מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

ד"ר דוד קורן

ד"ר דוד קורן

יועץ לראש עיריית ירושלים לענייני ערבים ומזרח ירושלים.

המאבק על הריבונות בירושלים עבר "מירושלים של מעלה" (הפסגות המדיניות של ימי אוסלו ואנאפוליס) ל"ירושלים של מטה" (חיי היום-יום בעיר). גבול השליטה והריבונות הממשי אינו נקבע בשיחות בין גורמים רמי דרג, אלא בתיחום גזרת הפעילות של פועל הניקיון העירוני, מדריך הנוער במתנ"ס השכונתי, פקח הבנייה, סולל הכבישים, השוטר והעובד הסוציאלי המעניקים שירות לתושב והמזוהים עם המוסדות הישראלים. משילות וריבונות הלכה למעשה במזרח ירושלים משמעותם יצירת קפיצת מדרגה דרמטית ברמת השירותים הניתנים לערביי מזרח י-ם על כלל המשמעויות התקציביות הנגזרות מכך מצד ממשלת ישראל, בד בבד עם שיטור קהילתי רחב היקף בשכונות הערביות.

ערביי מזרח ירושלים מצויים בליבה של מערבולת רגשות ותחושות סותרות בה משמשים בערבוביה ייאוש ותקווה, ליאות ונמרצות, קנאה וגאווה, חלום ושבר. מרכיבים סותרים אלו דרים בכפיפה זה לזה הן בקרב קבוצות כוח מתחרות הפועלות בשכונות מזרח העיר והן בתוך נפשו של האדם הפרטי עצמו.

הניגודיות שבין הסימליות הלאומית והדתית העזה שטומנת בחובה ירושלים ("אלקדס" – בשמה הערבי) עבור תושביה הפלסטינים, לבין מגמת ההשתלבות המואצת של אותם תושבים בחברה הישראלית בירושלים ומחוצה לה במרוצת השנים האחרונות, יוצקת לתוך מציאות חייהם סבך של ניגודים וסתירות.

בסבך הזה: זהות לאומית פלסטינית בצד ביקוש חסר תקדים לקבלת אזרחות ישראלית; יידוי אבנים לכיוון בית החולים הדסה הר הצופים בצד שבחים לאיכות השירותים שמקבל התושב הערבי בתוכו; מאבק נגד אכיפת דיני תכנון ובנייה בשכונות הערביות בצד קריאה להגברת נוכחות משטרתית בשכונות; מאבק נגד כל גילוי של "נורמליזציה" עם ישראל בצד ביקוש אדיר ללימודי השפה העברית והעדפה הולכת וגדלה של הבגרות הישראלית על פני זו הפלסטינית; תליית דגלי פלסטין וריסוס כתובות לאומניות בשבח הפת"ח בצד ביקורת ארסית נגד ראשהרשות הפלסטינית (רש"פ) אבו מאזן ברשתות החברתיות; התחזקות של גורמי כוח שמרנים-אסלאמיים בזירה הציבורית בצד מתירנות מינית הולכת וגדלה ונסיגה בשמירה על ערכי המשפחה והמסורת.

במובן זה ניתן לומר כי ערביי מזרח ירושלים מצויים בצומת דרכים היסטורית בה מגיעה לקיצה "ישיבתם על הגדר רגל פה (רש"פ) רגל שם (ישראל)" ומתחדדת ההכרעה בבחירה בין חלופות השייכות.

נתוני רקע

מזרח ירושלים היא כינוי (לא מדויק מבחינה גיאוגרפית, הואיל ונכללים בו גם שטחים בדרומה וצפונה של העיר), למכלול השטחים המצויים תחת אחריותה המוניציפאלית של עיריית ירושלים מעבר לקו הירוק, כ-70 קמ"ר. ירושלים בשליטת ירדן לאחר 1948 כלל רק 6.4 קמ"ר של אזור העיר העתיקה וסביבתה. לאחר מלחמת 1967 סיפחה ישראל  עוד 63.6 קמ"ר שמרביתו 28 כפרים ערבים. מספר התושבים הערבים בירושלים ב-1967 שאוחדה היה כ-70 אלף איש (בהשוואה לכ-197 אלף יהודים) והם מנו 26.5 אחוזים מתושבי העיר.

הפלסטינים של מזרח ירושלים מחזיקים במעמד אזרחי של "תושב קבע" הדומה לאזרחים זרים המגיעים לישראל ומקבלים התר לגור בה. מעמד התושבות מקנה את הזכות לגור ולעבוד בישראל (בשונה מהפלסטינים  ביו"ש). בנוסף, הוא מקנה זכויות לפי חוק ביטוח לאומי וביטוח בריאות. תושבי קבע זכאים להצביע בבחירות המוניציפאליות, אך לא לכנסת. תושב אשר יוצא את הארץ ליותר מ-7 שנים מסתכן באיבוד מעמד תושבות הקבע שלו.

מעת לעת עשוי גם התושב להידרש ולהוכיח כי מרכז חייו הוא בירושלים. תושב אשר מתחתן עם בן או בת זוג שאינו תושב ומעוניין שיתגורר עמו בירושלים צריך להגיש עבורו בקשה לאיחוד משפחות. תופעה זו נפוצה בעיקר בכפרי דרום מזרח העיר בהם יש זיקה משפחתית וחמולתית הדוקה בין תושבי הכפרים המתגוררים בצד הישראלי והפלסטיני (דוגמת סוואחרה אלע'רביה המצויה בצד הישראלי וסוואחרה אלשרקיה המצויה בצד הפלסטיני).

תושב קבע יכול להגיש בקשה להתאזרחות ישראלית מלאה.  לשם כך עליו להצהיר נאמנות למדינה, ולהביא ראיה לכך שאינו מחזיק באזרחות אחרת (כגון אזרחות ירדנית שתושבים רבים במזרח העיר מחזיקים בה) ולהוכיח שליטה מסוימת בשפה העברית. התושבות ומעמד הביניים שהיא מקנה וההישענות על זכויות סוציאליות (ביטוח לאומי) וגישה למערכת הבריאות הישראלית הם נדבך מרכזי בהבנת מציאות החיים של הפלסטינים במזרח ירושלים.

מחקרי עומק וסקרי דעת קהל  הראו כי הבטחת מעמד התושבות, בצד קבלת הביטוח הלאומי ושירותי הבריאות הם מן הגורמים הראשונים במעלה להעדפה של פלסטינים להתגורר בירושלים גם אם לכאורה היו יכולים להשיג דיור זול ואיכותי יותר מחוצה לה.

כיום, מונה אוכלוסייה זו כ-320 אלף איש (שעליהם יש להוסיף כ-50 אלף שוהים בלתי חוקיים) המהווים כ-37% מאוכלוסיית העיר וכ- 20% מהאוכלוסייה הערבית במדינה. ירושלים היא העיר עם ריכוז האוכלוסין הערבי-פלסטיני הגבוה ביותר בין הירדן לים (למעט עזה). לשם השוואה, ברמאללה חיים כ-280 אלף איש ובנצרת הנחשבת לעיר הערבית הגדולה בישראל גרים כ-75 אלף איש.

האוכלוסייה הערבית בעיר מורכבת ברובה המכריע ממוסלמים.  הנוצרים הם רק כ-10-15 אלף איש. כ-120 אלף מתוך ערביי מזרח ירושלים גרים מחוץ לגדר הביטחון (שהוקמה בירושלים בין השנים 2007-2002) בשכונות  בתוך גבולה המוניציפאלי של ירושלים. שכונות אלו מתאפיינות בצפיפות אוכלוסין גבוהה ובנייה בלתי חוקית מרובה יותר מאשר בשכונות שבתוך הגדר. הגדר ניתקה את ערביי ירושלים שבתוך הגדר מרמאללה ושטחי יו"ש והעצימה ביתר שאת את החיבור שלהם לתשתיות התעסוקה הרווחה, הבריאות והכלכלה המצויים במערב ירושלים, ולחברה היהודית בירושלים.

התבגרות "הילד הדחוי" של "ההורים הניצים"

ערביי מזרח ירושלים חשים לכודים בין ישראל לרש"פ. הם מהווים "ילד דחוי" אצל "ההורים הניצים" הפלסטיני והישראלי, שכל אחד מהם משקיע את עיקר יהבו ב"בנים האהובים" האחרים. אל תחושת דחייה ותלישות זו יש להוסיף מרכיב נוסף של ארעיות וזמניות, הנגזר מאפשרות לחלוקת העיר בעקבות מו"מ המדיני המרחף והטומן בחובו את האפשרות לשינוי השתייכות מדינית.

מאמר זה טוען כי לאחר חמישים שנה של ארעיות, "הילד הדחוי" נמצא בשיא תהליך ההתבגרות ומבקש לקרוא תיגר על הוריו. תהליך זה הוליד ברחוב המזרח ירושלמי כמיהה עזה ביותר ל"קביעות" ולהכרעה ברורה בסוגיית השייכות לישראל או לרשות הפלסטינית.

ברחוב המזרח ירושלמי ישנה כמיהה עזה ביותר ל"קביעות" ולהכרעה ברורה בסוגיית השייכות לישראל או לרשות הפלסטינית.

החתירה לקץ הארעיות ולסיום "מצב הביניים" (לא בהיבט המדיני-פורמאלי שלו אלא במרכיבי תחושת השייכות), היא בבסיס מאבקי הכוח המתחדדים בשכונות מזרח העיר בין הגורמים הפרו-פלסטינים לגורמים החותרים למיצוי זכויותיהם כתושבים שווי זכויות מול הרשויות הישראליות. מאבקים פנים-קהילתיים אלו כוללים אלימות פיזית, איומים והפחדות, בעיקר מצד תומכי הצד הפלסטיני.

הרשות הפלסטינית וישראל מנהלות מאבק על השליטה ברחוב המזרח ירושלמי באמצעות שליחים שהם בני ותושבי המקום. דוגמא מובהקת לתחרות היא בתחום החינוך, בו מתקיים מאבק איתנים בין וועדי הורים התומכים בהכנסת תוכניות לימוד ישראליות לבתי הספר במזרח ירושלים במגמה לשפר את האופק הלימודי והמקצועי העומד בפני ילדיהם, לבין וועדי הורים המזוהים עם הרש"פ המבקשים לשמר את תוכנית הלימודים הפלסטינית בשל מאפייניה הלאומיים למרות שתועלותה לנגישות להשכלה גבוהה ותעסוקה מתקדמת הן נמוכות.

מוטיב הארעיות שהזכרנו לעיל מאפיין את הצד הפלסטיני וגם את הישראלי. המדיניות של ממשלת ישראל ביחס לערביי מזרח י-ם נמנעה עד כה מלהכריע האם היא מבקשת לראות בקהילה זו חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית או סרח עודף.

ביחס לערביי מזרח י-ם, ממשלת ישראל נמנעה עד כה מלהכריע האם היא מבקשת לראות בקהילה זו חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית או סרח עודף.

עיריית ירושלים מובילה בשנים האחרונות מהלכים רחבי היקף לצמצום פערים במזרחה של העיר ולהגברת רמת האכיפה והמשילות בתיאום ובסיוע עם משטרת המחוז. הממשלה אף קיבלה לאחרונה שתי החלטות1 העוסקות בהקצאה תקציבית רחבת היקף למזרח העיר שחלקה אף החל להתממש לרווחת התושבים. עם זאת, אין מחלוקת על כך שהעלאה משמעותית ברמת החיים הירודה הקיימת ברוב שכונות מזרח ירושלים מחייבתהשקעה של מיליארדי שקלים ובעיקר בתשתיות.

דומה כי מדינת ישראל טרם הבינה שהמאבק על השליטה והריבונות בירושלים שנוהל בעבר בוועידות פסגה ובפורומים סגורים עבר לשטח. במוקד מאבק זה מצוי עיצוב עולמו הפנימי של הנוער הפלסטיני המזרח ירושלמי הנקרע בין מכללות לעברית והכשרה מקצועית מתקדמת הצצות כפטריות אחרי הגשם, למועדוני ספורט ותרבות של הפת"ח הזוכים לעדנה תקציבית מהרש"פ.

מעבר למאבק ב"ירושלים של מטה"

המאבק על הריבונות בירושלים עבר "מירושלים של מעלה" (הפסגות המדיניות של ימי אוסלו ואנאפוליס) ל"ירושלים של מטה" (חיי היום-יום בעיר). גבול השליטה והריבונות הממשי אינו נקבע בשיחות חשאיות בין גורמים עלומים רמי דרג אלא בתיחום גזרת הפעילות של פועל הניקיון העירוני, מדריך הנוער במתנ"ס השכונתי, פקח הבנייה, סולל הכבישים, השוטר והעובד הסוציאלי המעניקים שירות לתושב והמזוהים באורח ברור עם המוסדות הישראלים. משילות וריבונות הלכה למעשה במזרח ירושלים משמעותם יצירת קפיצת מדרגה דרמטית ברמת השירותים הניתנים לערביי מזרח י-ם על כלל המשמעויות התקציביות הנגזרות מכך מצד ממשלת ישראל. זאת, בד בבד עם המשך העמקת פריסת שירותי השיטור הקהילתי ברחבי השכונות הערביות, בהמשך לצעדים הראשונים שביצע מחוז ירושלים של המשטרה בעת האחרונה בתחום זה.

מעשה ריבוני נוסף מן המעלה הראשונה אותו יש לקדם נוגע לתחום התכנון והבנייה ובעיקר לאישור ומתן תוקף לתוכניות מתאר שכונתיות – דוגמת תוכנית השכונה התיכונה בסילוואן אשר אושרו בוועדה המקומית העירונית וממתינות זמן רב לדיון בוועדה המחוזית הממשלתית.

מרכיב נוסף המעיד על תום עידן הביניים והארעיות והחתירה להכרעה הוא סוגיית מעמדם האזרחי של ערביי מזרח העיר. אלפים מערביי מזרח העיר מבקשים לעבור מסטטוס ארעי של "תושב" למעמד קבע של "אזרח," אך הטיפול בבקשותיהם אורך זמן רב בשל מחסור בפקידים מוסמכים ברשות האוכלוסין, המעלה תהייה אצל תושבי מזרח העיר מדוע צעד כה דרמטי מצידם הנוגע לליבת הזהות שלהם נענה בקול ענות חלושה מהצד הישראלי.

גם אירועי הטרור וגל הדקירות שהובילו ערביי מזרח ירושלים ביטאו, בעיניהם, ניסיון לשרטט בדם ובאימה את גבולותיה של "השטח הפלסטיני" בירושלים. בשיח הפנימי של הצעירים הפלסטינים הירושלמים המתנהל ברשתות החברתיות מופיע בצד ההאדרה  של "השהידים" המגינים על אל-אקצא המונעת מרגשות דתיים, גם שיח בעל אופי פוליטי שמדגיש כי הרתעת היהודים מלהגיע אל קווי התפר שבין מזרח העיר ומערבה טומנת בחובה גם "שרטוט גבול" לאזור הפלסטיני של ירושלים.

החתירה לסיום מצב ביניים יוצרת תחושת דחיפות בצד הפלסטיני והישראלי לנקיטת עמדה ברורה יותר בכל הנוגע להשקעה ממשלתית במזרח ירושלים.

החתירה לסיום מצב ביניים יוצרת תחושת דחיפות בצד הפלסטיני והישראלי לנקיטת עמדה ברורה יותר בכל הנוגע להשקעה ממשלתית במזרח ירושלים.

חתירה זו מצד השטח לשים קץ למצב הביניים יוצרת בשנה האחרונה תחושת דחיפות בצד הממשלתי, הפלסטיני והישראלי, לנקיטת עמדה ברורה יותר בכל הנוגע להשקעה ממשלתית במזרח ירושלים והגברת רמת האכיפה והשיטור במזרח העיר.

על רקע זה יש להבין את הסמיכות בהצהרות בחודשים האחרונים מהצד הממשלתי, הפלסטיני והישראלי, על השקת תוכניות לתקצוב מזרח העיר. בצד הפלסטיני הוזכר סכום של 25 מליוני שקלים ובזה הישראלי 2 מיליארד שקלים. כמו כן, הודיעה משטרת ישראל על תפיסת ביטחון חדשה הדוגלת בהרחבת נוכחות משטרתית בשכונות והקמת מרכזי שיטור משולבים למתן שירותים משטרתיים ואזרחיים קהילתיים בשכונות מזרח העיר.

בשנה האחרונה גם ניכרת מגמה מובהקת של הגברת ממדי הריבונות בעיר על  ידי הרש"פ. ביטוי למדיניות הפלסטינית היא הההקצבה של  25 מליוני שקלים (שלא ברור כמה ממנה יתממש); העצמת הסימליות של בניית ושיפוץ בתים בירושלים ע"י הרשות ( על פי הראיה הפלסטינית ישראל הורסת בתים של ערבים בירושלים): התמקדות בעיר העתיקה, בניסיון להגן על תושביה וסוחריה הערבים מניסיונות של "ייהוד";  עידוד סמלי ריבונות מתחרים לריבונות הישראלית בדמות בתי חולים וארגוני הצלה וחירום פלסטיניים; עידוד השכלה גבוהה פלסטינית על פני זו הישראלית.

בד בבד עם המאבק המדיני על ירושלים, התחדד לאחרונה המאבק על הר הבית ("אלחרם א-שריף" בשמו הערבי). האירועים האחרונים בהר הבית (סביב "משבר המגנומטרים") מבטאים התחזקות האחים המוסלמים על חשבון הרשות הפלסטינית בזירה הפלסטינית ככלל, והמזרח ירושלמית בפרט.2

ראשית, מבצעי הפיגוע על הר הבית, מגיעים ממחוזות המזוהים עם השיח' ראיד צלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. שנית, גורמי הכוח שהוציאו את ההמונים לרחובות והובילו את המאבק נגד המגנומטרים היו אנשי התנועה האסלאמית ומקביליהם במזרח ירושלים, במיוחד שיח' עכרמה צברי ותומכיו.

אחד הביטויים המובהקים ביותר לכך היה, בעמודים ברשתות החברתיות המזוהים עם התנועה האסלאמית, שם ניתן היה לראות בנקל כיצד הם מובילים הסתה בוטה ושלהוב היצרים נגד הצבת המגנומנטרים, ואילו בסוכנויות הידיעות הפלסטיניות המזוהות עם אבו מאזן הנושא נדחק לקרן זווית.3

באירועי הר הבית בקיץ 2017, ניתן לראות הבדל מהותי בין הצד הישראלי לזה הפלסטיני. בצד הישראלי ניצבה המדיניות הממשלתית בדבר הצבת המגנומטרים בלבו של וויכוח מקצועי (בקרב גורמי הביטחון) וציבורי ונוקב.

מאידך, בצד הפלסטיני איחדו האירועים בין כלל הזרמים ושכבות האוכלוסייה והעצימו את מוטיב האחדות הפנימית שנפגע קשות בשנים האחרונות בגלל העימות בין תנועת החמאס והפת"ח והפיצול הגיאוגרפי (עזה- יו"ש). בסיום ההתרחשות, חוו הפלסטינים של מזרח ירושלים תחושת ניצחון שספק אם זכורה להם מאז חמישים שנות השלטון הישראלי.

יתרה מזו, בראיית הפלסטינים, נולדה באירועי הר הבית האחרונים תפיסת עולם חדשה בנושא המאבק הפלסטיני בשלטון הישראלי של התנגדות אזרחית (תפילה המונית ברחובות כדוגמא) שהביאה להישגים משמעותיים יותר מאלו של ההתנגדות האלימה. התפתחותו של נושא מאבק חדש סביב הר הבית מבטא כניסה של ערביי ירושלים למקבילית הכוחות הפועלת בעיר. הר הבית אינו עוד מקום מקודש שהמתרחש בו מעוצב אך ורק על פי הכרעותיו של בית המלוכה הירדני ובכירי הווקף, אלא מקום שלערביי ירושלים יש יכולת מהותית להשפיע על הנעשה בו.

כלומר, מצב הביניים בו הייתה נתונה מזרח ירושלים מגיע ככל הנראה לקיצו בעבור ישראל, הרש"פ והפלסטינים של מזרח ירושלים עצמם.

כלומר, מצב הביניים בו הייתה נתונה מזרח ירושלים מגיע ככל הנראה לקיצו בעבור ישראל, הרש"פ והפלסטינים של מזרח ירושלים עצמם. השטח אינו יכול לשאת עוד המצב האמורפי הלא מוכרע הקיים ומנסה לאלץ את כלל השחקנים לנקוט צד ביחס למתרחש.

כפועל יוצא מהתפתחות זו, ועל רקע הקיפאון המדיני, מרכיבי הריבונות הממשיים בשטח יוכתבו על ידי מעשים בשטח (בדרך שלbottom-up ) ולא על ידי תכנון מדיני מלמעלה (top-down). על כן, במידה וישראל מבקשת לקבע את ריבונותה בירושלים עליה לבצע פעולה אזרחית רחבת היקף בשיטת  bottom-up  באמצעות חיזוק שחקנים פנים-פלסטינים מזרח ירושלים המוכנים להזדהות עמה כדוגמת מנהלי מוסדות חינוך ומנהיגות מקומיות פורמאליות (מנהלים קהילתיים) ואפורמאליים (כגון וועדי סוחרים).

חיזוקם יכול להתאפשר אך ורק ידי  מתן שירותים אזרחיים ברמה גבוהה ואכיפה ושיטור יעילים.

במצב שבו נוסחת "שתי המדינות לשני העמים" שכולם משלמים לה מס שפתיים נדחקת בפועל לקרן זווית, מתנהלים שני הצדדים בדפוס של קביעת עובדות בשטח.

יתרה מזו, במצב הקיים, שבו נוסחת "שתי המדינות לשני העמים" שכולם משלמים לה מס שפתיים נדחקת בפועל לקרן זווית, מתנהלים שני הצדדים בדפוס של קביעת עובדות בשטח. לפיכך, החלת ריבונות דה-פקטו ומשילות בשטח, היא היא ליבת המעשה המדיני בירושלים.

על כן, מהצד הישראלי, משילות  המתבטאת במתן שירותים אזרחיים, אינה נוגעת אך ורק לעולמות של צדק חלוקתי והשוואת תנאי מחיה בין חלקי העיר, אלא לליבת ההווייה המדינית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כל המבקש להשפיע על עיצוב דמותו של סכסוך זה בנקודת הליבה הירושלמית שלו, ועל מציאות החיים המשותפים של ערבים ויהודים בישראל לא יוכל עוד לדחוק לקרן זווית את העיסוק האזרחי בפלסטינים של מזרח ירושלים. ככל שינסה לעשות זאת, יתנפץ אל קרקע המציאות, מכוח המשברים והאתגרים שיציג בפניו הרחוב המזרח ירושלמי.

החלת ריבונות דה-פקטו ומשילות בשטח, היא היא ליבת המעשה המדיני בירושלים.

יש להבהיר, כי בצד החשיבות המדינית של העשייה האזרחית, אין להקל ראש בחובה האזרחית, החוקית וההומניטארית המוטלת על כלל הרשויות הישראליות, למתן שירותים הולמים לכ-320 אלף תושבים ערבים החיים בירושלים ורואים בה את עירם. בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית במימוש חובה זו (במיוחד על ידי הקמת בתי ספר ופיתוח תשתיות כבישים) אך ישנה עוד כברת דרך ארוכה  לצעוד בה.

המעגל האסלאמי והבינ"ל ברחוב המזרח ירושלמי

שחקנים חשובים נוספים שהפנימו כי מצב הביניים והקיפאון במזרח ירושלים ככל הנראה הגיע לסיומו וכי יש לחתור לקביעת עובדות בשטח הם השחקנים האסלאמיים וגם כמה שחקנים בינלאומיים. לדוגמא, הוזכרה פעילותה הקדחתנית של טורקיה להרחבת מעגלי השליטה שלה במזרח ירושלים.4

טורקיה משקיעה עשרות מיליוני דולרים בתחומי התרבות הרווחה החינוך והספורט במזרח העיר תוך ניסיון  לבסס את מעמדה כמגינה של הפלסטינים המזרח ירושלים מפני "ייהוד" העיר. גם האיחוד האירופי וגופי סמך של האו"ם מתקצבים שורה של פרויקטים בתחומי חברה חינוך רווחה תשתיות ועוד, בהיקף רחב וברמת נראות גבוהה מזו שהייתה בעבר.

העמקת הנוכחות הזרה בבירת ישראל נוגעת בנימים העמוקים ביותר של סוגיית הריבונות הישראלית במזרח העיר.

העמקת הנוכחות הזרה בליבה של בירת ישראל נוגעת בנימים העמוקים ביותר של סוגיית הריבונות הישראלית במזרח העיר. אלו הסבורים כי אין להחיל  את ריבונות ישראל על חלקה המזרחי של ירושלים עשויים, לכאורה, לברך על העמקת נוכחות זרה זו. עם זאת, עליהם לתת דעתם להשלכות הביטחוניות הנלוות לאידיאולוגיה האנטי-יהודית והרצחנית שמנחילים חלק מגורמים אלו לכ-320 אלף פלסטינית הדרים בסמיכות לכ-550 אלף תושבים יהודים.

מן העבר השני, אלו המוקיעים את הנוכחות הזרה בשל קריאת התגר שהיא מציבה על ריבונות ישראל ו/או בשל השלכותיה הביטחוניות, צריכים להבין  שסיכול ביטחוני או מדיני של נוכחות זרה זו אין בו די. ארגונים זרים אלו עוסקים, בחלקם, במתן שירותים אזרחיים הנדרשים לתושבי העיר, והפסקתם תגרור צורך בהשלמתם מן הצד הישראלי, דבר הכרוך בהשלכות תקציביות.

חלופות למדיניות ישראל בסוגיית מזרח ירושלים

בשיח הציבורי הישראלי ישנן שתי פרדיגמות מדיניות מרכזיות ביחס למזרח ירושלים. הראשונה דוגלת בשימור אחדותה של העיר והשנייה בחלוקתה תוך הקמת בירת המדינה הפלסטינית במזרח העיר. חלוקת העיר נתפסת על פי רוב כחלק מתהליך מדיני שיכלול פשרות טריטוריאליות מהצד הישראלי והפלסטיני.

לאחרונה, עלו שני מתווים חדשים למימוש פרדיגמת חלוקת העיר. המתווה הראשון, אותו מקדם חבר הכנסת לשעבר חיים רמון, מציע התנתקות חד צדדית של ישראל מן השכונות הערביות בדומה למהלך שנעשה ברצועת עזה, תוך יצירת חומה שתפריד בין שני חלקי העיר.

המתווה השני, בו מצדדים גם מספר גורמים פלסטינים, מציע שלא ליצור חיץ פיסי בין חלקי העיר, אלא לייצר הפרדה מוניציפאלית הכוללת הקמה של עירייה פלסטינית שתנהל את ענייניהן של השכונות הערביות בצד עיריית ירושלים היהודית שתנהל את ענייני השכונות היהודית. לפי המתווה המוצע, יוקם גוף מתאם עליון בין שתי העיריות בשותפות בין ישראל והרש"פ.

הדיון בחלופות מחייב הכרת עומק החיבור והסמיכות בין ריכוזי אוכלוסין יהודים וערבים בעיר  ושגרת חיי היום יום המשותפת בין יהודים לערבים בעיר בתחומי תחבורה, תעסוקה, רפואה צריכה ועוד. מבט על מפת העיר מראה כי השכונות הערביות והיהודיות משתרגות זו בזו ומצויות בסמיכות של מטרים בודדים זו מזו.

יתרה מזו, בחלק מן השכונות היהודיות והערביות אף גרים שני הציבורים ביחד  בין אם ממניעים אידיאולוגיים (מהצד היהודי) ובין אם משיקולי שיפור איכות חיים (מהצד הערבי). לחיבור היומיומי בין האוכלוסיות, תרמה רבות מערכת הכבישים והתחבורה בירושלים המחברת בין שכונות ערביות ויהודיות. גולת הכותרת של החיבור התחבורתי בין שכונות יהודיות וערביות ובין תושבים ערבים ויהודים היא הרכבת הקלה ש"זכתה" למתקפות אבנים מצד מפרי סדר פלסטינים הואיל והיא מהווה סמל לאחדות העיר.

הפיזור הדמוגרפי והגיאוגרפי, בצד המערכת התחבורתית הופכים את ההיתכנות הפיזית ליצירת חיץ ממשי בין ערבים ליהודים בירושלים לנמוכה ביותר עד כדי בלתי אפשרית.

פיזור השכונות הדמוגרפי-גיאוגרפי בצד המערכת התחבורתית הקיימת הופכים את ההיתכנות הפיזית ליצירת חיץ ממשי בין ערבים ליהודים לנמוכה ביותר עד כדי בלתי אפשרית. קושי זה הוא שהוביל, ככל הנראה, להתפתחות החלופה המצדדת בהקמת עירייה פלסטינית בצד זו הישראלית.

ההתנגדות למתווה זה תעלה בראש ובראשונה דווקא מתוך התושבים הפלסטינים עצמם. תושבים אלו רואים ברשות הפלסטינית גוף כושל, מושחת ונטול כל  מחויבות לשירות הוגן לתושב. לפיכך, מימוש של מתווה זה עשוי להביא לנהירה של תושבים פלסטינים לעבר שכונות יהודיות המשתייכות לעיריית ירושלים דבר זה ייצור עומס על השכונות היהודיות ותשתיותיהן.

אישוש להשערה זו ניתן למצוא בסקר של מכון האמריקני מינואר 2011. סקר זה בחן את עמדותיהם של הפלסטינים המזרח ירושלמים והציג, בין היתר,  את השאלה הבאה: במידה והשכונה בה אתם מתגוררים תעבור יחד עם שאר השכונות הערביות לריבונות פלסטינית, האם תבחרו לעבור לשכונה אחרת בירושלים או עיר אחרת בישראל? כ-40 אחוזים (!) מהנשאלים  השיבו בחיוב.

בנוסף, לאור הקשיים הרבים המתגלים במנגנוני התיאום הקיימים היום בין ישראל והרש"פ בתחום האזרחי ביהודה ושומרון בה מתקיימים מתחמי חיים נפרדים אך משיקים, ניתן להעריך כי יעלו קשיים מהותיים ביותר במנגנון תיאום בין העיריות במקרה הירושלמי בו החיים המשותפים הם ברמת אינטנסיביות וסמיכות כה גבוהה. מתווה ההפרדה המוניציפאלית ייצר גם קשיים רבים בהיבטי התמודדות עם מרכיבי חירום וביטחון בממשק העדין בין שתי העיריות.

מתווה נוסף המוצע לחלוקת העיר, שהוא הפוך במהותו למתווה האחרון שהוצג, מדבר על התנתקות חד צדדית מהשכונות הערביות תוך יצירת חיץ פיזי ביניהן בדמות גדר. חבר הכנסת לשעבר חיים רמון הקים  את "התנועה להצלת ירושלים היהודית" שמקדמת את המתווה הזה במרץ. עיקרי התוכנית של התנועה הם:

  1. רוב הכפרים שסופחו לירושלים ב-1967 יוצאו משטחה הריבוני של העיר.
  2. בין הכפרים הפלסטיניים לבין ירושלים תוקם לאלתר גדר ביטחון רצופה, שתפריד את השכונות היהודיות מהאזורים הפלסטיניים.
  3. צה"ל וזרועות הביטחון האחרות ייכנסו ויפעלו בכפרים שיוצאו מירושלים.
  4. המצב בשאר חלקי מזרח העיר, בעיר העתיקה, באגן הקדוש ובשכונות היהודיות יישאר על כנו.
  5. יוצאו מתחומי ירושלים כ-200,000 פלסטינים – היהודים יהוו יותר מ-80% מכלל תושבי העיר.
  6. תוקף תעודת התושב הישראלית של 200,000 הפלסטינים האלה יפקע, ויוסר הנטל הכלכלי שהכפרים האלה הטילו עד כה.
  7. הַכְּנֶסֶת תחוקק את החוקים הדרושים, ובראשם תיקון חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל.

 

מתווה זה טומן בחובו שורה של ליקויים מהותיים מן הזווית הישראלית. מנקודת מבט ביטחונית, ייווצר סיכון במסירת שטחים באופן חד-צדדי לפלסטינים ללא כל תיאום, דבר שיוביל לעלייה בכוחם של ארגוני טרור וגורמי רש"פ סוררים. תקדים יצירת גדר בתוך ירושלים, שנעשה כבר באמצע העשור הקודם יצר מציאות חיים קשה ביותר במחנה הפליטים שועפאט וכפר עקב המשליכה על רמת הביטחון בשכונות היהודיות הסמוכות, במיוחד  פסגת זאב.

עקב האכילס המרכזי של תוכנית זו הוא העדר התיחסות למקומו ואופיו של השחקן הפלסטיני שינהל את השטחים שייוותרו בצידה המזרחי של הגדר. עליית כוחה של חמאס ברחוב המזרח ירושלמי מעלה את האפשרות שגורם כוח זה הוא שישתלט בהדרגה על מתחמים אלו על כל המשתמע מכך מבחינה ביטחונית ומדינית. הרש"פ, מצידה תתנגד למהלך זה הואיל והוא אינו נעשה בתיאום והידברות עמה ואף אינו כולל את העברת האגן הקדוש לידיה ולפיכך תנסה במכוון ליצור שם תהו ובהו.

חלוקת העיר כחלק מתהליך מדיני נראית כיום כבעלת סבירות נמוכה ביותר.

חלוקת העיר כחלק מתהליך מדיני נראית כיום כבעלת סבירות נמוכה ביותר לאור מערכת היחסים השוררת כיום בין הצד הישראלי והפלסטיני ורמת האמון והשיח הנמוכה הקיימת בין הצדדים. מחקרים וניירות עמדה רבים נכתבו במהלך השנים על המתווים של חלוקת העיר.

התרומה המרכזית שמביא עמה כותב מאמר זה לניתוח חלופה זו היא היכרות העומק עם מנהיגי הזרמים הלאומיים הפלסטינים הפועלים בו ותפיסת עולמם. לאור היכרות זו, נראה כי בתרחיש של חלוקת העיר הצד הישראלי צריך להיות מוטרד לא רק מתשתיות הטרור שתיווצרנה במרחק מטרים ספורים בלבד משכונות יהודיות, אלא גם מהלך הרוח שישלוט במערכת החינוך, התרבות והרווחה של הישות המדינית הפלסטינית שתוקם.

הלך רוח זה יתאפיין בחינוך לשנאה שורשית כלפי הישראלים, האדרת המאבק האלים נגד מדינת ישראל ודה-לגיטימציה לקיומה של המדינה יהודית.

החסרונות המהותיים במתווים השונים של חלוקת העיר מחדדים את הצורך בניתוח מעמיק של החלופה הנוהגת כיום של עיר מאוחדת. יש להניח כי לאור המציאות הפוליטית הקיימת בצד הישראלי והפלסטיני, הסטטוס קוו יימשך לאורך ימים.

החיים בעיר משותפת ללא חציצה בין הציבורים יוצרת, בעיקר בעת מתיחות דתית ופוליטית, אתגר ביטחוני רציני כפי שראינו בגלי הסכינאות של השנים האחרונות שעל סיכולם ניצח בהצלחה רבה מחוז ירושלים של המשטרה.

ניסיון השנים האחרונות מלמד כי ההתמודדות עם האתגר הביטחוני דורש יצירתיות מצד גופי הביטחון וגם רתימה של כלים אזרחיים.

ניסיון השנים האחרונות מלמד כי ההתמודדות עם האתגר הביטחוני דורש יצירתיות מצד גופי הביטחון וגם רתימה של כלים אזרחיים. השיח האינטימי והמבוסס על אמון הדדי עם מנהיגי ציבור ערבים מעולם החינוך, העסקים והקהילה בזמני שגרה היה בעל השפעה גדולה על היכולת למתן את רמת החיכוך האלים בין הצדדים בעת חרום.

שיטות מעולם החינוך כגון הארכה של יום הלימודים ושימור הילדים והנוער בתוך מסגרת חינוכית מגינה ותומכת, הוכחו גם הן כתורמות למיתון ברף האלימות.

לבסוף, עולם הרשתות החברתיות שהיה מחולל משמעותי בהנעה לאלימות התגלה כזירה שבה לפעילות פוזיטיבית (דוגמת העברת מידע ומסרים בפייסבוק בערבית של ראש העיר ירושלים בו יש כיום כ-30 אלף עוקבים שרובם המכריע ערבים מזרח ירושלמים) ולהזמה של דיסאינפורמציה בנושאי הר הבית, משקל נגד מרסן מהותי להסתה הקיימת בכל אתר ואתר.

ניתוח הצד האזרחי של פרדיגמת העיר המאוחדת הנוהגת כיום תוך אימוץ גישה כנה ועניינית המכירה ברגשות שני הצדדים, מעלה כי חוויית האחדות הינה חלקית ביותר עבור תושביה הפלסטינים של העיר. אלו חשים מדי יום את עומק הפער הקיים בין שני צדי העיר ובין רמת החיים של שתי האוכלוסיות והדבר מוביל לתחושות ניכור ביחס לציבור היהודי ומוסדותיו.

במרוצת השנים האחרונות חלה קפיצת מדרגה מהותית בצמצום הפערים ושיפור רמת חיי התושב הערבי בשורה של תחומים ובהם חינוך, רווחה, כבישים, פעילויות פנאי ועוד, אך רמת הפערים נותרה גבוהה ולשם סגירתו יש צורך בקפיצת מדרגה ברמת ההשקעה הממשלתית במזרח ירושלים. במובן זה, בולטת הדרתם של תושבי מזרח ירושלים מתקציבי החומש רחבי ההיקף המופנים לציבור הערבי בישראל, על אף שערביי מזרח ירושלים מהווים כ-20% מציבור זה.

על מדינת ישראל לפעול ליציקת תוכן עשיר יותר במרכיבי איחוד העיר באמצעות פעולות שיביאו להגברת תחושת השייכות של ערביי מזרח ירושלים לעיר ולמדינה.

על מדינת ישראל לפעול ליציקת תוכן עשיר ומשמעותי יותר מזה הקיים היום במרכיבי איחוד העיר באמצעות פעולות שיביאו להגברת תחושת השייכות של ערביי מזרח ירושלים לעיר ולמדינה.

מתוך שיחות רבות עם שלל דמויות בציבור הפלסטיני סבור המחבר כי חלקים רחבים בציבור הפלסטיני נוקטים בגישה פרגמטית ביחס לרשויות הישראליות על אף זהותם הלאומית הפלסטינית ורואים במדינת ישראל לא רק מקור אשמה למצב הקשה בו הם שרויים כפרטים וקהילה אלא גם מקור בלעדי לפתרון בעיותיהם וליצירת תפנית חיובית במסלול חייהם.

חלקים רחבים בציבור הפלסטיני נוקטים בגישה פרגמטית ביחס לרשויות הישראליות. הם רואים במדינת ישראל מקור בלעדי לפתרון בעיותיהם וליצירת תפנית חיובית במסלול חייהם.

"יציקת התוכן" לתבנית העיר המאוחדת אינה מתמצה בהגדלת תקציבים ממשלתיים לפיתוח השכונות הערביות בירושלים, אלא נוגעת גם לנקיטת קו חשיבה ופעולה חדשני יותר הנוגע למעגלי הזהות של הקהילה הפלסטינית המזרח-ירושלמית.

לדוגמא, הקלה על תהליכי התאזרחות של ערביי ירושלים  בצד נגישות מוגברת למסלולי בגרות ישראלית ואל מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית יש בהן כדי להשפיע לא רק על מיתון תחושות תסכול וניכור, אלא גם על העצמת תחושת שייכות. ישנם רבים מקרב הפלסטינים במזרח ירושלים שחצו את הרובד האינסטרומנטלי של ניצול היתרונות הגלומים בצד המערבי של העיר ומבקשים באורח מהותי יותר להיות חלק מהחברה הישראלית, ללמוד ממנה ולהשתלב בה ואף לעודד את הגידול במספר הנערים והנערות המתנדבים בשירות אזרחי במזרח העיר.

עידוד מגמה זו מהצד הישראלי טומן בחובו משמעויות אסטרטגיות לא רק במובני אחדות העיר אלא גם בראייה לטווח בינוני וארוך. אותם צעירים שישתלבו באורח מעמיק בחברה הישראלית יהיו בעוד עשור  או שניים הגורמים הממתנים והפרגמטיים בחברה הפלסטינית.

באירועים האלימים בקיץ 2017 היו אלו מורים ומנהלי בתי ספר שיצאו לרחובות והחזירו את הילדים אל תוך מסגרת הלימודים וקראו להם לאיפוק ולמניעת פגיעה בחיי חפים מפשע, ערבים ויהודים כאחד. ייתכן כי בעוד עשור יצטרפו אל מורים אלו גם אנשי עסקים, פעילים קהילתיים ואנשי תרבות שיבקשו ליצוק לתוך מציאות החיים הסוערת של ירושלים תוכן של כבוד והקשבה הדדית.


תמונה ראשית: Bigstock


[1] החלטה מספר 1775 של הממשלה מיום 29.06.2014, תוכנית להגברת הביטחון האישי ולפיתוח כלכלי-חברתי בירושלים לטובת כלל תושביה; החלטה מספר 2684 של הממשלה מיום 28.05.2017, לצמצום פערים חברתיים כלכליים במזרח ירושלים ופיתוח כלכלי.

[2] דוד קורן ובן אברהמי, "ערביי מזרח ירושלים: כין ארדואן לכחול לבן," השילוח 4, מאי 2017.

[3] המחבר מודה לעמיתו לעבודה בן אברהמי על ששיתף אותו בתובנותיו מאירות העיניים בנושא האירועים בהר הבית ביולי 2017.

[4] קורן ואברהמי, השילוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *