הצעת הנשיא דונאלד טראמפ להוצאת האוכלוסייה הפלסטינית מעזה כדי להבטיח לה חיים בטוחים וטובים יותר, ולאפשר קידום מיזם להפיכת עזה ל"אזור נפלא באמת", מלהיבה את הדמיון של ישראלים רבים ונתקלת מנגד בהתנגדות נחרצת מצד מדינות ערב וההנהגה הפלסטינית על כל מרכיביה. היא מצביעה על המחיר שעל הפלסטינים לשלם, ולו בלית ברירה, נוכח המציאות הקשה בשטח, על החלטתם לבצע את מתקפת הטרור הנוראה של 7 באוקטובר. ישראל שילמה על אוזלת ידה בחיי אדם רבים ובשחרור מחבלים המוני במסגרת יישום ההסכם לשחרור החטופים. הפלסטינים שילמו בפגיעה בהנהגתם וברבים מאנשיהם כמו גם בהפיכת חלקים לא מבוטלים מעזה לעיי חורבות, כשברור שתחת ההנהגה הנוכחית לא יתאפשר שיקום הרצועה. יתר על כן, התוכנית האמריקנית נותנת מענה, אומנם חלקי, לסוגיית הפליטים, שהיא מרכיב מרכזי באידאולוגיה של התנועה הלאומית הפלסטינית.
טראמפ מציע רעיון הנמצא כל כך רחוק מהקופסה עד כי כדי ליישמו מתחייבים שינויים פרדיגמטיים אצל הגורמים המעורבים, שקשה לראות אותם מתקיימים בטווח הקרוב, למרות טענותיו של נשיא ארה"ב כי חלקם כבר מתרחשים ושלחצים כלכליים יביאו למימוש שאר השינויים.
ראשית, יהיה צורך לסלק את חמאס מהשלטון בפועל בעזה ולהחליפו בגורם שיהיה מוכן לאפשר את מימוש יוזמת טראמפ, קרי, לפחות בשלב ראשון – ישראל. שנית, בהנחה שאין מדובר בכוונה לפנות את הפלסטינים בכפייה, יהיה צורך לשכנע כמעט את כל האוכלוסייה לוותר על ההיאחזות בקרקע (צומוד, אחד העקרונות החשובים באתוס הפלסטיני), ולצאת לגולה כדי לשפר את איכות חייה. יש להניח, על פי סקרים, שחלק מהעזתים בוודאי מוכנים להגר. שלישית, יהיה צורך להבטיח שיתוף פעולה של ארצות ערב וארצות אחרות בקליטת חלק מהיוצאים מעזה ובמימון הפרויקט כולו. זאת בשעה שבמציאות הנוכחית מהלך כזה עומד בניגוד לאינטרסים שלהן, ועלול להיות כרוך בחשיפת ההנהגות של מדינות ערב הפרו-מערביות, בייחוד בירדן ובמצרים, לביקורת חריפה מבית.
טראמפ עומד להירתם למאמץ לחולל שינויים אלה בשבועות הקרובים בפגישותיו עם מנהיגי מצרים, ירדן וסעודיה, וזאת במסגרת ניסיונו לעצב ארכיטקטורה אזורית רחבה יותר שבמרכזה עומדים נטרול איום הגרעין האיראני והרחבת הסכמי אברהם באמצעות הנורמליזציה ביחסי ישראל עם סעודיה. הוא מגייס לשם כך את ההיגיון היזמי המערבי שלו, אך ספק אם יהיה בכך די כדי לשכנע את בני האזור לשנות את תפיסות היסוד שלהם.
גם כך יש להצעת טראמפ חשיבות רבה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. היא מניחה לראשונה על השולחן תוכנית פעולה מעשית לכאורה השוברת את מוסכמות החשיבה שמנעו פריצת דרך והבטיחו את המשך הטרור מעזה, ומבהירה שאחרי ה-7 באוקטובר החשיבה על הנושא הפלסטיני חייבת להשתנות. היא מוצגת לא על ידי ישראל או על ידי פוליטיקאים או צוותי חשיבה מקומיים, אלא על ידי נשיא ארה"ב עצמו מייד עם ראשית כהונתו (תוכנית טראמפ הקודמת הוצגה בסוף השנה השלישית של הממשל). הצעת טראמפ מבטאת לראשונה הכרה בכך ש"פתרון שתי המדינות" איננו הפתרון האפשרי היחיד לסכסוך (בניגוד אפילו לתוכנית טראמפ המקורית), וגם אם היא איננה מוצגת כך, הרי שהיא מקפלת בתוכה את המסר שעל הפלסטינים כגורם התוקפן לשלם את מחיר המלחמה שבה הפסידו. בהשתלבות רעיונות טראמפ עם צעדי ישראל וארה"ב נגד אונר"א, ההצעה מלמדת שכללי המשחק השתנו לרעת הפלסטינים באופן המחליש את הגיון סיפר המאבק שלהם בציונות עד להכרעתה. גם אם טראמפ לא יצליח להבטיח את התנאים למימוש התוכנית, הצגתה תחייב את הפלסטינים ואת מדינות ערב להציע דרכים מעשיות להתמודדות עם המציאות הקשה בעזה, שתהיינה קבילות על ישראל וארה"ב. בשולי הדברים, שוב הומחש עד כמה אירופה ושאר הקהילייה הבינלאומית אינם רלוונטיים לפתרון הסכסוך.
תגובת הנגד הפלסטינית עלולה להתבטא גם בהגברת הנכונות לבצע פיגועים מיהודה ושומרון, ואולי גם בהחרפת הפעילות נגד ישראלים בחו"ל. זאת בשעה שיישום הסכם החטופים נתפס בעיני הפלסטינים כהישג לטרור ולכן כמקור השראה להסלמת המאבק. הסכם החטופים גם משחרר מחבלים לשטחי איו"ש ועזה, ולחו"ל, בהם מחבלים שהם סמלי טרור, שינסו לקדם פיגועים. על רקע זה על ישראל להמשיך ולהגביר את פעילותה לסיכול טרור בעיקר באיו"ש, ולהיערך להתלקחות מחדש של המערכה בעזה.
ישראל אינה נדרשת בשלב זה להתייחס רשמית לתוכנית שלא הוצגה עדיין, ומוטב שמעבר לביטויי ההערכה ושביעות הרצון המובנים היא תימנע מלהוביל מהלכים פומביים לקידומה, זאת הן משום שקסמה והסיכוי העיקרי להצלחתה נובעים מכך שזו הצעה אמריקנית ולא ישראלית. התגייסות ישראלית עלולה להקשות על מימוש עסקת החטופים ולהגביר מתחים עם מדינות ערב הפרגמטיות, ובפרט עם מצרים וירדן, בנושאים שבראייתן הם בעלי חשיבות כמעט קיומית.
ניתן להסתפק באיחולי הצלחה לטראמפ בניסיונותיו לשכנע את מדינות ערב החשובות לסייע במימוש התוכנית, תוך ציון המכשולים שלא ישראל מערימה בדרך ליישומה. מכל מקום התוכנית של טראמפ נתפסת כביטוי למדיניות אמריקנית פרו-שראלית; הדימוי של ארה"ב העומדת לצידה של ישראל מגביר את הרתעתה ואת עוצמתה הבינלאומית.
בכל מקרה, ישראל צריכה להיראות כתומכת בתוכנית המפורטת יותר של הנשיא טראמפ שהבטיח להציגה תוך חודש, הן בשל תכניה והן משום שארה"ב היא המדינה החשובה ביותר לישראל. בהתחשב במשב הרוח הפרו-ישראלי מוושינגטון ובאופיו של טראמפ, אין לישראל הרשמית אפשרות להסתייג בפומבי מהרעיונות המוצעים בארה"ב.
כפי שצוין לעיל, התוכנית מבוססת על הוצאת חמאס מהמשוואה. ככל הנראה אין סיכוי גדול לתרחיש זה ללא פעילות צה"ל או ללא איום במבצע צה"לי. האמריקנים, שאינם נלהבים לשלוח חיילים לעזה, מבינים זאת ומעריכים את התרומה של ישראל לאפשרות הביצוע של תוכניתם. גם מדינות ערב המתונות רוצות לראות את חמאס מחוץ לרצועת עזה, ויש בכך כדי לספק לוושינגטון מנוף השפעה נוסף עליהן.
הדיפלומטיה הישראלית צריכה להשתמש בתוכנית טראמפ ובהנחותיה על מנת לקעקע את החשיבה המסורתית בבירות רבות בעולם על מהות הסכסוך באזורנו ועל הדרכים לנהל אותו.
ישראל גם צריכה למנוע את מימוש הרעיון של העברת עזתים לאזור שממערב ליריחו שעלה ברשות הפלסטינית, בגלל קרבתו לירושלים ולכביש המוביל לבקעת הירדן, שהיא חגורת הביטחון של ישראל במזרח. תוספת ערבים באיו"ש תגרום ללחץ דמוגרפי נוסף על מדינת ישראל – מהלך לא רצוי.
גם אם תוכנית טראמפ לא תתממש, עצם העלאתה היא ברכה לישראל.
פרופ' אפרים ענבר הוא ראש מכון ירושלים לביטחון ולאסטרטגיה לשעבר, ותא"ל יוסי קופרוסר הוא ראש המכון החדש.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Newscom / AdMedia
