המצב הנוכחי בלבנון הוא הגרוע ביותר מבחינתה של ישראל: חופש פעולה מלא לחיזבאללה, במדינה שחדלה זה מכבר לתפקד. מכאן האינטרס להתייצב לצד המהלך, שבו החלה צרפת, לשינוי יסודי בסדר הפוליטי, הנשען מאז עצמאות לבנון על מבנה עדתי. החלופות – המשך הקריסה למצב תוהו ובוהו ו/או מעורבות תורכית גוברת – מסוכנות יותר לישראל, בראייה ארוכת הטווח.
לאחר שנה של קיפאון אסטרטגי בסוריה, ניתן לקבוע כי הגברת הלחצים הכלכליים על המשטר הסורי לא השיגה את מטרתה ולא השפיעה על עומק הקשרים בין דמשק לטהראן. בדיאלוג עם הצוות החדש בוושינגטון ניתן לנסות לעצב במשותף מדיניות שתנותב ליעדים מציאותיים יותר. מדיניות ישראל צריכה להציג שילוב מושכל בין הרחבת המאמץ הצבאי נגד איראן לבין תמיכה (שקטה) בגמישות אמריקנית ומדינות המפרץ מול המשטר הסורי והנוכחות הרוסית. מטרתה של גמישות זו, בדגש על הקלות מבוקרות בסנקציות, היא לרופף את תלותו של אסד בסיוע איראני, ולהעמיק את ניגודי האינטרסים בין מוסקבה וטהראן בזירה זו.
התחזיות הקודרות לגבי עתידה של לבנון מבוססות על מגמות יסוד שלא ניתן לתקנן: מערכת שלטונית רקובה ומושחתת, ודומיננטיות חיזבאללה במדינה. בנסיבות אלה, חלופה אפשרית למדיניות הישראלית הנוכחית היא דווקא לשוב ולחזק את תפקידו של הפטרון הסורי, שהתערער מאוד מאז 2005. בניגוד למשטר האיראני, יש לאסד אינטרס במניעת עימות כולל "ביום פקודה" ובהפעלת מנגנוני ריסון.
ישראל צריכה ליישם רטוריקה ומדיניות אופרטיבית ממוקדת מול האיומים האסטרטגיים הניצבים מולה בגלל הנוכחות האיראנית בסוריה.
לישראל אינטרס מובהק שאזור צפון-מערב סוריה יחזור לשליטתו של הממשל המרכזי בדמשק. התקדמות בהיבט הזה, בנוסף ליצירת התנאים לשיפור המצב הכלכלי בסוריה, עשויים לחזק את המנוף הישראלי במערכה נגד התבססותה הצבאית של איראן.
על ישראל, כלקח מהעבר, להתמקד במשמעויות האסטרטגיות העלולות לנבוע מהמשך ההידרדרות הכלכלית בלבנון, בדגש על מצב העדה השיעית.
