מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

פרופ' אפרים ענבר

פרופ' אפרים ענבר

נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

השלום עם מצרים הביא הרבה שנות שקט, אך עיון מפוכח בנעשה במזרח התיכון מעלה שאלות חשובות באשר לעתידו.

בימים אלו מציינים בארץ 40 שנה לביקורו ההסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת לירושלים שבעקבותיו נחתם חוזה שלום בין שתי המדינות. הסכם השלום עם מצרים, המדינה הגדולה והחזקה בעולם הערבי, שינה את הדינמיקה של הסכסוך הישראלי-ערבי.

סאדאת שבר את הטאבו הערבי נגד יחסי שכנות טובה עם מדינת היהודים ונפתחה הדרך להסכמים נוספים. הוצאת מצרים ממעגל המלחמה מונעת אפשרות למלחמה נגד ישראל בשתי חזיתות, מזרח ומערב, וחוסכת כסף רב למערכת הביטחון. המחיר שישראל שלמה, נסיגה מכל סיני ועקירת ישובים, היה כבד, אבל בראיה לאחור אפשר לטעון שזה היה כדאי כי הארץ שקטה ארבעים שנה.

חוזה השלום עמד במבחנים לא פשוטים לאורך השנים. האירועים שאתגרו את החוזה הם: תקיפת הכור העיראקי ב-1981 , מלימת לבנון השניה שהחלה ב-1982, ההתקוממות הפלסטינית מ-1987, המאבק הישראלי במסע הטרור הפלסטיני מאז שנת 2000 . אפילו השלטון של האחים המוסלמים במצרים (2012-2013) לא ביטל את חוזה השלום.

עם זאת, חוזה השלום לא מומש במלואו על ידי המצרים והכמיהה ל"נורמאליזציה" לא נענתה. הסיבה העיקרית לכך היא קיומם של חסמים תרבותיים ודתיים מושרשים בעולם הערבי בנושא יחסים עם המדינה היהודית שנתפסת כגוף זר במרחב. בהעדר שינוי משמעותי במערכות החינוך של המדינות מסביבנו היחס ליהודים לא ישתנה והציפיות להגיע ליחסים נוסח ארה"ב-קנדה עם מדינות ערב הם חלומות באספמיה. הבנה זאת צריכה להשפיע על המחיר שישראל מוכנה לשלם עבור הצעות שלום מגורמים ערבים.

מלחמות פורצות תוך כדי הסכמי שלום

יתר על כן, אין להסיק מעמידותו של חוזה השלום עם מצרים עד היום שמצב זה ימשך. ההיסטוריה מלמדת שבדרך כלל מלחמות פורצות תוך הפרת הסכמי השלום.

השרידות של חוזה השלום עם מצרים איננה נצחית ולא יכולה להתקיים בכל תנאי. יש לזכור שהשינוי בעמדת מצרים כלפי ישראל נבע גם מהתרחקותה מברית המועצות ומהתקרבותה אל ארצות הברית. המצרים הבינו שרק לארצות הברית יכולת השפעה על ישראל בנושא החזרת סיני להמצרים, אך האורינטציה הפרו-אמריקנית במדינות החוץ של מצרים אינה דבר קבוע. מעמדה הבינלאומי של ארה"ב בעולם נמצא בתהליך של כרסום. כמו כן, ארצות הברית של אובמה, וגם של הנשיא טראמפ מתנתקת מהמזה"ת. במקביל, נוכחותה של רוסיה מתחזקת באזור ונראה שמצרים מגיבה למציאות החדשה. היא קונה נשק מרוסיה וגם רכשה שני כורי אנרגיה גרעיניים מתוצרת רוסיה אשר יוצרים תלות רבת שנים.

גם הממד האזורי המאופין על ידי עליית כוחה של איראן מדאיג. למדינות באזור אשר מרגישות את העדר הנכונות האמריקנית לעמוד מול איראן יש שתי אפשרויות – להתאגד בברית נגד איראן או להתקרב אליה, כפי שעושות תורכיה וקטאר. מצרים נתפסת כחברה במחנה הסוני המתון הפועל להכלת ההשפעה האיראנית והיא גם זקוקה לסיוע כלכלי נדיב מסעודיה מדינות המפרץ. עם זאת, מצרים תמכה באסד, בעל הברית של איראן בסוריה. אם מדינות אזור המפרץ הפרסי לא יעמדו בלחץ האיראני יתכן שגם מצרים תהפוך עורה תמורת סיוע כלכלי מאיראן. שינוי כזה יחסל את חוזה השלום עם ישראל.

לבסוף, ההתעצמות הצבאית המצרית ביבשה, בים ובאוויר ראויה לתשומת לב. בניית תשתיות צבאיות מקהיר מזרחה מוסיפה לחידה הטמונה בהתעצמות המצרית. גם פרוז סיני שהיה היסוד החשוב ביציבות השלום בין שתי המדינות אינו נשמר בגלל ההסכמה ישראלית לתגבור כוחות גדול בסיני שנועד לאפשר לצבא המצרי להלחם בגורמים אסלאמים קיצונים.

אמנם לא צפוי עמות צבאי ישראלי-מצרי בקרוב, אבל מתהווים תנאים המקלים על מצרים לפתוח בפעולות איבה. צריך לעשות הכל כדי לשמר את השלום עם מצרים, אך אין אנו פטורים מלחשוב על תרחישים מעוררי דאגה.

 

פורסם באתר מידה, 29.11.2017


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: מעבר הגבול בטאבה. קרדיט: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *