תוצאותיה המרשימות של המערכה באיראן יצרו מציאות מדינית חדשה במערכת האזורית. נודעת חשיבות רבה – מעשית וסמלית – גם לכך שלא באה עד כה כל תגובה מצד חיזבאללה, לא למהלומות באיראן ולא להמשך התקיפות של צה"ל בלבנון עצמה, וגם לא מצד המיליציות בעיראק; לכך שסוריה הפכה למרחב פעולה חופשי עבור חה"א, ובתוך כך מאותתת על עניינה בהסדרת יחסיה עם ישראל; לכך שרוסיה וסין לא נחלצו לעשות דבר, מעבר לגינוי מילולי; ולכך שלא התממשו, גם לאחר הצטרפותה של ארה"ב למלחמה, אף לא אחת מתחזיות הבלהה לגבי הסכנה למדינות המפרץ אם איראן תותקף. הירי חסר התכלית לעבר הבסיס האמריקני בקטר רק ממחיש ביתר שאת עד כמה עמוק הפער בין הרהב האיראני לבין המציאות.
נוצרו אפוא תנאים – בוודאי בראייתו של ממשל טראמפ, ש"נטל בעלות" על מה שהוא מכנה "מלחמת 12 הימים" – לתרגם את המלחמה להישגים מדיניים, אם כי נדרשים פיכחון ושיקול דעת באשר למה שניתן להשיג בטווח המיידי. אלו יכולים לכלול: הנחת יסודות מוסכמים עם ארה"ב למו"מ על משטר בקרה באיראן שיחסום את דרכה לגרעין, או לפעולה אם איראן תעמוד בסירובה לשאת ולתת; בדיקת האפשרות למהלכי הסדרה מול סוריה ולבנון, גם אם מוקדם מדי, בשלב זה, להתחייב לפינוי עמדות מפתח בשטחן, וגם לא לצפות לחוזי שלום במתכונת הסכמי אברהם; שיבה לדפוסי ההידברות עם סעודיה ששובשו לאחר 7 באוקטובר 2023, כאשר כעת על הפרק שותפות אינטרסים בשיקום הכלכלי של סוריה ולבנון ונטרול, ככל האפשר, של ההשפעה התורכית שם, ושוב, מבלי לצפות בטרם עת לטקס חתימה בבית הלבן; שיקום היחסים עם שותפות השלום הוותיקות יותר, מצרים וירדן, תוך תמיכה בהמשך הסיוע האמריקני; ובדיקת האפשרות להפסקת אש ועסקת חטופים, ובלבד שההפוגה תנוצל למו"מ במערכת האזורית והבינ"ל על חלופה לשלטון חמאס בעזה.
תבוסת המשטר באיראן – והיעדר תגובה של "שליחיו"
הישגיה המבצעיים המרשימים של ישראל במערכה נגד איראן, ההצטרפות האמריקנית לתקיפות, ולא פחות מכך היעדר תגובה אפקטיבית מצד מערך ה"פרוקסי" שנבנה במשך שנים לתכלית זו עצמה ולא היה שם בשעת המבחן המכריעה, יצרו בפועל מציאות חדשה במרחב האזורי, ברמה האסטרטגית, ושינו מן היסוד – כאפקט מצטבר, הכולל גם את השלכותיהן של הפגיעה הקשה בחיזבאללה בסתיו 2024 ושל נפילת משטר אסד בסוריה – את מאזן הכוחות.
איראן עצמה כשלה כליל בהגנה על שמי המדינה, כמו גם נחשפה לעומק החדירה המודיעינית הישראלית למרחב הליבה של המשטר. תוצאותיהם של מטחי הטילים על ישראל, גם אם כמה מהם העידו על יכולת דיוק, נגרם מהם נזק נרחב, והלב דואב על 29 ההרוגים; וגם אם הציבור נדרש לשהות שעות בממ"דים, סדרי החיים שובשו, ונתיבי האוויר לישראל הושבתו חלקית – היו משמעותיות הרבה פחות מכפי שהניחו בישראל לצורכי תכנון. עצם הצורך של המנהיג ושל דוברי המשטר להעלות את הטענה המופרכת מיסודה שישראל "עמדה על סף קריסה" רק ממחישה את הבנתם, בפועל, שההפך קרה.
יתרה מזאת, בכל הנוגע לדרך שבה המשטר האיראני נתפס בעיני שכניו במפרץ וכלל הגורמים במערכת האזורית, יש משמעות מרחיקת לכת לתגובה האיראנית הרפה – למעשה, כפי שהנשיא טראמפ עצמו טרח להבהיר, מעשה סמלי שתואם מראש, כדי שלא תהיה פגיעה בפועל בכוחות האמריקניים – להשתתפות מטוסי ה-2-B במתקפה על יעדי הגרעין. משך שנים, וגם בעת המלחמה עצמה, הבטיחו דוברים איראניים שתוצאותיה של תקיפה כזו תהיינה מרחיקות לכת: פגיעה קשה בכוחות האמריקניים הפרוסים במרחב; פעולות נקם נרחבות נגד מדינות המפרץ הפרו-אמריקניות וסגירת מצרי הורמוז. בפועל, למרות הדיון הפרלמנטרי בטהרן על סגירת המצרים, דבר מכל זה לא אירע, להוציא את המתקפה, כביכול, על בסיס חה"א האמריקני אל-עודייד בקטר. "החוכמה המקובלת" של הפרשנים ומכוני המחקר, והחרדות העמוקות של בעלות בריתה הערביות של ארה"ב, הופרכו שוב, כפי שאירע בעבר סביב העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, 2018, ויש בכך כדי לבסס את תחושתו של הנשיא טראמפ באשר ליכולתה של ארה"ב לפעול, ולתת גיבוי לישראל, מבלי לשלם על כך את המחיר שלכאורה עלול היה להיגבות ממנה.
במקביל, אירועי המלחמה המחישו גם את אוזלת היד של מערך השלוחים – "פרוקסי" – של איראן באזור, בעקבות המהלומות שנחתו על חיזבאללה בסתיו 2024 ונפילת משטר אסד בסוריה בדצמבר. אמת, החות'ים בתימן אומנם ממשיכים בירי ספוראדי, אך השפעתם על מהלכי המלחמה הייתה אפסית. מנגד, חיזבאללה נמנע מלתקוף את ישראל, בראש ובראשונה בשל מכבש הלחצים המופעל עליו בזירה הלבנונית. מערך היכולות רב-העוצמה, שאיראן השקיעה בו מיליארדים, נפגע מאוד בלחימה ב-2024, ובמבחן העליון שעבורו נבנה – לא הופעל. אפילו התקיפות הישראליות הנקודתיות, אך החוזרות ונִשנות, נגד יעדיו בלבנון – שבעבר היו מעוררות תגובה נרחבת – טרם עוררו את הארגון לפעולה, ובשיח הפנים-לבנוני עומדת על הפרק האפשרות, אם כי ספק אם תמומש בקרוב, של התפרקות הארגון מנשקו ושילובו במערכת הפוליטית.
גם המיליציות הפרו-איראניות בעיראק נתקלו במגבלות דומות: לשלטונות בבגדאד לא היה כל עניין להיגרר למערכה, והם פעלו לריסון של כל תגובה המכוונת אל הנוכחות האמריקנית בשטחם או בקרבתם.
משלים את התמונה, כגורם מעצב תודעה, היעדר סיוע משמעותי (מעבר לרטוריקה ולגינויים) מצד סין ורוסיה, כל אחת מסיבותיה היא. בנקודה קריטית, הציר הסיני-רוסי-איראני-צפון קוריאני, CRINK בראשי התיבות הלועזיים, שעד לא מכבר נראה היה שבכוחו, ובכוונתו, להציב אתגר אסטרטגי-ביטחוני לארה"ב ולמערב, "לא היה שם".
מפת ההזדמנויות החדשה
כפי שכבר הבהיר ראש הממשלה, לקראת ביקור חשוב ומכונן בוושינגטון, במציאות החדשה כפי שתוארה כאן גלומות הזדמנויות מרחיקות לכת לתרגם את הישגי המערכה לתוצאות מדיניות; אם, כדברי קלאוזביץ, המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, מה שנדרש כעת הוא להמשיך את המערכה באמצעים מדיניים, ולתרגם את ההישגים הצבאיים לאבני בניין של ארכיטקטורה אזורית יציבה שישראל היא חלק אינטגרלי ולגיטימי ממנה.
בקווים כלליים, מדובר בשילוב בין שישה מרחבי פעולה, שנראה כי יעמדו על הפרק בביקור בוושינגטון ובמהלכים שיידרשו בעקבותיו:
- העמקת התיאום בין ישראל לארה"ב, ובאמצעותו (וגם במישרין) עם מדינות המפתח במפרץ, באשר ליעדים שיש להציב לקראת האפשרות שאיראן תתעשת, תנטוש בפועל את רטוריקת ה"ניצחון" המופרכת ותבחר במשא ומתן. אם כך יקרה, מוסכם על ישראל, ארה"ב, ואף על שחקני המפתח באירופה כי הקווים האדומים, שלא נכללו ב-JCPoA של 2015, צריכים כעת לכלול אפס העשרה, ויתור על כל היבט צבאי של תוכנית הגרעין, הפסקת הפיתוח של נשק בליסטי, וקץ לשיטת ה"פרוקסי". מנגד, אם איראן תעמוד בסירובה הנחרץ, עד כה, לשאת ולתת, מרחב ההזדמנויות צריך לכלול העמקה של התיאום המודיעיני והמבצעי המפורט לגבי דרכי הטיפול בתרחישי איום ספציפיים, שארה"ב כבר הבהירה כי ניתן להפעיל נגדם כוח.
- מול סוריה – שבמהלך המלחמה נמנעה מלגנות את פעולות ישראל (בסופו של דבר, איראן ושלוחיה הם שהיו האויב המר והאכזרי של המורדים בסוריה, עד לנפילת משטר אסד), והמרחב האווירי שלה – ש"נוקה" מיכולות איום מאז דצמבר 2024 – שימש את חה"א כנתיב פעולה באין מפריע, נפתחות אפשרויות מדיניות חשובות, אם כי נדרש גם פיכחון לגבי מה שניתן להשיגו כעת. החזיונות בדבר חוזה שלום ברוח הסכמי אברהם אין להם עדיין על מה לסמוך, וגם לא יהיה זה נכון להיחפז בפינוי מאחזים ביטחוניים חשובים שהוקמו מאז דצמבר לפני שיוכח לאורך זמן כי פניו של המשטר החדש הם אכן להסדרה ארוכת טווח של היחסים עם ישראל, כפי שהוא מאותת כעת. עם זאת, יש מגוון של צעדים שניתן לנקוט כדי ליצור מסד אחר ליחסים אלה, בראש ובראשונה (בתיאום עם מדינות המפרץ ועם ארה"ב, שכבר החלה בהסרת הסנקציות) בכל הנוגע לשיקום הכלכלה והתשתית בסוריה, ובין היתר לשקול את שילובן של סוריה ולבנון ב"פורום הגז של מזרח הים התיכון" (EMGF).
- מול לבנון – ששלטונותיה (והלך הרוח הציבורי) הוכיחו יכולת גוברת לרסן את חיזבאללה ברגע המבחן, וכעת מתפתח בה דיון על פירוק הארגון מנשקו – נדרשת גישה המשלבת זהירות ושמירה, בשלב זה, על המאחזים הביטחוניים הקיימים בשטחה, עם אופק מדיני ונכונות לשרטט "מפת דרכים" לשינוי. יש בזירה זו, כמו בסוריה, אינטרס משותף מובהק לישראל, למדינות המפרץ וסעודיה בראשן, לארה"ב, ובמקרה זה גם לצרפת.
- הממד האזורי של מהלכי ההסדרה החדשים הוא במידה רבה שם קוד לתפקיד הסעודי, שנתלות בו תקוות – חלקן בלתי ריאליות בשלב זה: מעמד של חתימה ולחיצת יד בבית הלבן אינו על הפרק כל עוד הוא מותנה בתשומות ישראליות בנושא הפלסטיני, שקשה לראותן מתממשות בנסיבות הקיימות. עם זאת, במשתמע מן האמור לעיל לגבי סוריה ולבנון, כמו גם בהיבטים של שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני בחסות CENTCOM, יש מרחב גדול לשיתופי פעולה גם ללא כינון יחסים פורמליים, וכן לשיבה לאקלים המגעים שקדם ל-7 באוקטובר, בין היתר בהיבטים כלכליים. בנוסף לכך, איתות סעודי חיובי יכול להאיץ פריצת דרך לקראת יחסים רשמיים, ברמה זו או אחרת, עם אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, שעימה היו לישראל קשרים טובים "מתחת לשולחן" אך להעלאת מדרגה מולה תהיה משמעות מעשית וסמלית מרחיקת לכת.
- מול מצרים וירדן, שותפות השלום הוותיקות של ישראל, יש מקום למאמץ מדיני לשיפור ביחסים. שתיהן נקטו אומנם עמדות עוינות מאוד בכל הנוגע להמשך הלחימה בעזה, והובילו מהלכים בעייתיים בליגה הערבית ובזירה הבינ"ל, אך הסכמי השלום לא התערערו, ובהיבטים מעשיים – כמו סיכול שיירת הסיוע מתוניסיה – היה למצרים, ובמקרה זה גם למשטרו של חפתר במזרח לוב, תפקיד מועיל. בעידן שבו עתיד הסיוע האמריקני מוטל בספק בשל הלכי רוחו של הממשל הנוכחי, יש לישראל – ולידידיה בוושינגטון – מנופי השפעה משמעותיים; וחשוב לזכור ולהזכיר, גם כאשר תפקידן שולי לכאורה, את חיוניותן של מערכות היחסים עם שתי המדינות לביטחונה הלאומי של ישראל בראייה ארוכת טווח.
- מטבע הדברים, עומדת על הפרק גם האפשרות של הפסקת אש בעזה, שממשל טראמפ נחוש לקדם ואינו מסתיר את ציפיותיו מישראל בהקשר זה. הנכונות הישראלית לעסקה העומדת על הפרק צריכה להטמיע בתוכה גם היערכות למהלך מדיני מורכב ורב-צדדי במהלך התקופה של הפסקת האש, שמטרתו צריכה להיות גיבוש חלופה לשלטון חמאס ברצועה בהקדם, ובניית לגיטימציה מחודשת, לאחר שנסדקה באופן משמעותי, בייחוד באירופה, לחידוש הלחימה אם המאמץ יוכשל על ידי חמאס.
מדובר במסכת מורכבת של מהלכים ואתגרים, שהציר המרכזי בהנעתה הוא ההידברות האינטנסיבית עם ממשל טראמפ, אך קידומה מצריך גם מסד תמיכה בקונגרס ובזירה הפוליטית בארה"ב, בתיאום ובעבודה משותפת עם ידידי ישראל והקהילה היהודית, ובתיאום מיטבי בין כל גורמי המערכת הישראלית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
