לכאורה, הסכם ההגנה בין פקיסטן לסעודיה (17 בספטמבר 2025) הוא בגדר המשך של יחסי שיתוף פעולה בתחום הביטחוני זה עשרות שנים. עם זאת, גלום בו גם פוטנציאל מרחיק לכת לשינוי ארכיטקטורת הביטחון של המזרח התיכון. תזמון ההסכם – זמן קצר לאחר התקיפה הישראלית בדוחה – כמו גם תהליכי האסלאמיזציה המסתמנים בצבא הפקיסטני תחת פיקודו של אסים מוניר, צריכים להדליק נורה אדומה בישראל, כמו גם במערב ובהודו. זאת, בייחוד אם אכן יתברר כי זהו צעד ראשון לקראת כינון ברית ביטחונית בין מעגל רחב יותר של מדינות מוסלמיות (סוניות), בחסות היכולת הגרעינית הפקיסטנית, מול מה שנתפס בעיניהן כאיומים משותפים. איראן הביעה אף היא עניין להצטרף, אם כי שתי המדינות, בפועל, מתייחסות אליה בחשדנות יתרה.
המשך או מפנה?
במהלך ביקורו המדיני של ראש ממשלת פקיסטן, מוחמד שהבז שריף, בסעודיה (17 בספטמבר 2025) הכריזו שתי המדינות על ״הסכם הגנה אסטרטגי הדדי״, המהווה שדרוג משמעותי ביחסי הביטחון ארוכי השנים ביניהן. הוא כולל את הקביעה כי ״כל תוקפנות נגד כל אחת מהמדינות תיחשב כתוקפנות נגד שתיהן״. עד כמה יש לראות בכך מפנה בעל משמעויות אסטרטגיות?
מחד גיסא, ההסכם מסמן המשכיות והעמקת היחסים הביטחוניים הקרובים הקיימים בין אסלאמאבאד לריאד זה עשרות שנים (כולל נוכחות של חטיבה פקיסטנית בסעודיה בשנות ה-80' של המאה הקודמת). גורמים רשמיים משתי המדינות אף הדגישו כי הסכם זה אינו מכוון נגד אף מדינה ספציפית, אלא נועד לחזק את המוכנות מפני איומים נוכחיים ומתפתחים. ההסכם כולל תוכניות אימונים צבאיות משותפות, תכנון הגנה מתואם, תרגילים רב-צדדיים ושיתוף פעולה מתקדם בתחום תעשיית הביטחון.
מאידך גיסא, בנסיבות הנוכחיות – כאשר תהליך הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה נראה מרוחק, ומדיניות החוץ האמריקאית כלפי דרום אסיה בעידן טראמפ עמומה ובעייתית – הכרזת הסכם ההגנה בין פקיסטן לסעודיה אינה אירוע סמלי בלבד, אלא ביטוי של חשדנות גוברת כלפי ארה"ב, מעצמת החסות המסורתית של שתיהן; ואף הצבעה אפשרית על כך שבעולם ההולך ונעשה כאוטי, הזהות הדתית, ובמקרה זה תפקידו של האסלאם (הסוני) בזהותן של שתי המדינות, היא הערובה הטובה ביותר להבטחת נאמנות הדדית.
באופן מפתיע, גם מצידם של השיעים התקבל ההסכם בחיוב, דבר העשוי להעיד על רוחות השינוי בקרב העולם המוסלמי. רב אלוף רחים ספוי, יועץ בכיר לחמינאי, בירך בריאיון טלוויזיוני על הסכם ההגנה שנחתם בין פקיסטן לסעודיה ותיאר אותו כצעד חיובי לביטחון האזורי, תוך הדגשת מוכנותה הצבאית של איראן. עוד הוסיף ספוי כי הוא ממליץ לאיראן להצטרף. בכירים בצבא האיראני מדגישים כי מדינתם נותרה פתוחה למסגרות ביטחון קולקטיביות תוך הסתמכות על יכולות ההרתעה שלה. ספוי הדגיש כי הסיכוי שאיראן תצטרף להסדר הגנה בהובלת סעודיה-פקיסטן עשוי לחזק את הביטחון האזורי מפני התערבות זרה; בפועל, יש יסוד להניח שאיראן היא דווקא בין המדינות שאסלאמאבאד וריאד גם יחד רואות אותן כחלק ממפת האיומים.
לקראת "נאט"ו אסלאמי" בחסות הגרעין הפקיסטני?
בכל מקרה, עולה האפשרות שההסכם הוא בגדר אבן בניין ראשונה לתוכנית גדולה יותר שהולכת ונרקמת בקרב מנהיגים בעולם המוסלמי, ועיקרה – התאגדות ביטחונית ומדינית רחבה יותר, תחת כנפיה של מעצמה גרעינית מוצהרת, על פי הדגם שהציבה ברית נאט"ו באמצע המאה הקודמת. אף על פי שההסכם אינו מזכיר במפורש נשק גרעיני, נראה כי הוא במתכוון נותר עמום בנקודה זו. בתשובה לשאלות עיתונאים בעקבות ההסכם שביקשו לדעת אם הוא מעמיד את ריאד תחת המטרייה הגרעינית של פקיסטן, לבכירים סעודים היו תשובות מתחמקות. לפקיסטנים, לעומת זאת, היו תשובות ברורות: שר ההגנה של פקיסטן אמר כי תוכנית הגרעין של ארצו ״תועמד לרשות״ סעודיה במידת הצורך, במסגרת הסכם ההגנה החדש. כשנשאל האם אחרים יכולים להצטרף להסכם, הוסיף השר: "אני יכול לומר שהדלת אינה סגורה בפני אחרים". פקיסטן היא אפוא המדינה הראשונה מחוץ לאמנת אי-הפצת נשק גרעיני (NPT) שהציעה סעיף של הגנה הדדית לבעלת ברית ללא נשק גרעיני.
על אף עמימות ההיבט הגרעיני בהסכם, ההיסטוריה של תוכנית הגרעין הפקיסטנית גדושה בדיווחים על סיוע כספי וגיבוי מדיני סעודי. כך למשל במאי 1998, כאשר פקיסטן החליטה כיצד להגיב לניסוי הגרעין ההודי, הסעודים הבטיחו לתגמל אותה ב-50,000 חביות נפט ביום – מהלך שמיתן במידה רבה את השפעות הסנקציות האמריקאיות והאירופיות שהוטלו לאחר מכן על פקיסטן, כעונש על ניסויי הגרעין שלה. סעודיה מצידה הביעה מעת לעת עניין בנשק גרעיני משלה, והזהירה כי בוודאי תבקש לעשות זאת אם איראן תפתח נשק גרעיני. בספרו ״מלחמה״ העיתונאי בוב וודוורד מספר על שיחה שבה אמר יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, על פי המדווח לסנאטור האמריקאי לינדזי גרהאם, שריאד מתכננת להעשיר אורניום למטרות אזרחיות בלבד. כאשר גרהאם הביע דאגה מהאפשרות של פצצה סעודית, השיב בן סלמאן בפשטות: ״אני לא צריך אורניום כדי לייצר פצצה. אני פשוט אקנה אחת מפקיסטן״.
קדמו להסכם עם פקיסטן מאמצים סעודיים לגבש הסכם הגנה עם ארה"ב, שנועד להבטיח לממלכה מערכות נשק מתקדמות ופרויקט גרעין אזרחי. בעוד שממשל ביידן התנה מהלך זה בנורמליזציה עם ישראל, דונלד טראמפ הביע נכונות לקדם אותו ללא התנאי הישראלי. אולם אל מול המציאות הגאופוליטית המשתנה – שבה מנופי הלחץ של סעודיה מתקשים מעת לעת בהכתבת מדיניות אזורית (כגון הקמת מדינה פלסטינית) – ועל רקע המשך הלחימה לכיבוש הרצועה ואירוע התקיפה בדוחה, שנראה היה כמכוון את המזרח התיכון לכיוון חדש, נראה כי ריאד החליטה להאיץ תוכניות מגירה שכיוונן ברור: חיזוק ניכר של ברית צבאית אסלאמית.
רקע היסטורי
כבר בשנת 2015 הושקה ״הקואליציה הצבאית האסלאמית ללוחמה בטרור" (IMCTC), מהלך שכמעט לא זכה לתשומת לב במערב בשל המיקוד במאמץ הצבאי שניהלה ארה"ב בפועל באותה עת נגד דאעש. עבור המדינות המעורבות, ובייחוד עבור שלוש השחקניות הדומיננטיות: ערב הסעודית, מצרים ופקיסטן, היוזמה נחשבת לאירוע משמעותי. מדובר בברית או בשותפות ביטחונית בין-ממשלתית של 43 מדינות בעלות רוב מוסלמי המוקדשת למאבק בטרור, פרי יוזמתו של יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. בתחילת 2017 הועלה בריאד רעיון של "נאט"ו אסלאמי", המבוסס על שותפות בין מרכיבי ה"אומה" האסלאמית ושיבטיח את עתיד המוסלמים בעולם במקום להסתמך על המערב – שמחויבותו אינה יציבה ומעוגנת באינטרסים ולא בקרבה רעיונית.
לאחר תקופה של מתח מול אסלאמאבאד, שחששה להיגרר לסכסוך פנים-אסלאמי ולא שלחה כוחות לסייע לסעודים במלחמתם מול שליחיה של איראן בתימן, הוחלט בשנת 2017 למנות את הרמטכ"ל הפקיסטני לשעבר, רחיל שריף, לעמוד בראש הקואליציה. פקיסטן הסכימה למינוי, כצעד המדגים את מחויבותה לשלום וביטחון אזוריים. הקואליציה בראשות הסעודים והמינוי של הגנרל שריף היו אמורים לשנות את המאזן האסטרטגי, בשעה שהאיראנים המשיכו להגביר את הסיוע לגרורותיהם בלבנון, בעיראק ובסוריה, כמו גם לחות'ים בתימן. במסגרת זו אומנו עשרות אלפי חיילים סעודים והוצבו אלפי חיילים פקיסטנים לתפקידי ביטחון פנים, ביניהם הגנה על המקומות הקדושים לאסלאם. ראוי לציין כי לצד הדיווח הרשמי באשר לחתימה על הסכם ההגנה ההדדי, פורסם גם כי הקואליציה נגד הטרור סיימה אימון בן חמישה ימים בריאד.
לאן פני פקיסטן?
לכל זאת מצטרפת מגמת האסלאמיזציה שעוברת על צבא פקיסטן – המונה כחצי מיליון חיילים והוא השישי בגודלו בעולם – תחת פיקודו של הרמטכ"ל אסים מוניר. האחרון מרבה לצטט מתוך הקוראן בעת הופעותיו הציבוריות תוך שהוא מדגיש את מעמדה של פקיסטן כמדינה דתית, ומחזיר את השיח בנוגע לנטיות האידאולוגיות של הצבא המודרני. בדומה לגנרל מוחמד זיא אל-חאק, שליטה של פקיסטן בין 1977–1988, שקרא לחיזוק מדיניות סונית פונדמנטליסטית ובכך חיזק את מעמדו בקרב משפחת המלוכה הסעודית, מוניר נוטה גם הוא לכיוון זה. לנוכח העובדה שמוניר מצטייר כאסטרטג קר שדואג להסיר מדרכו את יריביו בכל צמרת השלטון, ולנוכח העובדה שבצעד חסר תקדים הוא דאג להעברת תיקון בפרלמנט שהאריך את כהונתו משלוש שנים לחמש, תיקון המבטיח את כהונתו עד 2027, ללא הגבלת גיל ועם אפשרות להארכה נוספת, כדאי לשים לב למגמות הפוליטיות המנחות את עמדתו כמפקד.
בהמשך לדיווחים על הסכם ההגנה החדש חשף סגן ראש הממשלה ושר החוץ הפקיסטני, אסחאק דאר,בריאיון לאל-ג'זירה, כי מדינות ערב כבר דנו באפשרות להקים כוח ביטחון משותף. הוא הדגיש כי מטרתו צריכה להיות שלום ויציבות, ולא תוקפנות. הוא קרא למדינות מוסלמיות להתקדם מעבר לגינויים מילוליים ולאמץ מפת דרכים ברורה נגד התוקפנות הישראלית. דאר מתח ביקורת על מועצת הביטחון של האו"ם על כך שלא פעלה באופן נחרץ בסכסוכים ארוכי שנים כמו קשמיר ופלסטין. בהמשך למגמה זו הציעו פוליטיקאים פקיסטניים נוספים, כמו מחמד עלי דוראני, כי אנשי צבא פקיסטניים בדימוס יוצעו לעולם המוסלמי לשם הקמת כוח ייעודי.
נראה כי ההסכם החדש מאפשר לפקיסטן לחזק את תדמיתה כמגינת העולם המוסלמי, תפקיד שאליו שאפה כבר לאחר ניסוייה הגרעיניים ב-1998. צבא פקיסטן, האוחז ב״פצצה האסלאמית״, אינו רואה בעצמו צבא לאומי רגיל; הוא מעדיף לשוות את עצמו כדמותם המודרנית של צבאות הכיבוש של מדינות ערב וטורקיה מימי הביניים, שנשאו את דגל האסלאם דרך אדמות הכופרים. בין היתר, ההסכם מגלם חזון עמוק יותר של אינטגרציה, בניית יכולות הדדיות והרתעה קולקטיבית. המהלך צריך להיתפס כאות אזהרה ברור לישראל, ולעורר דאגה גם בהודו, בכל הקשור למשאבים הכלכליים שיועמדו לרשות ההתעצמות הפקיסטנית. ישראל, שנוקטת כבר ארבעה עשורים ב"דוקטרינת בגין" – שלפיה לא תאפשר לאף מדינה באזור לפתח נשק גרעיני שעלול לסכן את קיומה – עלולה לעמוד בפני מציאות חדשה של בריתות גרעיניות בין מדינות מוסלמיות, ועליה לא רק לעקוב בדאגה אחר ההתפתחויות אלא גם לחפש מנופי השפעה כדי למנוע הרחבה נוספת של מעגל האיומים. העובדה כי פקיסטן חברה בקבוצת המדינות המוסלמיות שטראמפ נועץ בהן לפני גיבוש תוכנית ״21 הנקודות״ ומהן זכה לתמיכה מסויגת, מצטרפת לשורת המגמות שכדאי להפנות אליהן קשב.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
