אירועי המחאה באיראן חשובים מאוד כי הם מצביעים על כישלונה של הנהגת איראן בתחום הכלכלי, ועל כך שיש בעקבות כישלון זה אזרחים איראנים לא מעטים שרואים ברוגז את ההשקעות האיראניות במדינות רחוקות כלבנון וסוריה. לתחושתם, זה בא על חשבונם.
מכל הדיווחים קשה לדעת אם היתה למחאות הללו השפעה של ממש על הפעילות האיראנית ועל משימות משמרות המהפכה, אך נראה שהתשובה לכך שלילית. גם השמועות על פינוי כוחות משמרות המהפכה לטובת דיכוי המהומות באיראן נראות מוקדמות ולא מדויקות, שהרי ממש בימים אלה מתבצעת לחימה של ממש באזור אידליב, שהחלה ביוזמת הממשל הסורי ובעלי בריתו הרוסים והאיראנים.
המחאה, כפי שהיא נראית בדיווחים של המדיה החברתית, היתה כנראה ביטוי לתסכול של שכבות הביניים והצעירים: הם סחפו אלפים אך לא מיליונים, הרבה פחות מאשר ערב המהפכה ב־1979 ואפילו פחות ממספר המפגינים ב־2009. המשטר שהשכיל להתגבר על הגל שהיה הרבה יותר גבוה וסוחף לפני שמונה שנים, שכלל מאז את כלי הדיכוי שלו, והוא יצליח כנראה להתגבר על הגל הנוכחי.
הודעת משמרות המהפכה כי כבר הסתיימה מלאכתם – היתה כנראה מוקדמת ואופטימית מדי, אבל אם לא יחול שינוי מפתיע – לא זה האירוע שבגינו ייפול המשטר.
שאלה מעניינת היא האם כלפני תשע שנים – המהומות באיראן הן תחילתו של תהליך מזרח־תיכוני, שהרי מהומות באיראן ב־2009 היו מעין הקדמה לאביב הערבי שפרץ בתוניסיה. האם תחושת האכזבה במדינות הערביות, שאינה קטנה מהאכזבה של הצעירים האיראנים, תבוא אף היא לידי ביטוי עממי זועם בעת הקרובה?
במבט לאחור, כמעט עשור לאחר הצונאמי המזרח־תיכוני, ששטף דיקטטורים שנראו כעמידים מפני רוחות של שינוי, אי אפשר שלא לחוש את התסכל השורר באזור.
האיראנים לא לבד, שהרי המצב הכלכלי של האזרחים במצרים לא נעשה טוב יותר לאחר נפילת מובארק, ודאי שחיי הלובים לא נעשו נוחים יותר לאחר שנפטרו מקדאפי, ואפשר לשער שרוב תושבי סוריה לא מאושרים יותר לאחר שבע שנות מלחמה. המזרח התיכון לא נעשה מקום מבטיח יותר לדור הצעיר, אפילו לא בתוניסיה שנראתה לרגע כמקום שבו המהפכה עשתה שינוי מבורך.
מתברר שכדי לחולל שינוי, כדי שהמהומות נגד השלטון העריץ אמנם יזכו בדין בתואר המחייב “אביב”, צריך יותר מאשר המונים בכיכרות ושליט מודח – צריך שינוי תרבותי, וזה כבר יעד קשה הרבה יותר להשגה. האם איראן או מדינה ערבית כלשהי נהייתה פחות מושחתת בעקבות המהפכה? כנראה לא.
האם במי מהמדינות הפכה החברה פתוחה יותר, והכלכלה פחות קשורה בקשרי משפחה וחברות עם השליטים? קרוב לוודאי שלא. בקיצור, במקרה הטוב גרמו המהפכות להחלפת שליטים – אך לא לשינוי של ממש, במקרה הרע הוחלפה דיקטטורה בכאוס, ולא בטוח מה עדיף.
המסקנה מדברים אלה מעציבה, אך כדאי לפעול לאורה: סאת הייסורים של תושבי מדינות האזור לא תמה. לכן ניתן לשער כי הסערות הבאות בדרך, וגם אם השלטון יתגבר עליהן ואולי אפילו ימנע את התפרצותן, יש להכיר בכך שמתחת לפני השטח המצב מתוח ועלול להתפוצץ.
אין שום דרך לדעת מה יצית את האש. השליטים מודעים לכך. לכן הם מנסים לדחות כל עימות, ולהכין כלים טובים יותר כדי שיהיה לאל ידם להתמודד עם התופעה שאיתה לא הצליחו להתמודד בעשור האחרון: מסות אדם נרגנות, המוכנות להיאסר ולהקריב חיים. להתמודדות שכזאת לעיתים הצבא אינו מספיק, גם אם הוא רוצה, ולא תמיד הוא רוצה.
בשולי הדברים כדאי לזכור כי כל המדברים על “עוולות הכיבוש” מתעלמים מהתחושות הרווחות בוודאי בקרב הפלשתינים, לאמור, הכיבוש קשה – אך יש מאחינו הערבים והמוסלמים שאינם “כבושים”, ותנאי חייהם קשים לאין ערוך משלנו, “הנכבשים”. ייתכן שבצד סיבות נוספות זאת הסיבה שהאינתיפאדה השלישית לא פרצה; הפלשתינים, שבוודאי קשה להם, למדו שהכל יחסי, גם סבלותיהם.
פורסם ב-ישראל היום 12.01.2018
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים