מכון מחקר מכוון מדיניות בנושאי חוץ וביטחון למען ישראל בטוחה

האם צה”ל ותפישת הביטחון של ישראל הסתמכו יתר על המידה על חדשנות וטכנולוגיה על חשבון עקרונות צבאיים בסיסיים

התלונות על כך שצה"ל "מתהפנט" מטכנולוגיות חדשניות ומכניס אותן לשימוש על חשבון מקצוענות צבאית אינן חדשות. ההצטיידות בטכנולוגיות גבוהות בכלל, ובטכנולוגיות הגנתיות בפרט, הואשמה שוב ושוב בהסטת צה"ל מדרך הישר הצבאית. תלונות כאלה עלו וממשיכות לעלות בייחוד לגבי ההשקעות בטכנולוגיות של הגנה. המשותף לכל המבקרים הללו הוא העמימות שלהם לגבי האלטרנטיבות. האם ממשלות ישראל היו צריכות לחשוף את אזרחי המדינה לירי רקטות מעזה, להתרגל ללוויות המוניות של הרוגים בערי ישראל תוך כדי מלחמה התקפית בלתי פוסקת ותוך ויתור על הכלכלה ורווחת האזרחים?
Iron Dome

מבוא

כל מפלה צבאית ומדינית מביאה בעקבותיה נחשול של ביקורת עצמית בשאלה “במה כשלנו?”. כך היה בעבר בעקבות מלחמת יום כיפור וכך היה במפלות פחות מוחצות, כמו מלחמת לבנון השנייה. המפלה הקשה שהחמאס הנחיל לישראל בשבת השחורה של ה-7.10.2023 – מפלה בלתי נתפסת כמעט מגורם שנראה בעיני ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל, ולא פחות מכך על ידי דעת הקהל בישראל כגורם מטריד אך שולי – הביאה מייד בעקבותיה (ובצדק) נחשול ביקורת עצמית בעוצמה שלא חווינו עד כה.

בשעת כתיבת דברים אלה, המלחמה שהחמאס פתח בה באותה “שבת שחורה” רחוקה מסיום, וסביר שעדיין לא הגיעה לשיאה. תוצאותיה תעצבנה את מדינת ישראל בדורות הבאים מבחינה משטרית, מבחינה צבאית, מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית. בעת כתיבת דברים אלה, כשלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, אנו רחוקים מלהבין בפירוט המתחייב “במה כשלנו”, והביקורת העצמית מתפרסת מהטלת האשמה על מדיניותן ומהלכיהן של ממשלות נתניהו הנוכחית וקודמותיה, דרך הטלת אשמה על גורמי המודיעין, ועד להטלת אשמה על מדיניות בניין הכוח של צה”ל. מאמר זה, כנאמר בכותרתו, עוסק בסוגיה האחרונה, לאמור: האם בניין הכוח הסתמך יותר מדי על אמצעים טכנולוגיים במחיר של הזנחת המיומנות הצבאית הבסיסית של צה”ל?

ההגנה בגבול עזה

ככל שידוע לנו ממקורות גלויים, הגנת גבול רצועת עזה נשענה על שילוב של מכשול פיזי, אמצעי התראה ותקשורת עם מפקדות וכוחות בעומק המדינה. המכשול הפיזי הורכב משתי ערכות: האחת תת-קרקעית והאחרת על-קרקעית. הערכה התת-קרקעית הינה עמוקה וקשיחה וכוללת חיישנים שככל הנראה נועדו להבחין בסימנים האקוסטיים של חפירה תת-קרקעית. ערכה זו תוכננה בעקבות לקחי מבצע “צוק איתן” כדי לסכל את היכולת של החמאס להקים מערכת מנהרות חודרות לתוך שטח ישראל ולהחדיר דרכן יחידות קומנדו שתפשוטנה בשטחי עוטף עזה. הערכה העל-קרקעית הורכבה ממכשול קל יחסית, וממערכת תצפיות ועמדות ירי בצד הישראלי. נראה שמטרתה של הערכה העל-קרקעית הייתה לסכל חדירות המוניות של מפגינים לא חמושים, כפי שהיה בתקופת “צעדות השיבה”, ואולי גם לסכל חדירות על-קרקעיות של יחידות קומנדו חמושות.

נראה אם כן שאיום הייחוס שעמד בפני מתכנני הגנת גבול הרצועה היה חדירה תת או על-קרקעית של יחידות קומנדו של החמאס. סביר להניח שהאיום של פריצה קרקעית המונית מסונכרנת של כמה אלפי חמושים מאומנים היטב לא עמד בבסיס התכנון. נושא הגנת הגבולות היה אחד מהנושאים שהעסיקו את המטכ”ל בעשורים האחרונים. לפני שלוש שנים בדיוק, באוקטובר 2020, פרסם אלוף פיקוד הדרום דאז (והרמטכ”ל של היום) הרצי הלוי מאמר בשם “הגנה רב-ממדית” שבו הוא כתב, בין השאר:

“האויבים שלנו היום, בדגש על חמאס וחזבאללה, מתכננים מהלכים התקפיים־קרקעיים לתוך שטחנו. אין אלה מהלכים להחזקת שטח למשך ארוך, אלא מהלכים שתכליתם להסב נזק, לשבות שבויים ויותר מכך, לייצר אפקט תודעתי קשה בקרב הציבור הישראלי ולהדהד תקשורתית שקרה משהו שטרם היה כמוהו. טרור מטרתו להפחיד, הוא אינו שואף לנצח במובן הקלאסי של המילה ובמקרה זה, יצירת חוסר שליטה של מדינה בטריטוריה שבה היא מתקיימת, זריעת פחד וחוסר יציבות –זהו הישגו”.[1]

אף על פי שהאלוף הרצי הלוי ציין הן את החיזבאללה והן את החמאס כאיום כזה, סביר להניח שבזמן שהדברים נכתבו היה אלוף הלוי עדיין תחת הרושם של גילוי מנהרות החיזבאללה כשנה לפני כן. יתרה מכך: בעוד שמנהיג החיזבאללה התבטא פעמים מספר בנושא ואמר שאחד מיעדיו, במלחמה הבאה, יהיה “כיבוש הגליל”, מנהיגות החמאס לא איימה לכבוש חלקים מישראל (לפחות לא בקול רם). סביר אם כן שהאלוף הרצי הלוי כיוון את דבריו בעיקר לסכנות מצד חיזבאללה.

מחד גיסא, דבריו של האלוף הלוי מעוררים השתאות בנבואיות שלהם, משל כאילו מפקד הצי האמריקאי היה מנבא את מתקפת פרל הרבור שלוש שנים לפני שהיא אירעה. מאידך גיסא, מן הראוי לשים לב למה שהאלוף לא אמר: כיצד תבוצע מתקפה כזו: ממנהרות? מפני השטח? מהאוויר? אין לדעת, אך סביר להניח שאיום הייחוס שעמד לפני עיניו במודע או שלא במודע הניח פלישה דרך מנהרות, פשוט מפני שהאויב – הן החמאס והן החיזבאללה – השקיע מאמץ רב בהכנת מנהרות במספרים ובממדים שיאפשרו פלישה של כוחות משמעותיים לישראל. נראה שלמרות הניתוח המבריק והכושר הנבואי, צמרת צה”ל לא השכילה לצעוד עוד צעד ולנתח את הדרך שבה יוכלו החמאס והחיזבאללה להגשים את חזון כיבוש השטח בישראל.

