מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

עמית בכיר ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

איראן תחת ההנהגה הנוכחית מוּנעת על ידי שלושה מוטיבים: השסע השיעי-סוני, מהפכה מוסלמית עולמית, והמורשת של האימפריה הפרסית. יחד הם מהווים מנוע שאין חזק ממנו בקרב המדינות המוסלמיות במזרח התיכון. אי לכך, איראן משקיעה דמים, תרתי משמע, במימוש שאיפותיה לפרוזדור שיעי לים התיכון, בחיזוק השפעתה באזור בעזרת מיליציות לוחמות, בבניית אופציה גרעינית, ובאיום על ישראל. איראן הנמצאת בתנופה היא אתגר ביטחוני משמעותי לישראל ולמדינות הסוניות המתונות.

מה מניע את איראן

איראן תחת ההנהגה הנוכחית מוּנעת על ידי שלושה מוטיבים שכל אחד מהם בפני עצמו חשוב מבחינתה, וכל אחד מהם בעל עוצמה גדולה המאפשרת לגייס את העם האיראני לשלם את מחיר המדיניות שלה. יחד הם מהווים מנוע שכיום אין חזק ממנו בקרב המדינות המוסלמיות במזרח התיכון.

א. השסע השיעי-סוני הוא המוטיב הראשון. השיעים, מיעוט של כ-15 אחוז בין המוסלמים בכלל וגם בין המוסלמים במזרח התיכון (בהגדרתו המקובלת, המרחב שבין מיצרי גיברלטר לפקיסטאן), ראו עצמם כמעט מתחילת ההיסטוריה המוסלמית כמיעוט שנרדף רוב הזמן. תחושה זאת אף התעצמה, ברוב המקרים, במאות השנים האחרונות, מאז שהחלו להצטייר במזרח התיכון מדינות לאום. גם במדינות שבהן הם היו העדה הגדולה הם לא קיבלו את החלק המתאים בשלטון: בעיראק ובבחריין הם הודרו ממנו לגמרי, ובלבנון קיבלו את החלק הפחות משמעותי בעוגת השלטון (על פי החוקה הלבנונית הם קיבלו את תפקיד יו״ר הפרלמנט). במדינות שבהן היו מיעוט, כמו סעודיה, תימן וסוריה, לא היו להם כמובן חלק ונחלה במערכות השלטון. בסוריה השתנה מעמדם כאשר כוהן דת שיעי מלבנון (מוסא צד’ר) הנפיק לעלווים, שמעולם לא נחשבו מוסלמים, תעודת הכשר לגבי היותם מוסלמים, מעין שיעים שהרחיקו לכת, כי גם על כך הייתה (ועדיין יש) מחלוקת של ממש.

המהפכה באיראן ב-1979 הביאה לשינוי דרסטי. זאת הייתה הפעם הראשונה בתקופה המודרנית שכוהני דת מוסלמים שלטו במדינה, קיבלו החלטות ומימשו את שלטונם בכל התחומים. אלא שבניגוד לחלומות של ״האחים המוסלמים״ (הארגון הסוני שנולד במצרים בשנות ה-20 של המאה העשרים), השינוי בעל המשמעות הפוליטית והדתית התחולל דווקא במדינה שיעית. עבור כוהני הדת השיעים ששלטו בטהראן הייתה זאת הזדמנות היסטורית, והם הפכו את מאבק השיעים בשכניהם הסונים ובשליטיהם המדכאים למרכיב חשוב ביותר במדיניותם. זה היה גם מסר ששימש אותם בגיוס הקהילות השיעיות באזור.

כוהני הדת השיעים בטהראן הפכו את מאבק השיעים בשכניהם הסונים ובשליטיהם המדכאים למרכיב חשוב במדיניותם.

כך, באופן אקטיבי ובנחרצות, הם השקיעו בקהילות שיעיות ברחבי המזרח התיכון. העדה השיעית בלבנון היא הבולטת ביניהן, אך הם חברו לשיעים המדוכאים ברחבי המזרח התיכון כולו. השיעים בעיראק שדוכאו תחת שלטונו של סדאם חוסיין, והמיעוט השיעי באזורי הנפט של סעודיה שנהנה משקט יחסי עד המהפכה של חומיני באיראן. בלבנון, כאמור, הייתה הצלחתם גדולה ביותר. שם הם השכילו לנצל את העובדה שלבנון הייתה מלכתחילה מדינה חלשה ביותר, ושהכוח הקובע בה היה סוריה, שכנתה הדיקטטורית, הנשלטת על ידי המיעוט העלווי (12 אחוז מהאוכלוסייה, שרובה סונית, עד ההגירה של השנים האחרונות בעקבות מלחמת האזרחים). הדגם הלבנוני, הקמת ארגון שיעי חמוש היונק את כוחו מאיראן, היה הדגם המועדף על כוהני הדת באיראן. חיזבאללה היה הוכחה לקשרים החזקים בין הפזורה השיעית לבין איראן, כמו גם להפיכת קהילה שיעית לכלי ביצוע לצורכי ״ייצוא המהפכה״.

איראן צירפה לחזונה השיעי חזון של מהפכה בעולם המוסלמי כולו.

ב. איראן צירפה לחזונה השיעי חזון רחב יותר, של מהפכה בעולם המוסלמי כולו. לכן לא משכו האיראנים את ידיהם גם מקבוצות סוניות בעלות גוון מהפכני. כך ניתן היה לראות את טביעות האצבע שלהם בסודן, שאין בה שיעים. הצלחתם בסודן הייתה קצרת מועד. הם קנו שם השפעה של ממש, אך בשנים האחרונות נדחקו ממדינה חשובה זאת בעקבות מאמץ סעודי וחשש סודני שמא תשלם סודן את מחיר מעורבותה בציר אספקת הנשק בין איראן לרצועת עזה. ידי איראן הגיעו אפילו עד אלג’יר, לפחות לטענת המשטר שם. גם במצרים נשמעו חששות מפני השפעה שיעית, אך כנראה לא היה בהן ממש.

הצלחתם הגדולה בקרב הסונים הייתה דווקא עם תנועת בת של ״האחים המוסלמים״, החמאס הפלסטיני. ארגון זה קיבל הרבה מאוד סיוע איראני בכסף, באימונים ובאמל״ח. האיראנים אפילו מוכנים לסלוח לחמא"ס על בגידתו בעלווים בעת הקרבות בסוריה בשנים 2011–2012, ובלבד שתהיה להם עוד אחיזה באזור ועוד כלי להילחם בישראל.

כך יש לאיראנים שני מוטיבים השזורים יחד ומכוונים את האנרגיה המהפכנית במזרח התיכון. האחד הוא קימום מעמדם של השיעים ברחבי האזור והכנסתם תחת הכנפיים של איראן, על אף היותה מדינה לא-ערבית, והאחר הוא הבערת אש המהפכה נגד השליטים שוחרי הסטטוס-קוו במזרח התיכון, כדי שיקומו משטרים אוהדים לאיראן גם בעולם הסוני. מאמץ אחרון זה נכשל כמעט לחלוטין, להוציא כאמור את יחסי איראן עם חמא״ס.

ג. אבל איראן אינה מוּנעת רק על ידי מוטיבים שיעיים ומהפכניים. לא פחות חשוב להבנת איראן הוא המשקע הפרסי העמוק שמחבר את שליטי טהראן לחלום שלא נמוג של בניית אימפריה פרסית. מדובר באומה עתיקה, בתרבות עשירה, בארץ רחבה, ובתסכול גדול הנובע ממעמדה הנחות של איראן על אף תפארת עברה. תחושה זאת מלווה גם בחששות כבדים, שהם תוצאה של היסטוריה לא פשוטה שבמהלכה ניסו זרים לשלוט או להשפיע על איראן שלא ברצונה גם בעת המודרנית, במאה ה-20. במהלך מלחמת העולם השנייה שלטו הבריטים באיראן ישירות. לאחריה כבשו הרוסים חלקים ממנה וניסו לצרפם לברית המועצות, ובשנות ה-1950 סייע ה-CIA להפיכה נגד שלטון איראני שלא היה נוח לארה״ב.

שליטי איראן מחוברים לחלום שלא נמוג של בניית אימפריה פרסית.

הצירוף של גאווה מצד אחד, ושל חשש מצד שני, מביא את איראן לכך שהיא אקטיבית וחשדנית בעת ובעונה אחת. זאת גם הסיבה שבחלקים שונים של העולם הערבי בוחנים כל הזמן את איראן בפחד גדול. אפילו בקרב שיעים, בעיקר בעיראק, יש לה מתנגדים לא מעטים. מוטיב המתח בין ערבים לפרסים משחק עדיין תפקיד בפוליטיקה של המזה״ת, ולא יהיה נכון להתעלם ממנו.

כך, למשל, התעקשותה של איראן בסוריה נובעת מהחשיבות שיש בעיניה ליחסים עם מדינה התומכת בחיזבאללה, הארגון השיעי החשוב לאיראן, וממחויבות לאסד, התומך בחיזבאללה וקשור לאיראן. אבל לא פחות מכך יש להבין את מעורבותה הבוטה של איראן בסוריה כביטוי לרצונה לממש חלום פרסי ישן ולהשיג, לראשונה מאז ימי האימפריה הפרסית, גישה ישירה לים התיכון, ואולי אף בסיס ימי על חופיו. המלך הירדני עבדאללה דיבר על ״חצי סהר שיעי״ החותך את העולם הסוני, והוא ידע על מה הוא מדבר. זאת ההזדמנות האיראנית לבנות פרוזדור שיעי מטהראן אל הלבנט, אל מול ״חצי הסהר הסוני״ הוותיק, שהיום ניזון במידה רבה מיריבתה הגדולה של איראן – סעודיה. יתר על כן, בקצה המהלך, לחופי הים התיכון ובדרום הלבנון שאליו מכוון חצי הסהר השיעי, נמצאת מדינת היהודים, ששליטי איראן אינם יכולים להסכים עם קיומה בהיבט הדתי, ומאבקם בה מחזק את הלגיטימציה שלהם בעולם הערבי.

כמעט בכל מאמץ איראני, פנימי כחיצוני, ניתן לראות מרכיבים מהמוטיבים שנותחו לעיל, ורק כולם יחד מאפשרים להסביר את התנהגותה האגרסיבית של איראן, מדינה שאינה מהססת לקחת סיכונים.

איראן מקדמת את יכולותיה בארבעה מאמצים במקביל: המאמץ לביסוס יכולתה הכלכלית כמדינה ואחיזת הכוחות השמרניים בשלטון; שמירת תוכנית הגרעין וקידום יכולת הטילים במטרה לאפשר לאיראן להפוך למדינת גרעין או סף-גרעין בתום תקופת ההסכם; מאמץ משמרות המהפכה שעיקרו בניית יכולת התערבות הרחק מגבולות איראן, תוך שימוש במיליציות שיעיות ממדינות שונות לקידום האינטרסים האיראניים. וכנראה שהאיראנים ממשיכים לפרוס תאי טרור ברחבי העולם, אך השימוש בהם לביצוע טרור צומצם לאחרונה כמעט לחלוטין.

 

המאמץ הפנימי

המהפך ביכולת איראן לממש את שאיפתה לחזק את המערכת הפנימית שלה חל בעקבות חתימת הסכם הגרעין בהובלת ארה״ב (יולי 2015). איראן החלה לבנות אט אט את כלכלתה וההשקעות בה גדלות, גם אם בקצב איטי יותר ממה שהיה נראה (לי ולרבים בישראל, שחששו ממעורבות מהירה יותר של גורמים כלכליים בשוק האיראני). אבל הכיוון ברור, וככל שעובר הזמן יותר גופים ומדינות יצטרפו למהלך הכלכלי המבטיח. ההתפתחות הכלכלית לא לוותה ברפורמות פוליטיות או מבניות, ועל כן נותרה איראן מדינה שיש בה הרבה שחיתות אישית ומוסדית, וחלק מכלכלתה מנוהל במסתרים על ידי גופים הקשורים למשמרות המהפכה. לאור הבעיות המבניות ותלותה של איראן בשוק האנרגיה המקרטע בשנים האחרונות יש באיראן התמרמרות פנימית, אבל ככל הנראה אין היא מסכנת את המשטר. אם יצליח המשטר לגייס את המשאבים הכלכליים הנדרשים לחיזוקה של איראן, כפי שמסתמן אף יותר לאחרונה, תשתפר אחיזתו במדינה והוא יוכל לחזק, כפי שהחל לעשות, גם את יכולותיו הצבאיות, בעיקר את מערכת ההגנה על שמי המדינה.

האיראנים מבינים שהביטוח המשמעותי ביותר לשרידות המשטר הוא מטרייה גרעינית.

גם את עניין הגרעין יש לראות בהקשר זה. האיראנים מבינים שהביטוח המשמעותי ביותר לשרידות משטרם הוא מטריית הגרעין. הפער בין הטיפול בעיראק ולוב – שמנהיגיהם חוסלו, לבין הימנעות מטיפול בצפון קוריאה – ההופכת אל מול עינינו למדינה גרעינית, מוכיח זאת בבירור. הסכם הגרעין (יולי 2015) היה מבחינת איראן קו פרשת המים שאִפשר לה לחזור לעולם מכל הבחינות, אבל ככל שניתן לשפוט ההנהגה האיראנית לא זנחה את חלום הנשק הגרעיני. וכאמור, ייתכן שדווקא לאחרונה היא התחזקה בדעתה לפתח את היכולת הזאת, לאחר שנראה באופן ברור כי מאמץ צפון קוריאני דומה נושא פרי. הרבה למדה איראן מצפון קוריאה בתחום הטילים. רבות הן השמועות שלא אומתו על שת״פ גם בתחום הגרעיני, אך אין ספק שהאיראנים לומדים את לקחי ההתנהגות הצפון קוריאנית והתגובות האמריקאיות כנגדה, ומקבלים מתהליך זה עידוד ללכת בדרך המובילה לגרעין.

יש מבין המומחים הטוענים כי נראה שאיראן אינה מכוונת לנשק גרעיני, אלא רק למאמץ שיוביל אותה להיות מדינת סף גרעינית. מבחינה מעשית אין לכך משמעות שונה, שהרי ״מדינת סף גרעינית״ היא מדינה שכבר לא ניתן לבלום את דרכה לגרעין. זוהי מדינה שהדיון לגביה הוא ביחס ללוח הזמנים בלבד, קרי: כמה זמן ייקח לה מבחינה טכנית להעמיד נשק גרעיני יעיל. מבחינת מדינת ישראל זה אומר שלאיראן יהיה נשק גרעיני, והשאר הוא עניין למשחקי מילים ותו לא, לכן אין לאפשר לאיראן להגיע לסף זה. במסגרת ההתנהגות הנאותה של איראן וביצוע ההסכם שנחתם על ידה, היא מפתחת יכולת טילים מרשימה, כי תחום קריטי זה לא הוגבל כלל בהסכם. היא ממשיכה לפתח את הדור הבא של הצנטרפוגות, כי הותר לה בהסכם לעשות כן. כך, בסיום ההסכם תהיה בידה היכולת להעמיד צנטרפוגות מהירות פי עשר ויותר, כלומר זמן ההעשרה יתקצר לפחות פי עשר. ההסכם הנוכחי מעניק לה אם כן את הלגיטימציה להכין את יכולת ההעשרה ואת כלי השיגור של הנשק העתידי, כך שזמן המעבר להיותה בעלת יכולת גרעינית צבאית אפקטיבית מרגע סיום תקופת ההסכם יהיה קצר ביותר. המשמעות היא שלקראת סוף תקופת ההסכם לא תהיה דרך לעצור את איראן אלא בכוח.

לקראת סוף תקופת ההסכם לא תהיה דרך לעצור את איראן אלא בכוח.

כל אלטרנטיבה דיפלומטית, כולל החזרת הסנקציות, תהיה איטית יחסית לקצב הפיכת איראן לבעלת נשק גרעיני לאחר תום תקופת ההסכם. המטרה האיראנית ברורה. איראן צריכה את הזמן עד סוף תקופת ההסכם, כלומר תוך עשור, לבנות כלכלה חזקה, לייצר טילים ארוכי טווח היכולים לשאת ראש נפץ גרעיני, להכין צנטרפוגות מהירות ביותר ולהשלים את מערכת הגנת שמיה – כדי שלא תהיה אפשרות לתקוף את מערך הגרעין שיתחיל לעבוד מיד בתום ההסכם, כדי להגיע ליכולת צבאית בתחום הגרעין, נשק גרעיני ולא פחות מכך.

המאמץ לבניית הכלכלה האיראנית ולקימום תוכנית הגרעין הם הבסיס המוצק המאפשר לשליטי המדינה לממש את תוכניותיהם מחוץ לאיראן.

 

המאמץ כלפי חוץ

האיראנים לא זנחו, ואף העצימו, את מגמות ההתפשטות שלהם, במקביל למאמצי ההתחזקות הפנימית ושמירת האופציה הגרעינית. לאחר חתימת הסכם הגרעין החליטה רוסיה לשלוח כוח אווירי ניכר ולפעול באופן נחרץ בסוריה, בשיתוף מלא עם איראן וחיזבאללה. החלטה זאת שיחקה לידי האיראנים, והם השכילו לנצל את המצב החדש עד תום. איש לא תכנן זאת, ושום מומחה לא חזה את התוצאה הזאת של חתימת ההסכם, אך הרוסים הבינו אותו כלגיטימציה לפעול יד ביד עם איראן. הדבר בא לידי ביטוי באספקת טילי קרקע-אוויר אס. 300 לטהראן, ובלחימה המשותפת לצד חיזבאללה ואיראנים בסוריה.

כך הרוויחה איראן בסוריה מעמד נוח יותר בשלושה תחומים: סוריה עצמה הפכה להיות מעין מדינת חסות איראנית, ואין כמעט בקשה איראנית שנענתה בשלילה על ידי משטר אסד. הסורים אף היו מוכנים לרמות את הרוסים, ולהפר את הבטחתם שהנשק החדש שנמכר לסוריה לא יועבר לחיזבאללה. ובניגוד להבטחה, הן טילי חוף-ים (יחונט) והן טילי הגנה אווירית חדישים הועברו בחשאי לידי הארגון הלבנוני המשמש ידה הארוכה של איראן. הסורים לקחו סיכון גדול, עד כדי עימות עם הרוסים, כדי לרצות בעניין זה את איראן ואת בני חסותה מהחיזבאללה.

האיראנים העצימו את מגמות ההתפשטות שלהם במקביל למאמצי ההתחזקות הפנימית ושמירת האופציה הגרעינית.

האיראנים עצמם המשיכו בחימושו ובחיזוקו של החיזבאללה, בעיקר על ידי העברת נשק מדויק, שיקנה שינוי דרסטי ביכולות חיזבאללה לפגוע אנושות בישראל. לאחרונה פורסם כי האיראנים רוצים להקים בלבנון מפעל נשק שישראל תתקשה לפגוע בו, והייצור שם יחסוך חלק ניכר מהצורך להעביר אמל״ח דרך סוריה, שטח חשוף לתקיפות ישראל. ישראל לא תוכל להישאר אדישה למהלך כזה. בתהליך ארוך, ותוך ניצול חולשתה של סוריה, האיראנים רוצים לחזק את יכולתו של ארגון החיזבאללה בלבנון, ולאפשר לו בה בעת לפעול גם מבסיסים שיוקמו בסוריה. רצונם הוא לפתח בסוריה מערכת משולבת של חיזבאללה ומשמרות המהפכה (בתוספת מיליציות שיעיות מרחבי העולם השיעי – מעיראק, מפקיסטן ומאפגניסטן, הפועלות בהובלה איראנית), מעין מדינה בתוך מדינה. כך יתאפשר לאיראן בעת הצורך לפעול נגד ישראל משתי חזיתות במקביל, סוריה ולבנון. אם יעלה בידה גם לערער את היציבות בירדן, והירדנים טענו בעבר כי איתרו נסיונות איראניים שכאלה, תוכל לפעול גם מתחומה. בלחימה מקווים האיראנים כי הם וחיזבאללה ימקדו את מאמציהם אל מול ישראל משתיים או שלוש הגזרות, בעוד שישראל תיאלץ לפזר את פעולותיה ביניהן.

יש קשר בין המאמץ האיראני בתחום הגרעין לבין בניית יכולות החיזבאללה.

יש להבין שיש קשר בין המאמץ האיראני בתחום הגרעין לבין בניית יכולות החיזבאללה, ולא רק עקב העובדה שמטרת שני המאמצים הללו היא בין השאר חיסול מדינת ישראל. במידה רבה יצרו האיראנים בבניית חיזבאללה מעין ״מצב דמוי קוריאה״. אל מול האתגר של התגרענות צפון קוריאה נוצר מצב מעניין. מבין מדינות מזרח אסיה הקשורות לארצות הברית המדינה המתנגדת ביותר ובאופן מובהק לכל שימוש בכוח נגד הצפון היא דרום קוריאה, שהיא לכאורה המדינה המאוימת ביותר על ידי שכנתה מצפון. הסיבה ל״מתינות״ הדרומית היא יכולת צפון קוריאה לפגוע אנושות בבירת הדרום, בזכות אלפי קני הארטילריה שהעיר סאול נמצאת בטווח האש שלהם. כך משרתת ההרתעה הקונבנציונלית את בניית יכולת הגרעין של הצפון.

איראן מנסה במידה רבה להשתמש לשם אותה מטרה ממש בחיזבאללה, ארגון שהוא זרוע ארוכה של איראן ונשלט על ידה כמעט לחלוטין. עוצמת האש שבידי הארגון אמורה להרתיע את ישראל מלפעול נגד הגרעין האיראני, לנוכח המחיר שיגבה מישראל על ידי שימוש ב-120 אלף הרקטות והטילים שבידו.

עוצמת האש שבידי הארגון אמורה להרתיע את ישראל מלפעול נגד הגרעין האיראני.

לכן, מנקודת המבט של ישראל, חייבים לראות את התמונה בשלמותה, ולהבין את הקשר בין שימור תוכנית הגרעין האיראנית, חיזוק המאחז בסוריה וחימושו של חיזבאללה. בהמשך הדרך, לאחר שתהיה לאיראן יכולת גרעינית צבאית יהיה לה קל יותר לקחת סיכונים, לפעול ישירות נגד ישראל ואף להפעיל את חיזבאללה – שהרי איש לא ייקח את הסיכון ללחימה רבתי בחיזבאללה כשמאחוריו ניצבת פטרוניתו עם נשק גרעיני. אז יהפוך החיזבאללה מארגון שתפקידו העיקרי להרתיע לארגון שתפקידו העיקרי למרר את חייה של ישראל תחת מטריית הגרעין האיראני. את אופן פעולתו אז היטיב לתאר נצראללה כשהשווה את חוסנה של ישראל לקורי עכביש, שיתגלו לדבריו כפריכים תחת אש מסיבית על עורף ישראל.

החיזבאללה יהפוך מארגון שתפקידו העיקרי להרתיע לארגון שתפקידו העיקרי למרר את חייה של ישראל תחת מטריית הגרעין האיראני.

