פתיח

לאחר יותר משנתיים של מלחמה, אולי המורכבת במלחמות ישראל, חשוב להבין מה היה כדי לנסות לצייר מה נכון שיהיה בעתיד כשייתמו קולות המלחמה (ואיני בטוח שההכרזה האמריקאית על סיומה אינה מוקדמת מדי), וצריך יהיה לעצב את המשכה של הדרך.

אני מבקש לענות על שלוש שאלות מרכזיות, ובדרך אגב אעסוק ודאי גם בנושאים אחרים הפחות חשובים לענ״ד לצורכי המסמך הזה.

א. מה היה הרקע האסטרטגי ערב המלחמה, ומדוע פרצה המלחמה בעת ההיא.

ב. מה היו מהלכי המלחמה במבט מלמעלה ומה היה הגיונם, או בלשון העם ״מה הייתה האסטרטגיה״ שהנחתה את מדינת ישראל.

ג. מהם הלקחים העיקריים (והראשוניים) מנסיבות פרוץ המלחמה וממהלכיה.

הרקע שהביא למלחמה

איראן, עוד בתקופת חומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית בשליטת האייטולות, החליטה להשמיד את ישראל, והתייחסה לנושא ברצינות רבה. ההנהגה בטהרן הקדישה לכך מחשבה, מאמצים וכסף רב, ואף הכתיבה אסטרטגיה ולוחות זמנים. גופי הביצוע, ובראשם ״משמרות המהפכה״, הובילו את מימוש האסטרטגיה הלכה למעשה, באמצעות ״כוח קודס״ ושאר אגפי הארגון. בפועל נעשו מהלכים מעשיים למימוש האסטרטגיה, הן באיראן והן ברחבי המזרח התיכון בשת״פ עם הארגונים השונים והמדינות ששיתפו פעולה עם איראן. מזווית מעניינת המחיש זאת מנהיג אירופאי שנפגש עם חמינאי וסיפר כי הוא הופתע מכך שאחת השאלות הראשונות של המנהיג האיראני הייתה ״מדוע אינכם מסייעים למאמץ להשמדת ישראל״. זה היה נושא שעמד בראש רשימת המאמצים שלו, והוא חיפש שותפים לביצוע המשימה.

האסטרטגיה האיראנית הזאת הייתה המסגרת שבתוכה פעלה איראן ב-40 השנים האחרונות כלפי ישראל. לא ניתן להבין את המזרח התיכון ערב המלחמה בלא להפנים שהוא היה במידה רבה פרי המאמצים האיראניים הללו, וכי האסטרטגיה הזאת היא שהובילה למלחמה שבה אנו עוסקים.

האיראנים בנו את האסטרטגיה שלהם על שלוש רגליים וקידמו כל אחת מהן במקביל, באופן עצמאי ורחב.

הרגל הראשונה, ואולי החשובה ביותר, הייתה יצירת המטרייה האסטרטגית, קרי ״הרגל הגרעינית״. המודיעין הצבאי בישראל איתר את פרויקט הגרעין האיראני במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-90. מאז התקדמו האיראנים בעיקר בתחום העשרת האורניום והתעכבו מטעמי זהירות וכדי למנוע תירוץ לתקיפת הפרויקט עם שלב ההנשקה (weaponization).

המטרייה הגרעינית הייתה אמורה לאפשר לאיראנים לפעול לקידום תוכנית ״האימפריה השיעית״ שעמדה בלב החזון העתידי שלהם לגבי המזרח התיכון, בדרך לקניית השפעה עולמית. האימפריה הייתה אמורה לקום בין השאר על חורבותיה של ישראל, אך גם המדינות הערביות הסוניות היו אמורות להכיר בגדולתה ובהובלתה, ולתקן בכך עוול (בראייה השיעית) בן 1,400 שנה. ברבות השנים הצליחה ישראל לדחות את לוח הזמנים של מימוש הפרויקט, אך האיראנים קידמו אותו בנחישות והיה בידם ערב המלחמה אורניום מועשר ל-60 אחוז בכמות המספיקה – אם יתבצע שלב ההעשרה האחרון, ולאחריו ההעברה למצב מתכתי – ליותר מחמש פצצות. ערב המלחמה ובמהלכה העריך המודיעין הישראלי כי מתחולל שינוי של ממש גם בתחום ההנשקה, ולכן מתקרב מאוד היום שבו ״מחר יהיה מאוחר מדי״.

הרגל השנייה, ואולי הפחות מוכרת לציבור עד למלחמה בין ישראל לאיראן, הייתה הפיכת איראן ל״מעצמה טילית״, שברשותה אלפים רבים של טילים בליסטיים שיכולים להגיע לישראל עם ראש במשקל טון בערך, שנזקו רב מאוד. התוכנית האיראנית בתחום נבנתה על בסיס חזון גדול שלפיו בעתיד תהיה איראן בעלת יכולת שיגור בין-יבשתית, עד לארה״ב.

ההערכה האיראנית הייתה שישראל לא תוכל להתמודד עם טילים רבים כל כך, לא כלכלית (מיירט חץ עולה הרבה יותר מטיל איראני), ולא מבצעית – כי ייגמר מלאי המיירטים בטרם יכלו האיראנים את הטק״ק שלהם. יתר על כן, מאחר שגם מערכות ההגנה נגד טילים היותר משוכללות של ישראל אינן הרמטיות, הנזק שייגרם לעורף הישראלי יהיה גדול בכל מקרה, כי הטילים האיראניים הם כאמור בעלי ראש קרבי גדול, וחלקם נבנו באופן היוצר הרס סביבתי כי הם מפזרים פצצונות על שטח גדול יחסית, מעבר לפיצוץ העיקרי. יתרונה של הרגל הבליסטית נעוץ בכך שבנייתה אינה מפירה הסכם בין-לאומי (בניגוד לגרעין), ועל כן אין הפרויקט הזה יכול לתת לגיטימציה לתקיפת איראן (גם בהסכם הגרעין שאליו הגיע משטר אובמה עם איראן ב-2015 לא הייתה מגבלה על בניין הטילים באיראן, שהלך וצבר תאוצה רבה במהלך העשור האחרון. (הייתה אומנם ברקע החלטת מועבי״ט בנושא, שאסרה ייצור טילים המיועדים לשאת נשק גרעיני, אך היא הייתה חסרת ערך והאיראנים לא התחשבו בה כלל).

הרגל השלישית, שהייתה חלק חשוב באסטרטגיה האיראנית, ״טבעת האש״ סביב ישראל, היא אולי החכמה והמקורית יותר מבין שלוש הרגליים, והיא זו שהשפיעה על פרוץ המלחמה באוקטובר 2023 ועל מהלכיה הראשונים, עד התקיפה באיראן.

האיראנים הגו וביצעו, הלכה למעשה, מאמץ ליצירת ״טבעת אש״ חזקה ביותר סביב ישראל: בין אם היא מורכבת מארגונים שנוסדו או נשלטים במלואם על ידי האיראנים, כגון חיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, וכן החות'ים בתימן ומיליציות שיעיות בעיראק, ובין אם טופחו על יד איראן, אף על פי שהיו להם מחלוקות עימם (בשל מלחמת האזרחים בסוריה) והם שמרו על עצמאות מסוימת, מה גם שצביונם הוא סוני מובהק ולא שיעי, היינו חמאס בעזה וביו״ש. בתפיסה האיראנית המקורית שהגה קאסם סולימאני היה אמור להיבנות גם בסוריה כוח איראני עצמאי, שכוחו אינו נופל מזה של חיזבאללה בלבנון, ומיליציות שיעיות היו אמורות לפעול בדרום סוריה וממערב עיראק וכך גם החות'ים מתימן (אם כי הם היו כלי שנבנה על פי צורכי איראן במפרץ הפרסי).

הצלחת איראן להפוך את חמאס, ובמידה רבה יותר את חיזבאללה, ל״צבאות טרור״, קרי ארגוני טרור בעלי יכולת צבאית מובהקת, היא ללא ספק שינוי אסטרטגי מבחינת עוצמת האיום של ארגונים אלה. מעטים הצבאות בעולם שיש להם יכולת שיגור טילים ורקטות כמו שהיו לחמאס וחיזבאללה, או מערכת תת-קרקעית ענפה כמו זו ששירתה את חיזבאללה, ויותר מזה את חמאס. לנוכח השינוי הזה צה״ל נאלץ להילחם מול יכולות מורכבות שחייבו התנהלות מעין כפולה, ובמקביל, מול יכולות הטרור (מטענים, חטיפות, לחימה מתוך אזורים אזרחיים ושימוש במתקנים אזרחיים) ויכולות צבאיות (יחידות אורגניות עד רמת החטיבה, מודיעין מרכזי כולל איסוף בסייבר, טילי נ״ט, ריכוזי אש בטווחים הקצרים והארוכים, מל״טים ורחפנים) גם יחד.

הרעיון של הוגי התוכנית בהנהגה ובכוח קודס היה שאיראן תשלוט בכל המערכת הזאת מרחוק, תבנה אותה ותתאם את פעילותה, מעין תזמורת שהמנצח שלה פועל מאחורי הקלעים, מטהרן, על פי פרטיטורה איראנית.

התפיסה האיראנית לגבי תפקידה של ״טבעת האש״ הייתה כפולה:

על פי החזון האיראני הארגונים הללו יתחזקו בסיוע איראן עד שצירוף היכולות של כולם, והפעלתם בתזמון שייקבע על ידי האיראנים ובתמיכתם, יאפשרו להשמיד את ישראל. בלב הרעיון עמדה הערכה שכל עוד החיכוך הוא בין ״השלוחים״ לבין מדינת ישראל איראן תישאר מחוץ למערכה ללא פגיעה, אבל בעלת עוצמה גדולה בהתבסס על אלפי טילים היכולים להגיע לישראל, והיא שתקבע מתי נכון מבחינתה להצטרף למערכה כדי לוודא את קריסתה של ישראל, שתעמוד בפני תקיפה מסיבית של טילים בליסטיים במקביל ללחימה הקשה בשלוחים שפשטו אליה ויירו עליה מכל עבר.

צריך להודות שהיה היגיון בחשיבה האיראנית, כי מי שמעלה בדמיונו תקיפה בנוסח ה-7 באוקטובר לא רק מעזה אלא גם מלבנון, סוריה ויו״ש במקביל, ואולי גם פעילות מירדן ובתוך מדינת ישראל – מבין את עוצמת האתגר, שלא לדבר על אלפי טילים מאיראן שהיו פוגעים בישראל ברגע קריטי במהלך המלחמה הרב-זירתית, כשהיא בשיא חולשתה בגבולות.

בתפיסה האסטרטגית של איראן היה כאמור תפקיד נוסף ל״טבעת האש״. הרעיון היה שעד שהיא תופעל לשם חניקת ישראל והקרסתה, היא תהיה הכוח המרתיע של האיראנים כנגד ישראל, ותמנע את תקיפת איראן לשם סיכול תוכנית הגרעין. היה ברור שלנוכח עוצמתה של טבעת האש כל מקבל החלטות בישראל שיתכנן תקיפה של הגרעין האיראני, יהיה חייב לשאול את עצמו האם ישראל מוכנה להתמודד במקביל למלחמה באיראן גם עם שלוחיה של איראן הערוכים סביב ישראל ועומדים לפקודתה של איראן אם תותקף.

ואכן התפיסה האיראנית לא הייתה חסרת בסיס, וחששה ארוך השנים של ישראל לפעול בלבנון גם כשהייתה לכך הצדקה מלאה (כמו במקרה האוהל שנטע חיזבאללה בשיפולי החרמון בשטח ישראל) מוכיח זאת באופן ברור. לכן אין ספק שלאורך השנים שיקול זה – הצורך להתמודד עם חיזבאללה וחמאס כחלק מהלחימה באיראן – הרתיע מאוד את מקבלי ההחלטות במדינת ישראל בכל עת שנדונה תקיפה באיראן, והוא הלך והתחזק כגורם הרתעתי ככל שחיזבאללה וחמאס התחזקו, השתפרו ורכשו יכולות חדשות, כל אחד לחוד ועוד יותר שניהם יחד.

איראן ובעלי בריתה, השלוחים השונים, חשו והעריכו ערב המלחמה כי הם בשלב מתקדם מאוד של הכנות ובניית יכולת, ונראה שהתחזקה בקרבם התחושה שיש בכוח הציר אם יפעל במשותף לחסל את מדינת ישראל, והדברים באו לידי ביטוי בחילופי הדברים ביניהם. ״השעון להחרבת ישראל״ שתקתק בפומבי ב״כיכר פלסטין״ בלב טהרן נראה לפתע כמודד זמן אמיתי, וכי ההכנות למלחמה בישראל הופכות מעשיות מאוד ואף מצביעות על תוצאה שניתן להשיג אותה. אם כי לא דובר על תאריכים קונקרטיים, תחושת המסוגלות הייתה כנראה חזקה ביותר.

זה היה הרקע למלחמה, ואולי אפילו חלק מהסיבות שהביאו אליה.

כאן מן הראוי להעיר הערה חשובה: האיראנים נכשלו בבניית הכוח שרצו להציב בסוריה – בגלל המב״מ ("המערכה בין המלחמות") שניהלה ישראל בעקשנות וברצף מאז סוף 2012. בדיעבד נכון להדגיש כי כישלון זה היה בעל חשיבות גדולה בהשגת הפגיעה הקשה בחיזבאללה וביצירת התנאים לנפילת המשטר הסורי, כי ברגע המכריע לא הייתה לאיראנים דרך לסייע לחיזבאללה, כשישראל תקפה אותו (החל מיולי 2024), וגם לא הכוח שנדרש בסוריה כדי לבלום את המורדים שנעו מצפון דרומה (בדצמבר אותה שנה). בראייה לאחור, להצלחת המב״מ בסוריה היו תוצאות הרות גורל במהלך המלחמה, מעבר לקריסת הגשר היבשתי מטהרן דרך בגדאד ודמשק בואכה הים התיכון: שהרי נפילת המשטר הסורי הקלה גם על התקיפה של חיל האוויר באיראן, כי היא בוצעה דרך סוריה ועיראק, ללא התנגדות של ממש לחיל האוויר בדרכו לגבול האיראני.

המב״מ הוא דוגמה ליוזמה ישראלית שלא תמיד התקבלה בקונצנזוס מלא, ומלוא תרומתה לביטחון ישראל מתברר יותר רק לאחר למעלה מעשור מעת שצה"ל החל ביישום שיטתי שלה.

ללא הבנת המאמצים האיראניים ב-40 השנים האחרונות, וניתוח ההישגים האיראניים כמו גם הכישלונות שלהם במהלך שנים אלה, תמונת המלחמה תהיה בלתי ברורה. נראה לי שרוב המעריכים והמחליטים בישראל לא הבינו, ואולי לא הפנימו, את עוצמת הציר שיצרה איראן ואת רמת המוכנות שלו.

המלחמה בעזה

נראה שבמהלך 2023 הגיע יחיא סינואר, מנהיג החמאס, למסקנה שארגונו כבר חזק דיו – בין השאר תודות לסיוע האיראני המתמשך בכסף, נשק ואימונים (אנשי חמאס יצאו לאימונים ארוכים באיראן כבר לפני 30 שנה). יתר על כן, הוא חש שהוא באופן מעשי חזק עוד יותר בגלל היותו חלק מ״ציר״: הוא חש או הבין שתוכניות הציר לתקיפה מתואמת התקדמו מאוד, מה שהקנה לו ביטחון רב בסיכויי ההצלחה.

יחד עם זאת, ניתן להסיק כי לקראת אוקטובר 2023 חל שינוי נוסף ומהפכני בהערכתו של סינואר. מחד גיסא, הוא כנראה חשש שתיאום של כלל הציר יביא לחשיפת התאריך ואובדן גורם ההפתעה, לו הוא נתן משקל גדול מאוד (האם העריך נכונה את עומק החדירה המודיעינית של ישראל מול חיזבאללה, כפי שאכן התבררה בקיץ וסתיו 2024?); מאידך גיסא, הוא כנראה האמין שאם יפתח בהתקפה, גם בלא תיאום עם המרכיבים האחרים של הציר, שאר המרכיבים יצטרפו אליו בלית ברירה. אפשר שגם היסחפות גורמים מקרב ערביי ישראל ויו״ש במהלך ״שומר החומות״ תרמה להערכה זאת של סינואר. כך או כך, די ברור שהוא בחר לממש את המלחמה הרב-חזיתית והמתואמת שהציר חלם עליה, וקיווה כי תתבצע כמתוכנן – אך הוא יהיה זה שיוביל את המחנה, ולא האיראנים או חיזבאללה.

קשה להעריך מה גרם לתפיסה הזאת של סינואר: האם חשש שהאיראנים לעולם לא יקבלו את ההחלטה? האם הוא רצה מסיבות דתיות מלחמה שמוביל אותה גורם סוני ולא שיעי? או הרצון האישי להיחשב למעין צלאח א'דין המודרני הוא שהוביל אותו? ואולי השמועות על התקדמות בציר הנורמליזציה עם סעודיה הביאו להחלטתו? קשה לדעת מהי התשובה לשאלה הזאת, כמו שגם קשה לדעת עד כמה ניתוח מה שהתחולל ערב המלחמה בחברה הישראלית גרם לו לחשוב שישראל חלשה יותר דווקא באותה עת. ייתכן כי ראה בעת הזאת מעין הזדמנות חד-פעמית שאין להחמיצה, אם כי המסמך שנחשף לאחרונה מעיד כי התכנון לפעולה כפי שהתממשה ב-7 אוקטובר החל הרבה לפני שהחריף המשבר הפנימי בישראל.

תופעה ראויה לציון התרחשה ככל הנראה בתחום של הבנת כל צד את יחסי הכוחות בין שני הצדדים, צה״ל מחד גיסא והחמאס מאידך גיסא. כנראה שבעקבות ״שומר חומות״ חלה מעין הפרדה שהרחיקה את תפיסת המציאות הצה״לית מזאת של חמאס, והקצינה את התפיסה ההפוכה בשני הצדדים. סינואר העריך – לאחר הכרזות בכירים בישראל על הצלחת התקיפה של מערכת המנהרות, ״המטרו״ כפי שהיא כונתה אז – כי ישראל שוגה לחלוטין בהבנת הטקטיקה של חמאס, יכולותיו והאסטרטגיה שלו. הוא הבין את הליקוי הזה כנקודת חולשה של צה״ל שיש להעצים אותה, ולכן האיץ את בניית המנהרות כדי שתאפשרנה הגנה מקסימלית על מרכיבי חמאס, אנשים וציוד. בצה״ל התפארו בחיסול היכולת האסטרטגית של חמאס התלויה במנהרות, הן כתוצאה מהמבצע והן הודות להקמת הקיר הסלארי שסיכל את היכולת של חמאס לחצות לשטח ישראל באמצעות המנהרות ההתקפיות ולממש את תוכנית המתקפה המקורית, והעריכו כי החמאס הופתע מעוצמת המכה ועתה יורתע יותר מבעבר. בפועל מה שנתפס בצה״ל כהצלחה, או לפחות הוצג ככזה, נתפס בחמאס ככישלון של צה״ל שאף לא הבין את המצב לאשורו.

ייתכן שתפיסת ״החמאס מורתע״ נוצרה שם, או לפחות התחזקה מאוד לאחר מכן, על בסיס טעות בהבנת המציאות.

בה בעת בנה סינואר יכולת רחבה לתקיפה המונית, תוך הבנה של חולשת ההגנה של צה״ל, שנמתח מול עזה עם כוחות מועטים ביותר לאורך הגבול. במהלך השנים אפשר צה״ל לחמאס להגיע כמעט באין מפריע לגדר שאותה הוא צריך היה לנטרל, וההיכרות האינטימית עם הגדר נתנה לו את הביטחון שיוכל לעבור אותה מהר מאוד ובלא שצה״ל יוכל לעכב אותו (הכלל המוכר מתורת ההגנה כי ״מכשול, כל מכשול, מחייב הגנה צמודה, של תצפית ואש״ היה נכון גם במקרה זה, אך התעלמו ממנו כמו מכללים מקצועיים נוספים).

לעומת זאת צה״ל היה חשוף לחלוטין מבחינת היכולות שלו, כולל הדילול המקובל בקו בזמן החגים (תוצאה ישירה של ״ההדממה״ הצה״לית). צה״ל מנגד לא הבין את גודל האיום, ולשם המחשת המשמעות העולה מטעות זאת צה״ל נערך בקו ההגנה ללא ארטילריה: אף לא תותח אחד היה בגבול עזה ב-7 באוקטובר. יתר על כן, מחצית הכוח בקו ״יצאה להדממה״, בגינה גם מספר הטנקים ואנשי החי״ר היה קטן בהרבה מהרגיל (סד״כ צה״ל בגבול הרצועה לא השתנה בשנים האחרונות, גם לא ערב החגים ב-2023).

במבט לאחור ניתן לומר – עם זאת – כי סינואר, על אף ההצלחה הראשונית המרשימה של המתאר שבו בחר לפעול, טעה בשתי הערכות שלו, והיו אלה טעויות קריטיות מבחינתו:

כוחו היה פחות חזק משנדמה היה לו, וצה״ל התעשת והגיב באגרסיביות מהר יותר משסינואר העריך (חלק ניכר מהתגובה לא היה מאורגן אלא תוצאה של אינסטינקט בריא של מפקדים, חיילים ואזרחים ש״נעו לקול התותחים״, קרי הגיעו מיוזמתם לגזרה ונלחמו בקבוצות מאולתרות וכבודדים). לכן כבר משעות הבוקר היותר מאוחרות חמאס לא הצליח להשיג יעדים בעלי משמעות מעבר להמשך ההרג ביישובים ובמחנות שאליהם הגיע במכת הפתיחה של המלחמה. כל הישגיו הם תוצאה של הוצאת צה״ל מאיזון, שנבעה מן ההפתעה המוחלטת שהכתה את צה״ל בתדהמה למשך כמה שעות. על אף המציאות הכאוטית, תוך 12 עד 18 שעות ייצב צה"ל מחדש את קו ההגנה על הגבול, ומאותו רגע לא היו לחמאס שום הישגים נוספים, וצה״ל נלחם בתוך שטח מדינת ישראל כדי להשמיד את שארית אנשי החמאס שנותרו בתוך אזור העוטף (אני מעריך שבדיקה מדוקדקת של לוחות הזמנים תעלה שכל ״הישגיו״ המזוויעים של החמאס הושגו בין 06:30 ל-10:00 בבוקר בערך, ומאותה שעה הוא לא הצליח להתקדם בשום גזרה).

ולא פחות קריטי, מבחינת תוצאות המלחמה, חמאס לא הצליח לגרור את הציר למלחמה. חיזבאללה הצטרף בלחימה מוגבלת מאוד, האיראנים הותירו אותו לגורלו, ערביי יו״ש וישראל נשארו שקטים, וכתוצאה מכך, מלבד כמה טילים מתימן וכטב״מים מעיראק, נלחם חמאס כמעט לבדו מול מלוא עוצמתו של צה״ל, שהפריש כוחות מילואים לעמידה מול חיזבאללה. במצב זה של יחסי כוחות לא היה לחמאס סיכוי לעמוד ולעצור את צה״ל.

ייתכן ששתי הטעויות הללו של סינואר תרמו לפרוץ המלחמה, אך הן גם הסיבה לכישלון תוכניתו.

אשר לצד הישראלי, ארבע נקודות מבט היו כנראה בבסיס הטעות של המודיעין בישראל על כלל מרכיביו בהערכת האיום ערב המלחמה, עוד בטרם טעו אנשי המודיעין בהבנת הסימנים המעידים בבוקר פרוץ המלחמה, ושאת חלקם לא זיהו כלל (נושא שלא אעסוק בו).

א. נראה שערב המלחמה לא הבין המודיעין הישראלי על מרכיביו את עומק שיתוף הפעולה בתוך הציר, ועד כמה חשו חלקיו השונים כי הם מתואמים וקרובים ליכולת ההשמדה של ישראל. אומנם בגין המתיחות הפנימית שנוצרה בעקבות הרפורמה המשפטית יצאה התראה של גורמי המודיעין שהבינו כי הציר רואה את ישראל בחולשתה, אבל לא היה להתראה זאת שום ממד קונקרטי באשר לזמן, והיא טעתה באשר למקום. לא בכדי אני כותב כאן התראה ולא התרעה, כי להתרעה יש ממדים ברורים כמו זמן ומקום, ואלו לא היו בהתראות הכלליות של הגורמים השונים.

ב. המודיעין לא הבין מה מניע את חמאס, קרי שהארגון, או לפחות מנהיגו, אינו רוצה להביא לשיפור כלכלת עזה ותנאי החיים ברצועה, אלא מונע על ידי תפיסת ג'יהאד קיצונית שיש לממשה בהווה באופן מעשי ולא כתאוריה מנחה לצורך פעילות עתידית.

ג. צה״ל לא הבין את מידת המוכנות של חמאס לבצע תקיפה רחבה ביותר של אלפי מחבלים במקביל, לא את הפעולה עצמה ולא את הנכונות של חמאס להתעלם מלוח הזמנים של הציר ולפעול לבדו. עצם ״דרך הפעולה״ הרחבה הפתיע את צה"ל, ולא רק ביצועה באותו בוקר ב-7 באוקטובר.

ד. צה״ל לא הבין כלל, כמוסבר למעלה, איך חמאס תופס את עוצמתו יחסית לצה״ל, ולכן העריך כי הארגון מורתע, וזאת הייתה טעות חמורה וקריטית.

לנוכח הכישלון המודיעיני הרחב נכון יהיה לבדוק האם וכיצד ״משך״ המב״מ את צה״ל ואת קהיליית המודיעין הישראלית מהעיסוק בתחומים הקלאסיים של המחקר הצבאי, כגון סד״כ והיערכות, פעילות, תו״ל ואימונים. היו למב״מ הישגים רבים, אך ייתכן שדווקא בגלל ההצלחה פגע המאמץ הזה ביכולת לתת התרעה – שחולשתה התגלתה במלוא עוצמתה בבוקרו של ה-7 באוקטובר, כי היכולת הזאת מבוססת על המחקר הקלאסי.

בכל מקרה, ברור שההפתעה של צה״ל לנוכח היקף הפעולה בבוקר ה-7 באוקטובר, כמו גם ההיכרות הדלה עם כמות המנהרות ומורכבותן בתוך עזה, מצביעים על ליקויים איסופיים ומחקריים מובהקים, בכל הקשור לעוצמתו הצבאית של החמאס ומידת מוכנותו. ללא פער כה גדול ביחס למציאות הנוגעת לחמאס ככוח צבאי לא ניתן להבין את הכישלון של צה״ל ב-7 באוקטובר בבוקר.

כך החלה המלחמה, כששני הצדדים נכנסים אליה מתוך טעות גדולה בהבנת היריב ועוצמתו, כמו גם בהבנת המערכת הצירית שחמאס פעל בתוכה וישראל כנגדה.

עם פרוץ המלחמה ברור היה בצד הישראלי כי מדובר במשבר עמוק הנוגע למעמדה העתידי של ישראל במזרח התיכון ובעולם, לאחר שחמאס הצליח לערער את מעמדה כבלתי מובסת. השר רון דרמר, בדימוי היסטורי מוצלח, אמר שהיה נדמה ביום פרוץ המלחמה ״כי ניבעה פרצה בקיר הברזל״ שנבנה כאן מאז הגדיר אותו ז׳בוטינסקי בדיוק 100 שנים קודם לכן, ואשר עמד בהצלחה בכל ההתנגשויות עם שכנינו הרבים לפני קום המדינה ואחריה. מקבלי ההחלטות הבינו שיש לצאת למלחמה ללא פשרות במטרה לא רק לחסל את חמאס כארגון צבאי היכול לפגוע בישראל, אלא גם כארגון השולט בעזה בהיבטים לא-צבאיים.

צריך היה להבהיר למזרח התיכון כולו כי מי שעובר קווים אדומים בפעולה מן הסוג שביצע חמאס ב-7 באוקטובר יחוסל כגורם במרחב.

בה בעת החליט הקבינט להטיל על צה״ל גם את יצירת התנאים לשחרור החטופים מתוך הבנה שזה נושא קריטי לחברה במדינת ישראל, אף על פי שברור היה שיכולה להיווצר התנגשות בין יעד זה לבין שני היעדים הראשונים.

בהמשך לכך, ההחלטה החשובה ביותר של ראש הממשלה בתחילת המלחמה התקבלה ב-11 באוקטובר, עת הוצע לו על ידי המטה הכללי בתמיכת כמעט כל מערכת הביטחון וקהיליית המודיעין לתקוף מטרה חשובה מאוד ומפתה מאוד בלבנון. איש לא יכול היה להבטיח שכתוצאה מתקיפה כזאת חיזבאללה ואיראן לא יצטרפו למלחמה במלוא כוחן (הסיכון לכך היה גבוה להערכתי), וראש הממשלה העדיף להימנע ממצב אפשרי של מלחמה במלוא עוזה בשתי חזיתות במקביל, וכשצה״ל רחוק עדיין מלהיות מוכן כראוי למלחמה באיראן. לכן החליט שלא לתקוף בלבנון, אלא להמשיך ולהתכונן ללחימה עצימה ככל שניתן בעזה. היו במערכת הביטחונית מי שרצו לדחות את המלחמה בעזה ולהגיע אליה אחרי המלחמה בלבנון, ואולי גם באיראן, וכך להימנע ממלחמה בשתי חזיתות במקביל. מי שהציע זאת לא הבין את המצב הפנימי בישראל ואת חוסר הגמישות של הממשלה באשר לחובה הציבורית והעניינית לצאת למלחמה בעזה, כתגובה לאירועי ה-7 באוקטובר, ומשום ששם ולא בלבנון היו כ-250 חטופים.

החלטת רוה״מ בקבינט קבעה את הכיוון האסטרטגי של המלחמה: להילחם באויבים המקיפים את ישראל מקרוב ומרחוק אחד אחד, ולהימנע ככל הניתן מלחימה עצימה בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת. האסטרטגיה הזאת כוננה את סדר הפעולות מ-10 באוקטובר 2023 עד המבצע הגדול באיראן ביוני 2025. למיטב הערכתי זאת הייתה החלטה נכונה.

מרחב הלחימה בעזה הוא סיוט לכל איש צבא: אזור צפוף ביותר מבחינת המבנים על פני הקרקע, וכמות בלתי מתקבלת על הדעת של מנהרות מתחת לקרקע. מנהרות באורך מאות קילומטרים שבהן ניתן לנוע מכל מקום לכל מקום, כשהכניסות למערכת התת-קרקעית והיציאות ממנה מוסתרות היטב בשטח הבנוי בצפיפות, ומספרן עצום. כך למשל לרבים מאוד ממפקדי חמאס הייתה מנהרה שהובילה מביתם הפרטי לרשת המנהרות הכללית, ורוב המפקדות של חמאס הוסתרו תחת מבני ציבור רגישים כבתי ספר, מסגדים ובתי חולים (כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה אמר לי אחד מהמפענחים שעסקו בניתוח הפריסה של מערכת הפו״ש של חמאס, כי במקום שבו היו שלושה מתקנים כאלה ברצועה, חזקה שמתחת למשולש הזה יש מפקדה של חמאס).

בכל שטח הרצועה (365 קמ״ר) חיה אוכלוסייה אזרחית, בין 1.5 ל-2 מיליון איש, בני עמם ובני משפחותיהם של אנשי החמאס, שחלקם הגדול משתף פעולה עם תנועות הטרור (חמאס והג'יהאד האסלאמי) הן באופן פסיבי (למשל משפחה המחביאה חטופים ישראלים בדירות פרטיות) והן בצורה אקטיבית (למשל מסייעים בהעברות נשק ברכבים אזרחיים). חלק מהחטופים הישראלים היו מוסתרים כאמור בתוך האוכלוסייה הזאת, ועל צה״ל היה לקחת בחשבון את שלומם בכל מהלך בשטח. לכן נותרו שטחים לא מעטים שצה״ל לא נכנס אליהם כלל ולא הפעיל שם אש עד החזרת החטופים באוקטובר 2025.

הצירוף של שטח בנוי בצפיפות המאוכלס על ידי אזרחים רבים שאנשי הטרור הם בני משפחותיהם הקרובים, כשתחתיו מערכת מנהרות משוכללת, ובו מוחבאים חטופים ישראלים, הפך את המלחמה בעזה למורכבת ביותר, ניתן לומר מורכבת כמעט יותר מכל מלחמה אחרת בתקופה המודרנית.

לצה״ל היו כאמור שלוש משימות בעזה:

א. להרוס את היכולות הצבאיות של ארגוני הטרור.

ב. למנוע את שליטת גורמי הטרור בעזה בעתיד.

ג. ליצור את התנאים לשחרור החטופים.

חלקה הראשון של המלחמה ברצועה כוון בעיקר למשימה הראשונה והשלישית. אפשר לקבוע כי צה"ל נחל הצלחה גדולה ביחס לראשונה ופחות ביחס לשחרור החטופים, אם כי רובם הגדול שוחרר.

אומנם בידי חמאס נותרו עד שלבי הלחימה האחרונים 20 חטופים חיים ו-28 חללים, אך כבר כאשר הושלם השלב הראשון, בתום השנה הראשונה למלחמה, חדל חמאס להוות איום צבאי של ממש על מדינת ישראל: לא היה ביכולתו לבצע פשיטה לעבר ישראל (מרגע החזרת המצב לקדמותו ביממה הראשונה של המלחמה לא הצליח חמאס להחדיר לישראל אף כוח או אדם חמוש), ולא לירות על ישראל כמות משמעותית של טילים. יתר על כן, בשלב זה הושמדה כמעט כליל תעשיית הנשק שהייתה לחמאס ברצועה ונסגרה כליל האפשרות להבריח אמל"ח ממצרים.

נכון לאוגוסט 2025 היה החמאס שבור, רצוץ ומוכה קשה, ונותרו בידיו שני קלפים בלבד: סוגיית החטופים – באמצעותה הוא שיחק מול החברה הישראלית – והמערכה התעמולתית בעולם ("הרעבה", "ג'נוסייד") ששיחקה לידיו והציבה אתגר חמור לממשלת ישראל. המשך החזקתם של החטופים ופרסום מצבם הקשה היה הבסיס לאסטרטגיה של החמאס עד השלב האחרון, מבצע מרכבות גדעון ב', שבמהלכו הסתבר לחמאס כי צה״ל קרוב ונחוש להשמידו באחד משני מעוזיו הנותרים, קרי לכבוש את העיר עזה. במצב זה, ולנוכח עמדתם של תומכיו המובהקים – תורכיה וקטאר – הוא נאלץ להתפשר עם הצעת הנשיא טראמפ, אשר בשלבה הראשון (אוקטובר 2025) שללה ממנו את קלפיו העיקריים: הוא נאלץ להחזיר את כל החטופים החיים, בעוד צה״ל נותר בכ-53 אחוזים מכלל הרצועה (ביום כתיבת הנייר נותרו בידי החמאס 3 חללים בלבד).

להערכתי, גם פעולת חיל האוויר בדוחה בירת קטאר בתחילת ספטמבר השפיעה על המאמץ לשחרור החטופים. ארה״ב ניצלה את הפעולה ״המשוגעת״ הזאת כדי להבהיר לחמאס, לתורכים ובעיקר לקטארים כי ישראל יוצאת מכלל שליטה, וכדאי לעצור הן את ההשתוללות שלה ברחבי המזרח התיכון כולו והן את האפשרות שצה״ל עמד מוכן לממש באותם ימים, קרי מבצע גדול שיחסל את אחיזת החמאס בעיר עזה.

לנוכח קבלת תוכנית טראמפ על ידי חמאס וחלק ניכר ממדינות ערב ומדינות מוסלמיות חשובות (תורכיה ואינדונזיה למשל) נותרו שתי אפשרויות באשר לפירוק חמאס מנשקו ומניעת שליטתו האזרחית בעזה. האפשרות האחת היא ציות לפרטי תוכנית טראמפ על ידי הארגון, בעידוד ותחת לחץ אותן מדינות, ובצל איום צבאי ישראלי ולחץ בסוגיית השיקום. האפשרות השנייה היא חזרה למלחמה, כולל כיבוש העיר עזה ומחנות המרכז, כדי לשחוק עד דק את הארגון בכל היבט אפשרי.

רק ביצוע המשימה הזאת יאפשר (אולי) הכנסת גורם שלישי לרצועה, כדי לקחת אחריות על בניין הרצועה ומתן כל השירותים האזרחיים לתושבים, כי שום גורם שכזה לא ייכנס לרצועה אם יהיה עליו להילחם בחמאס. יש להעביר את חמאס ממצבו הנוכחי, שבו אינו יכול להוות איום על ישראל מהרצועה, למצב חלש יותר, שבו אין הוא מהווה איום גם בתוך הרצועה. זה תהליך ארוך, מתיש וקשה מבחינת תגובת העולם, אך הכרחי.

איני מאמין ביכולת להביא להגירת תושבי הרצועה (בין השאר כי אין מי שמסכים לקלוט אותם). בה בעת איני חושב שנכון להקים התנחלויות ברצועה, זה מהלך שרק ייצור סיבוך מיותר בשטח וביחסי החוץ של ישראל גם יחד. לנוכח תוכנית טראמפ צה״ל לא יהיה חייב לנהל ממשל צבאי ברצועה לתקופת ביניים, וכך נמנעה ממדינת ישראל צרה צרורה.

במציאות שנוצרה בשטח ייתכן שכשלב ביניים ייבנה מחדש רק השטח שבשליטת ישראל, בעוד שהשטחים שבשליטת חמאס, כולל העיר עזה, יישארו הרוסים, כשהאוכלוסייה שם נתונה לחסדי ארגון הטרור. ברור שזה מצב זמני ופחות נוח, אך אין הוא מאפשר לחמאס לתקוף את ישראל כי הוא מוקף מכל עבר, ולכן זה מצב שישראל יכולה להכיל לזמן ארוך, עד שהחמאס יותש.

מאחר שיש תחושה פחות טובה לגבי הישגי צה״ל בעזה, לעומת מה שנראה כהצלחה גדולה בלבנון ובאיראן, נראה שיש להדגיש כמה נושאים שיבהירו שאין דרך להגיע בעזה לאותה הצלחה שהושגה בחזיתות האחרות.

אני חושב שיש לכך 4 סיבות עיקריות:

א. הלחימה היבשתית מסובכת יותר מטבעה מהמלחמה בנוסח איראן, שעיקרה טכנולוגיה על בסיס מודיעין כמעט מושלם. ודאי וודאי כשהמלחמה היבשתית מתבצעת בשטח בנוי בצפיפות שתחתיו כמות עצומה של מנהרות, כשגורמי החמאס והג'יהאד האסלאמי ״מעורבבים״ בתוך האוכלוסייה ללא יכולת של צה״ל לעשות הבחנה בין אזרחים למחבלים תוך כדי המלחמה.

ב. בלבנון, ובאופן עקרוני גם באיראן, לא הייתה לצה״ל מגבלה, מעבר לציות לחוק הבינלאומי, בהפעלת הכוח. בעזה, לעומת זאת, הוא הוגבל על ידי הצורך הקריטי להתחשב בכל מהלך בחטופים שמוחזקים ברצועה.

ג. צה"ל התכונן שנים למלחמות בלבנון ובאיראן, לעומת העדר כל תוכנית ופערי ידע עצומים הן במודיעין והן בתורת לחימה ואמצעים בכל הקשור ללחימה בעזה. העדיפות שניתנה לשני האויבים העיקריים הייתה נכונה, אבל ההתקפה הנוראה בתוצאותיה ב-7 באוקטובר חייבה את צה״ל לשנות את סדרי העדיפות מעכשיו לעכשיו, ולכך יש מחיר באיכות ובמהירות הביצוע.

ד. אין בעזה מערכת שלטונית מלבד שלטון החמאס, ולכן בניגוד מוחלט ללבנון ואיראן אין גוף אחראי שאליו ניתן להעביר אחריות או להפוך אותו לכתובת לאחר סיום הלחימה, וכשאין פתרון ל״יום שאחרי״ קשה יותר לתחום את המלחמה ולסיימה. (זאת הייתה הסיבה שבמשך שנים רבות התנגדתי למלחמה גדולה בעזה, וניסיתי לשכנע את המערכת לצאת ל״מלחמת מנע״ בלבנון דווקא. בדיעבד אני חושב שמכה נמרצת לחיזבאללה הייתה גם מביאה למחשבה שנייה אצל סינואר, ואולי מונעת את המלחמה באוקטובר 2023.)

כזכור, צה״ל התחיל את המלחמה בעזה מנקודת מוצא נמוכה ביותר, לאחר ההפתעה שבה קרסו חלק ממערכות הפיקוד והשליטה, ללא תוכנית (מעודכנת ומתורגלת) לכיבוש עזה, ובלי מושג על צורכי הלחימה במנהרות. לאחר תקופת הכנה קצרה (כשבועיים בערך) הצבא נערך למלחמה, הכוחות צוותו מחדש ונעשו תכנונים על השלבים הראשונים של המלחמה, כאמור מבלי שיהיו לצה״ל ניסיון או הבנה טובה של מהות הבעיה והפתרונות לה. במידה רבה סמך צה״ל על יתרונו באש ועל איכות מפקדיו וחייליו שימצאו פתרונות טובים לבעיות שיצוצו תוך כדי הלחימה. צבא היבשה עבר מעין הסבה מהירה ונלחם לראשונה בהיסטוריה של צה״ל ב״שיתוף בין-חילי״ (קרי שת״פ הדוק בין חי״ר, שריון והנדסה) ו״בין-זרועי״, כשחלק ניכר מהיחידות דאגו לעצמן לאמל״ח ייחודי (רחפנים למשל) או לציוד פחות ייחודי (אפודים וקסדות למשל) שהיה חסר, כי צה״ל לא התכונן למלחמה שבה יגויסו כל כך הרבה כוחות, סדיר ומילואים.

אחד היתרונות הגדולים של צה״ל נבע מכך שהלכה למעשה הפך חלק גדול מחיל האוויר למעין Army Aviation, קרי חיל אוויר הכפוף לצבא היבשה כחלק אורגני ממנו, כמקובל בארה״ב. אומנם לא הייתה לחיל האוויר שום אופוזיציה בשטח הרצועה, והטווחים מהמראה לתקיפה היו קצרים מאוד מאוד, אבל עצם הסתגלותו המהירה לצורכי הקרב היבשתי הייתה מרשימה.

הרבה מאוד טכנולוגיה שולבה בשדה הקרב, מתקשורת ושליטה ועד אש מדויקת בהכוונה מלפנים. צה״ל נלחם ביבשה כצבא טכנולוגי מאוד, הרבה אש בסיוע קרוב, בעיקר אש מדויקת תוך הסתייעות בהרבה מל״טים בדרג הטקטי, תוך שילוב רחב של כוחות מיוחדים, בעיקר במנהרות, והם אומנם פיתחו ידע ויכולת לסוג זה של לחימה. זאת הייתה מלחמה המנצלת את יכולות הטכנולוגיה של ישראל, למיטב שיפוטי בעיקר בזכות השינויים שהכניס הרמטכ״ל אביב כוכבי לצבא בתקופת כהונתו (2019–2023).

מעבר למגבלות הרבות שהוטלו על צה״ל בעקבות לחצים אמריקאים, בעיקר בכל הקשור לקצב הכנסת הציוד ההומניטרי, ועיכובים בביצוע מהלכים חשובים, כגון הכניסה לרפיח, שנבעו מחילוקי דעות עם וושינגטון, הלחימה עצמה התנהלה באיטיות. זאת בין השאר בגלל השימוש בהרבה אש, ומשום שהכוחות בעזה נאלצו להילחם מעל ומתחת לקרקע במקביל, כשהלחימה התת-קרקעית מתנהלת באיטיות (גם כי לא היו מספיק כוחות המיומנים בלחימה סבוכה זאת). אבל ייתכן שבזכות הלחימה האיטית והשימוש הרב מאוד באש יש לצה״ל פחות נפגעים, וכנראה גם פחות אזרחי אויב נפגעו במהלך כיבוש השטח מאותן סיבות, כי היה לאזרחים זמן לצאת מאזורי לחימה שהפכו לכאלה בקצב איטי מאוד. הדאגה לחיי החטופים עיכבה והאיטה גם היא את המלחמה, וכאמור צה״ל נמנע בשל מגבלה זאת מלהיכנס לחלקים מסוימים ברצועה, ואלה הפכו לאזורים שמתוכם חמאס מתפקד ובתוכם הוא יכול לנוח ולהתארגן ללחימה בהמשך גם מחוץ לאזורים אלה.

אני מעריך שמאחר שצה״ל יצא למלחמה בעודו תחת הלם ההפתעה של ה-7 באוקטובר ומפקדים וחיילים סבלו מחוסר ביטחון, משום שצה״ל לא התנסה בלחימה יבשתית עצימה זמן רב מאוד, צבא היבשה התנהל באיטיות תוך שימוש מרובה באש, גם כתמורה לחוסר הניסיון ולביטחון עצמי רעוע. בתקופה זאת כלכלת החימושים לא הועילה ככל הנראה, וצה״ל שילם את המחיר ככל שהתארכה הלחימה היבשתית ונוצר חוסר בתחמושת יבשתית.

צה״ל פעל בתחילה תוך חשש להתלקחות גדולה בלבנון, ולכן נותרו כוחות גדולים מחוץ לרצועה (למשל אוגדה 98, שנכנסה מאוחר יותר). חסרונם של כוחות אלה הורגש בתוכנית, שלא כללה בתחילתה כיבוש מרחב כלשהו בדרום הרצועה. ההתמקדות של צה״ל בצפון נראית כטעות אופרטיבית, אך נוכח הצורך להיות ערוך להתפתחות חריפה בלבנון נראה גם בדיעבד שהיה זה שיקול נכון.

כדי להסביר את מורכבות הלחימה בעזה יש לשוב ולהזכיר כי בחלק ניכר מהאירועים בעזה אין שום הפרדה בין האזרחים לאנשי החמאס, אותו אדם משנה את ״מעמדו״ מהרגע להרגע הן מבחינת מדיו (חלק ניכר מאנשי החמאס לבשו בגדים רגילים) והן מבחינת הנשק שבידו או בביתו. באופן מעשי אי אפשר להפריד ויזואלית בין האזרחים לבין המחבלים הלוחמים, ואין פלא שצה״ל לא הצליח במקרים רבים לעשות זאת, שהרי כיצד יוגדר מ״פ בחמאס האוכל ארוחת צהריים עם משפחתו ובסופה נכנס לחדר השני ויוצא עם קלצ'ניקוב, או אזרח היוצא בלבוש אזרחי, מחבר את הטלפון האזרחי שלו לסוללת רקטות שהוכנה לא רחוק מביתו ומפעיל את הירי בחיוג לטלפון מחדר השינה שלו?

נוכחות כה קרובה של האזרחים למחבלים הלוחמים בצה״ל הפריעה מאוד בעת הלחימה, שיבשה את הפעלת האש במקרים לא מעטים ומנעה את האגרסיביות הנדרשת בשדה הקרב. צה״ל אפשר תנועת אזרחים אל מחוץ לאזורי הלחימה ואף ניסה להרחיק באופן אקטיבי (כרוזים וכיו״ב) את האזרחים משדה הקרב, ולעומת זאת החמאס פעל כדי להשאירם, כי מבחינתו זה win win situation: אם ייהרגו אזרחים רבים – חמאס ירוויח עוד מטבע במאמץ יחסי הציבור שלו, ואם ישראל תימנע מלחימה בגלל הימצאות אזרחים בסביבה – הוא השיג את מטרתו, קרי לפגוע ביעילות הלחימה של צה״ל. הנוכחות האזרחית ומספר האזרחים שנהרגו בעזה היו נקודת התורפה של צה״ל ברצועה, אך לא ניתן היה להימנע מכך. איש בעולם, מבין המטיפים הרבים לישראל עקב מספר ההרוגים הגדול (קרוב ל-70 אלף לפי דיווחי החמאס, מהם כנראה כ-40 אחוז ויותר הם גורמי טרור ממש), לא הציע דרך ראויה להילחם בחמאס בלא לפגוע באזרחים. הלכה למעשה, הדרישה מישראל להימנע מהרג אזרחים כמוה כדרישה שלא להילחם בחמאס, דרישה שאינה מוסרית ומבחינת ישראל גם אינה אפשרית.

באשר לעתיד בעזה, חשוב להדגיש כי אם באופן תאורטי צה״ל יצא מעזה ויותיר את החמאס לשלוט ברצועה תהיה לכך משמעות הרת אסון לתושבי הרצועה, שיישארו בני ערובה של חמאס בלא ששום מדינה תסכים להשקיע את עשרות המיליארדים הנדרשים לשם שיקום הרצועה. התושבים יישארו תלויים בציוד הומניטרי שתמיד יישדד על ידי החמאס לטובת הצרכים שלו, והמרחב ידמה לסומליה בסרט ״בלאק הוק דאון״ – אבל הרוס פי מאה. חיים נוראים צפויים לפלסטינים שייוותרו בעזה אם ישראל תצא מהרצועה לפני חיסול החמאס בה, ותדאג רק לאינטרסים הביטחוניים שלה.

ובסיום הפרק העזתי הערה על העבר: לשיטתי, ובניגוד לדרישה של פרשנים שונים, טוב עשתה ישראל שלא קבעה ולא הכריזה מה בכוונתה לעשות ״ביום שאחרי״, ומיהם השותפים הפוטנציאליים למהלך שיתרחש באותו יום, שלא ידוע מתי יתרחש. זאת משום שבעצם ההכרזה הייתה ישראל יוצרת שותף שהיה מפריע לחופש הפעולה של צה״ל, שותף שאי אפשר להתעלם ממנו ויש לו אינטרסים משלו. כאמור, לאמיתו של דבר התשובה לשאלות מה יהיה המצב ברצועה ומי יהיה מוכן בעתיד לקחת עליה אחריות אזרחית תלויה בהצלחת ארה״ב לפרק את חמאס מנשקו באופן דיפלומטי, או בהצלחת צה״ל לעשות זאת בכוח אם ייכשלו האמריקאים. לפני חיסול מלא של יכולות חמאס ואנשיו אף אחד לא יצליח לבנות בעזה מציאות בעלת ערך לפלסטינים ושתבטיח ביטחון לישראל, ושום גוף או מדינה לא יתנדב לכך.

המלחמה בלבנון

מנקודת המבט של סינואר, התגובות ליוזמתו ב-7 באוקטובר מצד נסראללה ומצד ערביי יו״ש היו ודאי מקור לתסכול עמוק. ערביי יו״ש כבעלי הברית הטבעיים ל"מבול אל אקצא", ונסראללה כדמות המרכזית בציר ההתנגדות (לאחר חיסול סולימאני), היו אמורים להגיב אחרת. ערביי יו״ש נהגו באדישות, ונסראללה נגרר למערכה בניגוד לרצונו וניכר היה כי הוא נכנס לאירוע בזהירות ובניסיון שלא להסתכן כלל. נראה שהוא עשה זאת לאחר התייעצות עם האיראנים, שמצידם לא רצו לסכן את הכלי העיקרי שלהם להרתעת ישראל לטובת ״מלחמה פלסטינית״. לא לשם כך הם בנו את חיזבאללה, כמוסבר לעיל. להערכתי, הבנת נסראללה שכבר ביממה הראשונה התבצע בישראל גיוס מילואים מלא וכוחות משמעותיים נשלחו צפונה למרות המאמץ העיקרי בדרום הבהירה לו שהם איבדו לחלוטין את יתרון ההפתעה ושהם ייתקלו בהתנגדות גדולה מאוד אם יצאו למלחמה בתנאים אלה. לעומת זאת קשה להעריך, בדיעבד, עד כמה השפיעה על חיזבאללה ועל איראן האזהרה האמריקנית – "Don't".

לאחר כמה ניסיונות כושלים של חיזבאללה להחדיר חוליות פלסטיניות לגליל נוצרה מעין הסכמה לא מוצהרת בין צה״ל לחיזבאללה להגבלת שדה הקרב שבו תתנהל האש. שני הצדדים ירו על מטרות מזדמנות ומתקנים צבאיים במרחק של כ-10 ק״מ מהגבול. כשהעניינים התחממו מדי פעם פגע כל צד במתקנים עמוקים יותר ובנקודות רגישות יותר, אבל בזהירות (הדדית) שלא לדרדר את המצב.

ייתכן שנוח היה לחיזבאללה להתבשם בהישג הגדול של הפיכת כ-80,000 ישראלים לפליטים במדינתם, כי ישראל פינתה תושבים רבים מגזרת הגבול, ועוד יותר מכך היו ישראלים שהתפנו על פי החלטתם נוכח התנאים המסוכנים שנוצרו בגזרה. בישראל קיבל הפינוי הזה הד חזק ומבחינה מסוימת היה זה הישג לחיזבאללה, אם כי במקביל התפנו יותר לבנונים, רובם שיעים, מדרום לבנון צפונה. החזרת התושבים הישראלים לבתיהם הפכה להיות מטרת המלחמה בצפון מרגע שצה״ל עבר למתקפה בלבנון.

מאחר שישראל החליטה שלא לפתוח חזית שנייה במקביל ללחימה בעזה היה לה אינטרס שלא להסלים את המצב, ואינטרס דומה שלט גם בהתנהלות של חיזבאללה, אבל נוצר פער בין האופן שבו תפסה ישראל את המצב לבין האופן שבו תפס אותו חיזבאללה.

עבור הארגון, אובדן ההפתעה והמכות הנמרצות שהיכה בו צה״ל על קו הגבול הובילו להבנה שיש לו מה להפסיד מהסלמה, ולכן צריך להיזהר שלא להגיע אליה כמעט בכל מחיר. עבור צה״ל הייתה זאת הזדמנות לשם הכנה להסלמה עתידית, כשברור היה למחליטים שצריך יהיה להגיע אליה, ולכן עבור צה״ל זאת הייתה תקופת ההכנה למלחמה הגדולה בלבנון.

לצורך הסברת המצב באותה עת טבעתי מטבע לשון: ״חיזבאללה חזק פי 10 מחמאס אך צה״ל מוכן פי 100 למלחמה בלבנון מכפי שהיה מוכן למלחמה בעזה ב-8 באוקטובר״. הסיבה לכך הוסברה למעלה: צה"ל תיעדף בהכנותיו במשך השנים שלפני פרוץ המלחמה את המלחמה בלבנון (ובמידה מסוימת גם באיראן) הרבה יותר מאשר את המלחמה בעזה. מאחר שהיה ברור במהלך הלחימה בעזה שנכון ושצריך יהיה להגיע למלחמה נגד חיזבאללה, עשה צה״ל כל אשר ביכולתו כדי להגיע מוכן היטב לשלב זה, כאשר היכולת המודיעינית שהתפתחה במהלכן של שנים רבות אפשרה היכרות עמוקה מאוד עם הארגון הלבנוני ויכולותיו והפעלת מאמצים מכווני משימה לקראת שלבי המלחמה הבאים.

כדי לממש את התפיסה הזאת עבד צה״ל בלבנון, בערך מהחודש השני או השלישי מתחילת המלחמה, בארבעה מאמצים שכולם ממוקדים במלחמה העתידית:

א. מכות משמעותיות מאוד לכוח המיוחד של חיזבאללה, כוח ״רדואן״, שהיה ערוך בדרום לבנון במטרה להחלישו ולדחוק אותו צפונה, ובכך לנטרל את האיום המיידי והכבד על יישובי הצפון, ולהקל על הכוח היבשתי שייכנס ללבנון כשיוחלט.

ב. הכנות מעשיות, בעיקר בדרום לבנון, במטרה לנטרל יכולות ולאסוף מידע מדויק כדי להכין את הקרקע למהלך יבשתי יזום לכשיוחלט על כך. לשם כך נעשו במהלך חודשי ההכנה עשרות ״מבצעים מיוחדים״ מתחת לסף תשומת הלב של חיזבאללה, שכל תכליתם להכין את הקרקע בדרום לבנון כדי להקל על הכוח היבשתי שהוכן לכיבוש המרחב הקדמי של חיזבאללה (גם מעבר לדרום בוצעו מבצעים מיוחדים, בהם בולט המבצע לפיצוץ מתקן ייצור אמל״ח בסוריה).

ג. פעילות מדויקת, בעיקר של חיל האוויר, כדי לאפשר לו ליצור עליונות מוחלטת ושליטה אווירית בלבנון, ולשם כך הושמדו מטרות שעיקרן קשור להגנה האווירית של חיזבאללה, כולל השמדת סוללות הגנת נ״מ שקיבל הארגון מהסורים, שרובן היו מערכות חדשות יחסית שעשו דרכן מרוסיה לסוריה ומשם לחיזבאללה.

ישראל הזהירה את הרוסים במשך תקופה ארוכה כי זליגת יכולת רוסית לחיזבאללה מסוכנת מאוד, אך הרוסים עשו אך מעט מאוד למנוע את מעבר הנשק הרוסי החדיש לידיו של ארגון הטרור. בחלק מהמקרים הצליח צה"ל לפגוע בציוד כזה כשאותר בסוריה בדרכו לחיזבאללה, אך כזכור ערב המלחמה נמנע צה״ל מכל פעילות בלבנון ולכן היו לחיזבאללה לא מעט מרכיבים של מערכת הגנה אווירית מודרנית.

ד. נערכו אימונים ייעודיים במתווה לבנוני שבהם הודגשו לקחים שנלמדו בעזה, אך בעיקר מרכיבים חיוניים ללחימה בלבנון. 3/4 מהחטיבות שלקחו חלק בלחימה היבשתית בלבנון ערכו אימונים אלה, וכך הגיעו הכוחות ליום המבחן מול חיזבאללה ברמת מוכנות טובה מאוד ועם ביטחון עצמי גבוה. תחושת הביטחון של הלוחמים והמפקדים תרמה לחוסנה של היחידה ולכך שבקרב חטיבות המילואים, קרי רובו של הסד״כ הלוחם בצפון, הייתה התייצבות גבוהה מאוד, אם כי רוב היחידות והלוחמים שירתו שירות מילואים ארוך לפני הכניסה ללבנון.

בנוסף לכל אלה, קהיליית המודיעין הישראלית הכינה באופן חשאי ולאורך שנים לא מעטות כמה וכמה מבצעים שמטרתם הייתה להפתיע את חיזבאללה ולשלול חלק מיכולותיו. בין השאר נמכרו לארגון מערכות קשר מתקדמות שבהן הוסלק חומר נפץ שניתן היה להפעילו בעת הרצויה לצה״ל. הכוונה המקורית הייתה להפעיל את היכולת הזאת תוך כדי המלחמה, ברגע קריטי בשיאה של המלחמה עם הארגון. גם המאמצים הללו הואצו כחלק מההכנות למלחמה רחבה בלבנון. אין ספק שפיקוד הצפון ניצל היטב את החודשים שבהם נאלץ להיות בהגנה כדי לאפשר את ריכוז הכוח בדרום באופן מיטבי להכנת השלב ההתקפי בגזרתו.

ב-30 ביולי 2024 העלה צה״ל מהלך, והרמטכ״ל של חיזבאללה חוסל לאחר שטיל שנורה מלבנון גרם למותם של תריסר ילדים דרוזים ברמת הגולן. חיסולו היה מהלך ראשון באסקלציה מתוכננת, אלא שמאחר שהוא נראה אז כתגובה לרצח הילדים חיסולו לא הצית את הזירה, אף על פי שהייתה זאת פגיעה חמורה בצמרת הארגון כשהוצא מכלל פעולה איש הצבא הבכיר ביותר, שהיה מקורב מאוד לנסראללה.

ב-25 באוגוסט יצא חיל האוויר לתקיפה אינטנסיבית ובמהלכה הושמדו אלפי מטרות שעיקרן כלל את יכולות התקיפה של חיזבאללה, משגרים, טילים ותשתיות לייצור אמל״ח.

קפיצת המדרגה האמיתית התרחשה לאחר שברגע מסוים לקראת אמצע ספטמבר עלה בישראל החשד שאנשי הארגון חשים שמשהו חשוד במכשירי הקשר שלהם, והתעוררה שאלה בנוסח use it or loose it. ההחלטה to use it לא הייתה קלה, ובדיעבד השפעתה הפסיכולוגית, משום שהייתה בצוהרי היום ברחובות ביירות ולא בעיצומה של לחימה, הייתה חזקה מאוד, כולל על נסראללה עצמו. זאת אף על פי שכמות הנפגעים, ובוודאי כמות ההרוגים, בקרב חיזבאללה הייתה קטנה הרבה יותר משתוכנן, כי מספר הלוחמים נושאי מכשירי הקשר בשגרה קטן בהרבה מאשר מספרם בלחימה עצימה. זה היה כבר לאחר שחמאס הוכה קשה מאוד וחדל להיות איום על ישראל, ולכן קל יותר היה לקבל החלטה שמשמעותה הסבת המאמץ הצה״לי צפונה במלוא עוזו, גם על חשבון עצירה די מהותית בעזה. העיקרון של התמקדות בחזית אחת עיקרית המשיך להנחות את מקבלי ההחלטות.

בישראל הובן כי מייד לאחר הפעלת הביפרים יש להמשיך במלוא העוצמה את המלחמה בחיזבאללה, וכאן באה לידי ביטוי ההכנה הארוכה של צה״ל, שהרי כאמור לעיל, בכל תרחיש שבו תורגלה מלחמה היה חיזבאללה בלב המאמץ הצה״לי, ותוכניות מלחמה בחיזבאללה היו מוכרות ומתורגלות. כך, תוך זמן קצר ביותר (בין 17 ל-27 בספטמבר) הושמדה כמעט כל הצמרת של חיזבאללה, מנסראללה – המזכיר הכללי והדמות שסימלה את הציר השיעי במזרח התיכון – ועד עשרות מפקדים בכל הרמות, וחיזבאללה מצא עצמו מהר מאוד ללא מרב הצמרת המבצעית וללא מקבלי ההחלטות שמעליהם.

לכך הצטרפה פגיעה קשה ביותר ביכולות השיגור ובטילים של הארגון, בין אם היה זה כ-2/3 מכלל יכולותיו וודאי אם היה זה קרוב ל-80 אחוז, כפי שיש הטוענים.

מייד לאחר המכה על ההנהגה ויכולות השיגור של חיזבאללה, הכוח היבשתי בפיקוד הצפון נכנס לדרום לבנון (1 באוקטובר) כדי לנקות את השטח שבו נערכו כוחות רדואן לקראת הפלישה לישראל. כתוצאה מנסיגת עיקר הכוח המיוחד עקב הפגיעה הרחבה בו במהלך הלחימה המוגבלת שנוהלה על ידי שני הצדדים, ההתנגדות בשטח הייתה מעטה מאוד, אך ברור היה שבנסיבות אחרות הייתה הלחימה בשטח זה עלולה להיות קשה בהרבה, כי עם כיבוש המרחב הסתבר שהיערכות רדואן הייתה משמעותית מאוד מבחינת איכות אמצעי הלחימה שנמצאו וכמותם. אומנם מדובר בכיבוש שטח שכולו קילומטרים מעטים מצפון לגבול, אבל זאת הייתה החגורה החזקה של מערך ההגנה של חיזבאללה ובה נערכו כוחות רבים ומאומנים היטב שיועדו להתקפה.

צה״ל הבין על פי הממצאים בשטח שהכוח של חיזבאללה היה מצויד טוב בהרבה והיה מאורגן טוב יותר מהכוח המקביל של חמאס אשר ביצע את מהלך ה-7 באוקטובר שנה קודם לכן. לכן בדיעבד ניתן לומר כי לו היה חיזבאללה מצליח להפתיע את צה״ל במקביל להפתעה בדרום, היה מצבה של ישראל חמור עשרות מונים, כי ברור שצה״ל לא היה ערוך להגנה בצפון טוב יותר מכפי שהיה ערוך בדרום, אם כי הייתה יותר מודעות להכנות החיזבאללה ויכולות כוחותיו.

לאחר כמה חודשי פעילות של צה״ל, משהושלם ניקוי השטח, עמדה השאלה מה הלאה, ונשמעו לא מעט קולות שקראו להרחיב את השטח שבו פעל צה״ל צפונה לכדי מבצע שיתפוס את המרחב כולו עד מעבר לליטאני. לישראל היה אינטרס עליון להשבת השקט למרחב, כדי להתחיל בהחזרת אלפי ישראלים שפונו והתפנו מהיישובים האזרחיים לאורך הגבול עם לבנון. היותם פליטים בישראל היה כאמור ההישג הגדול ביותר של חיזבאללה. היה ברור שזה בלתי אפשרי ללא פגיעה חמורה בחיזבאללה והבאתו לכדי ויתור על היערכותו המאיימת לאורך הגבול עם ישראל.

 אלא שאז התגלתה חולשת חיזבאללה במלוא עוצמתה, כי הארגון שספג מכה כה נחרצת ונותר ללא הנהגה לא יכול היה להמשיך במערכה. לכן קל היה לארה״ב לארגן הסכם הפסקת אש עם ממשלת לבנון, הסכם שתוכנו היה בבחינת מפלה לארגון. מההסכם עלה בבירור כי חיזבאללה הוגבל מאוד בפעילותו וצה"ל יכול היה להמשיך ולהכות אותו על פי לשון ההסכם, בכל עת שחיזבאללה חרג מתנאיו. אלה היו תנאים מגבילים מאוד: שום גורם של חיזבאללה אינו יכול לרדת דרומה, ואם ירד – דמו בראשו, ובצפון לבנון ישראל יכולה להגיש בקשה למנגנון שבראשו עומד גנרל אמריקאי ולהתלונן על פעילות של הארגון, ואם צבא לבנון אינו מטפל בבעיה צה״ל יכול לעשות זאת. מאז שנחתם ההסכם הרג צה״ל מאות אנשי חיזבאללה ומנע שיקום של המתקנים השייכים לחיזבאללה, בלא שהארגון העז להשיב בכוח ולו פעם אחת, הוכחה ניצחת למצבו הקשה וחששותיו מהעתיד.

לאחר שנתיים ממתקפת החמאס חיזבאללה נאבק על חייו כארגון טרור וכמיליציה חמושה ודומיננטית בלבנון, כפי שהיה עד 2024. הוא נמצא תחת לחץ של ממשלת לבנון להתפרק מנשקו (הממשל בבירות החל את תהליך מסירת הנשק לשלטונות במחנות הפליטים הפלסטינים בסיוע אש״פ, כדי ליצור אווירה והקשר שיקשו עוד יותר על חיזבאללה להתנגד לתהליך). ארה״ב והסעודים לוחצים על ממשלת לבנון, שזקוקה לסיוע כלכלי נוכח המצב במדינה. חיזבאללה אינו מצליח לשלם כראוי ללוחמים שנפגעו ולמשפחותיהם ומתקשה בסיוע לתושבי הדרום שבתיהם נהרסו והם נאלצו לעבור צפונה, כי צה״ל אינו מאפשר בינתיים את השיקום של הכפרים השיעיים בדרום.

ההישג הישראלי בלבנון ניכר ומשמעותי, אך כל עוד חיזבאללה מחזיק כמה אלפי טילים, מנסה להשתקם בהתבסס על סיוע איראני ולחדש את נוכחותו בדרום ומסרב להתפרק מנשקו – המשימה לא הושלמה.

הלחימה באיראן

לחלק חשוב ממקבלי ההחלטות במדינת ישראל היה ברור מהרגע הראשון כי ראש הנחש שפגע בישראל נמצא בטהרן, גם אם סינואר לא תיאם את ההתקפה עם משמרות המהפכה. אבל ישראל לא מיהרה לעימות רחוק כל כך גאוגרפית, ומניסיון העבר ברור היה שהכנת מבצע רציני נגד איראן מצריכה זמן לא קצר.

במהלך השנה הראשונה למלחמה הגיבה איראן פעמיים באופן ישיר משטחה על פעילות צה״ל. בפעם הראשונה הופתעה ישראל מתגובתה הנמרצת של איראן, כשבאפריל 24', לאחר שישראל פגעה בבניין בדמשק וחיסלה חלק מצמרת כוח קודס של משמרות המהפכה, ביצעה איראן מתקפה גדולה, ושיגרה מאות טילים בליסטיים, טילי שיוט ומטוסים ללא טייס בטענה שהמדובר בבניין הקונסוליה האיראנית בדמשק (שום דיפלומט לא נהרג במבנה, רק אנשי משמרות המהפכה ואיש חיזבאללה אחד). מול תקיפה זאת הפעילה ארה״ב את היכולת הרב-לאומית שנבנתה בחסות "פיקוד המרכז" האמריקני – CENTCOM – וכך מטוסים בריטיים, צרפתיים וירדניים הדפו יחד עם חיל האוויר את המתקפה, כשרק טילים מעטים חודרים את מערך היירוט והטילים נגד טילים (צירוף של "חץ" 2 ו-3, ושתי סוללות ״ת'אאד״ אמריקאיות שנפרסו בארץ). הכישלון האיראני היה ברור, וישראל בחרה להגיב באיתות בלבד: פגיעה בודדת בסוללת טק"א 300-S, כדי להבהיר לאיראנים כי לישראל יכולת לחדור את מערך ההגנה האיראני, שלא היה קטן כלל.

חצי שנה לאחר מכן, באוקטובר 24', לאחר חיסול הנייה באיראן (באופן מעליב, בבית הארחה של משמרות המהפכה) וחיסול נצראללה יחד עם גנרל איראני בבירות, יצאה איראן למכה משמעותית עוד יותר: כ-200 טילים בליסטיים נורו על ישראל וכמה מהם פגעו במטרות של ממש, אם כי רובם יורטו על ידי מערך ההגנה של ישראל, כאמור בסיוע סוללות הגנה נגד טילים אמריקאיות. בשני המקרים חרגה איראן מכללי ההתנהגות המוכרים שלה, שעיקרם סיוע לשליחים להילחם בישראל בעוד איראן אמורה להיוותר מחוץ למשחק, רחוקה ובלתי פגיעה. האסטרטגיה האיראנית בתחום זה לא עבדה יותר.

ישראל לא הגיבה מייד, אך ב-26 באוקטובר (מבצע "ימי תשובה") פגעה בשורה של מטרות באיראן, והמחישה את יכולתה להלום במערך ההגנה האווירית של איראן ואף ביעד נבחר המזוהה עם תוכנית הגרעין. עם זאת, נאמנה להחלטתה הבסיסית לגבי סדר הפעולות הנכון, לא החלה ישראל במבצע בלבנון בטרם הושמד עיקר כוחו הצבאי של חמאס, ולא פנתה לאופציה של מערכה נרחבת ומתמשכת כנגד איראן כל עוד היא עדיין עסוקה בלבנון. עם זאת, בשקט הואצו מאוד – וביתר שאת החל מנובמבר 2024 – ההכנות לפעולה מסיבית באיראן, בין היתר על רקע סימנים להאצת הפעילות במיזם הגרעין.

בשלב זה, לאחר המכות החזקות שהוכה חיזבאללה ונוכח הכישלונות האיראניים מול ישראל, הבינו מדינות האזור את חולשת הציר, והיו לכך שני ביטויים מעשיים:

בנובמבר 24 הורתה עיראק לכל המיליציות השיעיות, המצויות בעיראק אך המופעלות על ידי איראן, שלא לתקוף מעיראק את ישראל, ומאז לא נורה שום חימוש מעיראק לעבר ישראל. העיראקים ״הריחו״ את חולשת איראן, ולאחר שהובהר להם שישלמו ״מחיר עיראקי״ אם ישראל תותקף משטחם, הם הבינו את הרמז.

גם התורכים הבינו כי חל שינוי גדול במצב. ביום חתימת הסכם הפסקת האש בלבנון, ה-27 בנובמבר 2024, הם הורו למורדים הסורים שחסו תחת כנפי תורכיה בצפון סוריה באזור אידליב להתחיל לרדת דרומה לכיוון חאלב. כנראה הם הניחו שללא תמיכה של חיזבאללה – המוכה בלבנון, ובלי סיוע איראני – כי איראן עסוקה בעצמה, המשטר הסורי איבד את יכולתו להתגונן מפני אויביו, המורדים הסונים. רוסיה כבר הייתה חלשה בשלב זה לנוכח הסתבכותה הארוכה באוקראינה, ואסד נותר לבדו בדמשק.

הערכת תורכיה התבררה כנכונה ביותר והמשטר הסורי, שהיה בנוי על המיעוט העלווי הקטן (רק 12 אחוז מתושבי סוריה לפני מלחמת האזרחים) קרס במהירות וללא קרב, ותוך ימים מועטים הגיעו המורדים לדמשק.

וכך באבחת חרב עברה מן העולם ״הקשת השיעית״, כפי שכינה אותה מלך ירדן, עבדאללה. הלבנט ייראה אחרת מעתה ואילך. ללא סוריה, שהפכה עוינת לאיראן, אין בנמצא ״קשת״ שמתחילה באיראן ומסתיימת בים התיכון (בירות), ואין גשר יבשתי בין איראן לחיזבאללה. לכן איראן תתקשה לבנות מחדש את היכולת הצבאית של חיזבאללה, בעיקר כשגם העורף הסורי הפך עוין לארגון השיעי, המוקף עתה מכל עבר בשונאיו.

מנקודת המבט הישראלית פירושו של דבר שקרסה ״טבעת האש״ שבנו האיראנים ב-40 השנים האחרונות סביב ישראל. הוכו קשות שליחיה של איראן במרחב, שהיו אמורים לחנוק את ישראל בעוד איראן נותרה ללא פגע מרחוק, וסוריה יצאה ממעגל ההפעלה האיראני, ככל הנראה לשנים רבות (כניסתה למעגל ההשפעה התורכי היא אירוע משמעותי שמן הראוי לעסוק בו בהזדמנות אחרת, נוכח עליית כוחה של תורכיה בכלל המרחב).

איש בישראל לא תכנן מהלך מעין זה בסוריה, אך משהתרחש הגיבה ישראל במהירות. במבצע בן ימים אחדים השמיד חיל האוויר הישראלי את כל המתקנים החשובים וכלי המלחמה של צבא אסד, כדי שהשלטון החדש לא יוכל לבנות במהירות צבא עוין לישראל. צה"ל גם הרחיב את אחיזתו ברמת הגולן, משיא החרמון דרומה, במטרה להרחיק כל כוח עוין ממרחב רמת הגולן הישראלי, אשר החוק הישראלי הוחל עליו ב-1981.

לאחר כמה חודשים נכנסה ישראל למשא ומתן עם השלטון החדש בסוריה, בבחינת ״כבדהו וחשדהו״, אך היא תגבש את מדיניותה כלפיו לא על פי המילים היפות שתושמענה מדמשק (והמשטר יודע להציג פנים שוחקות תוך התכחשות למוצאו מאל-קאעידה ודאע״ש) אלא על פי מעשיו, כולל התנהגותו כלפי המיעוט הדרוזי, בעיקר סביב סווידא, כי לישראל מחויבות לשמור על חיי הדרוזים במרחב. ישראל אינה מתכוונת לתמוך בחלומות גדולה דרוזיים בדבר הקמת מדינה דרוזית המשתרעת מלבנון להר הדרוזים בסוריה, אך היא תוודא שלא יושמדו אזרחים דרוזים בריכוזים המצויים תחת שלטון סורי, המורכב מאנשי הרוב הסוני, שחש כי הגיע זמנו לטפל במיעוטים השונים לאחר כ-50 שנות שלטון אכזרי מאוד של המיעוט העלווי.

לאחר נפילת המשטר הסורי היה ברור ששאלת השאלות שנותרה ללא תשובה היא: מה לעשות מול איראן – שהובילה למצב המלחמה עם ישראל, והאסטרטגיה שלה הייתה מוכוונת להשמדת ישראל. עתה נוצרה הזדמנות ייחודית לטפל בבעיה. הממשל האמריקאי החדש בראשותו של הנשיא דונלד טראמפ הפגין מדיניות של תמיכה בישראל (כולל הפסקת האמברגו על חימושים מסוימים, שהוטל על ידי משטר ביידן, והפריע מאוד לישראל במלחמה) ונכונות להתעמת עם איראן, על בסיס הקביעה הנחרצת של הנשיא שאסור להניח לה להגיע לפצצה גרעינית. סוריה הפכה למדינה פריכה חסרת יכולת הגנה, ובכך נוצר מעין מסדרון טיסה עבור חה"א מעל סוריה ועיראק, שמאפשר מבחינה טכנית להגיע לאיראן ללא התנגדות של מדינות בדרך. חשוב עוד יותר: כמעט כל הגורמים המרתיעים שבנתה איראן סביב ישראל – חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, וסוריה עצמה, שנלקחו בחשבון על ידי כל מי שקיבל החלטות בישראל כמי שאיתם תצטרך ישראל להתמודד אם תתקוף את איראן – הוכו קשה או אף אינם קיימים עוד. אומנם החות'ים המשיכו בשיגור טילים ומל"טים, אך השיגו בעיקר אפקט של הטרדת האוכלוסייה הישראלית בלילות ומניעת הפעילות של נמל אילת.

אבל לא רק הזדמנות הייתה על השולחן, אלא גם איום בדמות האצת תוכנית הגרעין האיראנית. במהלך המלחמה עשו האיראנים שלושה צעדים משמעותיים לקידום יכולותיהם:

א. שינוי של ממש בתוך ״קבוצת הנשק״ האיראנית, שנותרה על מכונה במשך שנים ועתה הואצה עבודתה באופן שהצביע על רצון לקדם מהר יותר את שלב ההנשקה (קרי ייצור הנשק).

ב. בה בעת החליטו האיראנים להגביר את כושר הייצור של טילים בליסטיים, במטרה להגיע תוך שנתיים לכמות טילים גדולה פי ארבעה מזו שהייתה להם ערב המלחמה.

ג. יתר על כן, אותרו סימנים ברורים שהצביעו על התקדמות במימוש האיום הגרעיני, וכי המדובר בשלב האחרון של הפיכת היכולת הגרעינית הצבאית למבצעית: קרי, חיבור בין בניית הראש הקרבי הגרעיני לבין אמצעי השיגור שיש לאיראנים.

כשהייתי ראש המל״ל (אפריל 2011 – נובמבר 2013) היו לי הרבה הזדמנויות לדון עם מקבילי בוושינגטון, ועם מקבילים נוספים דומים בעולם, על השאלה הקריטית מבחינתם, ואולי יותר מבחינתנו: האם ומתי תתקוף ישראל את פרויקט הגרעין האיראני. אני חשבתי שצריך היה לעשות זאת בטרם יגיעו האיראנים לשלב העשרה מתקדם. לצערי שלב זה עבר, ועתה כמוסבר למעלה התמקדה ישראל בסיכול שלב ההנשקה, אם כי הוא קשה הרבה יותר לאיתור ולפגיעה. בשיחותיי עם מקבילי האמריקאי הסברתי מתי לדעתי תקבל ישראל החלטה בנושא, בלשוני: ״בכל בוקר נשאל את עצמנו האם מחר יהיה מאוחר מדי. במידה שהתשובה תהיה חיובית – ישראל תיכנס להערכת מצב לקראת אפשרות של תקיפה. אם התשובה תהיה שלילית – נתקדם ליום הבא, ושוב נשאל אותה שאלה ביום המחרת״.

נוכח הפעילות האיראנית במהלך המלחמה בפרויקט הגרעין, התשובה בישראל הייתה שאולי מחר יהיה מאוחר מדי. לכן הוחלט לצאת למלחמה באיראן, לא רק כי יש הזדמנות, אלא כי יש צורך חיוני לעשות זאת.

כשביוני 25 יצאה ישראל להילחם באיראן, הייתה לה הלגיטימציה הנדרשת הפנימית והחיצונית. זו הייתה פעולה שקל להצדיקה בישראל, כי היא נעשתה כנגד אויב שעמד מאחורי בניין ״טבעת האש״ שהיכתה כה קשה בישראל, הן בגזרת עזה והן מלבנון. יתר על כן, במועד זה המבצע נעשה לשם הסרת איום גרעיני ההולך ומתקרב באופן מעשי.

מעבר לכך הייתה זאת גם תגובה לשתי תקיפות איראניות שבוצעו בלי שישראל תקפה באופן גלוי באיראן קודם לכן, ועד רגע זה הגיבה ישראל לתוקפנות האיראנית באופן מוגבל ומבוקר ("דרד'לה" כינה זאת שר בממשלת ישראל).

ישראל פתחה את המלחמה, שנמשכה 12 יום בלבד, במהלך משולב שהאיראנים לא ציפו לו כלל, שנשען על מודיעין רב ופרטני שנאגר משך שנים, ושכלל שלושה מרכיבים:

א. חיסול של המדענים המובילים את קבוצת הנשק בביתם.

ב. חיסול של מנהיגי הצבא ברמות השונות, בבתים שלהם ובמפקדות השונות, על פי ערכם המבצעי של אותם מפקדים.

ג. פגיעה משמעותית רחבה במערך הגנת שמי המדינה שנבנה באיראן במהלך השנים. המבצע נעשה באופן מפתיע, חלקו תוך שימוש בכוחות קרקעיים בתוך איראן, ובסופו הושמד רובו הגדול של מערך ההגנה הזה (כ-85 אחוז מכלל המערך שהיה לאיראנים בתחילת המלחמה).

לאחר מכן עברה ישראל להשמדה שיטתית של יכולות ייצור הטילים הבליסטיים, של יכולות השיגור (כולל צֵיד משגרים ניידים על ידי מל״טים ישראליים ביום ובלילה), ושל פרויקט הגרעין האיראני. כך נפגע קשה מתקן ההעשרה בנתנז, הושמדו מתקני ההמרה באיספהאן, מרכזי ייצור צנטריפוגות ומטה תוכנית הגרעין, כולל חומר מדעי רב ששימש את הגורמים השונים. ארה״ב הצטרפה לתקיפה אחרי כעשרה ימים ופגעה קשה במתקן ההעשרה בפורדו – שנבנה עמוק בתוך הר, עד כדי כך שישראל התקשתה לפגוע בו. האמריקאים הוסיפו להרס בנתנז ובאיספהאן, שם תקפו את פתחי המנהרות שבהן ייתכן שאוחסן חלק מהאורניום המועשר, ובכך הובהר כי האיראנים אינם יכולים להתקדם בקלות לעבר הפצצה. גם החומר המועשר שנותר להם, גז אורניום מועשר ל-60 אחוז בכמות המספיקה ל-5–10 פצצות, הפך חסר ערך בטווח הקצר, לנוכח השמדת מתקני ההמרה שבהם יש צורך כדי להמיר את הגז המועשר למתכת, כדי לבנות ממנה את הפצצה. החלטה איראנית לחדש את פרויקט הגרעין אינה קלה, ובניית התשתיות לכך מצריכה זמן לא מועט.

המבצע בן 12 הימים נגד איראן לא היה ״מלחמה״ במובן המקובל של המושג. הוא דמה יותר למעין ״משחק מחשב״ שמכינים אותו על כל פרטיו בשלב הפקודות, עם מעט מאוד שינויים במציאות. כי הזירה מבודדת, לא רואים אויבים בטווח העין – המודיעין והטכנולוגיה הם המפתח להצלחה או לכישלון. אין בוץ וחול, אין כמעט חום וקור ואין משמעות לתבליט ותכסית (מלבד הבונקרים העמוקים), ובמקרה זה נעו המטוסים מישראל וחזרה ללא שום אופוזיציה עד הגבול האיראני וללא אבדות. זאת הפעלת כוח מרשימה בטווחים ארוכים (1,800 ק״מ ממדינת ישראל) ובמדינה שהתכוננה זמן רב למלחמה בישראל. זאת הייתה מלחמה שעיקרה טכנולוגיה מסוגים שונים ומשונים, מעט כוחות מיוחדים, סוכנים, מרגלים ומודיעין איכותי אחר בכל פינה.

המודיעין המדהים שהיה בידי צה״ל, פרי עבודה מאומצת של הקהילייה במשך שנים, אפשר תכנון וביצוע כמעט ללא הפתעות. הצלחת המודיעין לחדור למערכת האיראנית ולגייס מקורות מודיעין באיראן בהיקפים שלא נודעו בעבר חשפה את נקודות התורפה של המערכת האיראנית. (איכות המודיעין בלבנון ובאיראן מעצימה את הכישלון המודיעיני בעזה. אבל לעניות דעתי זה ביטוי לא רק לתוצאה אלא גם לסיבת הכישלון: לעזה ניתנה עדיפות נמוכה בקהיליית המודיעין, לכן גם התוצאה הייתה הרבה פחות טובה.)

סיכום ראשוני של המלחמה

לאחר שנתיים של מלחמה, ואף על פי שחמאס וחיזבאללה לא פורקו מנשקם, ניתן לומר שאף שנותרו לפניה אתגרים לא קטנים ולא פשוטים, מדינת ישראל השיגה במלחמה הישגים גדולים מאוד. הלכה למעשה התרסקה האסטרטגיה האיראנית על שלושת עמודיה, האסטרטגיה שעיצבה את המזרח התיכון ב-45 השנים האחרונות:

1. איראן איבדה את רוב מרכיבי ״טבעת האש״ שהיא בנתה בעשרות השנים האחרונות סביב ישראל:

חיזבאללה נאבק על עצם קיומו מול לחץ של ממשלת לבנון להתפרק מנשקו (בגיבוי אמריקאי פעיל ללחץ הזה). הארגון גם מבין שישראל חזקה ויכולה, אם יינתן לה התירוץ המתאים, לפגוע בו פגיעה עוד יותר קשה, ואולי אנושה.

החמאס בעזה מוכה קשות וישראל נערכת לחיסולו הכמעט מוחלט, הג'יהאד האסלאמי כמעט אינו קיים ושני הארגונים נערכים לקרב האחרון – מול עוצמת צה"ל, ו/או מול חנק מדיני – על יכולתם לשרוד ולהחזיק בנשקם בתוך הרצועה.

המשטר הסורי, שהיה מרכיב חשוב בטבעת הזאת, איננו עוד, ואיראן אינה יכולה לפעול מסוריה, שהפכה מבחינת האיראנים וחיזבאללה מתומכת לאויבת.

כאמור גם המיליציות בעיראק אינן פעילות נגד ישראל, בגלל הגבלות שהוטלו עליהן עקב חשש גדול מתקיפות של ישראל על נכסים עיראקיים.

האיראנים נותרו עם מרכיב אחד, מטריד אך בעל חשיבות מוגבלת מבחינת יכולתו להזיק למדינת ישראל, החות'ים בתימן, שגם הם ספגו מכות ללא תקדים.

2. מאמץ ייצור הגרעין הצבאי באיראן ספג מכה קשה ביותר, הן בהרס המתקנים שלו והן בחיסול מדענים מובילים בתחום ההנשקה, הרלוונטי יותר בשלב זה. קשה לדעת כיצד יחליט המשטר להתמודד עם המצב החדש, קרי האם ישוב להשקיע באתרים חדשים ויסתכן בהתקפה נוספת, או ידחה את חלומות הגרעין לתקופה רחוקה יותר. כך או כך, מדובר בתקופת אי-ודאות שלאחריה יהיה ברור יותר לאן פני המשטר בטהרן (ואולי אף תתחדד שאלת יציבותו, מול סנקציות כלכליות מתהדקות והולכות), והאם יש צורך לשקול תקיפה נוספת באיראן.

3. מסקנות דומות, אם כי בדגשים מעט שונים, אפשר לומר גם על פרויקט הטילים האיראני, אבל יש לזכור כי ברשות איראן נותרו בסוף הלחימה מאות טילים, ויהיה קל יותר לרכוש מכונות וחומרים כדי לחדש יכולות אלה מאשר מאמץ דומה בתחום הגרעין. לכן איום הטילים הוא עדיין רלוונטי, אם כי ברור כנראה לאיראנים ששימוש בכלי זה יהיה כרוך במהלומה קשה מצד ישראל וארה"ב, תוך ניצול פגיעותה של איראן.

מכאן די ברור שהמשטר האיראני ניצב לפני החלטה קשה מאוד. האסטרטגיה שלו קרסה, הלחץ הבינלאומי עליו נמשך (חודשו הסנקציות האירופיות בעקבות הפעלת ה-snap-back), וחולשותיו אינן פתירות בקלות, בעיקר נוכח הפגנת יכולת החדירה המודיעינית למערכותיו. לכך יש להוסיף בעיות אזרחיות כבדות משקל באיראן, שכלכלתה במצב קשה, אזרחיה מדוכאים (כמות ההוצאות להורג באיראן חריגה השנה) ולמנהיגות המזדקנת שלה אין חזון חילופי לזה שקורס מול עיניה. האם המצב הקשה, כאשר ברור שהמשטר נכשל במדיניות החוץ שלו כמו גם בניהול הכלכלה ומדיניות הפנים באופן מרהיב בעליבותו, יביא ללחץ פנימי ולהחלפת המשטר או שינוי דרכו? קשה לדעת. עצם העובדה שהמשטר מזין את עצמו ואת אזרחיו בהזיות (לפיהן מטחי הטילים שלו הרגו בישראל מאות רבות ואילצו אותה להיכנע…) מעידה באורח פרדוקסלי על מודעותו לעומק הכישלון.

״החלפת משטר״ היא משימה מורכבת וכנראה גדולה מדי על מדינת ישראל, אך ישראל יכולה וחייבת לפעול לשם ערעור המשטר הזה, כדי להקל על אזרחי איראן אם יחליטו לקחת את גורלם בידיהם ולנסות להיאבק במשטר המושחת והקלוקל שממנו הם סובלים.

לסיום תיאור המלחמה נראה שנכון לסכם אותה בהיבט הרחב ובהקשר העולמי. מדובר במלחמה שלכל אורכה ניתן לבחון אותה מחמש נקודות מבט או רמות התייחסות שונות:

א. על הביטחון האישי של כל ישראלי בעוטף עזה, בגליל ובכלל המדינה. נוצרה סביב ישראל יכולת של ממש להשמיד את מדינת הלאום של העם היהודי בהובלת איראן. בגלל עיוורון אסטרטגי ותרבותי אפשרנו ליכולת הזאת לקרום עור וגידים, ועתה חייבים לחסלה ולא לאפשר לה להיבנות שוב. ההזדמנות שנוצרה מאפשרת לישראל להביא לשינוי, ולא לאפשר לנרמל את המצב רב-השנים שלפיו כל פעם מחליט גורם אחר לירות על ישראל, והעולם ומדינת ישראל מאפשרים לו לבצע את זממו. לא עוד.

ב. על מעמדה של מדינת ישראל במרחב ובעולם. ישראל איבדה את שמה כמעצמה מודיעינית וצבאית בבוקרו של 7 באוקטובר. נוצר חור עמוק בקיר הברזל שיצר עם ישראל, מאז שארגון ניל״י והשומר החלו בבנייתה. ״הכרישים הריחו דם״, לכן חשוב שיראו את מי שהגיר את דמה של ישראל מובס, קרי צריך להמשיך ולהכות בחמאס ״עד רדתה״, כי חשוב שיהיה ברור לכל דורשי רעתה של ישראל כי חציית קווים אדומים נוסח החמאס ב-7 באוקטובר, או הכנות להשמדת ישראל כפי שעשתה איראן, ייענו בכוח ללא חשבון וללא התחשבות במערכת הבינלאומית, מעבר למינימום ההומניטרי המקובל גם על ישראל מאז ומתמיד. על כל הסביבה המזרח-תיכונית להבין בתום המלחמה כי ישראל חזקה ותעמוד בנחישות ובהצלחה אל מול אויביה, הקרובים והרחוקים, ואויביה יוכו ללא פרופורציה.

ג. על ליבם ומוחם של המוסלמים במרחב. תוצאת המלחמה צריכה להבהיר לעולם, בעיקר המוסלמי, שתנועות אסלאמיסטיות-טוטליטריות כמו חמאס מביאות אסון לעמיהן ומאמיניהן. מנהיגים במדינות מוסלמיות קרובות ורחוקות מישראל לא יודו בכך בפומבי, אבל הלקח הזה חשוב להם כמו שהוא חשוב לישראל, ואולי יותר. לכן אין זה פלא שחלק חשוב מהם מבקש מישראל להמשיך בלחימה ולחסל את חמאס, גם אם בפומבי הם מתבטאים באופן שונה.

ד. ברמה הגלובלית – בשל זיקתה של איראן לרוסיה, לסין ולצפון קוריאה – זאת מלחמה בין צירים, וביידן כנשיא ארה״ב – בוגר המלחמה הקרה – הבין זאת ראשון. לכן מייד הגיעה לאזור נושאת מטוסים אמריקאית, אף על פי שישראל לא הייתה זקוקה לה, לא לצורך המלחמה בעזה ולא לצורך המלחמה בלבנון. משום כך גם בנו האמריקאים (מזה זמן מה) את הקואליציה שתרמה בפועל ליירוט התגובה האיראנית ב-14 באפריל 2024. זאת כדי שיהיה ברור יתרונן של ישראל, ארה״ב ובעלות בריתה באזור – מן העבר האחד, מול איראן ובעלות בריתה, רוסיה, סין וצפון קוריאה – מן העבר השני. כנראה כך הבין זאת גם טראמפ כשהורה על הפצצת פורדו על ידי חיל האוויר האמריקאי, מתוך מודעות לכך שגם בסין בוחנים את ביצועי ה-B2.

ה. באופן הרעיוני הרחב ביותר, זאת מלחמה המצביעה על היכולת של מדינה דמוקרטית מאוימת להתגבר על אויבים ברבריים. זאת כחלק ממאבק בתפיסות עולם שטענו שחברות ליברליות אינן מצליחות להילחם בברברים, ולא ראוי שתעשנה זאת, כי הברברים צודקים בכל סכסוך מעין זה, שהרי הם חלשים, מדוכאים וכאלה שסבלו מהיד הקשה של הקולוניאליזם. זאת מלחמה תודעתית המתנהלת באופן עקיף כנגד מי שחושב שאין אפשרות והצדקה להילחם עד חורמה בארגוני טרור הזוכים להגנת הפרוגרסיביות בקמפוסים ובהפגנות במרכזי הערים במערב.

בחלק ניכר מן המקרים ברחבי כל העולם המניעים למהלכים נגד ישראל מקורם באנטישמיות ובכניעה להמון המוסלמי במדינות דמוקרטיות שאליהן היגרו מוסלמים רבים. אבל יש להכיר בכך שבמידה רבה המשבר במערכת היחסים של מדינת ישראל עם כמה וכמה מדינות חשובות במערב, כמו גם עם קבוצות ליברליות גדולות בארה״ב, נובע גם מכך שהם בוחנים את העולם במשקפיים פרוגרסיביים, בעוד שהם מתעלמים מצורכי הביטחון של מדינת ישראל הנמצאת באזור שונה לחלוטין, היסטורית וגאו-אסטרטגית.

באופן אירוני, חלק ממה שמשרת את ישראל לצורכי חיזוק מעמדה הביטחוני ויכולתה להרתיע אויבים בעתיד, ותורם לטובה בקרב על אופיו של העולם המוסלמי והתייחסותו לישראל, משמש נגדה בעולם המערבי. תמונה קשה מעזה, היוצרת הרתעה עתידית במדינה ערבית שכנה ואת ההבנה שקיצוניות מובילה לאסון – יוצרת בה בעת תחושת כעס במערב על התנהגותה הקשה של מדינת ישראל, כפי שהדבר מתבטא בהרס של עזה והעברת חלק גדול מהאוכלוסייה שם למחסה בתנאים קשים ובאוהלים המצטלמים רע מאוד.

למזלה של ישראל, מקבלי ההחלטות בארץ לא שמעו לעצותיהם ולא נענו ללחצים של המנהיגות הפרוגרסיבית בעולם ושל החקיינים שלה בארץ, מעבר למידה הנדרשת של כיבוד הנורמות המקובלות גם על ישראל, כמו מניעת הרעבה של האוכלוסייה.

במידה מסוימת, כפי שניתח זאת כותב ישראלי ששמו נשמט מזיכרוני (עם כמה תוספות משלי), ״המאבק הזה גדול מישראל, וגדול מחמאס. הוא מאבק על השאלה אם ניתן לנצח את הרוע, בשעה שהוא משתמש בשיטות השפלות ביותר כדי להילחם במדינות ליברליות ודמוקרטיות. זה מאבק שצריך להבהיר אם למדינות תרבותיות יש דרך לנצח ברבריות, או שאותם ברברים, באמצעות שיטות מלחמה ברבריות, יזכו לחסינות דווקא בשל אותן שיטות״.

היטיב לנסח את הפרדוקס הזה צ'רצ'יל, בכותבו ב-1939:

The letter of the law must not in supreme emergency obstruct those who are charged with its protection and enforcement. It would not be right or rational that the Aggressor Power should gain one set of advantages by tearing up all laws, and another set by sheltering behind the innate respect for law of their opponents. Humanity, rather than legality, must be our guide.

והוסיף הקנצלר הגרמני בזמן המלחמה: ישראל עושה במלחמה הזאת את העבודה המלוכלכת עבור העולם התרבותי-ליברלי.

לעניות דעתי, מכל הדברים הללו עולה כי ניצחונה של ישראל במלחמה זאת חיוני עתה עוד יותר, כי הוא חלק מהמאבק העולמי, המתנהל בין כוחות אפלים, שמאופיינים בקיצוניות דתית או בשלטון דיקטטורי אכזר יותר או פחות, לבין אותו עולם דמוקרטי וליברלי.

באשר לעתיד

במה צריכה ישראל להתמקד לאחר שנתיים של מלחמה רב-חזיתית?

שוב למדנו לדעת עד כמה חיוניים היחסים עם ארה״ב. יש לעשות כל מאמץ כדי לחזקם בעתיד על אף הקשיים שהתגלו בימי המלחמה, בעיקר בצד הדמוקרטי אך גם בצד הרפובליקאי. זאת צריכה להיות דאגה מתמדת המטופלת ברמה הכי בכירה בישראל לאורך כל הזמן.

על ישראל לוודא, רצוי בשיתוף ארה״ב, כי יימשך המעקב המדוקדק על איראן בכל הקשור לפרויקט הגרעין, פרויקט הטילים הבליסטיים וההגנה האווירית שלה (שנטרולה הוא המפתח המאפשר פגיעה בשני הפרויקטים הראשונים). חיה פצועה היא חיה מסוכנת, וצריך לעקוב אחריה.

לכן יש לייצר מנגנון שיוודא כי ארה״ב וישראל יודעות ומבינות מה מתרחש באיראן, בעיקר בשלושת התחומים הללו. לא פחות חשוב לבסס תהליך שיביא לתיאום תגובתן של ארה״ב וישראל, ואולי של מדינות נוספות, אם יסתבר שאיראן מנסה לשחזר את יכולותיה. התגובות חייבות להיות במנעד שבין מהלכים דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים, כששתי המדינות בוחרות כיצד להגיב על פי חומרת המעשה והסיכון הנובע מהמשך הפעילות האיראנית, אך האופציה הצבאית צריכה להיות בהישג יד מיידי.

חשוב להבין שהמלחמה לא חיסלה את יכולתה העתידית של איראן לייצר נשק גרעיני, על אף המכה החזקה שישראל וארה"ב הנחיתו על הפרויקט. יתר על כן, ייתכן שהמלחמה הזאת ותוצאותיה דווקא תְּחַזקנה את רצונה של איראן לפתח נשק גרעיני, עקב ההבנה שזה ״הביטוח״ היחיד של המשטר לשמירת עתידו.

בלבנון יש לסייע בכל דרך לארה״ב ולממשלה המקומית להביא לפירוק חיזבאללה מנשקו, כולל תמורת נכונות ישראלית לבצע בבוא העת נסיגה הדרגתית מחמש הנקודות שישראל תפסה בתוך לבנון, כתמורה להתקדמות מעשית בפירוק חיזבאללה. בכל מקרה, ישראל חייבת לשמר לעצמה את חופש התגובה הצבאית בכל מקרה ובכל מקום שיסתבר שצבא לבנון אינו פועל בו נגד איום ההולך ומתהווה, גם אחרי פירוק חיזבאללה מנשקו, וודאי לפני השלמת המהלך הזה.

מול סוריה על ישראל להמשיך לאחוז את המקל משני קצותיו, בבחינת כבדהו וחשדהו. להמשיך לנהל דיאלוג, ואולי אפילו להגיע להסכם עם המשטר החדש, אך בה בעת לא להסס ולפגוע בכל מהלך של בניית איום כנגד ישראל ברחבי סוריה, ולהמשיך להגן על המיעוט הדרוזי בדרום סוריה, אזור שחשוב לישראל כי לא ייבנה בו שום כוח עוין, שיש בו פוטנציאל לאיים על ישראל או על ירדן. הגדרת הקווים האדומים מול סוריה ותורכיה בסוריה חשובה כדי למנוע חיכוך מיותר וטעויות העלולות להוביל להסלמה. ככל שהקווים יהיו ברורים יותר – כך גוברים הסיכויים לחיים סבירים זה בצד זה גם כשאין הסכמות.

בעזה האינטרס הישראלי ברור, והוא מנוסח באופן שלילי: ברצועת עזה אסור שיקום בעתיד שום כוח היכול לאיים על מדינת ישראל ואזרחיה, לא בקרבת הגבול ולא בעומק ישראל.

לשם כך ישראל תפעל ברצועה למניעת בנייתו של איום כזה, ותשמיד כל מי שינסה לבנות יכולת המהווה איום פוטנציאלי על ישראל. כל מה שיזוהה כשייך לאחד מארגוני הטרור כגון חמאס, הג'יהאד האסלאמי או כל ארגון טרור אחר – יטופל באחריות מדינת ישראל.

כדי לתת דוגמה שתבהיר את מצב הרצועה ביום שאחרי: רצועת עזה תהיה מבחינת צה״ל כמו שטח A ביהודה ושומרון. קרי – יהיה מי שיהיה אחראי לשלטון האזרחי, וזה לא יהיה חמאס, לא דה-יורה ולא דה-פקטו, וצה״ל יפעל בשטח על פי שיקולים ביטחוניים של ישראל.

כך, בקצרה ובבהירות מוחלטת, צריך להיות מוגדר מבחינת ישראל ״היום שאחרי״: חיסול חמאס כיעד פירושו המעשי הוא שכשם שהוא לא רלוונטי כאיום על מדינת ישראל מהרצועה, צריך להפוך אותו ללא רלוונטי ברצועה עצמה.

ישראל מעדיפה שהמצב הזה יושג בהסכם שיפרק את חמאס מהנשק שיש לו, ישלח לגלות את מעט המפקדים שנותרו חיים ויקבע את חופש הפעולה של צה״ל לפעול ביטחונית באופן מסודר, כמו הסכם הפסקת האש בלבנון. לכאורה זאת צריכה להיות התוצאה של השלב השני בתוכנית טראמפ, אך הדברים שם מנוסחים באופן כללי מאוד, לכן יהיה צורך במאמץ דיפלומטי ארוך ומורכב – ובתיאום הדוק עם המערכת הצבאית האמריקנית המעורבת במהלכי היישום של התוכנית – כדי לייצר טקסט ברור ושניתן לבסס עליו פעילות של ממש כדי להביא ליישום מעשי של התוכניות הטובות הללו.

לגבי החלום של דה-רדיקליזציה של החברה הפלסטינית בעזה בנוסח גרמניה ויפן שלאחר מלחה״ע השנייה – כדאי להבין את קשיי התממשותו. זה חלום אצילי מאוד ומרהיב, מזכיר לי שיחות עם גורמים בכירים מאוד במערב, כולל בוושינגטון, בזמן מה שכונה ״האביב הערבי״ לנוכח חלומות על הדמוקרטיה הקורמת לכאורה עור וגידים בעולם הערבי. בניגוד ליפן וגרמניה, עזה היא חלק מהעולם הערבי ותרבותו, ולכן ההצלחה אינה מלמדת על סיכויי ההצלחה בעזה. גם הסיכוי של מי שישלוט בה לבודד אותה מהעולם הערבי, בנוסח מה שעשתה המשפחה השולטת באיחוד האמירויות כדי ליצור שם חברה לא-קיצונית, קטן ביותר. נכון שאם רוצים שינוי של ממש צריך להתחיל בכך, אך בלי אשליות.

בכל מקרה, ביום שאחרי – כלומר במסגרת יישומו של השלב השני בתוכנית טראמפ – יש דברים שישראל חייבת להתנגד להם במלוא יכולתה, כגון:

א. לכניסת גורמים קטאריים או תורכיים לעזה, על אף חלקם בהשגת ההסכם עם חמאס, ובוודאי למעמד דומיננטי שלהם בשטח.

ב. לאפשר תרגיל נוסח ״ממשלת מומחים פלסטינית״, או כל שם אחר, לשלטון שבו יש לחמאס חלק. יש לדאוג ששום איש חמאס לא יהיה חלק מהשלטון בעזה באופן ישיר או עקיף.

ג. ל״מצב לבנוני״ – כפי ששרר משך זמן רב – קרי מציאות פוליטית שבה דה-יורה יש רשות כלשהי כמסגרת שלטונית, אך דה-פקטו חמאס הוא בעל הכוח האמיתי, כמו שהיה חיזבאללה בלבנון עד סוף שנת 2024.

לגבי השאלה של כניסת הרשות לעזה. ממשלת ישראל מתנגדת לכך בכל תוקף, כי הרשות הפלסטינית מנהלת מלחמת חורמה מדינית בישראל ותומכת בטרוריסטים ובמשפחותיהם (אם חוסלו), המקבלים ממנה תמיכה לאורך כל חייהם. למיטב שיפוטי הנזק לישראל מהכנסת הרשות לרצועה יהיה מינימלי, אף על פי שזה גוף מושחת, לא אמין וחסר יכולת לנהל את האתגר של עזה. אבל אם זה מה שהעולם רוצה, לעניות דעתי לא צריך שישראל תמנע זאת, ובלבד שחופש הפעולה הביטחוני שלה יישמר בכל הסדר.

אין לחיות באשליות. הרשות לא תוכל לפרק את החמאס או להתמודד איתו בחיי היום-יום והעול הביטחוני ייפול במלואו על צה״ל, אבל היא תוכל למלא את הצורך האזרחי כך שצה״ל יהיה פטור מהקמתו של מנגנון שלטון צבאי ברצועה. זה יהיה מצב דומה למה שהתעצב בשנים שלאחר אוסלו ביו״ש. אין זה מצב אידיאלי, אבל הוא הפחות גרוע מהאפשרויות האחרות שעולות לנוכח הרצון של כולם לבנות מחדש את עזה ההרוסה.

לגבי המשך המאמצים הפנימיים בישראל:

צה"ל צרך במלחמה כמעט את כל המלאים שהיו ברשותו, של חלקי חילוף, ושל תחמושת מכל הסוגים. ״כלכלת חימושים״ קפדנית שעוצבה במטה הכללי ונשמרה במאמצים רבים כמעט לאורך כל המלחמה אפשרה לצה״ל לעשות את הבלתי אפשרי ולהילחם ברציפות בכמה חזיתות. יש להביא לשינוי דרסטי בכמות חלקי החילוף והתחמושת שיהיו בידי צה״ל מעתה ואילך, ולהבין שכלכלת חימושים במלחמה היא חלק מהתכנון המבצעי.

חלק גדול מההצלחה של צה״ל נוצר עקב האופן שבו השתמש צה״ל בנשק שהיה לו, ומעצם העובדה שהיו לישראל יכולות מסוימות ואמצעים שהיו בבחינת הפתעה לאויביה. אלא שרובם איבדו מעוצמתם, כי עכשיו הם מוכרים לאויב, שאף ירחיב את הבנתו לגביהם בחלוף הזמן. כדי לייצר את ״דור ההפתעות״ הבא צריך תשתית חדשה, צריך לממן פיתוח, יכולות ייצור בכמויות ומערך אחסון מוגן ומודרני. הטכנולוגיה היא מפתח להצלחה עתידית, כמו שהסתבר במהלך המלחמה בכל החזיתות העיקריות.

״צורכי ההגנה״ לאורך הגבולות וביו״ש התחדדו. לאחר 7 באוקטובר לא יהיו בעתיד ״קווים רזים״, עם מעט כוחות וללא סיוע אש בכלל, כמו שהיה המצב בעזה ובלבנון וברמת הגולן ב-7 באוקטובר בבוקר. גם הגבול מול ירדן יעובה, כי זה אזור נוח להברחות נשק וצריך לחסום אותו, גם אם לא צפויה משם התקפה נוסח ה-7 באוקטובר.

״הרבה כוחות בקו״ בשגרה משמעותם פחות כוחות מתאמנים, והתוצאה היא חוסר מוכנות למלחמה. לכן אין ברירה וצריך יהיה להרחיב את הצבא, הן את הכוח הסדיר והן את צבא המילואים. צה״ל זקוק לעוד סד״כ של אוגדה סדירה, קרי 2 חטיבות חי״ר וחטיבת שריון נוספות, לשם ביצוע המשימות המדוברות. כמו כן יש צורך בעוד אוגדת מילואים מלאה וכבדה, ויש להוסיף בהתאמה בסדיר ובמילואים כוחות הנדסה ואש, כי יש ליבשה מחסור בסיוע אש לכוחות המסתערים (כולל רחפנים). יש לבנות את צה״ל כך שיוכל להילחם ביבשה ביותר מחזית אחת, ולהיות מוכן למלחמות ארוכות מבעבר.

עם זאת, אסור לאבד את הפרופורציה ולגדול באופן בלתי מבוקר ובעייתי כלכלית, כמו אחרי מלחמת 73, כי לא הצלחנו בעבר ולא נצליח בעתיד לממן צבא גדול בהרבה מהמוצע כאן, לכן הגידול צריך להיות מתוכנן ומנומק היטב. אין ספק שהמחסור בכוח אדם ושאלת הגיוס של כלל האוכלוסייה היהודית היא שאלה קריטית ומורכבת ביותר. זה אתגר פוליטי ומוסרי, ולא אכנס כאן לפתרונות האפשריים, אך אני מקווה שחטיבת חשמונאים תוכיח את עצמה וגיוס החרדים ישתנה ויתרחב מהותית. צה״ל גדול יותר, בעיקר ביבשה, הוא תנאי הכרחי לביצוע משימות ההגנה וההתקפה בעתיד.

השקעה לא קטנה צריך יהיה לעשות בכוח היבשתי מעבר להגדלתו, כי הלוגיסטיקה של צבא היבשה וחלק מהכלים הלוחמים שלו הם ישנים מאוד ובלתי כשירים למלחמות הבאות. חייבים להחליף אותם ביכולות חדשות ומודרניות יותר, כדי להתגבר על הפער שנוצר בשנים רבות של אי חידוש המערכות היבשתיות של צה״ל.

אי אפשר לנצח את האויב בהגנה, אבל אפשר להפסיד מלחמה בהגנה. לכן צה״ל צריך יהיה להשקיע הרבה בהגנה, אמצעים וחשיבה חדשה. צה״ל זקוק ליותר מיירטים, ליותר מיירטים חכמים וארוכי טווח. יש להכניס את הלייזר לשירות ולהמשיך לפתח אותו; ערכו יגדל מאוד כשהוא יורכב על מטוס ויוכל לפעול בטווחים שיאפשרו יירוט מהאוויר. הצד השני הבין שטילים כבדים הם נקודת החוזקה שלו והוא ישתפר כמותית ואיכותית, לכן צריך גם להשקיע לא מעט בתת-קרקע ולהכניס את כל המתקנים הצבאיים והאזרחיים החיוניים להמשך תפקודה של ישראל וצבאה תחת אש אל מתחת לקרקע. היכן שהדבר אינו אפשרי מסיבה כל שהיא יש להשקיע בהגנת הנקודה באופן המיטבי.

במקביל יש לפתח את היכולות לפגיעה במשגרים ובמצבורי הטילים כדי להקטין את פוטנציאל השיגור של האויב בתרחישים השונים. ההצלחה לעשות זאת באופן משמעותי מאוד בלבנון, ובמידה רבה גם באיראן, תרמה מאוד להצלחת צה״ל והגברת תחושת הביטחון של האזרחים. נראה שגם ביטחונם העצמי של מקבלי ההחלטות התחזק בעקבות הצלחות אלה, שנבנו על בסיס עבודת ייצור מטרות (Targeting) רבת-שנים במודיעין ויכולות הפצצה מדויקות מאוד של חיל האוויר. צירוף יכולות אלה צריך לקבל חיזוק של ממש לעתיד. ההשקעה הגדולה במודיעין ובחיל האוויר נתנה פירות איכותיים ובכמות גדולה, ויש להרחיבה גם למקומות נוספים (חסרונה בעזה היה מורגש).

חיל האוויר לחם כשחלק מהמטוסים ישנים מאוד. בשנים הקרובות צריך יהיה להמיר חלק לא קטן ממטוסי הקרב במטוסי 15-F ו-35-F חדשים. כמעט כל צי המסוקים יוחלף, וכמובן יירכשו מטוסי תדלוק, שהיו צוואר בקבוק במבצע באיראן. רובו הגדול של הסיוע האמריקאי (שיש לחדש אותו 20 שנה קדימה) ישמש את חיל האוויר, עבור מטוסיו, חלקי חילוף עבורם וחימוש לסוגיו השונים. חיל אוויר חזק ומודרני הוא אבן הפינה ביכולת צה"ל להתמודד עם איומים ארוכי-טווח, במעגל שני ושלישי. במקביל יש לשקול ברצינות הקמת חיל טילים שרובם יופעל מהיבשה, חיל שיהיה אולי התשובה לשורת איומים עתידית על מדינת ישראל.

כל המסקנות הללו על בניין הכוח לאור לקחי המלחמה מחייבות הגדלה ניכרת של תקציב הביטחון, שגם לפני המלחמה הערכתי שאינו עונה על צורכי הביטחון של ישראל. כיצד מגדילים את תקציב הביטחון בלי לפגוע בכלכלה – זו שאלה עם תשובה לא פשוטה, אך חיונית לעתיד מדינת ישראל.

לסיום, שלוש הערות חשובות הקשורות זו לזו, כי עיקרן דומה: יש לזהות סכנות עתידיות ולהיערך כנגדן.

לנוכח מה שמצטייר בשטח, ללא התנגדות ישראלית גלויה, ובעידודה של ארה״ב, מתחזקת האפשרות שתורכיה וקטאר תהיינה מהמובילות בבניינה מחדש של הרצועה. זאת כנראה יחד עם מצרים ומדינות נוספות מהמפרץ, אם כי בראש הגוף האחראי על כך יעמוד ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, ותהיה בו מעורבות אמריקאית פעילה. הצירוף של עוצמתה של תורכיה וחלומותיה האימפריאליים המתובלים באידאולוגיה אסלאמיסטית נוסח האחים המוסלמים, וכספה של קטאר, המחזיקה באותה אידאולוגיה, הוא צירוף מסוכן לישראל. אסור לשכוח ששתי מדינות אלו סייעו לחמאס ככל יכולתן, נתנו מקלט להנהגתו והגנו עליו בעולם. לכן ישראל חייבת למנוע את מעורבות שתי המדינות הללו בעתיד רצועה. מעבר לכך, נטרול השפעתה של קטאר הוא מאמץ שנכון יהיה להשקיע בו הרבה מעבר לשאלת מעורבותה ברצועה, במטרה למנוע סכנות עתידיות המובלות בעולם על ידה ובכספה, בצורה ״רכה״ אך מסוכנת ביותר.

הלקח העיקרי מהמלחמה הוא הצורך בשינוי עמוק בתפיסת העולם האסטרטגית של ישראל: אל לה לאפשר בעתיד בניית איומים חריגים בעוצמתם העלולים להיות מכוונים כנגדה, וודאי לא על ידי ארגוני טרור. לשם כך יש להרחיב את ״דוקטרינת בגין״ גם לעולם הקונבנציונלי, קרי להפוך את ״מלחמת המנע״ לכלי אפקטיבי ולגיטימי. חייבים להבין ולהסביר לעצמנו ולעולם שיש ״מלחמות טובות״, ואסור להגיע אליהן רק כשאין ברירה או כי החרב מונחת על הצוואר, וודאי לפני שכבר התחיל תהליך השחיטה. מניעת איומים כשהם בשלבי התהוות או פגיעה מוקדמת בהם, גם במחיר מלחמה קשה, תהיה הביטוי הנכון ללקח העיקרי מהשנתיים האחרונות והתקופה שקדמה להן.

ולבסוף צריך להיות עם הפנים קדימה, ובמסגרת זאת לקחת בחשבון סבב גדול נוסף בלבנון – אם הממשלה הלבנונית לא תפרק את חיזבאללה מנשקו, ולחידוש המלחמה באיראן – אם האיראנים יחזרו לסורם וינסו לשקם את פרויקט הגרעין או את פרויקט הטילים הבליסטיים.

בלחימה נגד חיזבאללה החליטה ישראל שהיא פוגעת בארגון ואינה נלחמת במדינת לבנון. סברתי תמיד שזאת הדרך הנכונה וכי מכה ללבנון כמדינה לא תחליש את חיזבאללה, נהפוך הוא, הלגיטימציה שלו כמגן לבנון עלולה אף להתחזק. לכן יש לשמר את המדיניות הזאת גם לסבב הבא כי יבוא, קרי להתמקד בארגון על כל חלקיו בלי לפגוע במטרות לבנוניות אחרות.

 גם ב-12 ימי המלחמה באיראן התמקדה מדינת ישראל בפגיעה בגורמים הרלוונטיים לפרויקטים שרצתה ישראל לעצור, וכמובן במרכזי ההגנה על שמי איראן ובכמה סמלי שלטון. אלא שדווקא באיראן ייתכן שבסבב הבא צריך יהיה לחשוב במושגים אחרים, ולהכניס לרשימת היעדים הן את הפגיעה בכלכלת איראן, והן את חיסול הצי הימי והצי האזרחי של איראן, על כל המשתמע מזה לגבי המטרות שיש לפגוע בהן.

אם יסתבר שהמשטר עקשן בנוגע לבניית הפרויקט הגרעיני ופרויקט הטילים יש לבחון ברצינות את האפשרות להחליש אותו משמעותית על ידי פגיעה קשה בכלכלה, ויש דרכים טובות ולא מורכבות מאוד לעשות זאת. מדובר בעליית מדרגה בעימות הישיר עם איראן, אך ייתכן שלא יהיה מנוס מכך.

לישראל יש הישגים גדולים ביותר כתוצאה מהמלחמה שנכפתה עליה בתנאים קשים ביותר. היכולת להתעשת ולהמשיך במלחמה ארוכה מרשימים ביותר, ועתה צריך לוודא ששום הישג לא יישמט מידי ישראל, ושחלק מהם יתקבע לתקופות ארוכות. הנחישות נדרשת גם בהמשך הדרך.