יחסי ישראל-רוסיה: סקירת העבר ומבט לעתיד. הרוסים רוצים לשמור על קשרים חיוביים הן עם ישראל והן עם מדינות ערב. זאת, בכפוף להלימה לאינטרסים רוסיים שעיקרם העצמת אחיזת רוסיה במזה”ת והשבתה למעמד של מעצמת-על תוך המנעות, ככל שניתן, מעימות עם המערב. בהתאם, הגמשת המדיניות הרוסית לפי דרישת ישראל תהיה זמנית, ובכפוף לבחינה מתמדת של שיתוף הפעולה הישראלי.
מאמר זה הוא השני בסדרת מחקרים מיוחדת מאת חוקרי המכון על הישגיה המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל במבט אסטרטגי, לרגל חגיגות 70 לעצמאותנו.
חגיגות יום ההולדת ה-70 למדינת ישראל, וסיכום הישגיה עד כה, מחייבים לבחון את התנהלותה וקשריה של ישראל בזירה הבינלאומית. בין מערכות היחסים הבינלאומיות הבולטות, לחיוב ולשלילה, שישראל קיימה מאז הקמתה, מסתמן הקשר עם ברה”מ ויורשתה, רוסיה, כקשר רב ממדי, נתון לעליות ומורדות ורגיש להתפתחויות לא רק בסביבת המזרח התיכון אלא במעגלים גאופוליטיים נרחבים יותר. מכלול האינטרסים והמעורבות הסובייטית/רוסית במזה”ת השתקפו במידה משתנה באילוצים האזוריים שישראל התמודדה עימם לאורך התקופות השונות. לפיכך, בחינת יחסי ברה”מ/רוסיה-ישראל על רקע אינטרסים אלו בראייה היסטורית עשויה לקדם את ההבנה לגבי התנהלותה של רוסיה בהקשרים הנוגעים לישראל בהווה, ואף לרמוז למגמות אפשריות בעתיד.
ישראל-ברית המועצות – רקע היסטורי
לקראת ועם קום המדינה הייתה ברה”מ, באופן עקבי, גורם חיובי ותומך במדינה הציונית החדשה. ב-1947 הכריז הנציג הסובייטי באו”ם, אנדרי גרומיקו, על תמיכת ארצו בתוכנית החלוקה, ולאחר החלטת החלוקה תמכה ברה”מ בצירוף ישראל לאו”ם. ב-17 במאי 1948, שלושה ימים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הכירה ברית המועצות במדינת ישראל. במקביל, הועברו מברה”מ משלוחי נשק לישראל דרך צ’כוסלובקיה. התנהלות חיובית זו, בראיית ישראל, ניתן לייחס לאינטרסים רוסיים באזור המזה”ת ובזירה העולמית – הממשל הסובייטי ניסה למשוך את ישראל לתמיכה והזדהות עם הגוש המזרחי ולצמצם את השפעתה של בריטניה באזור. כמו כן, הסובייטים קיוו כי ישראל תפעל כך על רקע תפקידה של ברה”מ במלחמת העולם השנייה בניצחון על הנאצים.
לאחר תום מלחמת העצמאות, ובקשר הדוק להתפתחות המלחמה הקרה, שרר בישראל ויכוח בין המפלגות האם על המדינה להתנהל עם פניה למערב או לפעול לחיזוק האוריינטציה לגוש המזרחי. מפא”י בראשות דוד בן גוריון (בניגוד למפלגת השמאל מפ”ם), שאחזה בשלטון, בחרה להזדהות בגלוי עם המערב, בין היתר בהפגינה תמיכה פומבית בו במלחמת קוריאה.
במקביל, בברית המועצות ובמדינות ההשפעה שלה התנהלו בשנים אלו תהליכים ותעמולה אנטי יהודיים ואנטי ישראליים, אשר הבולטים שבהם היו “משפטי פראג” בצ’כוסלובקיה שהחלו בנובמבר 1952, ו”משפטי הרופאים היהודים” בינואר ב-1953. בפראג הורשעו אנשי שלטון, יהודים ברובם, בהיותם סוכנים אמריקאים, ונדונו למוות. בברה”מ נשפטו תשעה רופאים יהודים כי קשרו קשר שנועד לפגוע בדמויות בכירות בממשל בברה”מ.
בישראל גררו אירועים אלו הלכי רוח עוינים ביותר כלפי ברה”מ ולכעס ציבורי רב נגדה, אשר הגיע לשיאו עם סיום “משפטי פראג”. תחושות אלו התבטאו בכך שאלמונים השליכו רימון הלם ליד נציגות צ’כוסלובקיה בתל אביב, וב-9 בפברואר 1953 בוצע פיגוע נגד נציגות ברה”מ בישראל. בעקבות הפיגוע ניתקה ברה”מ את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. ההחלטה התקבלה בקרב הממשל בישראל בצער ובחרדה על רקע החשש מהשלכות אפשריות הן על ישראל והן על יהודי ברה”מ.
ניתן ליחס את הידרדרות היחסים בין ישראל לברה”מ עד ניתוקם ב-1953 לנטייה הפומבית הגוברת של ישראל למערב, ולתפיסה הסובייטית של החתירה הישראלית להעלאת יהודי ברה”מ כהתערבות חתרנית בענייניה הפנימיים של המדינה. לכך נלוו הבעות תמיכה מצד גורמים בקרב יהודי ברה”מ בציונות, והחשש הסובייטי מהמשמעות הפנימית של תמיכה זו.
לאחר מותו של סטאלין, במרץ 1953, והרוח השונה שניסה להנהיג יורשו, חרושצ’וב, חל שינוי חיובי מסוים בגישת הממשל הסובייטי גם לעניין היהודים והיחסים עם ישראל. הממשל פרסם הצהרה כי משפט הרופאים נבע מעלילה, והנאשמים שוחררו. בחודש יולי באותה שנה, לאחר סבב מגעים, הוכרז על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ברה”מ לישראל. עם זאת, בחינת התנהלותה של ברה”מ בפורומים בינ”ל באותה תקופה בהקשרים ערביים נטתה באופן מובהק לרעת ישראל. כך, למשל, מנעה ברה”מ גינוי של מצרים על ההגבלות שהטילה על תנועה לישראל או ממנה בתעלת סואץ. מעבר לעניינה הכללי בגיוס תמיכה לגוש המזרחי במהלך המלחמה הקרה זכתה ברה”מ לתגמול ישיר על התנהלותה כאשר נחתמה עסקת אמל”ח צ’כית-מצרית וביססה את ברה”מ כספקית נשק דומיננטית.
השתקפות והשלכות המלחמה הקרה במזה”ת המחישו לברה”מ את משמעות התמיכה בישראל ואת העלות הנלווית של התרחקות מדינות ערב. בהקשר זה, חלק מפעילותה של ארה”ב התבטא בהקמת ברית בגדד שכללה, בין היתר, את איראן, עיראק, פקיסטאן וטורקיה, צעד שנתפס בברה”מ כסכנה להרחבת ברית נאט”ו בקרבה מסוכנת לגבולותיה הדרומיים. הבנה זו חייבה בראיית ברה”מ צעדים משמעותיים שיבטיחו את מקומה באזור. לפיכך היא בחרה לפעול גם במחיר צעדים שמשמעותם הייתה אנטי ישראלית בעליל, כגון מכירת נשק למצרים. התמורה הייתה מוחשית וברורה ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שנאצר המצרי הביע עניין בחיזוק הקשר עם ברה”מ, ובעיראק הוקם משטר אנטי ישראלי ומערבי ופרו סובייטי.
בשנים שלאחר מכן לא חל שינוי במדיניות הרוסית, שהמשיכה להתנהל בהתאם לאינטרס המרכזי שלה בתמיכה מצד מדינות ערב. מסיבה זו, במבצע קדש נתפסה ההתקפה על מצרים בעיני ברה”מ כאיום ישיר על האינטרסים שלה עצמה, בין היתר בגלל ההשפלה שנלוותה להשמדת האמל”ח הסובייטי באמצעות לוחמים שעשו שימוש באמל”ח צרפתי בעיקר במהלך המבצע. כתוצאה, ברה”מ ניצבה בגלוי לצד מצרים וראש ממשלת ברה”מ ניקולאי בולגנין שלח איגרת לבן-גוריון ובה קראה ברה”מ לבריטניה, צרפת וישראל לסגת מידית מסיני.
עם המשך התבססות המשטרים האנטי ישראליים והמהפכה בסוריה בשנת 1966 התחזקה ההבנה בברה”מ כי חיזוק אחיזתה באזור באמצעות מדינות ערב מחייב התרחקות מישראל, על כלל המשמעויות הכרוכות בכך. בהתאם לתובנה זו המשיכה ברה”מ לספק נשק למצרים עד מלחמת ששת הימים, ולתמוך בערבים באופן פומבי. לאחר ניצחון ישראל הפעילה ברה”מ לחצים רבים כי ישראל תיסוג מהשטחים שנכבשו, ואף ניתקה שנית את יחסיה עם ישראל בעודה ממשיכה לחמש את מדינות ערב.
בימים הללו, לצד השאיפה להמשיך ולבסס את נוכחותה במזה”ת, חששה ברה”מ גם מכך שהסכסוך הישראלי-ערבי יידרדר ויגרור עמו את ארה”ב וברה”מ למעורבות מוגברת. לפיכך, למרות הצעד הדרמטי של ניתוק היחסים, פעלה ברה”מ להביא לרגיעה והפעילה לחץ על נאצר להכיר בישראל ולקיים משא ומתן עימה, ואנשי הביטחון הסובייטיים ששלחה למצרים וסוריה שלטו על השימוש בנשק ולא אפשרו מתקפה על ישראל.
במלחמת ההתשה, עם הפצצות העומק של ישראל במצרים תוך שימוש באמל”ח אמריקני, ומחשש לירידתו של נאצר מהבמה ועליית משטר עוין לברה”מ, נענתה ברה”מ לפנייתו לסיוע. יועצים צבאיים, קצינים וחיילים סדירים נשלחו מברה”מ למצרים וכן נשלח ציוד, כולל טילי נ”מ וטייסות מיג 21. עם זאת לחצה ברה”מ על מצרים לקבל את הפסקת האש שהוצעה על ידי ארה”ב. לאחר המלחמה נועדה פעילות ברה”מ, פעם נוספת, למנוע היגררות למלחמה נרחבת בין גושית. עם עליית סאדאת לשלטון והתחזקות גורמים פרו מערביים, מיהרה ברה”מ לחתום על הסכם ידידות עם מצרים שכלל שיתוף פעולה צבאי וכלכלי (אך כשסירבה מוסקבה ביולי 1972 לספק נשק שסאדאת ביקש בהקשר של החזית עם ישראל, הוא גירש אלפי יועצים צבאיים סובייטיים).
במלחמת יום כיפור תמכה ברה”מ בגלוי בערבים, כולל המשך משלוחי נשק לסוריה ולמצרים ואף הכרזה על כוננות עליונה של הצבא האדום, תוך הצהרה כי תשלח כוחות למזה”ת. לאחר המלחמה, ועם נטייתו של ממשל סאדאת לארה”ב, נחלש הקשר בין מצרים לברה”מ. המדינות המשיכו לשמר קשרים ביניהן, אך ברה”מ הפנתה את מרבית תשומת הלב באזור לסוריה, שהפכה לגורם המרכזי באחיזה הסובייטית במזה”ת. במקביל, המשיכו להתנהל מגעים בין ברה”מ לישראל. שה”ח אנדרי גרומיקו נפגש בדצמבר 1973 עם אבא אבן בארה”ב והעביר את המסר כי חידוש היחסים הרשמי בין המדינות תלוי בהידברות בין ישראל והפלסטינים.
הגישה הסובייטית לתנועה הפלסטינית לאורך השנים הייתה קשורה לאינטרסים רוסיים וחפה מסנטימנטים כלשהם. פעילות הטרור הפלסטינית בסוף שנות ה-60 הטרידה את הרוסים בעיקר בהיבט האפשרי של הידרדרות למלחמה אזורית שתגרור מעורבות של המעצמות. ברה”מ, ולאחר מכן רוסיה, שבה והצטרפה להצעות להסדרים, ואף נקטה ביוזמות מספר לסיום הסכסוך במהלך שנות מעורבותה במזה”ת. הסיבות לכך היו רצון לשמר את האינטרסים הרוסיים במזה”ת תוך הימנעות מהיגררות לסכסוך כולל בין גושי, כאשר כרוכה בעניין גם היוקרה הבינ”ל שבתיווך בסכסוכים. ככלל, בהיבט הפלסטיני, תהליכים מדיניים בין ישראל לערבים החל משנות השבעים הובלו ביד רמה בידי ארה”ב, ואילו ברה”מ התמקדה בפיתוח קשריה עם מדינות ערב במגוון היבטים, וביניהם היה ניסיון לקדם פתרון בנושא ההגדרה העצמית הפלסטינית.
בין היוזמות ניתן לציין את הסכמת ברה”מ להסדר אזורי הכולל הכרה הדדית לאחר מלחמת ששת הימים והחלטה 242, ואת הצעתה על בסיס ההחלטה בתחילת שנת 1968 כי ישראל תיסוג מהשטחים שכבשה ותיפתר סוגיית הפליטים. לאחר מכן, בסוף אותה שנה, הציעה ברה”מ יוזמה המבוססת על מו”מ ישיר בין ישראל לערבים. בשנת 1969 הציעה ברה”מ שוב מו”מ ישיר, נסיגה בתום ההסדר ויישוב הפליטים במדינות ערביות, כולל פיצויים. כל היוזמות לא התקדמו. עם ההבנה בברה”מ כי אש”ף מהדק קשרים עם סין, שנתפסה באותה תקופה בברה”מ כגורם מתחרה, וכי קשר עם אש”ף משמעותו חיזוק השפעתה במזה”ת, הוחלט להזמין את מנהיג אש”ף, ערפאת, לביקור מתוקשר בשנת 1970. באוקטובר 1976 יצאו ארה”ב וברה”מ בקריאה משותפת לסיום הסכסוך שכללה הכרה בזכות הפלסטינים למימוש לאומי. הקריאה התקבלה בכעס בישראל, ונדחתה על הסף. בשנת 1983 הציעה ברה”מ את תוכנית ברז’נייב להקמת מדינה פלסטינית, אך תגובת אש”ף כללה סייגים אשר ביטלו למעשה את ההצעה. במהלך שנות ה-70 ושנות ה-80 פעלה ברה”מ לחזק את קשריה עם מדינות ערב לא רק בהיבטי סיוע צבאי אלא גם באמצעות חתימה על הסכמי ידידות עם מצרים, עיראק וסוריה, בניסיון להעמיק את אחיזתה בהן מול ארה”ב, שהתחרות מולה היוותה בשנים אלו גורם מרכזי לעיצוב מדיניותה של ברה”מ במזה”ת.
הסכם קמפ דייויד סימן את ארה”ב כגורם מתווך ללא תחרות באותה עת באזור, אך גם הרחיק ממנה מדינות ערביות שהתאכזבו מכך שלא סייע במימוש השאיפות הפלסטיניות למדינה עצמאית. מדינות כסעודיה השמרנית וסוריה הרדיקלית כאחת נטו ביתר שאת לכיוון ברה”מ, שמיהרה למשוך לצידה כל גורם ערבי אפשרי לאחר ההסתמכות המצרית על ארה”ב בתהליך ההסדר מול ישראל. בתחילת שנות השמונים חששה ברה”מ מסילוק משטר הבעת’ הידידותי לה בעיראק ולכן חידשה אספקת נשק לעיראקים בשנת 1982, בניסיון למשוך את עיראק לצידה (מול ארה”ב), לאחר שקודם לכן סייעה לאיראן. בתחילת שנות ה-80 החלו גם הארגונים הפלסטיניים בלבנון ברכש צבאי מאסיבי של אמל”ח סובייטי. עם זאת, ולמרות הקשרים הקרובים עם סוריה והתמיכה שהושיטה להנהגתה, במלחמת לבנון הראשונה לא סיפקה ברה”מ לסוריה נשק במהלך הלחימה ולא לחצה לסיימה כאשר אש”ף ספג מפלה מוחצת בלבנון, ולכן גם הואשמה על ידי הערבים בתבוסה הסורית. בתום הלחימה שבה ברה”מ וסיפקה נשק ומומחים צבאיים סובייטיים לסוריה.
עם עליית גורבצ’וב לשלטון, בשנת 1985, הוא פעל לקרב חזרה את מצרים ומחק חוב מצרי צבאי של כשלושה מיליארד דולר. כמו כן, הוא פעל לסייע לערפאת לחזק את מעמדו בקרב הפלסטינים בניסיון למצב את ברה”מ כמתווך אפשרי בעל מהלכים אצל הפלסטינים. בניגוד לקודמיו, גורבצ’וב ניסה לפתח דיאלוג חיובי יותר גם עם ישראל וללחוץ להסדר עם הערבים בהובלה סובייטית, ובמקביל שיפר יחסים עם מצרים וירדן, שקיוו בדרך זו לאלץ את ארה”ב לבוא בדרישות תקיפות יותר לישראל. בעקבות הלחצים שהפעיל הכריזה ירדן כי תתמוך בוועידה בינ”ל בהשתתפות ברה”מ ולא במשא ומתן ישיר עם ישראל, כפי שהעדיפו ארה”ב וישראל, וללא מעורבות ברה”מ.
ישראל נהנתה בשנים אלו מגיבוי אמריקאי ומחופש יחסי מול ברה”מ מבחינת אילוצים לפעילותה ולעמדותיה. עם התפוררות ברה”מ, ובמיוחד עם עליית ולדימיר פוטין לשלטון, נאלצה ישראל להתחשב במידה גוברת בעמדות הרוסיות ובאילוצים שנוצרו עבורה בעקבות זאת.
יחסי ישראל-רוסיה והסוגיה הפלסטינית
לאחר נפילת ברה”מ התבססה גישת רוסיה לסוגיה הפלסטינית על עקרונות דומים לאלו של האימפריה שקדמה לה. רוסיה פעלה, וממשיכה להתנהל לאורך השנים, תוך איזון בין הצדדים, כאשר הוא תואם ליעדיה באותה תקופה ובכפוף לתערובת של שיקולים פנימיים, אזוריים (אזור רוסיה ואזור המזה”ת) ושיקולי יוקרה בינ”ל הנוגעים לרצונה לשוב למעמד של מעצמה.
בהיבט הפנימי, מדובר בהכלת איומים ואתגרים לשלטון המרכזי. לרוסיה חשש ארוך שנים מהתפשטות והתבססות האסלאם הרדיקלי בשטחה, בדגש על כלל הזרמים אשר הרוסים מחשיבים כאסלאם וואהבי, כולל אלו שאינם קשורים כלל לפלג זה, כגון חיזב א-תחריר. מאז שנות ה-90 פעלו גורמים אסלאמיים רדיקליים באזור הקווקז, ובמיוחד בצ’צ’ניה. לכך נוספה עליית ארגונים כפלגי אל קאעידה השונים ודאע”ש, והרוסים מוטרדים מאז מכך שהמחבלים עוברים אינדוקטרינציה אסלאמית רדיקלית במזה”ת ומייצאים אותה לשאר העולם, וגם גבולותיה של רוסיה וסביבתה אינם חסינים לכך. היבט פנימי נוסף הינו האוכלוסייה המוסלמית ברוסיה, אשר לפי הערכות עולה על עשרה אחוזים מכלל תושבי המדינה המונה מעל 144 מיליון איש. זהו נתון שמחייב התייחסות מתמדת מצד השלטון הרוסי כאשר הוא מכלכל את צעדיו בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי, על מנת להימנע מאי שקט בקרב מיעוט זה. לצורך השוואה, מספר היהודים ברוסיה מוערך כיום ב-180 אלף איש.
בהיבט אזורי מזרח-תיכוני ובהיבט בינ”ל, ההתנהלות הרוסית בסוגיה הפלסטינית בכללותה ומול הארגונים הפלסטיניים השונים קשורה ישירות לאינטרסים שלה במזה”ת ולרצונה למצב את עצמה כמעצמה בינ”ל המתווכת בהסדרים אזוריים. רוסיה שבה והציעה בשנים האחרונות לכנס ועידה בינלאומית במוסקבה לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בנוכחות הצדדים המעורבים. על מנת להתבסס כגורם רלוונטי היא נקטה בכמה צעדים סמליים נוספים. רוסיה הייתה המדינה הראשונה שהכירה בממשל חמאס ברצועת עזה וקיבלה את נציגי חמאס לביקור רשמי במוסקבה. רבים ראו בכך שינוי עמדות לטובת הצד הפלסטיני מאז הכרזתו בשנת 2000 של איבנוב, יו”ר המועצה לביטחון לאומי של רוסיה, כי המצב שישראל מתמודדת מולו באינתיפאדה השנייה, המונהגת על ידי חמאס, אינו שונה במאומה מהמצב שרוסיה מתמודדת מולו בצ’צ’ניה. למעשה, היה כאן צעד מחושב שתאם יעדים רוסיים אסטרטגיים ולא הביא לשבירת כלים מול ישראל וארה”ב.
הרוסים המשיכו לאורך השנים לקיים מסלול הידברות גלוי עם החמאס. לדבריהם פעלו כך על מנת לקרב את התנועה להידברות מדינית, לתמיכה באש”ף וביוזמת השלום הערבית. לאחר עליית חמאס לשלטון הביעה רוסיה פתיחות כלפי הארגון במטרה, לדבריה, לשלבו במסלול להידברות והסדר. בניגוד לעמדת שאר השותפות בקוורטט, היא לא ראתה בדרישות ממנו תנאי לדיאלוג עם התנועה, ואף סירבה להגדירו כארגון טרור. רוסיה המשיכה לנסות לפעול כמתווכת בין חמאס לתנועת הפתח. היחס לחמאס אופייני לגישה הרוסית לסוגיית ההכרה הבינ”ל במנהיגות נבחרת, וקשור גם לשיקולים הפנימיים שנדונו לעיל. יחס זה לא נבע מאהדה מיוחדת לארגון אלא מהחשש הרוסי מהחלפת מנהיגים והתערבות חיצונית. הרוסים באופן עקבי נוקטים קו של התנגדות להחלפת הנהגה על ידי גורמים בינלאומיים מתוך חשש כי מהלכים כאלו יהפכו ללגיטימיים גם באזורים אחרים, כגון ברוסיה עצמה (גישה זו באה לידי ביטוי גם בתגובה הרוסית לחילופי שלטון אחרים במזה”ת, כגון בלוב ובסוריה, על ידי גורמים חיצוניים). לפיכך, כאשר טען הנשיא בוש בשנת 2002 כי על מנת להילחם בטרור ולקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש להחליף את ערפאת, טען הנשיא פוטין כי הוא הנשיא הנבחר ולכן יש להידבר עימו.
בעוד שחשוב היה לרוסים להפגין את קשריהם הטובים עם הפלסטינים על כלל פלגיהם, הם הקפידו לאורך השנים למצב את עצמם כבני שיח גם עם ישראל, לשמר את הקשר עימה ולאזן פעילות פרו פלסטינית בזירה הבינ”ל בהצהרות ובהבנה פומבית לאינטרסים הישראליים. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הדגישה רוסיה בפני ערפאת, בביקורו במוסקבה בשנת 2000, כי היא מעוניינת לתווך בסכסוך. בעת הביקור אף הכריז פוטין על תמיכת רוסיה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. עם זאת, בניגוד לבקשת ערפאת הבהירו הרוסים כי לא יתמכו בהצהרת עצמאות פלסטינית העלולה להעלות את מפלס האלימות. בשנת 2000, ועם כינוס ועידת שארם א שייך שאליה לא הגיעו נציגים רוסיים מחשש כי יידחקו לשוליים לאור הדומיננטיות האמריקאית באירוע, הצהירה רוסיה כי לא תתמוך בהחלטת מועצת הביטחון לגבי כוח אכיפת שלום מטעם האו”ם לאזור, אם ישראל תתנגד.
בשנת 2001 תמכה רוסיה בכל זאת בהחלטה לשלוח מפקחים לישראל, ליהודה ושומרון ולרצועת עזה. באותה שנה ביקר הנשיא דאז, משה קצב, במוסקבה והצהיר במשותף עם הנשיא פוטין כי לא יתנהלו מגעים עם טרוריסטים. זאת בהתאם להצהרות ישראל באותן שנים כי לא תישא ותיתן עם מחבלים, והצהרת הנשיא פוטין כי לא ינהל מו”מ עם מורדים צ’צ’ניים. בשנת 2002 ביטל סרגיי מירונוב, דובר המועצה בבית העליון בפרלמנט, ביקור ברש”פ כיוון שלדבריו מקורם של מעשי הטרור באפגניסטאן, בצ’צ’ניה ובישראל היה זהה, בעיקר בהיבטים פיננסיים. אף שמשרד החוץ הרוסי התכחש לדברים, אין ספק כי ההתבטאות הייתה מתואמת עם הממשל.
עם עלייתו לשלטון של רה”מ שרון הוא ציין לחיוב את מדיניות פוטין בצ’צ’ניה, והוסיף כי ישראל הייתה צריכה לפעול כך בלבנון. שרון ופוטין חלקו את החשש מטרור מוסלמי, וספגו ביקורת במערב בעקבות המדיניות שנקטו. מאז פגישתם בשנת 2001 ניתן לראות כי פוטין נוקט קו פרו ישראלי יותר בהתנהלותו, או לכל הפחות בהתבטאויותיו הפומביות (הדבר בלט במיוחד על רקע הגישה הפרו פלסטינית המובהקת שנקט ראש ממשלת רוסיה לשעבר, יבגני פרימקוב). בעת פגישתו של שרון עם הנשיא פוטין בשנת 2003 הביע שרון מחאה על החלטה 1515 שניסחו הרוסים התומכת במפת הדרכים. באותה שנה צידדה רוסיה בהחלטת מועצת הביטחון הדורשת כי ישראל תימנע מגירוש ערפאת. האיזון לכך התבטא בהצהרות הרוסיות הנלוות כי ההצבעות היו נמהרות מדי. בעת ביקורו של שרון במוסקבה ציין פוטין גם את החשיבות שהוא רואה בהבטחת שלום וביטחון לעולים מברה”מ לשעבר (יפורט בהמשך), וגינה טרור. במקביל הוא ציין את הקשרים הטובים של רוסיה עם העולם הערבי.
בשנת 2004, בעת דיונים במוסקבה, האשימו נציגים פלסטיניים את ישראל במבוי הסתום בשיחות המדיניות. הרוסים לא תמכו באמירה, ואף גינו את התנהלות ערפאת בנוגע למלחמה בטרור פלסטיני. באותה שנה נמנעה רוסיה בהצבעת העצרת הכללית באו”ם על דרישה כי ביהמ”ש הבינ”ל בהאג יכריע לגבי חוקיות גדר ההפרדה. המניע לכך, שוב, היה בפרספקטיבה רוסית פנימית – הצעד היווה נכונות לחוות דעת חיצונית על פעולה של מדינה ריבונית ואפשרות לתקדים שלילי, בראיית רוסיה, לגבי מעשיה שלה בזירתה. עם זאת, מאוחר יותר ב-2004, לאחר פסיקת ביהמ”ש הבינ”ל, הצביעה רוסיה בעד גינוי על בניית הגדר. לאחר ההתנקשות בשייח יאסין, ב-2004, הוציא משרד החוץ הרוסי הודעה המגנה את ההתנקשות. במקביל, ראש ועדת החוץ מיכאל מרגלוב הגיב בפומבי כי המעשה רק מוכיח כי הכוחות המיוחדים הישראליים פועלים לנטרול טרוריסטים לטובת ארגוני הביטחון הפלסטיניים. הרוסים סירבו גם באותה שנה לפניית הפלסטינים להתנגד לתוכנית הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה, כיוון שטענו כי זהו צעד במסגרת מפת הדרכים. מאוחר יותר ביקרה רוסיה את הנסיגה.
בעשור הראשון של המאה הנוכחית, עקב הבנתה כי לא תצליח להוביל בעצמה תהליך להסדר במזה”ת, ובניסיון לאזן את הדומיננטיות האמריקאית, קידמה רוסיה מעורבות בינ”ל מצד גורמים מספר ובראשם הקוורטט. בשנת 2010 פעלה רוסיה באופן ממוקד לחידוש המגעים בין הצדדים ולהקמת מדינה פלסטינית בצעדים מהירים. עם כישלון מאמצים אלו נעדרה רוסיה ממפגש שנערך באותה שנה בארה”ב במאמץ לקידום השיחות (שלא צלח). בשנים שלאחר מכן שבו הרוסים והצהירו את משנתם לגבי התהליך ההסדרי הנדרש באמצעות חיזוק הקוורטט, שעליו להוביל את התהליך, באופן רב צדדי, וללא צעדים העלולים לפגוע בהסדר העתידי. למרות עמדות אלו תמכה רוסיה בפנייה הפלסטינית לאו”ם בספטמבר 2011 לתמיכה והכרה בעצמאות מדינית פלסטינית.
בשנת 2011, ועל רקע ההתקוממויות במזה”ת (“האביב הערבי”), הדגישו הרוסים בפני ישראל ובפני הפלסטינים את הצורך הבוער לקדם הסדר, בראייתם, באמצעות ועידת שלום במוסקבה, וביקשו משני הצדדים להימנע מצעדים שעלולים להפריע לחידוש המו”מ. גם בכינוס הקוורטט ביולי באותה שנה ניסו הרוסים לקדם את רעיון הוועידה במוסקבה. למרות תמיכה עקרונית של חברות הקוורטט, הצעד לא הבשיל. לאורך השנים שבו הרוסים והעלו את עניין הוועידה במוסקבה כמעט בכל מפגש שהתקיים עם דרגי עבודה ישראליים, אך לצד הישראלי לא הייתה שום מוטיבציה להיענות לה.
באפריל 2017, עם התקדמות הדיונים בעניין העברת השגרירות האמריקאית לירושלים והציפייה למסלול חדש מצד ממשל טראמפ שיוביל להסדר, יצאה רוסיה בהצהרה שבה הדגישה את חברותה בקוורטט, ואת רצונה להמשיך ולפעול במסגרתו לקידום הסכם, ובמיוחד בהבטחת הגישה למקומות הקדושים. כמו כן הודיעה רוסיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירה הרשמית של ישראל, וחידשה בכך שלא התנתה זאת בהקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים. נלוותה לצעד זה מיד האמירה ששבה וביססה את עניינה של מוסקבה כמתווכת – תמיכה במו”מ ישיר ועניין בסיוע בהשגת הסכם. ההכרזה הדגישה גם את היותה של רוסיה חברה במועדון המדינות המובילות את הנושא מעצם חברותה בקוורטט ובמועצת הביטחון.
פעילות צבאית ותעשיות ביטחוניות
על רקע פערי הגודל בכל מובן בין ישראל לרוסיה, וכנגזר מכך ריבוי המנופים בצד הרוסי, מתבלט התחום הצבאי-ביטחוני, כולל התעשיות הביטחוניות, בהיותו גורם מאזן בנושאים אסטרטגיים. האיזון הינו דו ממדי. ראשית ישנו ממד פעילותן הצבאית של רוסיה וישראל הנוגע לביטחונה הלאומי של כל אחת מהן. הממד הנוסף הינו התעשיות הביטחוניות של כל מדינה והלקוחות אשר להם הן משווקות את מוצריהן.
בממד הצבאי מתנהל כיום קשר עקבי ומשמעותי, במגוון דרגים צבאיים, בהובלת סגני הרמטכ”ל הרוסי והישראלי, על מנת לשמר תיאום בין הצבאות. זהו צעד חיוני על רקע הפעילות הצבאית הרוסית בשטח סוריה ופוטנציאל הנפיצות של פעילות זו עקב הקִרבה לישראל. לשני הצדדים אין עניין בהתנגשות, אפילו טקטית, בין כוחות ישראליים לרוסיים, שעלולה לגרור הסלמה בין המדינות (כפי שקרה בין רוסיה לטורקיה), ואף אובדן איזון כולל בזירה. בראיית ישראל, נוכחות רוסיה בזירה הסורית מייצרת עבורה כתובת וגורם מכתיב שיוכל להשפיע על הסדרים עתידיים. בראייה הרוסית, ישראל ופעילותה הצבאית ישליכו ישירות על היציבות באזור ועל הסדר שרוסיה מעוניינת לבסס בסוריה תחת אסד, או כל גורם אחר שתבחר לצדד בו.
כנגזרת מכך, ההודעות הרוסיות המתפרסמות לאחר תקיפת מטרות צבאיות המיוחסות בתקשורת לישראל נוגעות לצורך לכבד את ריבונות סוריה ולהימנע מלשרת גורמי טרור, כגון דאע”ש וג’בהת א-נוסרה. לצד זאת, באותן הודעות ניתן לרוב דגש על כך שהתיאום הצבאי נמשך. גם כאשר נשמעת ביקורת חריפה יותר מצד מוסקבה בעצם ציון שמה המפורש של ישראל, נלווה לכך משפט המטעים כי ישנו ויישמר התיאום הצבאי בין רוסיה לישראל.
גם בהיבט הפעילות הצבאית הרוסית באזור שאותו היא רואה כאזור ההשפעה שלה, בתחום ברית המועצות לשעבר, ישראל נמנעת מהצטרפות אוטומטית לגינויים לפעילות רוסיה שמוביל מחנה המערב. בהצהרות ישראליות המשוחררות לתקשורת ניתן לזהות מאמץ להתחשבות רבה בצורכי הרוסים, וחשיבה מתעדפת מצד ישראל לגבי צרכיה היא והאינטרסים הכוללים מול רוסיה. לעומת ההתגייסות של ארה”ב, האיחוד האירופי ומדינות נוספות לגנות ואף להטיל סנקציות לאחר האירועים באוקראינה, ישראל הגיבה בהתבטאות מאופקת ומסויגת, ונמנעה מלהעביר ביקורת על המדיניות הרוסית במשבר. ישראל אף התמידה במדיניותה זו חרף לחצים בוטים למדי כלפיה מצד מדינות המערב. לאחר גל הגינויים בעולם כלפי רוסיה על רקע החשד כי היא הרעילה את המרגל הרוסי לשעבר, סקריפאל, ואת בתו, על אדמת בריטניה במרץ השנה, ישראל יצאה בהודעה המגנה את האירוע ללא ציון רוסיה כאחראית.
למרות ההכרה ההדדית בצורכי המדינות, התיאום וההתחשבות ביניהן בהיבטי התעשיות הביטחוניות ומכירות אמצעי לחימה אינם כה חד משמעיים, והתקבעו כבלתי יציבים ודינמיים. לרוסיה עניין כלכלי ואף אסטרטגי במכירת אמצעי לחימה מתקדמים ויכולות גרעיניות למדינות המהוות איום ישיר על ישראל; לישראל עניין כלכלי ואסטרטגי במכירת אמצעי לחימה מתקדמים למדינות שלרוסיה יש רגישויות צבאיות ומדיניות מולן. כתוצאה, במלחמת לבנון השנייה, למשל, עשה חיזבאללה שימוש באמל”ח שהועבר מרוסיה לסוריה, כולל טילי קורנט ומאטיס, שפגעו גם בפיתוחים האחרונים של טנק המרכבה הישראלי. בעוד שרוסיה הביעה אכזבה מתגובתה המוגזמת, לדבריה, של ישראל לאירועים שגרמו לפתיחת המלחמה, דווח בהמשך בתקשורת כי רוסיה הושיטה סיוע מודיעיני לחיזבאללה במהלך המלחמה, וצוין כי תחנת קשר רוסית על הגבול הסורי העבירה מידע לכוחות חיזבאללה. מאז אירועים אלו שבה ישראל והזהירה את רוסיה במהלך עשרות מפגשים, בכלל דרגי העבודה ודרגים מדיניים, לגבי זליגת אמל”ח המועבר לסוריה ישירות או אמל”ח רוסי המגיע מאיראן, לידי כוחות חיזבאללה. לאור אזהרות אלו יש להזכיר את הדיווחים על תקיפות של שיירות ומצבורי אמל”ח ללבנון אשר אף גורם לא נטל עליהן אחריות.
רוסיה, מצידה, מגלה רגישות רבה למכירות ידע צבאי ואמל”ח ישראלי מתקדם למדינות ברית המועצות לשעבר, שעימן היא מנהלת מערכת יחסים מורכבת. גאורגיה היא מקרה בוחן בולט. בשנת 2008 האשימה רוסיה את ישראל בתמיכה בגאורגיה בזמן המלחמה נגדה בגלל מכירות האמל”ח למדינה. רוסיה גם האשימה את ישראל כי חברות ישראליות שנוהלו על ידי בכירי צה”ל לשעבר תכננו ועיצבו את אסטרטגיית הלחימה של הגאורגים ואימנו את צבאה. מאז, ישראל מגלה התחשבות מיוחדת בצרכים הרוסיים בהקשר הגאורגי ואינה מוכרת לה פיתוחים טכנולוגיים צבאיים מתקדמים מתוצרתה, ואילו רוסיה, תוך הכרה בשת”פ הישראלי ובצרכים של ישראל באותה עת, נמנעה במשך תקופה ארוכה מלספק מערכות 300S לאיראן ומערכות טילי קרקע-קרקע מתקדמות לסוריה. יתרה מכך, בשנת 2012 פרסם האתר ויקיליקס מסמך שלפיו רוסיה וישראל הסכימו כי ישראל תעביר לרוסיה צפנים של מערכות בלתי מאוישות שנמכרו לגאורגיה, ובתמורה תעביר רוסיה לישראל צפנים של מערכת רוסית שנמכרה לאיראנים.
איראן נמצאת בראש סדר העדיפויות הישראלי במשך שנים של דיונים מול רוסיה. בהיבט מערכות הלחימה הצבאיות, ישראל דורשת כי רוסיה תימנע ממכירת טכנולוגיות רוסיות צבאיות לאיראן העשויות לשמשה נגד ישראל או לזלוג לחיזבאללה, כגון מערכת 300S שצוינה לעיל. דרישה נוספת, עקבית ודומיננטית, נוגעת לתוכנית הגרעין האיראנית. ישראל מפצירה ברוסיה כי תימנע ממכירת טכנולוגיות גרעין לאיראן, ובזירה המדינית תפעל לרסן את תוכנית הגרעין האיראנית. לצד ההפצרות, גורמי ממשל ופקידי ציבור ישראליים שבים ומציינים בפני הרוסים כי ישראל תנקוט בכל האמצעים הדרושים לעצור תוכנית זו, ובמשתמע כי אינה פוסלת פעולה צבאית. רוסיה שותפה לטענה האיראנית שמדובר בתוכנית אזרחית ולא צבאית, וממשיכה לסייע לפיתוח תוכנית הגרעין בשם זכותה של כל מדינה לתוכנית גרעין אזרחית. במקביל, היא שבה ומעבירה לישראל מסרים על השלכות הרסניות שיכולות להיות לפעולה ישראלית.
הלעומתיות הרוסית בהקשר זה, כבהקשרים אחרים, אינה נובעת מראייה אנטי ישראלית אלא מהווה המשך המדיניות הרוסית לקידום אינטרסים רוסיים פנימיים וחיצוניים. רוסיה מחפשת נמרצות צרכנים לתעשיות הגרעין שלה, ובמקביל רוצה לבסס את מעמדה כמתווכת מרכזית במהלכים הבינ”ל מול איראן. מסיבות אלו, בשורה התחתונה, רוסיה ממשיכה למלא תפקיד מכריע בפיתוח הגרעין האיראני. פניות ישראליות לרוסים בכלל הדרגים בנושא הגרעין האיראני ומכירות אמל”ח לאיראן ולסוריה נענו בהבנה חלקית, אך לכל היותר בדחייה ולא בביטול התוכניות הרוסיות.
היבט נוסף בסוגיית התעשיות הביטחוניות הוא העניין הרוסי המתמשך ברכש טכנולוגיות צבאיות מתקדמות מישראל. זוהי למעשה סוגיה טרילטרלית הנגזרת ישירות מיחסי רוסיה-ארה”ב ומרגישויות אמריקניות. במהלך העשור הקודם הגבילה ישראל כמעט לחלוטין את המכירות הביטחוניות לסין בעקבות אירועי עסקאות שבוטלו בלחץ אמריקאי. מאז התחייבה ישראל בפני ארה”ב כי המסחר הביטחוני עם סין ינוהל בתיאום עם ארה”ב, והיא מגלה זהירות מופלגת לצרכים האמריקנים בהקשר זה מול מדינות נוספות, ובראשן רוסיה.
שיתוף הפעולה בין ישראל וארה”ב, וההבנות בין ישראל ורוסיה, הביאו לכך שחברות ביטחוניות ישראליות המעוניינות למכור את מוצריהן ניצבות בפני הגבלות משמעותיות באזורים רגישים בראיית ארה”ב מחד גיסא, ורוסיה מאידך גיסא. בשנת 2014 פורסם בשבועון האמריקאי “דיפנס ניוז” כי ישראל הפסידה כמיליארד דולר בסחר עם רוסיה בגלל מדיניות ההתחשבות במטרות ארה”ב (ונאט”ו) על רקע המשבר באוקראינה. חלק משמעותי מההפסד יוחס לביטול פרויקטים עם היבטים צבאיים. אומנם ישראל לא עצרה לחלוטין כל שיתוף פעולה טכנולוגי-צבאי עם רוסיה, אך הגבילה אותו לתחומים לא מתקדמים הנוגעים בעיקר לאמצעים תחת הכותרת “ביטחון המולדת” ותחת בקרה מחמירה ישראלית. מעבר לתחומים צבאיים מובהקים, הסכם מסגרת ישראלי-רוסי בתחום החלל, למשל, שנחתם בשנת 2011, לא התפתח מאז בגלל הרגישות להתנגדויות אמריקאיות.
יחסים בילטרליים
בשנים האחרונות נראה כי מוסקבה מגלה רגישות בהקשר הישראלי דווקא בכל הנוגע לתחומים “הרכים” שביחסים בין המדינות, וכי הציפייה מישראל להתחשב בכך הינה משמעותית ליחסים הפומביים בין המדינות לא פחות מהעניין הטכנולוגי-צבאי. מקרה לדוגמה אירע בשנת 2017, כאשר פולין החליטה שלא לשתף את רוסיה בבניית מוזאון ואתר הנצחה לקורבנות מחנה ההשמדה סוביבור, ורוסיה פירשה את שתיקת ישראל כהסכמה למדיניות זו. בעקבות זאת התגלע משבר דיפלומטי בין המדינות, והשגריר הישראלי קורן נקרא לבירור במשרד החוץ הרוסי. הדוברת אף צוטטה כמשתמשת בביטויים חריפים בנוגע לעמדת ישראל, כולל האמירה כי “לאפשר את נישולה של רוסיה מהפרויקט – גובל בבגידה היסטורית”. ישראל הגיבה כי כלל הגורמים בישראל אינם מתנגדים לשילוב רוסיה בפרויקט, אך לא סיפקה בכך את הדרישה הרוסית לאולטימטום חד משמעי לפולנים בנושא.
רוסיה מגלה עניין רב בנרטיב הבינלאומי לגבי מלחמת העולם השנייה, וסוגיית מעורבותה וחלקה בניצחון על הנאצים. יש הגורסים כי אחת הסיבות היא היות המלחמה גורם מאחד בין רוסיה למדינות שהיו בעבר חלק מאימפריית ברית המועצות, כגון בלארוס ואוקראינה, ושאיפת רוסיה לייצר איתן או עם אוכלוסייתן שותפות גורל היסטורית. בישראל קיימת הבנה לעמדה הרוסית לגבי המלחמה, והנשיא ריבלין אף ציין בפני הרוסים כי רבים מניצולי השואה בעולם כולו זוכרים תמיד כי החייל הראשון שפגשו בשחרור היה חייל של הצבא האדום. ברוח זו יזמה ישראל הקמת אנדרטה בנתניה במיוחד לזכר חיילי ברה”מ שלחמו במלחמת העולם השנייה. בתמורה הגדיל הנשיא פוטין לעשות וביקר בישראל בשנת 2012, במיוחד על מנת להשתתף בטקס חנוכת האנדרטה. הביקור משך תשומת לב רבה מצד יוצאי ברית המועצות לשעבר, ובמיוחד מצד אלו ששירתו בצבא האדום בתקופת המלחמה.
העולים לישראל, שאליהם הרוסים מתייחסים כ”בני המולדת”, מאוזכרים תדירות בשיחות בין רוסיה וישראל. פקידים רוסיים שבים ומעלים את החשיבות שמוסקבה מייחסת לנוכחות העולים בישראל, אותם היא רואה כנציגי התרבות והעם הרוסי המסייעים לבסס את הקשר בין המדינות. בעת ביקורו של הנשיא ריבלין במוסקבה אמר לו הנשיא פוטין כי “ליחסי ישראל-רוסיה היסטוריה ארוכה. בישראל חיים למעלה ממיליון וחצי יוצאי ברה”מ לשעבר, דוברי השפה הרוסית, בעלי תרבות ומנטליות רוסית. הם שומרים על קשרים עם ידידים ובני משפחה שנותרו ברוסיה, וזה מעניק טעם מיוחד ליחסים”. כמחווה לישראל ולעולים, ולאחר שסירבו לכך במשך שנים, חתמו נציגי הממשל הרוסי בשנת 2017 על הסכם פנסיה המבטיח כי רוסיה תשלם קצבה לגמלאים שעלו מרוסיה עד שנת 1993.
הרוסים גם שבים ומציינים כי הם רואים את עצמם כאחראים לביטחונם של העולים, וכי זהו נתון שנלקח בחשבון כאשר נבחנות חלופות למדיניות ביטחונית באזור, ובמיוחד מדיניות בהקשר של תוכנית הגרעין האיראנית. גם בנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, הרוסים מעלים את נושא העולים כרלוונטי למעורבותם בעניין. בפגישת רה”מ שרון והנשיא פוטין בשנת 2003 שב פוטין והביע במפורש את דאגתו בנוגע להשפעת הסכסוך עם הפלסטינים על העולים מרוסיה.
יש לציין גם כי בשטחי הרש”פ ועזה מתגוררות נשים שהן אזרחיות של מדינות ברה”מ לשעבר. נשים אלו (ההערכות נעות בין מאות לאלפים) נישאו לסטודנטים פלסטיניים ששבו מלימודים אקדמיים במדינות ברה”מ לשעבר. השלטונות בברה”מ נהגו להציע מלגות לימוד לערבים שהיו מעוניינים בלימודים בברה”מ, על מנת לחזק את דריסת הרגל באזור ולהפיץ את התרבות וההשפעה הסובייטית בתקופת המלחמה הקרה. קיים אף ארגון פלסטיני ששמו “ארגון בוגרי אוניברסיטאות ברוסיה ובברית המועצות”. לפי נתוני הארגון, בישראל עצמה יש כ-4,000 בוגרי אוניברסיטאות ממדינות ברה”מ לשעבר ורוסיה, ומאז 1990 נסעו ללימודים ברוסיה כ-2,000 ערבים ישראלים.
מבחינת היחס ליהודים, ברוסיה שכיחה ראיית העולם היהודי ומדינת ישראל כמקשה אחת, ולכן גם ייחוס השפעה רבה ליהודים גם מחוץ לגבולות ישראל. זהו אחד מהגורמים המרכזיים המעצבים את גישת השלטון הרוסי הן למדינת ישראל והן ליהודים שנותרו ברוסיה. לאחר התפרקות ברה”מ וחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ורוסיה בשנת 1991, נפוצה ברוסיה הגישה שישראל תשמש מעין מתווך בינה לבין המערב, בין השאר בגלל העלייה הגדולה שהגיעה לישראל (הנשיא פוטין עצמו התבטא בצורה דומה, שהיהודים יכולים להוות גשר בין רוסיה למערב).
עד שנה זו התמודדו יהודי ברה”מ עם קשיים ורדיפות עקב רצונם לעזוב ורצון חלקם לעלות לישראל. בסוף שנות השישים החל מאבק הֵרואי בקרב יהודי ברה”מ שהובילו “הסירובניקים” (היהודים מסורבי העלייה). מאבק זה הפך לבעל תהודה בינלאומית, והזעם בארה”ב בכלל ובקרב יהודי ארה”ב בפרט היה בין הגורמים שהביאו להחלטת ברה”מ בשנת 1988 לאפשר הגירה חופשית ליהודים, שהחלה בפועל ב-1989 עם הקמת נציגות ישראלית קונסולרית במוסקבה (לראשונה מאז ניתוק היחסים הדיפלומטיים).
כמענה למדיניות ברה”מ להקשות על הקשר בין יהודי ברה”מ לישראל הפעילה ישראל החל משנת 1953 את “נתיב”, ארגון שפעל מול יהודי ברית המועצות ועודד את זיקתם לישראל וליהדות. הארגון הוקם על מנת לאתר ולסייע ליהודים שנמצאו מאחורי מסך הברזל, ולייצר קשר בינם לישראל. הארגון פעל בחשאי בשנים שבהן לא היו יחסים דיפלומטיים בין המדינות ונאסר בהן על יהודים לעזוב את ברה”מ, וגם במהלך התקופות הקצרות בשנות השבעים שבהן הותרה באופן זמני יציאת יהודים. כיום הארגון פועל במדינות חבר העמים על מנת להמשיך ולעודד עלייה ולשמר את הקשר בין היהודים החיים שם למדינת ישראל על ידי הפעלת מרכזי תרבות יהודיים-ישראליים.
כלפי רוסיה, מנגד, הופנו טענות כי היא מפעילה סוכנים בישראל על מנת ללחוץ על עולים לשוב לרוסיה. עם הקמת מרכז תרבות רוסי בתל אביב בשנת 2007 שיועד, בין היתר, לשימור הקשר בין העולים למורשת הרוסית, נשמעו האשמות כי למעשה המרכז מיועד לשכנע בעלי מקצוע בולטים לשוב לרוסיה, וכי באמצעותו נאספים פרטים אישיים של עולים לצורך, לכאורה, של רישום לקראת בחירות ברוסיה. רוסיה הכחישה נמרצות וגרסה כי המרכז, בשמו הרשמי “הסוכנות הפדרלית לטיפול בענייני חוץ של יוצאי ברית המועצות לשעבר ובעניינים הומניטריים הקשורים ליחסים עם ישראל”, מיועד לקידום פעילויות מדע, תרבות והשפה הרוסית בקרב יוצאי רוסיה וכלל המעוניינים בכך, ותו לא.
חלק קטן מהעולים מברה”מ לשעבר בעליית שנות ה-90 בחרו לחזור לרוסיה (כעשרה אחוז סה”כ עזבו את ישראל), או חיים על הקו בין המדינות ומשמרים קשרים כלכליים ועסקיים בשתיהן. מדענים רוסיים ומדענים ישראליים דוברי רוסית מהווים את הבסיס לשיתוף פעולה הדוק בתחום קשרי המדע ישראל-רוסיה. כבר בשנת 1994 נחתם הסכם מסגרת מדעי, והחל משנת 2005 החלו לקדם שת”פ מדעי בין משרד המדע והטכנולוגיה לבין הקרן הלאומית למדע בסיסי ברוסיה – במימון שווה בין המדינות. בסבב הראשון של התוכנית מומנו 27 פרויקטים, וסה”כ הוקמו 67 פרויקטים משותפים שונים בתחומים מדעיים. הוועדה המשותפת ישראל-רוסיה צפויה להתכנס במחצית הראשונה של 2018 לקידום שת”פ בהמשך. הוועדה הכלכלית המעורבת ישראל-רוסיה מתכנסת למפגשים האמורים להתקיים אחת לשנה על מנת לקדם את הקשרים הכלכליים, המסחריים והעסקיים בין המדינות, לרבות הצעת יוזמות ורעיונות לפרויקטים ושיתופי פעולה מסחריים שונים, וללבן בעיות בעלות אופי מסחרי בין המדינות. שת”פ לדוגמה הינו תוכנית פיתוח משותפת לחידושים טכנולוגיים בין ISERD (רשות החדשנות, לשעבר המדען הראשי) לבין RUSNANO (קרן השקעות של 10 מיליארד דולר שהוקמה ומוחזקת בידי רוסיה).
כבתחום המדעי, בתחום היצוא החקלאי מישראל מתקיים שיתוף פעולה פורה עם רוסיה. בגלל הסנקציות המערביות על רוסיה והירידה במחירי הנפט, וקריסת הרובל שהתלוותה לכך, רוסיה, שהיוותה שוק יעד עיקרי מבחינת ישראל לתוצרת חקלאית טרייה (לפי הערכות מעל לשליש מהתוצרת החקלאית המיוצאת מישראל מגיעה לרוסיה), איבדה חלק משמעותי מכוח הקנייה שלה, וענפים שלמים בישראל, כגון ענף הפלפלים שהתבסס במידה רבה על היצוא לרוסיה, עמדו על סף קריסה. עם זאת, בעקבות הסנקציות הכלכליות שהוטלו על רוסיה לאחר הפלישה לאוקראינה, גדלה הדרישה לייצוא מוצרי מזון ישראליים לרוסיה שאספקתם מהמערב הופסקה או צומצמה.
בתחום התיירות, בשנת 2008 נחתם הסכם לביטול ויזות הדדי לתיירים, לאחר דיון פומבי סוער בנושא. המצדדים קיוו לגידול משמעותי בתיירות (והקלות לטסים לרוסיה וממנה לצורכי עסקים). המתנגדים חששו מדלת פרוצה לגורמים פליליים אשר לא יתקשו עוד להיכנס לישראל, בדגש על סחר בבני אדם. למרות המשברים במזה”ת והאילוצים על הכלכלה הרוסית, נרשמה עלייה מתמדת בתיירות הרוסית לישראל. נפתחו קווי תעופה שונים ונחתמו הסכמים עם חברות תעופה רוסיות, האחרונה שבהן, אורל איירליינס, השנייה בגודלה ברוסיה, החלה לטוס לישראל בשנה שעברה. לפי נתוני סוכני התיירות חלה עלייה של 35% בביקורי תיירים מרוסיה ברבע הראשון של 2017.
נושאים רוחניים יותר, לכאורה, בין המדינות, נוגעים לכנסייה הפרבוסלבית בישראל. למעשה זהו עניין נדל”ני בעל משמעויות פוליטיות מובהקות בעיני הרוסים. רוסיה, או ליתר דיוק “ארגון הכנסיה הפרבוסלבית”, טוענת לבעלות על עשרות נכסים בשטח ישראל והרשות הפלסטינית (אשר העבירה כבר לידי הרוסים כמה דונמים ביריחו ובבית לחם). חשיבות הארגון מתבטאת, בין היתר, בבכירות העומד בראשו, סרגיי סטפאשין, ששימש בעבר כראש ממשלת רוסיה, והוא שם לו ליעד להחזיר לידיו את אותם נכסים. הבולט שבהם הוא מגרש הרוסים, אשר נמכר לישראל על ידי ממשלת ברה”מ בעסקה שכללה משלוחי תפוזים מישראל. סוגיית הדת והמקומות הקדושים מהווה נושא פופולרי בקרב הציבור הרוסי, והנשיא פוטין שב ומתבטא כמגן המיעוטים הנוצריים במזה”ת. בנוסף, עצם הנוכחות הרוסית הנדל”נית בלב ירושלים מהווה נדבך נוסף המסמל את דריסת הרגל הרוסית במזה”ת ושובה לאזור כמעצמה. בעת ביקור הנשיא ריבלין במוסקבה אמר לו הנשיא פוטין כי “מספר הצליינים הרוסיים המבקרים בישראל הולך וגדל כל שנה. אנחנו מודים לישראל המחזירה לנו מקומות קדושים שפעם היו בידינו”.
הנשיא התייחס באמירה זו למתחם חצר סרגיי בירושלים. ביולי 2017 נחנכה מחדש בטקס רשמי החצר שבמגרש הרוסים בירושלים, לאחר מגעים דיפלומטיים שנמשכו במהלך כהונת שלושה ראשי ממשלה ישראליים. החצר הוקמה על ידי הצאר אלכסנדר השלישי בשנת 1890 ונקראה על שם אחיו, כאשר ייעודה היה לשמש כאכסניה לצליינים פרבוסלביים. בשנת 1917, לאחר המהפכה, ויתרו הרוסים על הריבונות באתר. כאמור, לאחר פניות בלתי פוסקות מצד רוסיה הועבר האתר לאחריותה בשנת 2008. חשיבות העניין לרוסים באה לידי ביטוי בדרג שעסק בנושא, החל בהבטחת רה”מ שרון לנשיא פוטין בשנת 2003 להשיב את החצר לחזקה רוסית וכלה, כולל מועדי הפינוי, בשיחות ישירות בין רה”מ נתניהו והנשיא פוטין. טרם העברת השטח במלואו לידי הרוסים התנהל ויכוח בישראל על משמעויות המהלך. המתנגדים טענו כי אין לו משמעות מבחינת היכולת למנפו מול הרוסים, וכי הדבר יהווה דריסת רגל רוסית בעיר הבירה, ופתח לדרישות נוספות. התומכים גרסו כי מסירת החצר תהווה מחווה חיונית אשר תמורתה ניתן יהיה לבוא בדרישות לרוסים בנושאים אחרים.
הציפייה להדדיות עם העברת חצר סרגיי, למשל בהשבת “אוסף גינזבורג” לישראל, לא נענתה. ישראל פעלה במשך שנים ארוכות להשיב את אחד האוספים הגדולים בעולם של כתבים יהודיים עתיקים, “אוסף גינזבורג”, שנמצא ברוסיה, אך ללא הועיל. מדובר באוסף הכתבים העבריים העתיקים השני בגודלו בעולם, אשר שייך למשפחה היהודית-רוסית גינזבורג שרכשה את פריטיו במשך שלושה דורות, מאז אמצע שנות הארבעים של המאה ה-19. בשנת 1917 נרכש האוסף מידי הרוסים על ידי נדבנים יהודים רוסיים עבור בית הספרים הלאומי בירושלים. ההעברה התעכבה עד המהפכה הבולשביקית, ואז נלקח האוסף על ידי השלטון הסובייטי והועבר למוזאון לנין במוסקבה. למרות פניות חוזרות ונשנות במהלך העשורים האחרונים, גם על ידי אישים יהודים נודעים כאלברט איינשטיין, עמדו הרוסים בסירובם. לאחר לחצים רבים הוסכם כי תבוצע סריקה ודיגיטציה של האוסף על מנת להנגישו לציבור בישראל. זאת, מבלי לגרוע מהדרישה לקבלו חזרה. בשנת 2017 אף התקיים בירושלים אירוע חתימת הסכם הדיגיטציה, בהשתתפות רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו ובכירים ישראליים ורוסיים. קשה להניח כי החשיבות שבה התייחסו בישראל לנכונות לדיגיטציה תקדם באופן כלשהו את החזרת האוסף עצמו לישראל, וייתכן שבכך נסתם למעשה הגולל על התהליך.
במקרים אחרים, כל עוד מדובר בבקשות סמליות שאינן מערבות ויתורים מפליגים וקבועים, הרוסים מראים נכונות בפועל לסייע לפניות ישראליות. כך למשל, בהמשך לבקשות חוזרות ונשנות מצד ישראל, בין היתר על ידי הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו, פנתה רוסיה לסוריה פעמים מספר, לדברי נציגים רוסיים, בבקשה לקבל מידע על אלי כהן ולהחזיר את עצמותיו ארצה. תשובת סוריה כי אין לממשל הנוכחי כל מידע רלוונטי התקבלה בחוסר שביעות רצון בולטת בקרב הממשל הרוסי. מחווה נוספת מרוסיה לישראל ניתן לראות בהסכמתו של הנשיא פוטין לחתום על צו נשיאותי המורה להחזיר לישראל טנק מקרב סולטאן יעקב שהתרחש במלחמת לבנון הראשונה. לאחר שהטנק נפל לידי הסורים, הם העבירו אותו לרוסיה על מנת לנתח את יכולותיו, ולאחר מכן הוא הוצג במוזאון במוסקבה. לאחר בקשה מרה”מ נתניהו והרמטכ”ל אייזנקוט הועבר הטנק לישראל בשנת 2016. אירוע נוסף שבו בלטה הנכונות הרוסית לסייע הייתה השרפה הגדולה בשנת 2010 בכרמל ושרפות שהתרחשו בשנת 2016. בעת אירועים אלו שלחה רוסיה לישראל מטוסי כיבוי בעקבות בקשתה הדחופה של ישראל לסיוע בכיבוי השרפות.
תובנות ומסקנות לעתיד
בשנת 2016 צוטט שגריר ישראל במוסקבה בהופעתו מול ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כאומר כי יחסי רוסיה וישראל נמצאים בפריחה חסרת תקדים, וכי ישנו קו פתוח בין ישראל לבין הרוסים בכל הדרגים. עם זאת, למרות המפגשים התכופים וערוצי הקשר הרבים בין המדינות, עשויות להתגלע אי הבנות שמייצרות משקעים. לעיתים מדובר בפערים תרבותיים/דיפלומטיים – כאשר הנשיא מדבדב ביקר בשנת 2011 ברש”פ הוא לא שילב זאת בביקור בישראל עקב מסרים ישראליים כי עדיף לפעול כך. באותה עת שבתו עובדי משרד החוץ הישראלי ואיימו כי אם יתקיים הביקור, הם ישבשו אותו במסגרת הסנקציות שנקטו. למרות הסברים ומסרים לרוסים, והבנה פורמלית למצב, התחושה הייתה כי במוסקבה לא מבינים את ההתנהלות הישראלית בהקשר של ביקור כה רם דרג, וכי קרוב למדי ישנם מניעים נסתרים לאי הנכונות לקבל את הנשיא (בעת אותו ביקור הצהיר מדבדב על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית).
בהיבטים נרחבים יותר של היחסים בין ישראל ורוסיה הנוגעים לסכסוכים במזה”ת, הרוסים נמנעים ככלל מתמיכה והזדהות מוחלטת עם צד אחד בסכסוך בין ישראל למדינות ערב, מתוך רצון לשמר קשרים טובים עם שני הצדדים. עד כה, הגישה הוכחה כאפשרית. עם זאת, היא תקפה רק כאשר ישנה הלימה לאינטרסים רוסיים שונים. הקו המנחה את רוסיה כיום הוא כי צריך להסדיר סכסוכים כדי להימנע מערעור יציבות במזה”ת אשר ישליך על אינטרסים רוסיים או שיעמת אותה ישירות, שלא לצורך, עם המערב. נגזר מכך כי לרוסיה אין עניין בפעולה צבאית או בהחלפת משטרים המשמרים יציבות, ומנהלים עימה מערכת יחסים כדאית מבחינה כלכלית ומבחינת השלכות על מעמדה הבינ”ל. זו סיבה מרכזית לכך, למרות הפניות והאיומים הישראליים, שרוסיה ממשיכה לשתף פעולה עם איראן ותוכנית הגרעין שלה.
למרות האמירות החוזרות ונשנות לגבי חשיבות העולים לישראל לשלטון הרוסי והדאגה לגורלם במקרה של פעולה ישראלית נגד איראן, רוסיה אינה פועלת מתוך תחושת קִרבה או הזדהות עם אחד הצדדים. הנשיא פוטין, באמירה ששאל מן הצאר אלכסנדר השלישי, אמר כי לרוסיה יש רק שתי בעלות ברית אמינות – הארטילריה שלה וחיל הרגלים שלה. זוהי אמירה המשקפת את הבסיס להחלטות המתקבלות במוסקבה. הזדהות ערכית ושותפות גורל אינן גורם מעצב משמעותי, והחלטות נקבעות בהתאם לאינטרסים המיידיים של רוסיה באותה תקופה – סוגיות כלכליות, סוגיות המשליכות על יציבות השלטון הרוסי והחשש מאסלאם רדיקלי וזליגתו לרוסיה. זאת, בכפוף ליעד האסטרטגי של דחיקת המערב מאזורי השפעה רוסיים ומאזורי עניין כגון המזרח התיכון, ובהתאם ליעד הגדול של השבת רוסיה למעמדה כמעצמת על.
מערכת היחסים של רוסיה וישראל ייחודית בהיבטים מספר. ראשית, בעצם שיתוף הפעולה מחד גיסא ובפעילות הרוסית המנוגדת לאינטרסים ישראליים מאידך גיסא. המקרה הסורי, שבו מתקיים תיאום ישראלי-רוסי צבאי כן ומתמשך ובו בזמן אמל”ח רוסי זולג דרך סוריה, הינו דוגמה בולטת. ישראל ניצבת מול מדינה שבו בזמן מסייעת בייצוב הזירה אך גם מייצרת עבורה מערכת אילוצים בגבולה היא, בין היתר על רקע הקשרים הטובים שרוסיה מנהלת עם איראן.
מערכת היחסים ייחודית גם בכך שלישראל מנופים מועטים וברורים מול רוסיה, אך בהיבטים מסוימים הם ממצבים אותה בעמדת עוצמה גדולה יותר מאשר מדינות בולטות בזירה הבינ”ל. זיהוי ישראל עם המערב ועם ארה”ב מייצר מצב אבסורדי שבו יחסי ישראל-רוסיה נמצאים תחת אילוצים אמריקאיים, אך זהו גם מנוף כיוון שרוסיה רואה בישראל גשר למערב. דב וייסגלס, ראש לשכתו לשעבר של רה”מ שרון, אף צוטט כאומר כי הנשיא פוטין העביר פעמים מספר מסרים לאמריקאים דרך ההנהגה הישראלית.
אירועים כאלו מתאפשרים כיוון שבממשל בישראל שוררת הבנה, שאינה מובנת מאליה, לצורך הרוסי בהתייחסות למעמדה ולרצונה למלא תפקיד משמעותי בזירה הבינ”ל. כך, בעוד שישראל מציבה דרישות מפורשות ובלתי מתפשרות לרוסים המנוגדות לאינטרס המיידי הרוסי, כגון במקרה של איראן, רה”מ נתניהו, כראשי הממשלה שקדמו לו בעידן פוטין, מקפיד לפעול תוך הפגנת תיאום עם רוסיה והפגנת כבוד כלפי הנשיא העומד בראשה. הפגנת הכבוד המתמשכת של הממשל הישראלי לנשיא פוטין אישית ולממשלו משקפת הבנה לצורך הרוסי בהכרה כמעצמה עולמית השבה לשמש כשחקן מוביל במזה”ת.
בראייה להמשך, כל עוד השלטון הרוסי מתגלם בדמותו וברוחו של הנשיא פוטין, יש להניח כי לא צפויה תפנית מפתיעה בגישת רוסיה לישראל. בעוד שהתיאום עשוי להימשך בכלל הרמות, ההחלטות הרוסיות שיתקבלו ישרתו את האינטרס הישראלי רק אם יתאימו ליעדים הרוסיים. הגמשת המדיניות הרוסית לפי דרישת ישראל תהיה זמנית, ובכפוף לבחינה מתמדת של שיתוף הפעולה הישראלי. הנשיא פוטין צוטט כאומר, בהתייחסו לארה”ב, כי הוא מאמין (לאחר הברית ביניהן בשתי מלחמות עולם) כי ישנו משהו שמקרב ביניהן באופן אובייקטיבי, והוא מאמין כי אלו אינטרסים גאופוליטיים עם מרכיב של מוסר. אמירה זו הולמת בהחלט גם חלק משמעותי של יחסי ישראל-רוסיה.
תמונה: Kremlin.ru [CC BY 4.0], via Wikimedia Commons
- בניית אתרים