השלב הבא, השלב שמעבר לחיזוק האחיזה בסוריה כדי לשרת טוב יותר את צורכי חיזבאללה ואיראן לשם הרתעת ישראל, אמור לשרת את החלום האיראני להפוך למעצמה של ממש. לכן הם רוצים להחזיק בסוריה בסיס אווירי ומטוסים, כמו גם בסיס ימי וצי בים התיכון. עד כמה מתואמת תוכניתם עם רוסיה, והאם חיזוק כה משמעותי של איראן בלבנט ובים התיכון הוא אומנם אינטרס רוסי, היא שאלה מעניינת ללא תשובה מוסמכת. ברור שהאחיזה האיראנית בסוריה, בהמשך להשפעה הרבה שיש לה בעיראק (ישירות על הממשלה, ובעקיפין בזכות המיליציות השיעיות שהיא פרסה ברחבי עיראק, שרבים מחבריהן אינם עיראקים), מאפשרת לאיראן לממש את חלום ״חצי הסהר השיעי״.

זהו מהלך גאו-אסטרטגי בעל משמעות גדולה, כי איראן תהפוך לאחר ייצוב המסדרון לכוח המשפיע בכל השטח הזה מהמפרץ הפרסי ועד לים התיכון, ומדינות כסעודיה, ירדן ותורכיה תהיינה חייבות להתחשב בה, ואולי אף לחפש דרך כיצד לשתף איתה פעולה, על אף חששותיהן הכבדים ממנה. אם יסתבר שאין מי שתומך בהן, ופניהן מופנות בעניין זה לארה״ב, תגבר מגמת שיתוף הפעולה עם איראן על פני רצונן הטבעי להתגונן ולהתעמת עם היריב השיעי-פרסי המאיים.

איראן תהפוך לאחר ייצוב המסדרון השיעי לכוח המשפיע בכל השטח.

ההתפשטות האיראנית באה לידי ביטוי גם בתימן. החות’ים, שלא היו מרוצים מהשלטון בצ’נעה, מנהלים בתמיכת איראן לחימה קשה נגד שרידי המשטר הישן שנאחזו בעדן לאחר נפילת הבירה, ונגד בני בריתו הסעודים, שנחלצו לעזרה כדי למנוע הקמת מדינה הכפופה לאיראן על גבולם הדרומי. הצלחה איראנית בתימן תהיה, אם תתממש, בעלת משמעות רבה, כי מתימן אפשר לאיים על חופש התנועה במיצרי באב אל מנדב המובילים לתעלת סואץ. זה נתיב מים בינלאומי חשוב, שאיום איראני על השייט בו חורג מהגבולות הצרים של הסכסוכים במזרח התיכון.

הצלחות איראן בקרב הסונים נבלמו, כאמור, בסודאן, ונותרו על כנן בעזה, שם ממשיך החמא״ס, זרוע של "האחים המוסלמים", לקבל סיוע של איראן. זאת דוגמה לפרגמטיות של איראן, המוכנה לשתף פעולה עם ארגון סוני שמבחינה דתית אמור להיות שנוא נפשה, כדי ליצור עוד איום על ישראל. גם בין האויבים יש עדיפויות, כך מסתבר. בה בעת יש לאיראן שליטה מלאה בארגון הג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני, שגם הוא ארגון סוני שממומן ומחומש בעזה על ידי איראן, כדי לוודא שהחמא״ס יהיה תחת לחץ להמשך המאבק בישראל, וכי לאיראן תהיה השפעה על הנעשה בעזה.

 

יתרונותיה וחולשותיה של איראן

היתרון הגדול של איראן במהלכיה נובע משלושה גורמים:

א. לאחר המהפכה ב-1979 הפכה איראן למנהיגה של השיעים במזרח התיכון. זה הישג שבולט מאוד בלבנון, שם מנהיג חיזבאללה הוא גם השליח האישי של מנהיג איראן, והיחסים בין המנהיגות השיעית המקומית לטהראן קרובים מאוד. בעיראק, שם מצויות שתי הערים הקדושות ביותר לשיעים ושם הייתה באופן מסורתי ההנהגה הדתית, במיוחד של השיעים הערבים, הייתה מידה מסוימת של התנגדות של כוהני דת בכירים לתפיסה הדתית האיראנית המאפשרת עירוב בין מעמד המנהיגות הדתית למעמד המנהיגות הפוליטית, וליומרה של מנהיג איראן (הקודם והנוכחי, חומייני וחמנאי) למעמד של פוסק הלכה שהכול חייבים לציית לו, ובעקבות זאת למנהיגותם של כוהני הדת האיראניים על כלל השיעים. אלא שהמנהיגות השיעית בעיראק סורסה כבר בימי סדאם חוסיין, ודי ברור שהפסידה בתחרות על הבכורה בקרב השיעים בעולם. הבאתן של מיליציות שיעיות מחוץ לעיראק, המקבלות בדרך כלל הוראות מאיראן, וכוחן הגובר, ביססה בעיראק עוד יותר את העדיפות של המנהיגות האיראנית על פני זאת הערבית-עיראקית.

הסונים, לעומת זאת, לא השכילו להעמיד מנהיגות דומה, ושום מנהיג סוני אינו מוכן להרכין ראש בפני מנהיגות סונית ממדינה אחרת. מצרים, בגלל מעמדה הכלכלי הרופף, איבדה את עמדת המנהיגות הכמעט טבעית שהייתה לה בהיותה המדינה הערבית הסונית הגדולה ביותר. את תורכיה, מדינה גדולה וחזקה, מתעבים בעולם הערבי, ואת סעודיה, מדינה המונהגת על ידי משפחה בדואית, לא יקבלו הערבים כמדינה מנהיגה על אף עושרה יוצא הדופן. מדינות המפרץ האחרות קטנות ואף רבות ביניהן, ולכן אינן מועמדות להנהגה. הפער בין אחדות ההנהגה השיעית לבין הפיצול הסוני בולט לעין ומשמעותי ביותר במאבק הסוני-שיעי.

העולם הסוני לא השכיל להעמיד מנהיגות המקובלת עליו.

ב. איראן מוכנה להשקיע במימוש מטרותיה. היא אינה מהססת להשתמש בכוח, הן במאבקים חיצוניים והן כלפי פנים. ב-2009 היו באיראן הפגנות שהיוו מעין פתיח ל"אביב הערבי" שפרץ שנה מאוחר יותר, אלא שבאיראן הן דוכאו בדם המהפכנים, שטענותיהם היו דומות לטענות המפגינים בעולם הערבי שבו הופלו משטרים. בסוריה, בתימן, בעיראק ובלבנון מעורבים איראנים, אנשי משמרות המהפכה, בלחימה ממש. קורבנות איראניים מוטסים הביתה בארונות, ואין הדבר מרתיע את טהראן. אומנם עד כה היו אלה מעט קורבנות יחסית, אבל איראן אינה מהססת בהפעלת כוחה הצבאי, הרבה מעבר לאספקת נשק וכסף רב לבני בריתה השיעים ברחבי המזה״ת.

איראן אינה מהססת להשתמש בכוח, הן במאבקים חיצוניים והן כלפי פנים.

ג. לאיראן יש חזון המחבר את רצונה לשנות את מעמד השיעים אל מול הרוב בסוני הניכר עם חלום פרסי לחדש את ימי האימפריה, ולקדם את ההשפעה של איראן במסגרת החלום הגדול והשאיפה ההיסטורית להיות מעצמה, בקנה מידה אזורי ובעתיד אף מעבר לכך. מה מתוך החזון הזה ניזון מתפיסה דתית-שיעית ומה הוא פרי ההיסטוריה הפרסית השואפת לחדש ימיה כקדם – קשה לדעת, ומבחינה מעשית זה גם פחות חשוב, כי במציאות שני המרכיבים שזורים יחד.

העובדה שאיראן מוכנה להשקיע דמים, תרתי משמע, ולקחת סיכונים, נותנת לה יתרון של ממש על פי יריביה במזרח התיכון, כולל ישראל. כל יריביה נמצאים במגננה, הם מגיבים לפעולות איראן ואינם יוזמים. זה נכון גם לגבי סעודיה, שהפגינה תקיפות בהצלת המשטר בבחרין ובמעורבותה הכושלת (עד כה) בתימן וכנגד קטר. בעלת בריתם הגדולה של יריבי איראן, ארה״ב, נמצאת במגמת נסיגה, ונכונותה להשקיע ולהסתכן קטנה ביותר. דווקא רוסיה, שמתקשה מבחינה כלכלית, נמצאת בתנופה, כי גם היא מוכנה להשקיע, לעיתים בנחרצות. ההבדל הזה בלט ביותר בסוריה, שם נאבקו כוחות גדולים שכל אחד מהם ייצג את הצדדים השונים בתחרות השיעית-סונית. האיראנים לא היססו, בעוד שהסעודים, מדינות המפרץ וירדן גמגמו, האמריקאים לא החליטו, והרוסים נלחמו.

משהסתבר לישראל שאין בצד הסוני כוונות רציניות לפעול במשותף ובאופן משמעותי, התכנסה פנימה ולא לקחה חלק במאבק האיתנים בסוריה. ישראל החליטה להסתפק בפעילות טקטית הנוגעת למניעת העברת נשק שובר שוויון לידי החיזבאללה ולמניעת בנייתם של בסיסים איראניים או של החיזבאללה בצד הסורי של רמת הגולן ובמקרים מסוימים אף מעבר לתחום צר זה. מול התנופה האיראנית ונכונותה להשקיע ולקחת סיכונים בלטה הפסיביות של יריביה הסונים והזהירות של ישראל.

 

חולשותיה של איראן

לאיראן יש נקודות חולשה, שעד כה אותגרו אך במעט.

כלכלתה תלוית ייצוא אנרגיה בשוק של קונים ולא של מוכרים, וקל לפגוע במרכיב קריטי זה של המשק האיראני. האיראנים אינם אהובים בעולם הערבי, ואפילו בלבנון יש התמרמרות לא מעטה נוכח המחיר הכבד שמשלמת העדה השיעית במלחמה לטובת האינטרסים האיראניים, שבניה לוקחים בה חלק יום יום בסוריה. גם בעיראק המאבק עוד לא הוכרע כליל, אם כי נראה שההנהגה האיראנית השכילה לבנות גורמי כוח חזקים בעיראק, מקומיים וזרים, והיא שולטת בהם ללא מצרים.

המאבק בתוך איראן הסתיים לכאורה, והסכם הגרעין עם ארה״ב חתם סופית (או לפחות עד שיבוטל) כל אפשרות להקמתה של אופוזיציה שתיעזר בגורמי חוץ במאבקה במשטר הדיקטטורי והמדכא את אזרחיו. ארה״ב לא הבינה עד כמה זקוק המשטר האיראני להכשר שהוא קיבל בהסכם הגרעין, הן לעצם פרויקט הגרעין והן ללגיטימציה שלו עצמו, כלפי פנים וכלפי חוץ. בניגוד להערכות של גורמים באירופה ובארה״ב, איראן שלאחר הסכם הגרעין אינה דמוקרטית ופתוחה יותר כלפי אזרחיה, וודאי שאינה תוקפנית פחות כלפי חוץ.

בניגוד להערכות של גורמים באירופה ובארה״ב, איראן שלאחר הסכם הגרעין אינה פתוחה יותר ואינה תוקפנית פחות כלפי חוץ.

עם זאת יכול להיות שאיראן, ברעבונה להישגים, בלעה יותר משהיא יכולה להכיל.

זאת אומנם מדינה בעלת היסטוריה מפוארת ומנגנונים חזקים שגובשו במהלך ההיסטוריה, ואף עמדו במבחנים לא פשוטים, אך בה בעת זאת מדינה מושחתת עד השורש, מדינה שבה יש למקורבים לשלטון כל טוב, מול רבים שאין להם מאומה, וגם לא יהיה. יש בה מיעוטים שחשים שהמדינה אינה דואגת להם, ולא בטוח (בלשון המעטה) שכל האיראנים שותפים לחזון הגדול של כוהני הדת – שחלקו ממומש על חשבון רווחתם.

הבעיה היא שקשה ביותר להעריך את עוצמת גורמי החולשה הללו, ועוד יותר לא ברור מה יכול להניע את מתנגדי המשטר לפעולה.

 

סיכום

איראן היא מדינה בתנופה כלפי פנים וכלפי חוץ. היא המרוויחה הגדולה מהמלחמה בסוריה (כמו גם רוסיה, החברה הבכירה בקואליציה שניצחה), ועתה היא רוצה לממש את המהלך הבא שאמור לאפשר לה לקיים מסדרון יבשתי לים התיכון ולהקים בסיסי קבע לחופיו, הן עבור חיל האוויר והן עבור חיל הים האיראני.

לאחר שתעכל את ההישגים הללו (אם יתממשו) על אף חולשותיה הפנימיות, יגיע הזמן מבחינתה להיכנס במלוא המרץ למהלך שיוביל בתום ההסכם הגרעיני לבניית מטרייה גרעינית. מטרייה כזאת תאפשר לאיראן להאיץ את ביסוסה כמעצמה אזורית, ולהבטיח את המשך קיומו של השלטון הנוכחי.

בתמונה הכוללת מנקודת מבטה של ישראל, יש קשר בין בניית כוחו של חיזבאללה – כארגון שיכולתו הקונבנציונלית אמורה להרתיע את ישראל שנמצאת תחת איום של למעלה מ-100 אלף טילים ורקטות, לבין המשך בנייתו של הכוח הגרעיני – שבעתיד יהווה מטרייה שתחתיה יוכל חיזבאללה לפעול ללא חשבון וחשש נגד ישראל.

על אף הצהרותיו של נשיא ארה״ב, בדבר כוונתו לבלום את איראן ולמנוע ממנה להפוך לחזקה במרחב ולבית נשק גרעיני, לא ברור עדיין מה המשמעות המעשית של מדיניות חדשה זאת וכיצד תשתלב עם מאמצי מדינות האזור. זאת אחת השאלות הכבדות שהתשובה עליה תהיה בעלת משמעות חשובה, אולי אף קריטית

עבור ישראל ומדינות ערביות סוניות במזרח התיכון, התממשות החזון האיראני תעמיד אתגר של ממש, אתגר שיש לו משמעויות מרחיקות לכת מאד לגבי הצרכים של ישראל בהיבט הביטחוני. רק בשיתוף פעולה של ממש בין יריבותיה של איראן באזור ניתן יהיה להתמודד עם אתגר זה בהצלחה, והישתלבותה של ארה״ב במאמצים אלה חיונית.


תמונה ראשית: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *