JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

המיליציות משמשות את ממשלת טורקיה הן לצורך דיכוי פנימי והן לצורך פעולות בחו”ל.

בעוד ממשל ביידן מתכונן לכניסתו לתפקיד, עיקר השיח על הגורמים המערערים את היציבות במזרח התיכון מתמקד בצדק באיראן. אלא שבחסות התוהו ובוהו ששורר באזור מאז אירועי “האביב הערבי” הופיע גורם בעייתי נוסף שאותו יש לבלום. זוהי טורקיה של הנשיא רֵגֵ’פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן, המאתגרת את שכנותיה ומנצלת לשם כך את מעמדה כמדינה גדולה וחשובה וגם כחברה בברית נאט”ו.

אין זה סוד שבמהלך העשור האחרון הפך בהדרגה שלטונו של ארדואן לשלטון ריכוזי יותר, ובמיוחד מאז ההפיכה הכושלת ב-2016, שהבליטה את הסלידה השוררת בין חלק ממרכיבי הצבא החילוני כלפי המשטר האסלאמיסטי. כדי לעקוף בעיה זו הקים ארדואן רשת של מיליציות פרטיות המאוישות על ידי לוחמים סוניים שייבֵא מסוריה. תפקידן של המיליציות הוא לקדם את תוכניתו הגדולה לבסס מחדש את השפעתה של טורקיה בשטח החופף לשטחה של האימפריה העות’מאנית לשעבר – משטחי הרשות הפלסטינית וסוריה ועד לקווקז.

גוף זה משמש את ממשלת טורקיה הן לצורך דיכוי פנימי והן לצורך פעולות בחו”ל. מכיוון שכך, יש לו השלכות הן על יציבותו של המזרח התיכון והן על עתיד הדמוקרטיה המקרטעת של טורקיה. בשני התחומים, השפעתו שלילית ביותר.

בחמש השנים האחרונות שיגרה טורקיה כוחות חמושים לצפון סוריה ולצפון עיראק, הציעה תמיכה לחמאס בעזה, התכתשה עם יוון וקפריסין, שכנותיה במזרח הים התיכון, וסיפקה תמיכה צבאית לבעלות בריתה בקטאר, באזרבייג’ן ובלוב, בדרך כלל במחיר של פילוג ואי-יציבות.

בכל הזירות האלו (פרט לתחרות הימית במזרח הים התיכון), הגוף המקביל שיצר ארדואן לצד כוחות הביטחון הרשמיים של המדינה משחק תפקיד מכריע.

תפקיד המיליציות הוא לספק לנשיא טורקיה מאגר גדול של כוח אדם זר, זמין, מאורגן, מאומן, העובד בשליחותו וניתן בקלות לפריסה, כך שישמש אותו ככלי להקרנת עוצמה תוך אפשרות להכחיש כל קשר אליו.

באמצעות הסתמכות על כוחות זרים אלה ארדואן מנסה למזער את הביקורת הציבורית מִבָּיִת נגד המערכות הצבאיות שהוא מנהל מחוץ למדינה. בעוד שהוא יכול להצדיק את גיוסם של כוחות צבא טורקיה ושליחתם למדינות שכנות כמו סוריה או עיראק – מסיבות של ביטחון המולדת – קשה לו יותר לשכנע את הציבור הטורקי להסכים לשליחת חיילים לזירה מרוחקת כמו לוב. כך יכול נשיא טורקיה לקצור הצלחות בלוב ובנגורנו קרבאך (המובלעת הארמנית באזרבייג’ן) כמעט ללא נפגעים טורקיים.

מדיניות החוץ של טורקיה משועבדת ליחסי הציבור של ארדואן. ניתן לראות בהקשר זה את הישגי הכטב”מים (כלי טיס בלתי מאוישים) “תוצרת טורקיה” בסוריה, בלוב ובקווקז, את כינונם של בסיסי צבא טורקיים ברחבי המזרח התיכון ואת פריסתם של כוחות צבא טורקיה (כמשקיפים) בנגורנו קרבאך. באמצעות צעדים אלה ארדואן מעביר מסר ברור לבוחריו: טורקיה, ממשיכתה של האימפריה העות’מאנית, נוטלת בחזרה את מקומה הראוי ככוח אזורי בעל השפעה בגבולותיה המסורתיים של האימפריה, וזו הסיבה שיריבותיה מנסות לערער את יציבותה. מדיניות חוץ “נאו-עות’מאנית” מסוג זה, השזורה דחפים אסלאמיסטיים, נובעת גם מדאגות מִבָּיִת. השותפוּת של ארדואן עם מפלגת התנועה הלאומית (MHP) דוחפת אותו באופן טבעי לעמדה קשוחה יותר כלפי התנועות הכורדיות PYD (המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה) ו-PKK (מפלגת הפועלים של כורדיסטן בטורקיה). באופן דומה, הברית הפוליטית עם הלאומנים מסבירה את תמיכתה הבלתי מותנית של טורקיה באזרים (קבוצה אתנית טורקית) נגד ארמניה.

