי מרושע וחזק. את היהודי הזה צריך לקצץ חזרה לגודל הראוי לו.

במהלך מסע הסברה זה גיליתי כי מאחורי כל טקטיקות העימות ונקודות הדיון הפרו ישראליות שאני מכיר, ישנן חמש אסטרטגיות עיקריות שיש להן השפעה ממשית על בני שיחי.

ראשית, לא לשחק במשחק הקורבנות. למרבה הצער, לאנשים שם לא ממש אכפת כמה דונמים של אדמות חקלאיות טובות נשרפו על-ידי עפיפוני תבערה פלסטינים, או כמה נשים וילדים ישראלים נרצחו בידי מחבלים מתאבדים של החמאס, או כמה טילים איראן נותנת לחיזבאללה כדי לשגר לתוך ישראל.

מעשי הזוועה של הערבים, מחרידים ככל שיהיו, לא מנקים את ישראל מחטאיה. ליברלים אירופאים פשוט לא רואים את ישראל כקרבן (underdog).

שנית, ההיסטוריה חשובה. מלחמת ששת הימים לא הייתה אקט של תוקפנות ישראלית, אלא מלחמת מגן, והצד הערבי הובס ביושר ובהגינות. מעולם לא הייתה מדינה פלסטינית. ההתנחלויות אינן מאחזים קולוניאליסטים, אלא ביטוי ל”זכות השיבה” של יהודים לאדמת אבותיהם. ב-15 השנים האחרונות הניחה ישראל על השולחן שלוש הצעות לשלום, ובכלל זה עצמאות פלסטינית כמעט על כל שטחי הגדה המערבית, ועבאס דחה את כולן והעדיף להמשיך להילחם.

מעטים מגלים עניין בעובדות היסטוריות אלה, אבל יש לחזור ולהזכירן משום שהן לא ידועות לרבים ויש להן נגיעה ללב לבו של הטיעון (והצידוק) הישראלי.

שלישית, יש להדגיש שוב ושוב שישראל מחפשת פתרון לקונפליקט, לא ג’יהאד, שישראל מעוניינת לפתור עימותים בדרכי פשרה ולא על-ידי השמדת אויביה. חייבים לומר שישראל מבקשת לחיות בשלום ובשיתוף פעולה עם שכנותיה, לא לכבוש מדינות ערביות ואיסלאמיות מטוניס עד אינדונזיה.

לא משנה כמה מובן מאליו ומגוחך זה נשמע, ישנה חשיבות רבה בחזרה עקבית על אמת זו. עבור רבים מהאירופאים, זה לא מובן מאליו.

רביעית, זה פשוט לא מספיק להסביר את הדילמות הביטחוניות של ישראל או להראות שוב את הנדיבות הדיפלומטית שהיא מגלה כלפי הפלסטינים. נדרשות כאן אמירות בסיסיות הרבה יותר בנוגע לסיבות ולמטרות של ישראל: על ישראל כחיבור רוחני והיסטורי בין אומה ומולדתה, על ישראל כשחקנית מוסרית וצודקת במזרח תיכון פרימיטיבי ואלים. כשמדברים על צדק ועל העם היהודי, ישראל מנצחת.

חמישית, והכי חשוב, אין סיבה להתבייש בעוצמתה של ישראל. הודו בה. התגאו בה.

אף שזה כאילו נוגד את האינטואיציה, במיוחד נוכח הנראטיב של “ידנו מושטת לשלום” מהפיסקה הקודמת, לעולם אל תתנצלו על שימוש בכוח “בלתי סביר” (או “לא פרופורציונאלי”). במקום זאת, הסבירו ברהיטות את הסיבות והנסיבות שבגינן נאלצת ישראל להשתמש בכוח כדי להגן על עצמה ועל אדמתה, ואל תתביישו בכך.

זה בסדר להתייסר מעט על הצורך להפעיל כוח צבאי מוחשי. אמירות מסוג זה הן בהחלט תכונה ישראלית והן גם מוסיפות לדברים ממד אנושי. אפשר לשתף את הקהל בדילמות של ישראל. אבל לעולם אל תבקשו סליחה או תציעו שישראל תאפסן את כפפות האגרוף שלה רק כדי לזכות בפרס הילדה הטובה של השכונה.

גיליתי שלדיבור גלוי וישיר ללא בושה יש דווקא השפעה מיטיבה על קהל. ניתן להעביר תחושה עמוקה של יושר, כנות ואמינות, בלי לגלות אכזריות או חוסר רגישות כלפי הצד השני, על-ידי הבהרת הקווים האדומים של ישראל ומתן ביטוי לעקרונות הליבה הציוניים. אנשים נאלצים לכבד זאת, גם אם הם לא מייחסים לך סגולות הומניטריות נשגבות. עדיף התפעלות ויראת כבוד על פני התפתלויות והתבכיינויות.

בעל כורחו, גם קהל אירופאי רואה שיש משהו בדבריך. נקודת מבט שהיא אולי נוקשה וקשוחה אבל בהתחשב בנסיבות, אולי גם קצת הגיונית.

פורסם ב-ג’רוזלם פוסט וב-ישראל היום באנגלית 5.06.2018


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock