מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

אלוף (מיל') יעקב עמידרור

עמית בכיר ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

נתניהו חשף את תוכנית ראשי הקרב הגרעיניים שאיראן הסתירה – הונאה שבגללה הסכם הגרעין לא כולל פיקוח מספק על מרכיב חיוני זה. וזה רק שקר אחד.

לאחר חשיפת ארכיון הגרעין האיראני, יצאו רבים באמירות שליליות על מה שחלקם כינה "הצגה". כולם כמובן שפעו שבחים לקהילת המודיעין ובתוכה למוסד, אבל לא חסכו שבט לשונם מהצגת ראש הממשלה.

היו מי שציינו כי החשיפה תוביל לנזקים ליכולות המבצעיות של המוסד, שהרי בדרך כלל מבצעיו נשמרים בסוד. אלא שבמקרה זה לא מדובר במבצע מודיעיני שנסתר מהאויב גם כשהוא מסתיים, שהרי האיראנים התוודעו לאירוע על מלוא משמעותו משנכנסו למחסן עם הכספות הריקות. החשיפה של רה"מ לא הוסיפה להם שום פרט חשוב, לכן הטענה אינה אמינה. עם זאת, אין להפוך זאת להרגל, מבצעי המוסד חייבים להישאר חסויים.

אבל הטענה מעלה שאלה עקרונית: למי שייך המודיעין המופק על ידי קהילת המודיעין? במדינה דמוקרטית צריך להיות ברור שהוא שייך למדינה ולא לגופים המודיעיניים. השימוש בו צריך להיות נתון להחלטת המדינה וראשיה, תוך שהמחליט צריך להביא בחשבון גם את מגבלות וצורכי גורמי המודיעין, ובעיקר את שמירת ביטחונם של מקורות ולוחמים ואי חשיפתן של דרכי פעולה. יש קב"ט בכל גוף מודיעיני ודאגותיו צריכות להישמע, אבל אוי לה למדינה אם שיקולי ראש הממשלה יהיו זהים לשיקולי הקב"ט. על ראש הממשלה לשקלל את כלל ההיבטים ולקבל החלטה בהתאם לשיפוטו הרחב יותר. ישראל כבר עשתה זאת בעבר, כי המודיעין צריך לשרת את צורכי המדינה. לשם כך מתאמצים להשיג אותו.

ועתה לטענה המרכזית: לא היה בהצגה אקדח מעשן להפרת ההסכם, וגם לא מידע חדש, ולכן האירוע מיותר ולא ישיג דבר. מן הראוי לבדוק את השיפוט המורכב הזה לפרטיו.

אמנם "אין אקדח מעשן" להפרה איראנית של ההסכם, כי לא יכול להיות אקדח מעשן כזה, שהרי הארכיון ריכז את החומר לתקופה שמסתיימת ב־2003, וכנראה חתמו אותו לקראת או אחרי חתימת ההסכם. מטבע הדברים, במה שהוסתר לפני ההסכם לא יכולה להיות הוכחה על הפרה של ההסכם. לכן זאת טענה מגוכחת.

יתר על כן, הרי ראש ממשלת ישראל התריע עוד טרם גילוי הארכיון כי מדובר בהסכם טוב מאוד לאיראן, אז למה שהאיראנים יפרו אותו? כשיש לאיראנים על פי ההסכם אפשרות לפתח את הדור הבא והמהיר פי 10 של הצנטריפוגות, כשהם יכולים לפתח טילים שמגיעים לטווח רחוק יותר, כי אין לכך זכר בהסכם, וכשבסוף תקופת ההסכם יוכלו האיראנים לחזור לארכיון ובמהירות להתגלגל לפצצה, בלא שאיש יוכל לעצור אותם – למה שיפרו את ההסכם?

חייבים להבין, אין לאיראן סיבה להפר את ההסכם. לטובת פרויקט הגרעין הם צריכים לשמור עליו מכל משמר. את ההישג יקצרו עם סיומו, בעוד שבע שנים. טעות מצידם להפר אותו. אבל האומנם גם "אין חדש"? לדעתי, בחשיפה עד כה שלושה חידושים חשובים, ואיני יודע מה מצוי בחומר הנוסף.

ראשית, יש חדש בכך שהטענות על קיום תוכנית הגרעין האיראנית אינן יותר בגדר הערכת מודיעין שתמיד אפשר היה לערער עליה, ורבים עשו זאת תוך שימוש בדוגמה העיראקית ("שם טעיתם – מי אומר שאינכם טועים גם כאן? אתם סתם מגזימים ואובססיביים"). גם הטענה שהטילים האיראניים מיועדים לשאת ראש גרעיני נדחתה כבלתי אמינה.

והנה יש חדש, הרבה חדש: האיראנים עצמם מוסרים דרך הארכיון כי היה בכוונתם לבנות כמה ראשים גרעיניים ולזוודם על טילים. בגלל החומר החדש הזה, הוויכוח על כוונתם בעבר הסתיים, והבהירות הזאת היא חידוש גדול. אם עשה ראש הממשלה את ה"הצגה" רק כדי לסיים את הוויכוח – דיינו. עתה ברור: האיראנים התכוונו ופעלו באופן רציני להשיג נשק גרעיני, לכן כל מאמץ ההעשרה, שבו נאבקה ישראל בנחרצות, מקבל משמעות חמורה הרבה יותר לאור עוצמת הפרויקט שנחשף בארכיון.

ויש עוד חידוש. עכשיו ברור שהאיראנים רימו בנושא קריטי: יכולתם בתחום בניית הנשק הגרעיני. בזכות המסמכים מתברר שיש פער של ממש בין מה שהם הצהירו שעשו (או לא עשו) לבין מה שהם עשו במציאות. אם זה לא חידוש גדול, חידוש מהו?

נכון שתמיד אפשר לומר כי הנחת היסוד היתה שהאיראנים מרמים ולכן שיטת הפיקוח שעוצבה בהסכם מאוד הדוקה, אך גם מי שחשב שהאיראנים מרמים – לא ידע עד כמה, ולא בנה מערכת פיקוח המתאימה למציאות העולה מן המסמכים. הרי לו היו חותמי ההסכם יודעים על תוכנית הגרעין האיראנית את שהם יודעים בעקבות חשיפת הארכיון, בוודאי פרטי ההסכם היו נראים אחרת, ובמיוחד כל סדרי המעקב והפיקוח בתחום בניית הנשק, כי נקודת המוצא על יכולת האיראנים היתה שונה. זה חידוש גדול, ובגינו יש לשנות את ההסכם, גם אם הוא נשאר על כנו.

כך, למשל, ברור שהאיראנים חייבים תשובות על הרבה שאלות קשות שללא החידושים שהתגלו, לא היה אפשר לשאול אותן. אני מעריך, למשל, שבעקבות התמונות שיש במסמכים, רק השאלות על הציוד שהיה באיראן וכנראה לא הושמד תהיינה רבות יותר מכל השאלות שנשאלו האיראנים לאחר ההסכם.

ולבסוף, החידוש הבסיסי: האיראנים שמרו מכל משמר את כל המסמכים המאפשרים להם לחזור למחקר ולמעש, שתכליתם לייצר ראשי חץ גרעיניים. הארכיון ורמת שימורו הם חידוש של ממש, חידוש מטריד. חידוש זה מעלה גם שאלה לגבי מרכיבים אחרים של תוכנית הגרעין שלא ידעו לשאול עליהם, ובניגוד לארכיון אין יודעים על קיומם, שהרי גם על הארכיון לא היה ידוע. מה עוד מסתירה איראן – זו שאלה חדשה העולה מן הגילוי של הארכיון.

לטיעון האחרון: "החשיפה לא תשיג דבר". לכך יש לי שתי הערות: האחת היא שמי שלא מנסה – לעולם לא ייכשל, אבל בוודאי לא ישפיע. השנייה היא שכדאי להמתין ולראות אם הדברים ישפיעו או לא. הנשיא טראמפ כבר דיבר בחיוב על החשיפה, והמומחים האירופאים באו לישראל כדי ללמוד את פרטי הארכיון, כי אחרי החשיפה אי אפשר להתעלם מטענות ישראל. חריצת המשפט השלילית על התוצאה של התדרוך לפחות מוקדמת מדי.

ולבסוף הערה טכנית: ראש הממשלה הוא האחראי הישיר והיחיד על המוסד, ולו היה המבצע מסתיים בכישלון מהדהד, בוודאי היה חוטף לא מעט. הצלחת המבצע מחייבת לתת קרדיט גם לו.

 

פורסם ב-ישראל היום 7.5.2018


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *