מדינות האזור, שכולן ערביות, תוכלנה להתגונן מפני התוקפנות של איראן ותורכיה אם תפעלנה יחד. צירופה של ישראל למערך זה יקל מאוד את ההתמודדות עם המעצמות האזוריות שאינן ערביות אך רוצות לשלוט בעולם הערבי.
מאמר זה פורסם במשותף על ידי JISS ו- JINSA
עיתונאי אמריקאי מכובד שאל אותי על השפעת היציאה האמריקאית ונפילת אפגניסטן בידי הטליבאן על ישראל. הוא לא הראשון שמעלה קשר כזה, אף על פי שאפגניסטן רחוקה מאוד מישראל ואף פעם לא התייצבה בין אויבי ישראל בשדה הקרב. יש המרחיבים את השאלה וכורכים את היציאה החפוזה מאפגניסטן עם ההחלטה להפסיק את הלחימה בעיראק, שבה יישארו רק כוחות אמריקאים שיאמנו את צבא עיראק.
הראשון שהגדיר את התהליך הצפוי היה הנשיא אובמה כשדיבר על העתקת המאמץ האסטרטגי מזרחה (pivot to the east), קרי העברת המאמץ האמריקאי מהמזרח התיכון מזרחה, במובלע לעבר סין. הנשיא טראמפ החרה החזיק אחריו ואפילו קיבל החלטה, שלא בוצעה, לפנות את כל חיילי ארה״ב מאפגניסטן, מסוריה ומעיראק, וכמובן הנשיא ביידן, שממשיך את התהליך ומביא אותו לכדי סיום קשה באפגניסטן וצועד עוד צעד בכיוון היציאה המוחלטת גם מעיראק. אין זה אם כן שיגעון פרטי אלא תהליך היסטורי בלתי נמנע, המייצג תחושה אמריקאית עמוקה כי ההשקעות העצומות במלחמות המזרח התיכון, טריליונים של דולרים ועשרות אלפי הרוגים ופצועים, לא הניבו את התוצאה הרצויה לארה״ב.
השאלה אינה מצטמצמת לישראל. השאלה היא כיצד תשפיע ההחלטה האמריקאית להקטין את המעורבות הצבאית של ארה״ב במזרח התיכון והתוצאה הקשה באפגניסטן על המערכת הבינלאומית והאזורית שמדינת ישראל מתפקדת בתוכן. לפיכך קיימים שלושה מעגלים שיש להפנות אליהם את תשומת הלב: המעגל העולמי, המעגל המזרח-תיכוני ונקודת מבטה של ישראל.
בהיבט העולמי ברור שכישלונה של ארה״ב לבנות מדינה אחרת באפגניסטן, שונה ממדינת הטליבאן שכבשו האמריקאים בשנת 2000, הוא כישלון מהדהד, בעיקר נוכח קריסתה המהירה כבזק של המערכת המדינית והצבאית שניסו להקים האמריקאים.
האם הכישלון הזה ישפיע על המעמד הבינלאומי של ארה״ב, ובעיקר על המירוץ בינה לבין סין? כנראה מעט מאוד. המירוץ עם הסין אינו קשור לאירוע זה או אחר. סין מוּנעת על ידי אמונה והערכה רחבת היקף וזמן שארה״ב שוקעת, שהשיטה הדמוקרטית מיצתה את עצמה וכי סין עלתה על הבמה העולמית כדי לשנות את העולם ולא כדי להשתלב בו, ודאי שלא על פי הכללים שקבע המערב, ובראשו ארה״ב, לאחר מלחמת העולם השנייה. לא ברור כלל שלסין אינטרס בהפיכתה של אפגניסטן למדינת טרור, אך לא המצב באפגניסטן הוא המשפיע על מהלכיה של סין, אם כי סין ודאי תשאב נחת מכישלונה הברור של ארה״ב. בפומבי יאמרו הסינים כי זאת עוד הוכחה לתפיסה האמריקאית המוטעית של מי שחושב שנכון לכפות את ערכי המערב ברחבי העולם.
גם אירופה לא תשנה את עמדתה הזהירה באשר למאבק בין סין לארה״ב בגלל כישלון או הצלחה של ארה״ב באפגניסטן או בעיראק. היא תמשיך לדבר גבוהה גבוהה על זכויות אדם ולהרחיב את הסחר עם סין באותה עת ממש. האירופים היו ודאי שמחים אילו היה המאמץ האמריקאי נושא פרי, והיו אף מוכנים לעזור מעט בשלבים שונים של המלחמה בטליבאן ובאל-קעידה, אך רובם חושבים שסחר עדיף על מלחמה, וכאשר שותף הסחר הגדול ביותר הוא סין אי אפשר באמת להיאבק בה, גם כשיש לכאורה סיבות מוסריות לעשות זאת. ארה״ב ודאי ספגה מכה שיווקית גדולה עקב הכישלון, אך עבור האירופאים היא נותרה עדיין המעצמה שגם ללא נוכחותה אירופה נהנית מהגנתה.
הלקח החשוב של העולם מהכישלון האמריקאי נוגע לכלל המזה״ת. הכישלון הזה מנחיל לעולם את ההבנה שאי אפשר לשחזר את ההיסטוריה, ומה שהצליח אחרי מלחמת העולם השנייה בגרמניה וביפן אינו עובד במזרח התיכון. אמריקה לא הצליחה לשנות את התרבות המקומית לא בעיראק וודאי לא באפגניסטן. נראה שהמזרח התיכון, ובתוכו כל המדינות המוסלמיות השונות המרכיבות אותו, אינו בשל לשינוי.
צריך להיות אם כן די ברור שהמזרח התיכון בין האוקיינוס האטלנטי לגבולות הודו לא ישתנה בעתיד הקרוב באופן דרמטי, לא בעקבות הסכמים (חלומות ״אוסלו״), לא בעקבות מלחמות וכיבוש, ולא בעקבות משברים פנימיים, וראו את תוצאות “האביב הערבי”. הסביבה הזאת נידונה להיות קשה, אכזרית, אלימה, מדכאת ואסלאמית מבחינה תרבותית. הכישלון האמריקאי הכפול ממחיש זאת פעם נוספת. חשדנות בריאה צריכה ללוות כל הודעה או הערכה על שינוי לטובה, כי קשה עד בלתי אפשרי לממש שינוי כזה במרחב. על העולם להפנים זאת ולהתייחס בהתאם לתהליכים האזוריים, ואולי גם לשאלה איך תיראה פלסטין העצמאית אם תוקם.
בה בעת צריך לקחת בחשבון שלאחר יציאתה החלקית או המוחלטת של ארה״ב לא יישאר המרחב ריק. אין רִיק בעולם האמיתי, והמכשול למעורבותן של מעצמות אחרות שהציבה ארה״ב בעצם נוכחותה יוסר. כך יתאפשר לסין ולרוסיה להרחיב את השפעתן באזור. יהיו לכך סממנים כלכליים: הן תשתתפנה בבנייתה מחדש של סוריה כמו גם בשיקומן של עיראק ולבנון (בעיקר סין), והן תרחבנה את השפעתן דרך בניית בסיסים צבאיים באזור ומכירות נשק. האינטרס הסיני, מעבר לעצם התחרות עם ארה״ב, נובע מצורכי האנרגיה של סין, והאינטרס הרוסי הוא בעל אופי גאו-אסטרטגי הנובע מכך שרוסיה רואה במזרח התיכון את ״המגרש השכן״ שממנו יכולות לזלוג צרות פנימה, לעבר מדינות ברה״מ לשעבר ואף לרוסיה עצמה.
שתי המדינות האלה מצויות בתחרות עם ארה״ב ותשמחנה להיכנס לכל מקום שיתפנה עם יציאת ארה״ב, ולו באופן סמלי, כדי להצביע על החלשתה והתחזקותן. התייצבות מעצמות אלה באופן בולט יותר במרחב תביא לשינוי בהתנהגותן של מדינות האזור, כי לא תהיה אפשרות שלא להתחשב באינטרסים של המדינות החזקות הללו. העולם נראה אחרת כאשר במרחק 150 מייל ממדינה מסוימת יהיה בסיס סיני או רוסי במקום הבסיס האמריקאי ששכן שם עשרות שנים.
באשר למזרח התיכון עצמו: על מדינות האזור יהיה להכיר בכך שהתנאים המדיניים והביטחוניים סביבן הולכים ומשתנים, כי המטרייה האמריקאית הולכת ונחלשת משום שארה״ב החליטה לקפל אותה, לטוב או לרע, תלוי בנקודת המבט של המדינות השונות. עבור איראן ותורכיה, שתי המדינות בעלות העבר האימפריאלי והחלומות להחזיר עטרה ליושנה ולהרחיב את השפעתן, זאת הזדמנות שהן ככל הנראה לא תרצנה להחמיץ, ולכן הן תהיינה תוקפניות יותר, וכל האזור ייראה כאילו חזרתו של האסלאם הקיצוני אפשרית ואולי בלתי נמנעת.
עבור המדינות שוחרות הסטטוס קוו, החוששות מציר הרשע השיעי אך גם מחידושה של האימפריה העות’מאנית המונעת על ידי אידאולוגיה בנוסח ״האחים מוסלמים״, זה הזמן לפעול יחד כדי להגן על עצמן. כולן מדינות ערביות, חלקן עשירות, חלקן מרובות אוכלוסין, וחלקן עם בעיות כלכליות וחברתיות קשות. כולן דיקטטורות, ברמה זאת או אחרת של שליטה נוקשה באוכלוסייה ודיכוי אופוזיציה, וכולן מאוימות במקביל גם על ידי ארגוני אסלאם קיצוני, פנימיים וחיצוניים. כל אחת מהן לחוד תתקשה מאוד להתמודד עם לחץ תורכי או איראני, והסכנה של אויבים פנימיים אורבת לכל אחת מהן בצורה שונה.
אך אם לעומת זאת הן תפעלנה יחד, בסיוע הדדי בתחומים השונים של כלכלה, לגיטימציה, מודיעין וצבא, הן תוכלנה להתמודד עם שתי המדינות הלא-ערביות החומדות את השליטה בעולם הערבי. לכל אחת מהן יישאר האתגר הפנימי הלא קל, אך גם איתו יהיה נוח יותר להתמודד אם יקטן האיום החיצוני והאחיות הערביות תתמוכנה מבחוץ. לא ברור כלל שהעולם הערבי בשל לשינוי שכזה; ייתכן שהיריבויות הישנות בין המדינות הללו ובתוכן לא תאפשרנה את השת״פ הנראה כה הכרחי לכל מי שבוחן את בעיותיהן מבחוץ. אם אומנם יסתבר שזה המצב, צפויה מלאכה קלה יותר הן לארגוני האסלאם הקיצוני והן לאיראן ולתורכיה.
מנקודת המבט הישראלית, התרופפות המחויבות והמעורבות האמריקאית הינה בעייתית, בעיקר כי ישראל תיוותר לבדה לשאת בעול הטיפול במדינות המאיימות על ישראל ועל האזור כולו, אבל זאת גם הזדמנות של ממש.
בהשוואה למדינות הערביות ישראל מושפעת פחות מהיציאה האמריקאית מהאזור. בניגוד לחלק משכנותיה ישראל אף פעם לא בנתה את יכולת ההגנה שלה על שותפות אמריקאית פעילה, ודאי לא בשדה הקרב. ישראל ציפתה מארה״ב לתת לה את האמצעים בדמות סיוע לקניית נשק בארה״ב, את המסגרת הבינלאומית שתאפשר לה להפעיל את הכוח עד להשגת ההישג בשדה הקרב ואת ההרתעה אל מול כוחות חיצוניים שעלולים להפריע לישראל או לאיים עליה. נראה שבתחומים אלה לא חלה נסיגה אמריקאית מהמחויבות לישראל, ועל כן תנאי ניהול המערכה העתידית לא השתנו מהותית מבחינתה של ישראל. כאמור, עכשיו ישראל בודדה יותר בנשיאת עול הטיפול בכוחות תוקפניים במרחב ביום יום, כדי למנוע מלחמה וכמובן במהלכה של מלחמה אם בכל זאת תתרחש.
העול הנוסף הזה יחייב התייחסות ישראלית בבניין הכוח, וצריך לנסות לשכנע את ארה״ב לסייע במאמץ הנוסף הזה, הנובע בחלקו הגדול מההחלטה האמריקאית להקטין את מידת מעורבותה באזור. בשום פנים ואופן אין לקרוא לארה״ב לשוב ולהשקיע את לוחמיה באזור. אין זה עניינה של ישראל איך ארה״ב מכלכלת את סדר העדיפויות שלה והיכן היא מוכנה (או לא מוכנה) להקריב את בנותיה ובניה. על ישראל לחזק את כוחה ולהיעזר בכך ככל שניתן בארה״ב כדי שלא תזדקק לסיוע האמריקאי בשדה הקרב. על ישראל להדגיש זאת חזור והדגש: גם במצב החדש ההולך ומתהווה באזור ישראל תגן על עצמה בעצמה; היא מוכנה לשלם עבור יכולת זאת, ותשמח לקבל סיוע מארה״ב כדי שיהיה לה קל יותר לממשה.
ייתכן שבשני תחומים מעמדה של ישראל דווקא יתחזק. ייתכן שמדינות האזור יבינו שמערכת יחסים פתוחה עם ישראל היא בעלת חשיבות של ממש ליכולתן להגן על עצמן. בניגוד לאיראן ולתורכיה, לישראל אין לא יומרה ולא שאיפה לשלוט או להשפיע על מדינות ערב מעבר לרצונה למנוע מהן לאיים עליה. המדינות הערביות יכולות להרוויח לא מעט מיחסים פתוחים עם ישראל, כי ישראל יכולה לספק ידע וטכנולוגיה בתחומים החשובים למדינות אלה כמים, חקלאות, חינוך ובריאות. ישראל יכולה לסייע להן להגן על עצמן בדרך של שת״פ מודיעיני וסיוע ביטחוני גלוי ושאינו גלוי. ישראל אינה תחליף לארה״ב, אך יחד עם ישראל תוכלנה המדינות הללו לבנות מערך אזורי שיקל עליהן להתמודד עם איומים שונים ולקחת אחריות, בידיעה שארה״ב כבר לא בסביבה כדי לקחת את האחריות על שכמה. המזרח התיכון הערבי, אם יגיב נכון להחלטה האמריקאית, יתבגר ויוכל להתמודד עם בעיותיו בעצמו.
בהיבט האמריקאי, ייתכן שתגדל חשיבותה של ישראל להבטחת האינטרסים של ארה״ב במרחב, ומכאן גם למעמדה כמרכיב בביטחון הלאומי האמריקאי. אם האמריקאים יעריכו נכון את המצב ולא ייתנו לרעשים מצד האידאולוגיה האנטי-ישראלית המצויה בשולי השמאל האמריקאי להפריע לחשיבה הרציונלית והמקצועית, הם יבינו שישראל היא המדינה היחידה במרחב שהם יכולים לסמוך עליה. הם יבינו שזאת פיסת הקרקע היחידה שבה יהיה להם שותף רציני, אזור התארגנות חיוני וביטחון בעמידות המשטר ואהדתו לארה”ב וגם סימפטיה רחבה בקרב הציבור. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בכל הסביבה, וארה״ב יכולה לסמוך עליה במובן העמוק של המושג. ערכים משותפים אינם סיסמה ריקה אלא בסיס לשיתוף פעולה במבחנים קשים.
אין ספק שהחלטת הנשיאים האמריקאים האחרונים להקטין את המאמצים המושקעים במזרח התיכון כדי לפנות יכולות אנרגיה ניהולית ותקציב לצרכים במזרח הרחוק הינה החלטה בעלת משמעות היסטורית למזרח התיכון כולו. הפניית המאמצים הללו אינה מבטיחה הצלחה במרוץ מול סין, אך היא ודאי פוגעת בתחושת מדינות האזור שיש על מי לסמוך במקרה של משבר, בעיקר מול איראן ותורכיה, או מול ארגוני טרור רצחניים. מדינות האזור, שכולן ערביות, תוכלנה להתגונן מפני התוקפנות של איראן ותורכיה אם תפעלנה יחד. צירופה של ישראל למערך זה יקל מאוד את ההתמודדות עם המעצמות האזוריות שאינן ערביות אך רוצות לשלוט בעולם הערבי. על ישראל להמשיך לחזק את יכולתה להגן על עצמה בעצמה בסיועה של ארה״ב, ועבור ארה”ב תיוותר ישראל בעלת הברית החשובה שניתן לסמוך עליה נוכח איומים ושינויים שעלולים להיווצר באזור.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
- בניית אתרים