מבצע "עלות השחר" השיג את מטרותיו הצבאיות והמדיניות, אך בד בבד חשף גם את המירוץ הצמוד שבין הגידול ביכולות הרקטיות של הארגונים הפלסטיניים בעזה לבין שיפורי היכולת של כיפת ברזל. בשלב זה לא ברור מי ינצח במירוץ, ויש להיערך למצב שבו ההגנה תתקשה להכיל את ההתקפה.

החלטתה של ישראל לצאת למבצע צבאי ברצועת-עזה רק בשל איומים לפגיעה נגדה, העבירה מסר מרתיע לג'יהאד האסלאמי, לחמאס ואף לחיזבאללה בלבנון. המבצע פגע באופן משמעותי ביכולות הארגוניות והצבאיות של הג'יהאד האסלאמי, אך ישראל הייתה צריכה להאריכו על-מנת לפגוע באופן נרחב יותר בתשתיות הצבאיות של הארגון ברצועת-עזה.

לשימוש בגורמי פשיעה לצורכי מימוש אינטרסים ביטחוניים ומדיניים יש גם חסרונות. כך, הפעילים שאיראן משתמשת בהם הם לרוב לא מיומנים ולא מאומנים מספיק להוציא אל הפועל משימות מבצעיות מורכבות המאופיינות כמבצעי מודיעין חשאיים. מרבית המקרים שדווח עליהם מסתיימים בסיכול ובמעצרים, והמטרות של איראן אינן ממומשות.

אובדן האמון הפלסטיני, הנהגה וציבור, בתהליך השלום, והתסכול העמוק מאי התקדמות מדינית, מאפשרים שיח פוליטי-מדיני רחב בצד הפלסטיני, שבמרכזו פנייה לרעיונות מדיניים אחרים, והבולט שבהם: רעיון המדינה האחת. סקרים פלסטיניים מצביעים על מגמה ברורה של שחיקת האמון הציבורי בפתרון שתי המדינות והזדקרותו של רעיון המדינה האחת, גם אם תצורתו איננה ברורה דייה לציבור.

המערכה בין רוסיה לאוקראינה מתאפיינת בקרב יבשה שהוא הנרחב ביותר עד כה מאז מלחמת המפרץ ב-1991. במאמר זה התמקדנו בהשפעתם של כלי הנשק של המאה ה-21, לאמור טילים בעלי דיוק נקודתי וכלי טיס בלתי מאוישים, על מהלך המלחמה הזו.

המאורעות בזמן "שומר החומות" בתוך ישראל הם מהסוג המשמש גורמים זרים לפגוע במדינה על ידי פעולות צבאיות ולא-צבאיות, גלויות וחשאיות. יש להניח שבסבבי לחימה עתידיים ינסו אויבי ישראל לחולל מאורעות כאלו, להגביר שסעים בתוך ישראל ולהשתמש במהומות ושיבושים נגד ישראל.

השנים האחרונות מראות כי הפעלת הכוח הישראלית, גם אם האטה את קצב התפתחותן של התוכניות האיראניות, עדיין לא היה בה כדי להסיט את כוחות הציר השיעי ממסלולם. הנחישות האיראנית מעמידה בפני ישראל את הבחירה בין נקיטת יוזמה אסטרטגית – מול יריבים שהם עדיין חלשים ממנה – לבין אסטרטגיה סבילה שעלולה להוביל למלחמה מול יריבים המשתלבים לכלל עוצמה קונבנציונלית קרובה לסימטרית. המשמעות המעשית מחייבת מעבר מגישה מתגוננת המיוצגת באמצעות "כיפת ברזל" לגישה יוזמת המעמידה "קיר ברזל" מול שאיפותיה של איראן.

לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, החשש מכושר ספיגה נמוך של החברה הישראלית מהווה שיקול לא מבוטל בתהליך קבלת ההחלטות בעניינים צבאיים. חשש זה התעצם החל מאמצע שנות התשעים, כאשר שילוב של רצף תקריות מרובות נפגעים עם התעצמות התחושה בציבור שאין תכלית להמשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון, הביא ללחץ ציבורי הולך וגובר לנסיגה חד-צדדית מלבנון.

על צה"ל להפיק לקחים ולשפר את יכולות ההתקפה וההגנה של ישראל בהתאם. 

בשנתיים האחרונות, מתנהל בצה"ל ומחוצה לו דיון ער סביב הרעיונות של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שמוביל הרמטכ"ל. לשינויים שתפיסה זו מציעה משמעויות מרחיקות לכת על בניין והפעלת הכוח של צה"ל.

אם ממשל ביידן אכן "יתכופף בפני העם האיראני" ויחזור בבהילות להסכם הגרעין המקורי ללא ביטחונות לתיקון "חולשותיו", משטר האייתולות יחגוג – ובצדק – ניצחון היסטורי, תדמיתו תזכה להאדרה, מעמדו באזור ובעולם יתחזק לאין שיעור וקופתו תתמלא מחדש מיצוא הנפט והסחר הבינלאומי.