אז מה הם מאפייניהן של המיליציות הטורקיות? בבסיסן מצויה מערכת היחסים שבין הנשיא ארדואן לקבוצה של קציני צבא טורקיים בכירים שהודחו מהצבא בשל תמיכתם במדיניות האסלאמיסטית, ולאחר מכן הוחזרו לפעילות בערוצים לא רשמיים. תת-אלוף (במיל’) עדנאן טאנריוורדי בן ה-76, שהתמנה לתפקיד היועץ של ארדואן לביטחון לאומי לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ב-2016, הוא דמות מרכזית במערכת ארגונית זו.

טאנריוורדי, קצין תותחנים לשעבר, יסד ב-2012 חברה פרטית לייעוץ ביטחוני בשם “סדאת” עם עוד 22 קצינים לשעבר שסולקו מהצבא בשל פעילות אסלאמיסטית. “סדאת”, חברת הייעוץ הביטחוני היחידה בבעלות פרטית בטורקיה, היא הגוף האחראי על ריכוז והתרחבות עסקי המלחמה הלא-סדירה של טורקיה באמצעות שליחים, ועל גיוסם והכשרתם של אסלאמיסטים כדי לשרת את האינטרסים של ארדואן.

טורקיה שואבת את כוח האדם למיליציות מתוך אחת האוכלוסיות הנואשות ביותר בעולם: פליטים סוריים שנאלצו לעזוב את ארצם או שחיים בפינה הקטנה והמכותרת שבשליטת טורקיה בצפון סוריה.

“סדאת”, בשיתוף פעולה עם הצבא הלאומי הסורי ((SNA שנמצא בשליטת טורקיה, אחראית לגיוסם ולאימונם של לוחמים שנשלפו מתוך אוכלוסייה זו ומתוך מיליציות אסלאמיסטיות צפון-סוריות קיימות. הצבא הלאומי הסורי, המכונה לעיתים גם “הצבא הסורי הטורקי החופשי” (TFSA), הוא תוצר של ניסיון טורקי להפוך כמה מיליציות של מורדים סוריים לכוח צבאי סדיר-למחצה. הכוח מונה כיום בין 80,000 ל-100,000 לוחמים.

לאחר גיוסם, הלוחמים הסורים מועברים לטורקיה דרך מעברי הגבול בקיליס ובאנטקיה, מקבלים אזרחות טורקית, ובשיתוף פעולה הדוק עם רשויות טורקיה מוטסים לחזיתות המלחמה השונות שבהן טורקיה זקוקה לשירותם. שם הם נפרסים בשטח כבשר-תותחים שניתן להכחיש כל קשר אליו.

“סדאת” לכדה את תשומת ליבו של הממסד הביטחוני הישראלי, ונראה שהיא גם הצינור שדרכו טורקיה מעבירה את תמיכתה לחמאס, התנועה האסלאמיסטית שתפסה את השלטון ברצועת עזה ב-2007, ושהוגדרה כארגון טרור הן בידי ארה”ב והן בידי האיחוד האירופי.

ב-2018 האשים שירות הביטחון הישראלי (השב”כ) את “סדאת” בהעברת כספים לחמאס. כוחות הביטחון הישראליים עצרו מרצה טורקי בשם ג’מיל טקלי. הוא הואשם בהלבנת הון, ומאוחר יותר גורש. תצלום של טקלי עם טאנריוורדי הופיע לאחר מכן בעיתון “מקור ראשון”. טקלי הודה במהלך חקירתו שטורקיה תורמת באופן פעיל לחיזוקה הצבאי של חמאס באמצעות “סדאת”. כפי שהתגלה, עובד של “סדאת” אפילו ארגן לבעלי תפקידים בחמאס ביקור בתערוכת נשק בטורקיה ב-2015, שבה הם הביעו עניין בכטב”מים.

גוף לא רשמי זה מסייע לארדואן לנהל גם דיכוי פנימי. “שומרי השכונות” (Bekçi), שחומשו לאחרונה ושניתן לראות בהם את גרסתו של ארדואן למשמרות המהפכה של איראן, אמורים לפעול כנגד כל איום פוטנציאלי ברחובות. גם אנשי המשמר הנשיאותי המיוחד של ארדואן (הידועים גם בשם Takviye, או “כוחות התגבורת”) נמנים עם לקוחותיה של “סדאת”.

ממשלת טורקיה שומרת גם על יחסים עם גופים צבאיים ישנים יותר, כמו ארגון “הזאבים האפורים” האולטרה-לאומני. גוף זה הוא אגף הנוער של מפלגת התנועה הלאומית (MHP), אחת משותפותיו של ארדואן לקואליציה. בצרפת היא הוצאה לאחרונה אל מחוץ לחוק, וישנן תוכניות להוציאה אל מחוץ לחוק גם בגרמניה.

פעילות זו היא מזיקה במיוחד על רקע חוסר השקט ששטף את המזרח התיכון בעשור האחרון. אחת התוצאות העיקריות שלו היא החלשתם הניכרת (ובמקרים מסוימים כמעט היעלמותם) של מוסדות המדינה הרשמיים. בסוריה, בלוב, בלבנון ובעיראק הוחלפו מוסדות אלה בתוהו ובוהו, פריקת עול ואנרכיה שבהם פועלות מיליציות שונות. תושבי המדינות האלו הם הקורבנות העיקריים. טורקיה, על אף היותה חברה בברית נאט”ו, מועמדת לחברות באיחוד האירופי ובעלת ברית לכאורה של ארה”ב, היא כיום אחד הגורמים העיקריים להימשכותו של מצב זה ולערעור היציבות האזורית.

מצב זה חייב לבוא לסיומו. מיליציות, ארגוני טרור וקיצוניות אסלאמיסטית – כולם יסודות שהמזרח התיכון חייב להשתחרר מהם כדי להשיג יציבות ושגשוג. הרשת הצבאית-למחצה שהקים ארדואן, בשותפות עם קציני הצבא האסלאמיסטיים של “סדאת” וג’יהאדיסטים מצפון סוריה, הם כיום אחד הגורמים המרכזיים המונעים אפשרות זו. הוצאתם אל מחוץ לחוק של “הזאבים האפורים” האולטרה-לאומניים בצרפת היא התחלה טובה. אך ממשלות המערב צריכות להעלות את העניין בצורה החלטית יותר מול אנקרה. חייבים לבלום את שליחיו של ארדואן.

***

מאמר זה מבוסס על מחקר שהוא פרי ראשון של הסכם שיתוף הפעולה בין מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון לבין מכון TRENDS באיחוד האמירויות הערביות. לקריאת המחקר המלא (באנגלית) לחצו כאן.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO / ZUMA Wire


תמונה: Kremlin.ru

Erdoğan has created a private military and paramilitary system. He deploys this apparatus for domestic and foreign operations without official oversight.

Published in Arab News (Saudi Arabia) 02.02.2021. A French version was published in L’Observateur du Maroc et l’Afrique (Morocco), 26.01.2021. The full-length study is here.

As the US Biden administration settles into office, most of the discourse about bad Middle Eastern actors is rightly focused on Iran. But under the cover of the mayhem that has engulfed the region since the so-called Arab Spring, another problematic actor has emerged that requires containment. This is President Recep Tayyip Erdogan’s Turkey, which poses a challenge to its neighbors that is compounded by the privileges and protections it enjoys as a member of NATO.

It is no secret that Erdogan’s rule has grown increasingly authoritarian over the past decade, and especially since the failed 2016 coup, which underscored the antipathy between the secular-rooted military and the Islamist-based regime. To circumvent that problem, Erdogan has quietly established a network of private militias manned entirely by fighters imported from Syria in a remarkably brazen and cynical move. Their role is to advance his grand plan of re-establishing influence over a region roughly overlapping the former Ottoman Empire — from the Palestinian territories to Syria and the Caucasus to as far away as Kashmir, according to some reports.

This structure is used both for internal repression and for off-the-grid adventures abroad by the Turkish government. As such, it has implications both for Middle East stability and for the future of Turkey’s struggling democracy. In both areas, its impact is strongly negative.

Over the last five years, Turkey has launched armed interventions into northern Syria and northern Iraq, offered support to the Hamas terror group among the Palestinians, tussled with its Greek and Cypriot neighbors in the eastern Mediterranean, and supplied military support to allies in Qatar, Azerbaijan and Libya, often at the cost of instability and disruption.

In all these arenas (with the exception of the naval contest in the eastern Mediterranean), the parallel structure created by Erdogan has played a vital role alongside the official state security forces. Its central function has been to provide the Turkish president with a large pool of available, organized, trained, easily deployed and easily disposable proxy foreign manpower as a tool of power projection, which can be used with a degree of plausible deniability.

By relying on these proxies, Erdogan seeks to minimize domestic public criticism of his extraterritorial military campaigns. While he could justify the mobilization of Turkish Armed Forces personnel to neighboring countries like Syria and Iraq — for homeland security reasons — it is more challenging for him to persuade the Turkish public to dispatch soldiers to a distant theater like Libya.

By taking such bold moves, Erdogan provides a clear message to his constituency: Turkey, the successor state of the Ottoman Empire, is resuming its rightful place as a regional power with influence in the empire’s traditional hinterland, and this is the reason why rivals are seeking to destabilize it. Such a neo-Ottoman foreign policy, which is intertwined with Islamist impulses, is also driven by domestic concerns. Erdogan’s partnership with the Nationalist Movement Party (MHP) naturally pushes him toward a harsher stance on the Kurdish PYD (the Democratic Union Party in Syria) and the PKK (the Kurdistan Workers’ Party in Turkey). Similarly, this nationalist-rooted political alliance explains Turkey’s unconditional support for the Azeris (a Turkic ethnic group) against Armenia.

So what are the components of this structure? At its core is the relationship between Erdogan and a group of senior Turkish military officers cashiered from the service for their support for Islamist politics, but subsequently brought back to activity through informal channels. The 76-year-old retired Brig. Gen. Adnan Tanriverdi, who was appointed national security adviser to Erdogan after the coup attempt of 2016, is a pivotal figure in this relationship.

Tanriverdi, an artillery officer by background, founded the SADAT private military consulting company in 2012 with 22 other former officers expelled from the army for Islamist activity. SADAT, the only privately owned defense consulting firm in Turkey, is the body centrally responsible for the Turkish state’s widening practice of irregular and proxy warfare, and its mobilizing of Islamist militants to serve Turkish state interests.

The pool of manpower that Turkey is exploiting is drawn entirely from one of the most desperate populations of all: Syrian refugees, who have been forced out of their country or are resident in the small and beleaguered Turkish-controlled corner of northern Syria. They are flown out to the various war fronts in which Ankara requires their engagement. They are then deployed as useful, disposable and deniable cannon fodder.

The Turkish government also maintains relations with older paramilitary formations such as the ultra-nationalist Grey Wolves organization. This body is the youth wing of the MHP. It was recently banned in France and plans are underway to ban it in Germany too.

This activity is especially nefarious when considered against the background of the unrest that has swept through the Middle East over the last decade. One of its key results has been the severe weakening (and in some cases the near-disappearance) of formal state structures. In Syria, Libya, Lebanon and Iraq, these have been replaced by a chaotic reality of militias, lawlessness, and anarchy. The people of these countries have been the main victims. Turkey, despite being a NATO member state, a candidate for EU membership and an ostensible ally of the US, is currently one of the main factors maintaining and destabilizing this situation.

This needs to end. Militias, terror groups and Islamist extremism are all elements that the Middle East must outgrow if it is to achieve stability and reconstruction. The paramilitary network established by Erdogan, in partnership with the Islamist military officers of SADAT and extremists from northern Syria, is one of the main factors preventing this possibility. The banning of the ultra-nationalist, violent, far-right Grey Wolves in France is a good start. But Western governments need to raise this matter in a more decisive manner with Ankara. Erdogan’s proxies must be contained.

Dr. Hay Eytan Cohen Yanarocak is an expert on contemporary Turkish politics and foreign policy, Turkish-Israeli relations, and the Kurds. Dr. Jonathan Spyer has traveled extensively in Syria, Iraq and the Kurdish areas and his books include “Days of the Fall: A Reporter’s Journey in the Syria and Iraq Wars” (Routledge, December 2017).

This op-ed is based on research initiated by the Jerusalem Institute for Strategy and Security (JISS) and Trends in the UAE, a first joint effort toward implementing the Abraham Accords between Israel and a number of key Arab nations. The authors are senior researchers at JISS.

Published in Arab News (Saudi Arabia) 02.02.2021. A French version was published in L’Observateur du Maroc et l’Afrique (Morocco), 26.01.2021. The full-length study is here.


JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.


Photo: Kremlin.ru

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך