השכונות הערביות שבין גדר הביטחון לבין הגבול המוניציפלי של ירושלים

אתגר למדיניות הביטחון הלאומי של ישראל.
הקמת גדר הביטחון מסביב לירושלים ב-2005 יצרה אתגר אזרחי, ריבוני וביטחוני בדמות "שטחי הפקר" של שכונות ערביות המצויות בתוך העיר ירושלים ומחוץ לגדר הביטחון, בסמיכות לשטחי הרש"פ וללא כל חיץ וגבול. שכונות אלו מתאפיינות בהיעדר חוק וסדר ובמצב של "כל דאלים גבר", אשר הוביל לכך שכמחצית מן המפגעים בגלי הטרור של 2014–2017 בירושלים יצאו מתוכן. המסמך מציע להקים מנהלת משותפת לצה"ל, למשטרה, לעירייה ולממשלה שתפעל יחדיו להגברת המשילות והביטחון בשכונות אלו. לאור המצב התשתיתי הקשה השורר בהן מוצע כי ההשקעה האזרחית בהן תתמקד בתחומי טיפוח ההון האנושי – חינוך, תרבות, רווחה, תעסוקה והעצמת

המענה לאיום התת-קרקע – המצטרף לפגיעה ביעילות ובתכליתיות של שיגורי הרקטות המבוצעים על ידי ארגוני הטרור – מצמצם באופן משמעותי את היכולות האסטרטגיות של ארגוני הטרור שישראל נאבקת מולם, ומאפשר לה מרחב תמרון ורוח נשימה לכשתחליט, אם תחליט, לצאת למערכה צבאית רחבה ברצועת עזה, ואף בלבנון.

קווי יסוד מנחים למדיניות מוצעת במזרח העיר עבור ראש העיר הנכנס, משה ליאון: מקסימום ריבונות ומקסימום הוגנות- תוך חתירה להעמקת אחדות ירושלים; מעקב צמוד של ראש העיר אחר יישום תוכנית הממשלה מס' 3790 על סה"כ 2.1 מיליארד ש"ח לערביי מזרח ירושלים; קידום תוכניות בנייה ליהודים וערבים מעבר לקווי 1967 והבאתם ב"חבילה אחת" לדיון בוועדה המחוזית; קידום "הבגרות הירושלמית" המוצעת על ידי מִנהל החינוך בעירייה ושימת דגש על ההנגשה להשכלה גבוהה ותעסוקה איכותית, ועוד.

יכולתה של איראן להתמודד ביעילות עם הסנקציות שהוטלו עליה על ידי ממשל טראמפ ולשמור על חוסנו של המשטר המהפכני תלויה, בין היתר, במחלוקת הקיימת במדיניות הפנים האיראנית. ברור כי האינטרס של ארה"ב, ישראל וגורמים אחרים באזור המבקשים להביא לשינוי דרסטי בהתנהלות האיראנית, הוא בהעצמת העלויות הכרוכות בהרפתקנות מהפכנית.

שבע-עשרה שנים לאחר 11/9/2001, "המלחמה הארוכה" עדיין חסרה הגדרה ברורה. כדי להביס את הטוטליטריות האסלאמיסטית על כל פלגיה, נדרשת גישה בעלת שלושה מרכיבים, ומוסיפה להן ממד אידיאולוגי מוצק.

מאמר זה סוקר את הרקע להתערבותה העמוקה ורבת התוצאות של איראן במלחמת האזרחים בסוריה.

האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, הם הלחימה בטרור – בעיקר בסיני – והמערכה הרעיונית שבה פתח כנגד האסלאמיזם הקיצוני; המשך ואף האצה של הצמיחה הכלכלית; פיתוח משאבי האנרגיה של ארצו, בזיקה ליוזמות נוספות במזרח הים התיכון; קידום פרויקטים לאומיים גדולים, כולל העברת מוסדות השלטון מקהיר; פתרון הסכסוך עם אתיופיה בסוגיית הנילוס, וגיבוש מענה מדיני הולם למבקריו באירופה ובארה"ב. בהתחשב בחלופות, שקשה להפריז בחומרתן, האינטרס של ישראל ושל בעלות בריתה באזור הוא להמשיך ולסייע לא-סיסי בייצוב המערכת המצרית. במקביל, רצוי בעקיפין או במסגרות אזוריות, ניתן לעיתים להשיא עצה דיסקרטית, ולעודד אותו למתן כמה מסממני הדיכוי של

בשנים האחרונות, דובר רבות בישראל ובארה"ב על "המחנה הסוני המתון/הפרגמטי", כבן ברית אזורי אפשרי להתמודדות מול איראן ואף לפתרון "יצירתי" לסוגיה הפלסטינית. אך "המחנה" אינו באמת שחקן מאוחד, אלא בעיקר ביטוי ואמצעי לשאיפות ההגמוניה של סעודיה ומאע"מ, שקיים חוסר זהות אינטרסים ואג'נדות בינן לבין מצרים וירדן, שותפותיה האסטרטגיות של ישראל מזה כבר. ישראל צריכה לממש כל הזדמנות להידוק קשרים עם מדינות ערביות ומוסלמיות, אך לא לבנות על "גוש" מדומה, בראשות מדינה עם הנהגה בעייתית ולא-יציבה, גם אם יש ענין אמריקאי בכך.

ארה"ב צריכה לפתח אסטרטגיה אזורית ברורה הכוללת את בעלות בריתה, ובהן ישראל, לסיכול יכולתה של איראן להוסיף ולהזיק לביטחון האזורי. עם זאת, איראן מיומנת בשימוש בשליחים, וגם בשילוב של מאבק צבאי-למחצה עם מאבק מדיני. סביר כי תגובתה לאסטרטגיה בהובלת ארה"ב שנועדה לרסן ולהסיג את השפעתה תתמקד בתחומים אלו.

להתנגדות הישראלית להרחבת ההשפעה והפריסה האיראנית בסוריה ובלבנון יש שני רבדים הקשורים זה בזה. האחד נועד במהותו למנוע מאיראן יכולת לחנוק את ישראל תוך שימוש בשליחיה מעבר לגבול – בצפון, בדרום ובמרכז. האחר מכוון לסיכול מאמץ הגרעין וטילי הקרקע-קרקע ארוך הטווח שאיראן מפתחת. הבנת שני הרבדים הללו והקשר ביניהם חיונית כדי להעריך את מידת הנחישות הישראלית ונכונות ישראל לנקוט בסוריה אמצעים חריפים, היכולים במצבים מסוימים לדרדר את המצב עד לכדי מלחמה רחבת היקף – מלחמה שתכליתה הרס היכולות האיראניות שמוקמות והולכות בגזרות השונות, בעיקר בסוריה ובלבנון.

טוב תעשה ישראל אם תמשיך לטפח את חזון האוטונומיה הפלסטינית במקביל לאסטרטגיית ניהול הסכסוך, עד שהרשות הפלסטינית תיאות להסכם שיענה על האינטרסים הישראלים.

מבוא התעשיות הביטחוניות של ישראל, שתחילתן כבתי מלאכה חשאיים בתקופת קום המדינה, הן כיום אחד מעמודי התווך של הביטחון הלאומי, אך לא פחות מכך הן גם אחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים במשק הלאומי ומקור להכנסות מיצוא בהיקף של מיליארדי דולרים. תעשיות אלה הן למעשה המגזר הביטחוני של תעשיית ההיי טק בישראל, והן מעסיקות עשרות אלפי עובדים

סיכום וניתוח של שבעים שנות בריתות ושיתופי פעולה אסטרטגיים כאבן פינה במדיניות הביטחון הלאומי של ישראל

יחסי ישראל-רוסיה: סקירת העבר ומבט לעתיד. הרוסים רוצים לשמור על קשרים חיוביים הן עם ישראל והן עם מדינות ערב. זאת, בכפוף להלימה לאינטרסים רוסיים שעיקרם העצמת אחיזת רוסיה במזה"ת והשבתה למעמד של מעצמת-על תוך המנעות, ככל שניתן, מעימות עם המערב. בהתאם, הגמשת המדיניות הרוסית לפי דרישת ישראל תהיה זמנית, ובכפוף לבחינה מתמדת של שיתוף הפעולה הישראלי.

ההערכה במאמר זה הוא שהזמן עומד לצידה של ישראל. סקירה של מאזן הכוחות שבין ישראל לאויביה ושל המאפיינים הפנימיים המעצבים את עוצמתה הלאומית של מדינת ישראל, וכן של מעמדה של המדינה בקהילייה הבינלאומית, מאששת את ההערכה שידה של ישראל תהא על העליונה בעתיד הנראה לעין.

במהלך שנת 2017 רשמה מדיניות החוץ של ישראל שורת הישגים, חלקם חסרי תקדים – המשקפים הכרה בקיומו של איום משותף, והערכה לתרומתה של ישראל במגוון תחומים. קשייה המדיניים של ישראל לא עברו מן העולם. אך יש להמשיך במאמצים לבסס את המגמה המסתמנת, ולקיים את התנאים שאיפשרו את מימושה – ובכלל זה, שותפות האינטרס עם גורמי מפתח במדינות ערב, והניהול המושכל והזהיר של מאפייני הסכסוך עם הפלסטינים.

הדילמה הביטחונית של ישראל היא לאיזה סוג של מלחמה עליה להתכונן: מערכה צבאית מכרעת כנגד צבאות אויב, או מערכות צבאיות נמשכות כנגד אוכלוסיית ישראל? כל אחד מסוג משתי האיומים הקיומיים האלה מחייב שינויים מהותיים בבניין הכוח ובהכנת העורף.

תהליך ההתעצמות של צבא מצרים מאוד מרשים כאשר סוקרים את תקציביו, הרכש המודרני, את מאמצי ההכשרה והאימונים. קיימים מספר הסברים אפשריים אך לא ברור מה המניע העיקרי לתהליך. למרות שעימות צבאי עם מצרים אינו צפוי, ישראל צריכה לגלות זהירות.

המאבק על הריבונות בירושלים עבר "מירושלים של מעלה" (הפסגות המדיניות של ימי אוסלו ואנאפוליס) ל"ירושלים של מטה" (חיי היום-יום בעיר). משילות וריבונות הלכה למעשה במזרח ירושלים משמעותם יצירת קפיצת מדרגה דרמטית ברמת השירותים הניתנים לערביי מזרח י-ם, בד בבד עם שיטור קהילתי רחב היקף בשכונות הערביות.

ירושלים היא העורף הביטחוני של שפלת החוף, וחוליה חיונית להבטחת הירדן כגבול הביטחון המזרחי של ישראל. כל קריעה מהמרקם העירוני של ירושלים תעצים את הטרור ותהפוך את העיר לעיר-גבול שוקעת.

איראן הנמצאת בתנופה היא אתגר ביטחוני משמעותי לישראל ולמדינות הסוניות המתונות. היא משקיעה דמים, תרתי משמע, במימוש שאיפותיה לפרוזדור שיעי לים התיכון, בחיזוק השפעתה באזור בעזרת מיליציות לוחמות, בבניית אופציה גרעינית, ובאיום על ישראל.

הקדמה "נולדתי לעצמאות של כורדיסטן…", הכריז נשיא היוצא של הממשלה האזורית של כורדיסטן (ה-KRG), מסעוד ברזאני, ביוני השנה. "אני רוצה למות בצל דגלה של כורדיסטן העצמאית". נדמה שברזאני והכורדים בצפון עיראק היו קרובים יותר מאי פעם לחלום הזה. ב-25 בספטמבר 2017 קיימה הממשלה האזורית של כורדיסטן משאל עם על עצמאותה מעיראק, החלטה שעברה בקלות עם

ריבונות ישראל בירושלים המאוחדת היא עוגן חיוני להמשך היציבות האזורית. ואכן, ראייה אזורית כוללת, הלוקחת בחשבון את חולשתו של עבאס ואת רגישויותיהם של הירדנים, מילאה תפקיד עיקרי בהחלטה של ישראל לשוב אל הסטטוס קוו הקודם בהר בבית, לאחר אירועי יולי 2017.

הגיאופוליטיקה של שוק האנרגיה עוברת שינויים המשחקים לטובת ישראל הודות להיחלשותו של "נשק הנפט", לעלייתה של ישראל כיצרנית משמעותית של גז טבעי, ולמעבר האנרגטי הנדרש מהסכם פריז. על מנת למנף שינויים אלה עד תום נדרשת ישראל להפנות את יצוא הגז הטבעי שלה לא רק לכיוון אירופה, אלא גם לטורקיה ומצרים.

יש צורך בבנייה ישראלית ביהודה ושומרון כדי למנוע ניסיונות של הרשות הפלסטינית לדה-לגיטימציה של ישראל, וכמענה להתיישבות הרחבה של הרש"פ באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית לביטחונה של ישראל.

המפה הפוליטית והצבאית בלבנון מובילה למסקנה שלבנון אינה יכולה, וגם אינה רוצה, להתמודד כראוי נגד האיום של חיזבאללה על ריבונותה, ולא עם האפשרות שבשל כך היא עלולה להיפגע קשות ממלחמה מול ישראל.

רוסיה שואפת להגדיל את מעורבותה בסכסוך בין ישראל והפלסטינים, תוך נקיטת מדיניות המתעלמת מההתפתחויות במזה"ת בשנים האחרונות שהציבו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במקום נמוך בסדר היום הבינלאומי. מדיניות זו צפויה להקשיח את עמדת ישראל לגבי מעורבות רוסית בהסדרה, למרות הדומיננטיות הרוסית באזור והשלכותיה על אינטרסים ישראליים.

החלופות להסכם גרוע זה, גרועות עוד יותר.

הבנה טובה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי היא חיונית להצלחת העשייה הצבאית.

האפשרות שאיראן וטורקיה ישאבו עידוד ותעוזה בעקבות ההחלטה האמריקאית מדאיגה בהחלט. המענה העיקרי למגמה זו תהיה הרתעה חזקה מצד ישראל, ששימורה עלול להגדיל את הסבירות להסלמה בסוריה ובלבנון, וכן הידרשות גדולה עוד יותר לידיה המרסנות של רוסיה. התזכורת לכך שהנשיא מתכוון למה שהוא אומר, צריכה להזכיר לנו את הצהרותיו (למשל מה-21 באוגוסט) כי "ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר... יקבלו משהו טוב מאוד כי הגיע תורם". ייתכן שנכונים לנו הפתעות לא-ממש-מפתיעות נוספות.

הפעלת לחצים צבאיים, דיפלומטיים וכלכליים עשויה להבטיח את המשך קיומם של הכוחות הסוריים הדמוקרטיים והאוטונומיה הכורדית בצפון מזרח סוריה, ולהרתיע את תורכיה ואיראן משתלטות על שטחים אלה.

ישראל צריכה להתארגן, ולאחר יציאת האמריקאים להגביר את אינטנסיביות הפעולה שלה נגד האיראנים בסוריה. יציאת ארה״ב מהזירה היא הזדמנות טובה לשינוי ברוח הפעולה של ישראל.

כמה מיהודי השמאל הקיצוני בארה"ב יוצאים כעת לחבל בתכנית 'תגלית'. הם כורתים את הענף שעליו מתבססת בהכרח כל פעילותן של הקהילות היהודיות למען ישראל, והוא אהבת ישראל וההזדהות עמה.

איראן מנצלת את משברי דאעש והאביב הערבי כדי לקדם את המסדרון הקרקעי, שמשמש מרכיב מהותי באסטרטגיה האיראנית באזור. שאיפתה היא להציב איום משמעותי בפני ישראל וירדן. הנסיגה האמריקאית הצפויה מסוריה תסיר חלק מהמכשולים העומדים בדרכה של איראן, אך ישראל הפגינה כמה וכמה פעמים את נחישותה למנוע את התבססות המסדרון.

מתוך ראייה אנליטית, כמו גם משיקולים מעשיים ואף פוליטיים, הגיעה העת להגדיר מחדש את מקומה של ישראל בעולם כמדינה המשתייכת ל"מזרח הים התיכון", ולא ל"מזרח התיכון".

המלחמה על השלטון בלוב נמשכת כבר כשמונה שנים, בגלגוליה השונים, ויש לה השלכות חשובות על היציבות במזרח הים התיכון.

החלטת טראמפ להוציא את הכוחות האמריקניים מהמדינה עלולה להפוך לבכייה לדורות. המשמעות היא קריסת הכורדים והידוק אחיזת איראן באזור.

התגובה הציונית ההולמת היא חריקת שיניים ואמירה ברורה שלמרות הטרור והכאב אנחנו ממשיכים להיאחז בארץ אבותינו.

איראן, טורקיה, רוסיה ושחקנים עוינים אחרים מאיימים על ביטחון המערב ועל ביטחונה של ישראל באזור אסטרטגי זה.

עד כמה רחוק מוכן צה"ל ללכת לשם פגיעה ביכולות חיזבאללה, והאם גם "מתקפת מנע", קרי מבצע גדול בלבנון, יכולה לעמוד על הפרק אחרי הצלחת נטרול המנהרות?

מעורבות איראן בנעשה בסהרה המערבית מעוררת מתיחות רבה עם מרוקו. היחסים המעורערים בין המדינות והחשש מהתרחבות ההשפעה האיראנית באזור, מהווים הזדמנות לישראל לחזק את הקשר עם בעלות ברית אופציונאליות במאבק מול טהרן.

חרף השורשים הבעייתיים של מפלגת "הליגה" של מתיאו סלביני, הידוק היחסים עם ממשלת איטליה משרת את האינטרס הלאומי הן כדי לקדם את ייצוא הגז הישראלי לאירופה והן כדי לשבור את הקונצנזוס האירופאי בסוגיות כמו איראן וההכרה בירושלים.

המבצע יכול להוות כלי חשוב במשימה לקבלת לגיטימציה לפעולה ישראלית עתידית בלבנון, שכן למבצע יש היבט מדיני-דיפלומטי מעבר להסרת האיום הצבאי.

אם ישראל רוצה לחזור למצב שקדם להפלת המטוס הרוסי, עליה לפתח ולהפגין את המנופים שיש ברשותה, כגון האהדה כלפיה של הממשל בארה"ב.

האזהרות הנשמעות באחרונה בארה"ב לגבי מדיניותה של ישראל כלפי סין ראויות לתשומת לב, ויש סוגיות שבהן אכן נדרשת זהירות יתרה. יחד עם זאת, האסטרטגיה של ישראל בזירה האסיינית אינה מתנגשת עם האינטרסים של ארה"ב; אדרבא, היא משרתת ומחזקת אותם. שותפות עם בייג'ינג במימד הכלכלי והתשתיתי עשויה לסייע בייצובו של המזרח התיכון. במקביל, שותפות בתחומי הביטחון עם כמה ממדינות אסיה עשויה לסייע ביצירת משקל נגד לחששות שמעורר כוחה העולה של סין.

נוכח צורכי ישראל בגזרות האחרות, עדיף כבעבר לצמצם נזקים בחזית הדרומית, להכיל בחוכמה, לחשוק שיניים, ולהמשיך לבנות את הנגב המערבי על אף ניסיונות ההצתה.

מדיניות נבונה באפריקה יכולה לחזק גם את היחסים עם אירופה.

הפסד של רוה"מ בריטניה, תרזה מיי, בהצבעה על הסכם הברקזיט עלול להביא להשלכות לא רק על האיחוד האירופי אלא גם להוביל לעלייתו של מנהיג מפלגת הלייבור, ג'רמי קורבין המחזיק בדעות עוינות לישראל.

יש צורך הן בשינויי תפיסה של הדרג המדיני והצבאי, והן בשיח גלוי ויעיל עם הציבור על משוואות ההרתעה בעידן הנוכחי. ונדרשת יכולת מובחנת ומדויקת יותר להטיל אימה על החמאס בכל הדברים החשובים לו ביותר.

החלטת צ'אד לקדם את יחסיה עם ישראל בעת הזו הושפעה מהפריחה ביחסי החוץ של ישראל בעשור האחרון, ובפרט ההתקרבות בין ישראל ומדינות סוניות מתונות. סביר להניח שצ'אד תרצה לנצל גם את הקשרים ההדוקים בין ישראל וממשל טראמפ, על-מנת לזכות בנקודות בוושינגטון.

מפגש הפסגה היווני-קפריסאי-מצרי שהתקיים בחודש שעבר בכרתים, התמקד באנרגיה ובאיומים מצד תורכיה, אך גם שילם מס שפתיים למסרים המצריים הבעייתיים מבחינת ישראל.

לחיסולו של מנהיג שבטי ערבי בולט כמו באשיר פייסל אל-הוויידי יש השלכות לא מבוטלות על חלקי סוריה שבשליטת ארה"ב והכוחות הכורדים, הכוללים את א-רקה. לממשל הכורדי אויבים רבים וקיומו לא יציב.

היחסים בין ישראל ומדינות המפרץ השתפרו במידה ניכרת, למרות שלא רק שלא חלה התקדמות במגעים בין הרשות הפלסטינית לישראל אלא אף חלה נסיגה משמעותית

כעת האתגר הוא כיצד להבהיר להנהגת חמאס שלא כדאי לה להאמין לדברי הרהב של עצמה.

רק אחרי מכה חזקה וכואבת לחמאס בעזה, יש סיכוי להגיע ל"הסדרה" שלא תהיה ניצחון ארגון הטרור, ולכן עשויה להחזיק מעמד יותר מכמה חודשים עד לניסיון הסחיטה הבא.

לפוטין יש סיבות להיות מרוצה מהמפגש באיסטנבול

הנהגת חיזבאללה כבר מבינה שהסנקציות האמריקניות המתעצמות יביאו לפגיעה קשה במשטר המהפכה בטהראן. הוא ילך ויתקשה לממן את כלל פעילויותיו השאפתניות – כולל "זרועות התמנון" בלבנון ובזירות אחרות. לפיכך, חיזבאללה נערך לדאוג למקורות מימון ותעסוקה לנאמניו, על ידי חדירה גוברת והולכת לגזרות פעילות כלכלית ופיננסית בלבנון שעד כה הדיר מהן את רגליו.

סקרי דעת הקהל שניבאו מהפך בשיעורי ההצבעה האפסיים של ערביי מזרח ירושלים, התבדו במבחן הקלפי. חרף רצונם של ערביי מזרח ירושלים להתערות ביתר שאת בהוויי החיים הישראלי, חששם של ערביי מזרח ירושלים מהרשות הפלסטינית ועושי דברה הוביל להדרת רגליהם מהקלפי. כך נותרו פעם נוספת 38% מתושבי העיר מחוץ לזירת המשחק הפוליטית של עיר הבירה.

כינוס מנהיגי רוסיה, גרמניה, צרפת וטורקיה, שהוביל ל"הצהרת איסטנבול", מהווה נדבך נוסף בקידום יעדיו של פוטין

בעיצומם של אירועים אלימים קל להתפתות לחיפוש "פתרונות" לבעיה הפלסטינית באמצעות פעולה צבאית דרסטית, או באמצעות ויתורים לא פחות דרמטיים. אך בהתחשב באירועי התקופה האחרונה, כמו גם בטבעם הבלתי צפוי של האירועים באזור, נראה דווקא הגיוני לדבוק ב"ניהול הסכסוך" ובהסכמים חלקיים. אין זו בחירה פחדנית של מנהיגים פוליטיים, אלא בחירה הגיונית בנסיבות חסרות היגיון כאשר האיום האיראני מרחף מעל עתידה של ישראל. לסבלנות יש יתרונות משלה.

נסיך הכתר הסעודי אינו דמוקרט או מושיע אסטרטגי, אך אל תעניקו פרס ניצחון למנהיגים של טורקיה ואיראן בכך שתחלישו את הקשרים בין ארה"ב לסעודיה.

יש להתייחס לצבא לבנון כגורם עוין, להסיר את המסכה מעל פניו, ולספק לממשל האמריקאי ראיות חותכות על שיתוף הפעולה המגוון בינו לבין חיזבאללה.

בכל מהלך, מדיני או מודיעיני, גלוי או חשאי, יש לזכור תמיד: לא לעולם חוסן.

החלשת יכולות האויב ושאיפותיו בעזה מחייבת מוכנות צבאית, ונכונות ממשלתית לעשות שימוש בכוח, תוך שמירה על שגרת חיים בריאה ויציבה בעורף.

בעשור האחרון התחזקו היחסים בין ישראל וסין בעקבות שינוי במדיניות החוץ של ירושלים, שמטרתו לגוון ולהרחיב את קשריה של ישראל עם מעצמות מתעוררות ומדינות בעלות פוטנציאל כלכלי ופוליטי נרחב, שאינן משתייכות לאיחוד האירופי ומזוהות פחות עם המחנה האמריקני. ביקורו בישראל של סגן נשיא סין, מהווה נדבך חשוב במסגרת מדיניות זו, והינו עדות נוספת להתחממות היחסים בין שתי המדינות.

הג'יהאד האסלאמי והארגונים הסונים מעוניינים במהלומה ישראלית שתאפשר להם להיכנס לוואקום שייווצר. לישראל עדיין עדיף להימנע ממבצע נרחב.

בהיעדר החלטה נחושה וברורה מצד ארה"ב או טורקיה להתמודד עם התוקפנות של איראן במזה"ת, ישראל היא היחידה שיכולה לסכל את השאיפות של איראן להשתלטות על האזור.

נוכח התסיסה והמפגינים הקוראים "כסף לעם האיראני ולא לסוריה", אין המשטר האיראני יכול להרשות לעצמו להצטייר כצד המובס.

ישראל צריכה להימנע מהזדהות גלויה עם מתנגדיה הפנימיים של איראן, (קל וחומר, כשמדובר בארגוני טרור סוניים). בה בעת, על רקע האירועים האחרונים, זה הזמן לדרבן את ארה"ב - ומדינות אחרות שחושבות כמוה, - להחריף את הלחץ שהן מפעילות על המשטר האיראני, החשוף יותר מבעבר לביקורת מבית, ולהסביר לעם האיראני את המחיר ההולך וגדל שהוא נאלץ לשלם על שאיפותיהם של מנהיגיו.

תכנית ההתנתקות החד-צדדית של האלוף ידלין אינה חדשה ואינה הגיונית.