לא קל לתרגם את שטף ההתבטאויות של הנשיא דונלד טראמפ, מאז שנכנס לתפקידו, לתמונה ברורה של כוונותיו בתחום מדיניות החוץ. גבוה בסדר העדיפויות שלו ניצבו ההסתערות על תרבות ה-Woke הפרוגרסיבית, לצד מהלכים מעשיים, או בעלי ערך סמלי, בתחומים של מדיניות החוץ הנוגעים לליבת הזהות הרעיונית של מחנה ה-MAGA, שהוא בסיס כוחו. הוחל מייד בחסימה של נתיבי ההגירה לארה"ב וגירוש שוהים בלתי חוקיים, כולל איומים על קולומביה, לאחר שסירבה לאפשר נחיתה של מטוסי המגורשים. טראמפ עסק גם בגילויים סמליים של גאווה לאומית ("מפרץ אמריקה"), לצד אמירות בדבר הצורך לשנות את מעמדה של תעלת פנמה וסיפוח גרינלנד. ברמה האסטרטגית, הוא דורש ממדינות אירופה להשקיע חלק גדול יותר (5% מהתל"ג) בתקציב הביטחון, אך גם חותר "לסיים מלחמות", ותבע מרוסיה ואוקראינה להגיע להסכמה. יחסו לסין, בשלב זה, משקף רצון בהידברות ובמפגש פסגה מוקדם, לצד הידוק השת"פ עם יפן והודו, ונפנוף בכלים כלכליים.
מקומו של המזה"ת לא נפקד, כפי שמשתקף בהזמנתו של ראש הממשלה נתניהו כמנהיג הזר הראשון שיבקר בבית הלבן. אמירותיו החוזרות של טראמפ בדבר פינוי תושבים מעזה כבר חוללו טלטלה באזור, אף שקשה מאוד לראות כיצד יתורגמו ללשון המעשה. לא כל אמירה צריכה להתפרש מילולית; טראמפ רואה את עצמו כ"מחולל עסקאות", ודרישותיו הן לעיתים קרובות מבוא תוקפני למשא ומתן. החלטותיו בנושא אספקת הנשק לישראל, הסרת הסנקציות על מתיישבים, וסילוק מפגינים תומכי חמאס שאינם אזרחי ארה"ב עולות בקנה אחד עם העמדות הפרו-ישראליות המובהקות שהוא ואנשי המפתח בממשלו מחזיקים בהן. אך בה בעת, מסריו של הנשיא, ושל שליחו למזה"ת סטיבן וויטקוף, לגבי המשך מימושה של העסקה עם חמאס; השבחים לתיווך של קטר; המיקוד הגובר בסוגיית הנורמליזציה עם סעודיה (שמחירה בצידה); וקווי המדיניות המסתמנים לגבי נוכחות צה"ל בדרום לבנון ונוכחות הכוח האמריקני בסוריה, מסמנים סדר עדיפויות שאינו חופף לזה של ישראל. יש גם יסוד לדאגה באשר לנושא האיראני: אישים המזוהים עם עמדה תקיפה כלפי איראן הורחקו, וחלק מן המינויים בדרג הביניים (כמו גם סגן הנשיא) מזוהים כמתנגדי השימוש בכוח. טראמפ עצמו כבר אמר שיהיה זה "נחמד" אם אתגר הגרעין יוסדר "בלי שישראל תתקוף". נראה כי בשלב זה פניו למשא ומתן עם טהרן. על ישראל להציף בביקור רה"מ את יסודות השותפות האסטרטגית (כולל תרומה למיזם "כיפת ברזל אמריקנית"); להתרכז בַעיקר – בלימת תוכנית הגרעין, וככל האפשר גם ערעור המשטר באיראן; להדק קשר בנושא זה עם המערכות הצבאית והמודיעינית, הנתונות פחות לגחמות אישיות; ולעגן את עמדותיה בסוגיות היסוד גם מול הרפובליקנים הוותיקים בקונגרס.
יורה לכל הכיוונים?
בתוך פחות משבוע מאז שנכנס לתפקידו נקט הנשיא טראמפ שורה של צעדים, סמליים ומעשיים גם יחד, הבאים לממש את החזון שבשמו נבחר (ואת שאיפותיו ותפיסותיו של בסיס התמיכה שלו, המזוהה עם המושג MAGA, (Make America Great Again. בחזית הפנימית הסתער על כמה מן הסוגיות שבעיניו היו מזוהות עם קודמו ועם המחנה הפרוגרסיבי ותרבות ה-Woke שפשתה בשמאל האמריקני: טראמפ שב והדגיש את הגבולות המגדריים (מעכשיו, אמר בנאום ההשבעה, יכיר הממשל רק בזכר ונקבה), השיב על כנו ביטויים של כבוד לעבר האמריקני (השיב את שמו של הר מק'קינלי באלסקה, הפסגה הגבוהה ביבשת צפון אמריקה, שבשנים האחרונות נקרא בשמו הילידי, דנאלי); הסיר רסנים על תרבות הצריכה וההפקה של דלקים ("("Drill, baby, drill, תוך נטישה – בבוז – של המאבק נגד התחממות כדור הארץ; וחנן באופן גורף את אלו שהיו מעורבים בהתקפה על בניין הקונגרס (6 בינואר 2021) בניסיון לסכל את ההכרה בבחירתו של ביידן לנשיאות בשעתו.
ברובד המשיק להיבטי מדיניות החוץ התמקדו הנשיא וממשלו בשאלה המרכזית של מסע הבחירות שלו – חסימת נתיבי ההגירה (אם כי עומדת בעינה המחלוקת בין אילון מאסק לבין ה-MAGA על היתרי עבודה בארה"ב לבעלי מקצועות מתקדמים), וגירוש שוהים בלתי חוקיים. על רקע זה תקף טראמפ באורח בוטה את נשיא קולומביה, גוסטבו פטרו (אותו הגדיר כ-"סוציאליסט שכבר איבד את תמיכת עמו") תוך הפעלת סנקציות חריפות, לאחר שזה סירב להתיר למטוסים הנושאים מגורשים (שהיו אזוקים) לנחות בארצו. נראה כי בטווח המיידי, התגובה האגרסיבית אכן הניבה – כמעט מייד – מחוות פיוס מצדו של פטרו, ששלח את מטוסו האישי לאסוף את המגורשים. אך המאבק רק החל, ותיתכנה פעולות-נגד מצד מדינות אמריקה הלטינית, שאינן ששות לקבל את מרותו של טראמפ ואת יחסו לאוכלוסיית המהגרים. הן גם אינן רואות בעין יפה את תביעתו לתעלת פנמה. אין תמה שמסעו הראשון של שר החוץ מרקו רוביו (בן למהגרים אנטי-קומוניסטיים מקובה…) יהיה לפנמה ולמדינות אמריקה הלטינית.
בה בעת, פגישתו הראשונה של רוביו, ביומו הראשון בתפקידו, הייתה עם עמיתיו ב-Quad – הרביעייה האסטרטגית של האגן האינדו-פאסיפי, ארה"ב, יפן, אוסטרליה והודו – בבחינת איתות אסטרטגי לסין. טראמפ משלב ביחסו לבייג'ינג נימה תוקפנית של תחרותיות כלכלית וטכנולוגית לצד נכונות להידברות ואף למפגש פסגה עם ש'י ג'ינפינג בהקדם האפשרי. בה בעת, ניכר כי גורמי המפתח במערכת הביטחונית והצבאית בממשלו רואים בסין אתגר ראשון במעלה ואיום ייחוס שמולו צריכה להיבנות ההתעצמות הצבאית האמריקנית בשנים הקרובות.
מנאום ההשבעה של טראמפ, שהיה רצוף ביטויים של האדרה באשר ל"תור הזהב" החדש של ארה"ב, נעדר אזכור כלשהו של בעלי ברית. יחסו למדינות נאט"ו הוא תובעני ואינסטרומנטלי, ובמרכזו הדרישה (המופרכת) להעלאת הוצאותיהן הצבאיות ל-5% של התוצר הלאומי (עד כה הדרישה הייתה ל-2%, וגם בכך רובן לא עמדו). בדומה להתבטאויות בוטות אחרות, זוהי ככל הנראה עמדת הפתיחה למשא ומתן נוקשה. באשר למלחמה באוקראינה, השקפת עולמו הברורה היא שאין לה כל תוחלת והיא חייבת להסתיים. אך אם ציפו במוסקבה לתפנית פרו-רוסית חדה בעמדת ארה"ב, טראמפ הקדים וצייץ כי הוא מצפה גם מפוטין לסיים את המלחמה, ולא – יוטלו עיצומים (נוספים) על רוסיה.
במקביל הקפיא הממשל את הקצאת סיוע החוץ לכל מדינות העולם כחלק מבדיקה מחדש של כלל מרכיבי התקציב, והנפת גרזן קיצוצים על ההוצאות (ועל המשרות) של הממשל הפדרלי. נראה כי בין היתר ייבחן מחדש גם הסיוע לפלסטינים. משיקולים ערכיים ואסטרטגיים החריג הממשל מכלל זה את הסיוע לישראל ולמצרים (האינטרס הישראלי, בתוך כך, הוא להגן גם על הסיוע לירדן). בכל מקרה, לא הממשל הוא שיקבע בסופו של דבר בסוגיית עתיד הסיוע אלא הקונגרס, בחקיקה התקציבית.
סדר היום במזרח התיכון לקראת ביקור רה"מ
עצם ההחלטה להזמין את ראש ממשלת ישראל להיות המנהיג הזר הראשון שעימו ייפגש טראמפ בבית הלבן מעידה על כך שהאירועים במזה"ת – ובמרכזם, בטווח המיידי, תחושת ההזדמנות הנלווית למימוש עסקת החטופים – אינם נעדרים מסדר היום העמוס של הממשל החדש. שליחו של הנשיא לאזור, סטיבן וויטקוף, איש עסקים (יהודי) ללא ניסיון דיפלומטי קודם, מסתמן בשלב זה כדמות המפתח, על כל המשתמע מכך לגבי תפיסות היסוד של הנשיא עצמו, וניכר כי הוא אינו מהסס להפעיל לחץ על ישראל ועל המתווכות גם יחד. המאזן, עד כה, מבחינתה של ישראל איננו חד-משמעי.
אין ספק שכמה מן ההחלטות שקיבל טראמפ כבר בימים הראשונים, והצווים שהוציא (או אלה של קודמו שאותם ביטל) שיקפו עמדה פרו-ישראלית בסיסית, המשותפת לו ולבכירי ממשלו כמו היועץ לביטחון לאומי מייק וולץ, שר החוץ רוביו ושר ההגנה פיט הגסת', הרואים בישראל שותפה ערכית ונכס אסטרטגי.
בין היתר:
- שוחררו לאספקה לישראל חימושים ואמצעים צבאיים, כולל פצצות כבדות, שעוכבו על ידי הממשל הקודם;
- בוטלו הסנקציות שהטיל ממשל ביידן על פעילים בהתיישבות ביהודה ושומרון, שנחשדו באלימות כלפי פלסטינים;
- הוחלט על גירושם מארה"ב של סטודנטים זרים ואחרים שאינם אזרחי ארה"ב שנטלו חלק בהפגנות תמיכה בחמאס;
- הועברו מתפקידם שגרירים אמריקניים (המתפטרים כאשר יש נשיא חדש) באזור, ופקידים במשרד החוץ, המוכרים כבעלי יחס ביקורתי כלפי ישראל.
כמו כן, מטבע הדברים היו בישראל, כולל בין שרי הממשלה, מי שקידמו בברכה, ואף בהתלהבות, את התבטאויותיו החוזרות ונשנות על האפשרות של פינוי האוכלוסייה הפלסטינית מעזה ועל נכונותו לדחוק בנשיא מצרים, עבד אל-פתאח אל-סיסי, ובעבדאללה השני מלך ירדן, לסייע במימוש רעיון זה, אף שהשפעתו על היציבות במצרים ובירדן עלולה להיות בעייתית מאוד עבור ישראל. דא עקא שיש יסוד להניח שהצהרות אלה, המשקפות "היגיון בריא" של איל נדל"ן אגרסיבי אך רחוקות מלהעיד על הבנה של המציאות המזרח-תיכונית, שייכות גם הן לדפוס הקבוע שבמסגרתו טראמפ מתנהל בשלבי הפתיחה של מו"מ מורכב: הטלת "פצצה" לחלל החדר, והצהרות בקול תרועה רמה, שבהמשך להן הוא פועל לתרגם אותן לדרישות קונקרטיות יותר מול בני שיחו.
שאלת עתיד השלטון בעזה מורכבת מאוד, אך בשלב זה נראה כי הממשל, ובייחוד השליח וויטקוף, רואה בעסקת החטופים – על כל שלביה – חלק ממהלך הסדרה רחב יותר. לשיטתו (במרומז) המהלך אמור לכלול גם מרכיב של נורמליזציה עם סעודיה. כיוון שכבר בימים הראשונים לכהונתו חילץ טראמפ ממוחמד בן סלמאן הבטחה להשקעות בהיקף של מאות מיליארדים בכלכלה האמריקנית (מכשיר אפשרי בהתמודדות המחריפה והולכת עם הטכנולוגיה הסינית, אך ללא הוצאות תקציביות פדרליות מן הסוג שממשל ביידן פיזר ביד נדיבה), יש יסוד להניח שעמדותיו בסוגיות הנוגעות לאינטרס הסעודי תשקפנה גישה עסקית. ייתכן אפוא שהן תתורגמנה גם ללחץ על ישראל לספק "עלה תאנה פלסטיני" למהלכי הנורמליזציה, אם וכאשר יתממשו.
משמעותית עוד יותר עבור ישראל היא המגמה המסתמנת של חיפוש אפיק להידברות עם המשטר באיראן – אומנם מעמדת כוח – וההעדפה לפתרון של בעיית המיזם הגרעיני הצבאי בכלים מדיניים. "יהיה זה נחמד", אמר טראמפ במסר לכנס דאבוס, אם הנושא יוסדר "מבלי שישראל תתקוף". משתמע מכך שבכל מקרה, האפשרות שארה"ב היא זו שתפעל צבאית אינה על הפרק מבחינתו (בשלב זה?). אישים שכיהנו בעמדות מפתח בממשלו הקודם ומזוהים עם עמדה תקיפה כלפי איראן – כמו שר החוץ לשעבר פומפאו – הורחקו ממעגלי הממשל, ואף הוסרה האבטחה האישית שהוקצתה להם נוכח איומי נקמה מצד איראן על חיסול קאסם סולימאני. בשורות הממשל החדש יש אישים בעמדות מפתח, החל בסגן הנשיא ג'יי די ואנס וכלה במי שמונה לסגן העוזר לשר במשרד ההגנה, איש ה-CIA לשעבר מייקל דימינו, המזוהים כמתנגדים מובהקים של השימוש בכוח.
דגשים למדיניות ישראל לקראת הביקור בוושינגטון
מול מציאות מורכבת זו, אסטרטגיה ישראלית מושכלת לקראת הביקור והמשך ההידברות האינטנסיבית עם הממשל צריכה לכלול:
- גילויי הערכה לתרומתו של הנשיא (ושל וויטקוף כשליחו האישי) להשגת החלק הראשון של עסקת החטופים, ותיאום עמדות מרבי לקראת המו"מ על חלקה השני (בדגש על הפעלת מנופי הלחץ של ארה"ב על המתווכות).
- מסרים תקיפים, תוך שימוש יעיל (מול נשיא הניזון מסרטונים…) במטען החזותי המצטבר של "הצגות" שחרור החטופות והחטופים, כדי לחדד את ההסכמה עם הממשל שחמאס לא יוכל לאורך זמן להישאר השליט בעזה, ולשרטט באופן דיסקרטי מתארים מוסכמים להשגת יעד זה בטווח הבינוני והארוך. בניגוד לקודמו, לא מדובר בממשל שיבקש לכבול את ידי ישראל "ביום שאחרי".
- גמישות מרבית ברובד העקרוני (להטוטי לשון על "אופק עתידי") בכל הנוגע לתנאי הנורמליזציה עם סעודיה, ובלבד שתתלווה לכך הבהרה שכל ניסיון להתקדם להסדר קבע במצב הנוכחי, של שלטון חמאס בעזה וחולשה קיצונית של הרש"פ ברמאללה, יהיה הרה אסון ברמה האסטרטגית, מעל ומעבר לבעייתיות הפוליטית בישראל.
- נכונות לדון עם הממשל על תכניה האפשריים של חבילת הסדרה עם איראן, כל עוד היא מביאה (בפועל ובפיקוח מחמיר) להוצאת המלאים של חומר בקיע ברמת העשרה גבוהה מאיראן, ומנטרלת את נתיבי ההתקדמות לנשק וליכולת שיגורו בטילים בליסטיים; ומלווה הן בשוט של סנקציות מרחיקות לכת והן באיום אמין של שימוש בכוח. יש לשוב ולהדגיש: חשוב לוודא מראש, בהידברות עם הנשיא הנבחר ואנשי צוותו, שאין מדובר בעמדת פתיחה למיקוח ארוך מול טהרן – שהאיראנים מיומנים מאוד בניצולו כדי להרוויח זמן ולרופף את התכנים של ההסדרה המוצעת – אלא באולטימטום בנוסח take it or leave it שמועד הפקיעה שלו קצוב מראש.
בסוגיה זו, יש יסוד לבניית מסד של הסכמה מקצועית עם גורמים בכירים בממשל, עם המערכת הצבאית ועם קהילת המודיעין האמריקניות, המהוות את מרכיב הרצף השלטוני גם בחילופי ממשלים ונתונות פחות לתנודות בלתי צפויות בהלכי הרוח, ועם גורמי מפתח ותיקים בקונגרס, בדגש על רפובליקנים בסנאט התומכים בטראמפ, תוך ניסיון לשמר את עקרונות היסוד שבבסיס המנהיגות הבינלאומית של ארה"ב, ובכלל זה מחויבותה לבעלות בריתה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Newscom / AdMedia