תוכנית ההתקפה של חמאס

הרעיון המכונן של מבצע “מבול אל אקסא” היה פריצה המונית על פני השטח של כשלוש חטיבות של ה”נוחבא”, יחידות העילית של החמאס. התוכנית הסתמכה על שילוב של הונאה אסטרטגית והפתעות הן במישור האסטרטגי והן במישור הטקטי, שעיקריהן היו:

    א. הונאה אסטרטגית: עידוד ההנהגה הצבאית והאזרחית של ישראל להאמין שהחמאס “התברגן”, ואחרי שלא השיג הישגים של ממש בסבבי ההסלמה שלו (כמו ב”שומר החומות”) או במהלכים ה”אזרחיים” שלו (כמו מצעדי השיבה) הוא מסתפק בשליטה על רצועת עזה ובעידוד של פעולות נגד ישראל ביהודה ושומרון. כל מאחז עיניים יודע שהדרך לרמות את הקורבן היא לומר לו את מה שהוא רוצה לשמוע. להנהגה הצבאית והאזרחית של ישראל – ולא פחות מכך לתקשורת, כולל התקשורת הביקורתית ביותר נגד הממשלה הנוכחית – היה נוח להאמין בכך. אי ההשתתפות של החמאס בשני סבבי ההסלמה האחרונים נגד הג’יהאד האסלאמי היו כביכול “הוכחה” להתמתנות של החמאס. החמאס שידר התמתנות. מדינת ישראל כולה – קשה לי לחשוב על יוצא מהכלל בהקשר הזה – התפתתה לקנות את הסיפור הזה, מכיוון שהיה לה נוח להאמין בכך.

    ב. הפתעה אסטרטגית: החמאס הצליח לשמור על חשאיות המהלך שלו ממש עד הדקה האחרונה הן על ידי מניעת זליגת מידע והן על ידי הסוואת ההכנות הגלויות בשטח כתרגילים או כהכנות לחידוש “מצעדי שיבה”.

    ג. הפתעה טקטית: סביר שמערכות התצפית שצה”ל הציב בגבול עזה יכלו להתריע בקלות על תנועות חשודות בעומק השטח העזתי. אילו הייתה התנועה של יחידות ה”נוחבא” מתגלה עמוק בתוך שטח עזה, ייתכן שצה”ל היה מקבל התראה מספקת כדי לעבור לעירנות ולסכל לפחות את חלקה של המתקפה. כדי להבטיח זמן קצר ככל האפשר בין גילוי תנועה הכוח הפולש לבין התראה, השתמש החמס במנהרות שהגיעו עד לקרבת הגדר (מבלי לחצות אותה) – כך שגם במקרה של גילוי, לא נותר לצה”ל זמן לכל התארגנות הגנתית. לא פחות חשוב מכך, החמאס שיתק את מערכות הגילוי, הירי האוטומטי והתקשורת שהיו על הגבול עצמו בעזרת רחפנים מסחריים שהטילו מטעני נפץ.

    יש לתת לאויב את הציון המגיע לו: תוכנית זו הייתה מבריקה בכך שהיא מינפה את החולשה המובנית של ישראל כ”כוח מרוצה” (satisfied power)[2] שהתבטא ברצון לפרש את המציאות בצורה הנוחה לו – שאיפה לראות מציאות כזו שמתאימה ל”אזור הנוחות” ושאינה מחייבת שינויים. שאיפה זו, מעין היפנוזה עצמית, הייתה משותפת לציבור, לממשלה ולצה”ל. התוכנית של החמאס הבריקה לא פחות מכך הן בשמירת החשאיות שלה עד הרגע האחרון והן בהפתעה הטקטית של קיצור משך החשיפה של הכוחות הפושטים לתצפיות של צה”ל.

    עם זאת, מבין שלושת המרכיבים של התוכנית, עמוד התווך היה השמירה על חשאיות המבצע ממש עד הרגע האחרון. הכוח הצבאי של החמאס שפרץ לישראל ב”שבת השחורה” לא היה כוח משוריין, והיה פגיע לירי מנשק קל, לא כל שכן מארטילריה ומאש מהאוויר. הדעת נותנת שאילו הייתה התוכנית מתגלה מבעוד מועד – נניח ימים מספר מראש – היה כוח מתאים של צה”ל ממתין במארב אש לכוחות ה”נוחבה” ומשמיד אותם במהירות. יצוין שביישובים שבהם הצליחו כיתות הכוננות להתארגן בזמן ולהשיב מלחמה הם הקטינו את מספר האבדות, ואפילו הצליחו להניס את הכוחות התוקפים.[3] בחוכמה שלאחר מעשה, יש להניח שאילו הייתה מתקבלת התראה אפילו של שעות ספורות, היה ניתן לפרוס את כיתות הכוננות בצורה מיטבית ובכך להקהות במידת מה את עוקצה של מתקפת החמאס.

    היכן הכישלון הישראלי

    הכישלון של ישראל היה אם כך בראש ובראשונה כישלון מודיעיני. אילו היה מתקבל מידע מודיעיני אפילו כמה ימים מראש, סביר שהן ההונאה האסטרטגית והן ההפתעה הטקטית היו יורדות לטמיון מבחינת האויב. במאמר שפורסם לאחרונה אמר מי שהיה ראש השב”כ בשעתו, האלוף במיל. עמי איילון, כך:

    “אני חושב שכל גופי המודיעין כשלו. אני מעריך שמקורות היומינט (מודיעין אנושי) לא סיפקו את הסחורה. כנראה שלא היינו מספיק עמוק בתוך הזרוע הצבאית של החמאס, במקומות שהיינו צריכים להיות בהם, כדי להבין מה קורה. ולגבי הסיגינט (מודיעין אותות) – שזה האינטרנט, טלפונים וכל מה שעובר ברשת – צריך לומר שאת החבר’ה האלה אנחנו חייבים בהיבט המקצועי להעריך, קודם כול את היכולת שלהם לשמור סוד”.

    “צריך להבין שאת כל הדברים הנקודתיים ידענו. דיברנו על תסריט של פשיטות על קיבוצים ולקיחת שבויים. דיברנו על כל תסריט באופן בודד, אבל לא ראינו את התמונה הכוללת. לא היינו מודעים לתכנון ובטח לא הבנו את העיתוי, מאחר שהם כנראה עשו זאת ללא שום שימוש בסיגנלים אלקטרוניים. הייתה הפתעה”.[4]

    האם הכישלון של השבת השחורה נבע מכך שצה”ל סמך יותר מדי על חדשנות טכנולוגית על חשבון עקרונות צבאיים בסיסיים? מהניתוח שלמעלה נראה שבאופן כללי, הכשל לא נבע מהסתמכות יתר על חדשנות טכנולוגית. לא הטכנולוגיה של המכשול הפיזי ולא הטכנולוגיות של תצפית וירי מכוון מרחוק היו הגורמים של המפלה, אלא הכישלון הבלתי נתפס כמעט של המודיעין. הטכנולוגיות של המכשולים הפיזיים בגבול עזה נועדו להגן מפני פשיטות נקודתיות של חוליות קומנדו. הם כשלו מול איום שונה מאוד שלא נחזה מראש – ובאשמתנו. מה שנכשל אצלנו היה הדמיון היצירתי וכושר החיזוי. נעז ונניח שגם אילו היה האיום של פריצה המונית נחזה מראש, המענה לכך לא היה בעיבוי המכשול הפיזי או בשכלולו הטכנולוגי, אלא בתגבור הגבול על ידי כוחות צבא, בהנחה של התראה מספקת מראש. הכישלון אם כך היה כפול: ראשית כשל בניבוי אופן הביצוע של המהלכים ההתקפיים-קרקעיים שעליהם דיבר האלוף הרצי הלוי, ושנית כשל מודיעיני ממדרגה ראשונה, שעליו דיבר האלוף במיל. עמי איילון. אם יש פה אלמנט של כשל בהסתמכות על טכנולוגיה, הוא נוגע לכך שהמודיעין הסתמך לחלוטין על סיגינט (מודיעין אותות) ולא העלה בדעתו שהחמאס (ולא רק החמאס) מסוגל לתכנן במשך שנתיים, להצטייד, להתארגן ולצאת למבצע צבאי רחב היקף ללא שימוש בסיגנלים אלקטרוניים. סביר שצה”ל, שבנוי כולו על תקשורת אלקטרונית, איננו מסוגל לכך, והוא השליך את מגבלותיו הוא על האויב.

    באשר לחלק השני של השאלה – האם צה”ל הזניח עקרונות צבאיים בסיסיים – נראה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. צה”ל – או לפחות הכוחות היבשתיים שלו – לא הצטיין מעולם במשמעת ובדייקנות, וכל מי שחווה שירות מילואים מכיר זאת היטב מניסיונו האישי. לכך יש להוסיף את ביקורתו הנוקבת של האלוף במילואים יצחק בריק, שתיאר פעמים מספר בהרחבה את שרשרת הפעולות השגויות בהכנת מחסני החירום של צה”ל. עם זאת, בשלב זה ועד שהדברים יתבררו לאשורם בוועדת חקירה בלתי תלויה, קשה לזהות, מתוך כל העקרונות הצבאיים הבסיסיים שהופרו עוד מקדמת דנא עקב ההידרדרות ארוכת השנים של צה”ל מצבא למיליציה (לפחות בדרגי השדה), את אותו עיקרון צבאי ספציפי שעמד בבסיס המחדל של “השבת השחורה”. סביר להניח שאם וכאשר תתבצע חקירה יסודית של הנסיבות למחדל, ניתן יהיה לזהות ביתר דיוק את העקרונות הצבאיים שנזנחו או שהופרו. עד שהדברים ילובנו ניתן לומר בהכללה שאחד העקרונות הצבאיים היסודיים שהופרו היה שאסור לזלזל באויב.

    התלונות על כך שצה”ל “מתהפנט” מטכנולוגיות חדשניות ומכניס אותן לשימוש על חשבון מקצוענות צבאית אינן חדשות. ההשגות על “השתעבדות למסכי הפלסמה” נפוצו עוד במהלך מלחמת לבנון השנייה. ההצטיידות בטכנולוגיות גבוהות בכלל, ובטכנולוגיות הגנתיות בפרט, הואשמה שוב ושוב בהסטת צה”ל מדרך הישר הצבאית. תלונות כאלה עלו וממשיכות לעלות בייחוד לגבי ההשקעות בטכנולוגיות של הגנה. לדעת רבים, העיסוק בהגנה – ועצם הצלחתה של ההגנה עד למחדל של “השבת השחורה”[5] – עמעמו את רוח הלחימה של צה”ל ושחררו את הדרג המדיני מלמצוא “פתרון אמיתי” לאיום מעזה. “בחסות הביטחון שהעניקה לו כיפת ברזל הדרג המדיני… ניער מעליו כל דחיפות לקבוע מדיניות מול עזה על בסיס מחויבויות להסדרים ארוכי טווח”, קובע כתבו הצבאי של אחד העיתונים החשובים בישראל;[6] “התמכרנו לא רק לכיפת ברזל, אלא לכל מדיניות ההגנה – ממש כמו שמקימים גדר ומצלמות וטכנולוגיה עילית”, התבטאה לאחרונה מהנדסת מצוות הפיתוח של “כיפת ברזל”.[7] “בחסות כיפת ברזל, מדינת ישראל איבדה את הרצון לנצח”, קבע פרשן מדיני ידוע עוד לפני כמה חודשים, בעקבות מבצע “מגן וחץ”.[8] המשותף לכל המבקרים הללו הוא העמימות שלהם לגבי האלטרנטיבות. האם היה קיים בעבר או האם יש בהווה “פתרון אמיתי” לאיום מעזה? האם ניתן היה להגיע עם החמאס “להסדרים ארוכי טווח”? האם ממשלות ישראל היו צריכות לחשוף את אזרחי המדינה לירי רקטות מעזה, להתרגל ללוויות המוניות של הרוגים בערי ישראל תוך כדי מלחמה התקפית בלתי פוסקת ותוך ויתור על הכלכלה ורווחת האזרחים?

    הטכנולוגיה מעצבת את שדה הקרב ומנצחת במלחמות. כך היה מקדמת דנא מאז המצאת הקשת והחץ, אבק השרפה, המכ”מ והנשק הגרעיני. צבא שמקדש טכנולוגיות קיימות על פני טכנולוגיות ואמצעי לחימה מתקדמים משול לפרשים הפולנים שניסו להתמודד (כך אומרת האגדה) נגד אוגדות השריון הגרמניות. אין ספק שקליטתן של טכנולוגיות חדשות בכל צבא שהוא מלווה בכאבי לידה, בצורך להסתגל לשיטות לחימה חדשות ובצורך להוציא לגמלאות אמצעי לחימה ושיטות לחימה שהיו יעילות בעבר. שינוי גדול כזה קשה במיוחד לוותיקי המערכת, שעמדו בראש צבאות מנצחים לפני עשרות שנים. היעלה על הדעת שצה”ל של היום ימשיך להפעיל טנקי שרמן, פאטון וצנטוריון מתקופת מלחמת ששת הימים? האם מכשירי קשר פרימיטיביים מאותה תקופה היו יכולים להיות יעילים כמו מערכת “צייד” של היום?

    השאלה שבפתח מאמר זה: “האם צה”ל ותפיסת הביטחון של ישראל הסתמכו יתר על המידה על חדשנות וטכנולוגיה על חשבון עקרונות צבאיים בסיסיים” היא שאלה מכשילה, מהסוג של “האם הפסקת להתעלל בבני ביתך”. אין כל סתירה בין הסתמכות על חדשנות וטכנולוגיה לבין שמירה על עקרונות צבאיים בסיסיים. משמעת, סדר ארגוני, חיילות בסיסית, דרגי פיקוד מיומנים ומאומנים, יוזמה, דמיון יוצר ואי זלזול באויב אינם קשורים לטכנולוגיה כל שהיא, והם ערכים שמקדמת דנא אין לכוח צבאי אפשרות לתפקד בלעדיהם בכל תקופה. הניצחון, בסופו של דבר, תלוי ברוח האדם – וכך גם המפלה.


    [1] אלוף הרצי לוי, “הגנה רב ממדית” בין הקטבים, כתב העת של צה”ל לאמנות המערכה, https://www.idf.il/media/kslnejkn/%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%94-%D7%A8%D7%91-%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%AA.pdf

    תודתי לאמיר אורן שציטט את הפסקה הזו במאמרו “לא לבריק היה צריך הרצי הלוי להקשיב, אלא לעצמו של 2020” הארץ 26.10.2023.

    [2] בתורת היחסים הבינלאומיים מקובל המושג של “כוחות מרוצים” ו”כוחות לא מרוצים” בעקבות מלחמות. המנצחים הופכים ל”כוחות מרוצים” שנוח להם בסדר החדש שקם בעקבות המלחמה, בעוד ש”הכוחות הלא מרוצים” מורדים בסדר החדש ועושים ככל יכולתם לערער אותו. “הכוחות המרוצים” שבעי רצון מהסטאטוס קוו החדש, נוקטים מדיניות שמרנית ונוטים שלא לנקוט פעולה כאשר “הכוחות הלא מרוצים” מערערים את הסטאטוס קוו. דוגמה מצוינת לכך היא אדישות המעצמות המנצחות של מלחה”ע הראשונה (בריטניה וצרפת) לצעדיו של היטלר במהלך שנועד לערער את הסכם ורסאי, וההימנעות מפעולה כאשר פלש לאזור הריין ולאחר מכן לאיחוד עם אוסטריה.

    [3] הסיפור של גבורת כיתות הכוננות עוד ינותח ויסוקר בעתיד. בשלב זה, ראה “המחבלים הסתערו, חברי כיתות הכוננות נלחמו על הבית, כל הקרבות ההרואים” YNET 12.10.2023 https://www.ynet.co.il/news/article/yokra13627562

    [4] ויטמן, א. ראש השב”כ לשעבר חושף: “התרענו לאורך כל הדרך בפני הדרג המדיני” גלובס, 27.10.2023 https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001460912

    [5] גם לדעת מבקרים חריפים של ההסתמכות על טכנולוגיה גבוהה, “כיפת ברזל” הקהתה את עוקצו של הנשק הרקטי של החמאס, והמכשול התת-קרקעי מנע מבצע של התקפה המונית דרך מנהרות חודרות.

    [6] אזולאי, י. רובוטים במקום שכל ועוז רוח, גלובס 12.10.2023 https://www.calcalist.co.il/local_news/article/ryhokd4za

    [7] ארץ, ע. המהנדסת מצוות הפיתוח של כיפת ברזל מסבירה – למה צריך לשמוח כששומעים בום גדול, גלובס 26.10.2023 https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001460985

    [8] ליבסקינד, ק. בחסות כיפת ברזל מדינת ישראל איבדה את הרצון לנצח, מעריב 25.5.2023 https://www.maariv.co.il/journalists/Article-1008044



    סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר



    תמונה: IMAGO / Sipa USA

    Picture of ד"ר עוזי רובין

    ד"ר עוזי רובין

    ד"ר רובין הוא המומחה הישראלי הבולט לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים. הוא היה המייסד של מנהלת ההגנה בפני טילים במשרד הביטחון (מנהלת "חומה") ועמד בראשה מ 1991 עד 1999. בתפקיד זה הוא היה אחראי לפיתוח וייצור מערכת ההגנה בפני טילים הראשונה של ישראל – מערכת ה"חץ". בהמשך כיהן כמנהל בכיר בתחום תפוצת טילים וטכנולוגיה במועצה לביטחון לאומי (1999-2001), וניהל מספר תכניות לפיתוח מערכות נשק בתעשייה האווירית ובמשרד הביטחון. הוא זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל (1996 ו- 2003). לד"ר רובין הוענק גם פרס הסוכנות האמריקנית להגנה מפני טילים על שם דיוויד ישראל (2000). ד"ר רובין היה חוקר אורח במרכז סטנפורד לביטחון בינלאומי ולבקרת נשק, שם ניהל מחקר על תפוצת טילים בליסטיים בעולם השלישי.

    פרסומים אחרונים

    ההתחברות ללא תנאי אל המפלגות החרדיות היא פוגעת בביטחון הלאומי ותעלה לימין באובדן השלטון....
    מאז 2002 אנחנו עדים שוב ושוב ביהודה ושומרון, וביתר שאת מ-2005 כשישראל נסוגה מעזה, עד כמה מדיניות התקפית מוכיחה את עצמה ועד כמה אנחנו משלמים...
    עבור ישראל, החותרת לשים קץ לכוחו הצבאי והשלטוני של חמאס, לשחרור חטופיה ולהסרת איום עתידי מצד עזה, אין פתרון קל לשאלת השלטון ברצועה ביום שאחרי...

    בהרשמה אתה מסכים להסכם המשתמש שלנו (כולל הוראות הוויתור על תובענה ייצוגית ובוררות), למדיניות הפרטיות ולהצהרת העוגיות שלנו ולקבלת דוא”ל שיווקי וחשבון מ-jiss. אתה יכול לבטל את המנוי בכל עת.

    הירשם לאיגרת המידע

    לקבלת ניתוח ופרשנות עדכניים.

    כבר נרשמתם לניוזלטר שלנו?

    הצטרפו למעל 8,000 מנויים שמקבלים ישירות למייל את מיטב המאמרים לפני כולם