המיליציות משמשות את ממשלת טורקיה הן לצורך דיכוי פנימי והן לצורך פעולות בחו”ל.
בעוד ממשל ביידן מתכונן לכניסתו לתפקיד, עיקר השיח על הגורמים המערערים את היציבות במזרח התיכון מתמקד בצדק באיראן. אלא שבחסות התוהו ובוהו ששורר באזור מאז אירועי “האביב הערבי” הופיע גורם בעייתי נוסף שאותו יש לבלום. זוהי טורקיה של הנשיא רֵגֵ’פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן, המאתגרת את שכנותיה ומנצלת לשם כך את מעמדה כמדינה גדולה וחשובה וגם כחברה בברית נאט”ו.
אין זה סוד שבמהלך העשור האחרון הפך בהדרגה שלטונו של ארדואן לשלטון ריכוזי יותר, ובמיוחד מאז ההפיכה הכושלת ב-2016, שהבליטה את הסלידה השוררת בין חלק ממרכיבי הצבא החילוני כלפי המשטר האסלאמיסטי. כדי לעקוף בעיה זו הקים ארדואן רשת של מיליציות פרטיות המאוישות על ידי לוחמים סוניים שייבֵא מסוריה. תפקידן של המיליציות הוא לקדם את תוכניתו הגדולה לבסס מחדש את השפעתה של טורקיה בשטח החופף לשטחה של האימפריה העות’מאנית לשעבר – משטחי הרשות הפלסטינית וסוריה ועד לקווקז.
גוף זה משמש את ממשלת טורקיה הן לצורך דיכוי פנימי והן לצורך פעולות בחו”ל. מכיוון שכך, יש לו השלכות הן על יציבותו של המזרח התיכון והן על עתיד הדמוקרטיה המקרטעת של טורקיה. בשני התחומים, השפעתו שלילית ביותר.
בחמש השנים האחרונות שיגרה טורקיה כוחות חמושים לצפון סוריה ולצפון עיראק, הציעה תמיכה לחמאס בעזה, התכתשה עם יוון וקפריסין, שכנותיה במזרח הים התיכון, וסיפקה תמיכה צבאית לבעלות בריתה בקטאר, באזרבייג’ן ובלוב, בדרך כלל במחיר של פילוג ואי-יציבות.
בכל הזירות האלו (פרט לתחרות הימית במזרח הים התיכון), הגוף המקביל שיצר ארדואן לצד כוחות הביטחון הרשמיים של המדינה משחק תפקיד מכריע.
תפקיד המיליציות הוא לספק לנשיא טורקיה מאגר גדול של כוח אדם זר, זמין, מאורגן, מאומן, העובד בשליחותו וניתן בקלות לפריסה, כך שישמש אותו ככלי להקרנת עוצמה תוך אפשרות להכחיש כל קשר אליו.
באמצעות הסתמכות על כוחות זרים אלה ארדואן מנסה למזער את הביקורת הציבורית מִבָּיִת נגד המערכות הצבאיות שהוא מנהל מחוץ למדינה. בעוד שהוא יכול להצדיק את גיוסם של כוחות צבא טורקיה ושליחתם למדינות שכנות כמו סוריה או עיראק – מסיבות של ביטחון המולדת – קשה לו יותר לשכנע את הציבור הטורקי להסכים לשליחת חיילים לזירה מרוחקת כמו לוב. כך יכול נשיא טורקיה לקצור הצלחות בלוב ובנגורנו קרבאך (המובלעת הארמנית באזרבייג’ן) כמעט ללא נפגעים טורקיים.
מדיניות החוץ של טורקיה משועבדת ליחסי הציבור של ארדואן. ניתן לראות בהקשר זה את הישגי הכטב”מים (כלי טיס בלתי מאוישים) “תוצרת טורקיה” בסוריה, בלוב ובקווקז, את כינונם של בסיסי צבא טורקיים ברחבי המזרח התיכון ואת פריסתם של כוחות צבא טורקיה (כמשקיפים) בנגורנו קרבאך. באמצעות צעדים אלה ארדואן מעביר מסר ברור לבוחריו: טורקיה, ממשיכתה של האימפריה העות’מאנית, נוטלת בחזרה את מקומה הראוי ככוח אזורי בעל השפעה בגבולותיה המסורתיים של האימפריה, וזו הסיבה שיריבותיה מנסות לערער את יציבותה. מדיניות חוץ “נאו-עות’מאנית” מסוג זה, השזורה דחפים אסלאמיסטיים, נובעת גם מדאגות מִבָּיִת. השותפוּת של ארדואן עם מפלגת התנועה הלאומית (MHP) דוחפת אותו באופן טבעי לעמדה קשוחה יותר כלפי התנועות הכורדיות PYD (המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה) ו-PKK (מפלגת הפועלים של כורדיסטן בטורקיה). באופן דומה, הברית הפוליטית עם הלאומנים מסבירה את תמיכתה הבלתי מותנית של טורקיה באזרים (קבוצה אתנית טורקית) נגד ארמניה.
אז מה הם מאפייניהן של המיליציות הטורקיות? בבסיסן מצויה מערכת היחסים שבין הנשיא ארדואן לקבוצה של קציני צבא טורקיים בכירים שהודחו מהצבא בשל תמיכתם במדיניות האסלאמיסטית, ולאחר מכן הוחזרו לפעילות בערוצים לא רשמיים. תת-אלוף (במיל’) עדנאן טאנריוורדי בן ה-76, שהתמנה לתפקיד היועץ של ארדואן לביטחון לאומי לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ב-2016, הוא דמות מרכזית במערכת ארגונית זו.
טאנריוורדי, קצין תותחנים לשעבר, יסד ב-2012 חברה פרטית לייעוץ ביטחוני בשם “סדאת” עם עוד 22 קצינים לשעבר שסולקו מהצבא בשל פעילות אסלאמיסטית. “סדאת”, חברת הייעוץ הביטחוני היחידה בבעלות פרטית בטורקיה, היא הגוף האחראי על ריכוז והתרחבות עסקי המלחמה הלא-סדירה של טורקיה באמצעות שליחים, ועל גיוסם והכשרתם של אסלאמיסטים כדי לשרת את האינטרסים של ארדואן.
טורקיה שואבת את כוח האדם למיליציות מתוך אחת האוכלוסיות הנואשות ביותר בעולם: פליטים סוריים שנאלצו לעזוב את ארצם או שחיים בפינה הקטנה והמכותרת שבשליטת טורקיה בצפון סוריה.
“סדאת”, בשיתוף פעולה עם הצבא הלאומי הסורי ((SNA שנמצא בשליטת טורקיה, אחראית לגיוסם ולאימונם של לוחמים שנשלפו מתוך אוכלוסייה זו ומתוך מיליציות אסלאמיסטיות צפון-סוריות קיימות. הצבא הלאומי הסורי, המכונה לעיתים גם “הצבא הסורי הטורקי החופשי” (TFSA), הוא תוצר של ניסיון טורקי להפוך כמה מיליציות של מורדים סוריים לכוח צבאי סדיר-למחצה. הכוח מונה כיום בין 80,000 ל-100,000 לוחמים.
לאחר גיוסם, הלוחמים הסורים מועברים לטורקיה דרך מעברי הגבול בקיליס ובאנטקיה, מקבלים אזרחות טורקית, ובשיתוף פעולה הדוק עם רשויות טורקיה מוטסים לחזיתות המלחמה השונות שבהן טורקיה זקוקה לשירותם. שם הם נפרסים בשטח כבשר-תותחים שניתן להכחיש כל קשר אליו.
“סדאת” לכדה את תשומת ליבו של הממסד הביטחוני הישראלי, ונראה שהיא גם הצינור שדרכו טורקיה מעבירה את תמיכתה לחמאס, התנועה האסלאמיסטית שתפסה את השלטון ברצועת עזה ב-2007, ושהוגדרה כארגון טרור הן בידי ארה”ב והן בידי האיחוד האירופי.
ב-2018 האשים שירות הביטחון הישראלי (השב”כ) את “סדאת” בהעברת כספים לחמאס. כוחות הביטחון הישראליים עצרו מרצה טורקי בשם ג’מיל טקלי. הוא הואשם בהלבנת הון, ומאוחר יותר גורש. תצלום של טקלי עם טאנריוורדי הופיע לאחר מכן בעיתון “מקור ראשון”. טקלי הודה במהלך חקירתו שטורקיה תורמת באופן פעיל לחיזוקה הצבאי של חמאס באמצעות “סדאת”. כפי שהתגלה, עובד של “סדאת” אפילו ארגן לבעלי תפקידים בחמאס ביקור בתערוכת נשק בטורקיה ב-2015, שבה הם הביעו עניין בכטב”מים.
גוף לא רשמי זה מסייע לארדואן לנהל גם דיכוי פנימי. “שומרי השכונות” (Bekçi), שחומשו לאחרונה ושניתן לראות בהם את גרסתו של ארדואן למשמרות המהפכה של איראן, אמורים לפעול כנגד כל איום פוטנציאלי ברחובות. גם אנשי המשמר הנשיאותי המיוחד של ארדואן (הידועים גם בשם Takviye, או “כוחות התגבורת”) נמנים עם לקוחותיה של “סדאת”.
ממשלת טורקיה שומרת גם על יחסים עם גופים צבאיים ישנים יותר, כמו ארגון “הזאבים האפורים” האולטרה-לאומני. גוף זה הוא אגף הנוער של מפלגת התנועה הלאומית (MHP), אחת משותפותיו של ארדואן לקואליציה. בצרפת היא הוצאה לאחרונה אל מחוץ לחוק, וישנן תוכניות להוציאה אל מחוץ לחוק גם בגרמניה.
פעילות זו היא מזיקה במיוחד על רקע חוסר השקט ששטף את המזרח התיכון בעשור האחרון. אחת התוצאות העיקריות שלו היא החלשתם הניכרת (ובמקרים מסוימים כמעט היעלמותם) של מוסדות המדינה הרשמיים. בסוריה, בלוב, בלבנון ובעיראק הוחלפו מוסדות אלה בתוהו ובוהו, פריקת עול ואנרכיה שבהם פועלות מיליציות שונות. תושבי המדינות האלו הם הקורבנות העיקריים. טורקיה, על אף היותה חברה בברית נאט”ו, מועמדת לחברות באיחוד האירופי ובעלת ברית לכאורה של ארה”ב, היא כיום אחד הגורמים העיקריים להימשכותו של מצב זה ולערעור היציבות האזורית.
מצב זה חייב לבוא לסיומו. מיליציות, ארגוני טרור וקיצוניות אסלאמיסטית – כולם יסודות שהמזרח התיכון חייב להשתחרר מהם כדי להשיג יציבות ושגשוג. הרשת הצבאית-למחצה שהקים ארדואן, בשותפות עם קציני הצבא האסלאמיסטיים של “סדאת” וג’יהאדיסטים מצפון סוריה, הם כיום אחד הגורמים המרכזיים המונעים אפשרות זו. הוצאתם אל מחוץ לחוק של “הזאבים האפורים” האולטרה-לאומניים בצרפת היא התחלה טובה. אך ממשלות המערב צריכות להעלות את העניין בצורה החלטית יותר מול אנקרה. חייבים לבלום את שליחיו של ארדואן.
***
מאמר זה מבוסס על מחקר שהוא פרי ראשון של הסכם שיתוף הפעולה בין מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון לבין מכון TRENDS באיחוד האמירויות הערביות. לקריאת המחקר המלא (באנגלית) לחצו כאן.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Kremlin.ru