JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף (מיל') יאיר גולן

אלוף (מיל') יאיר גולן

אסטרטגיה צבאית, מבנה הכוח של צה"ל, מדיניות הביטחון

על המנהיגות הישראלית להכין את צה"ל, את הציבור ואת הזירה הבינלאומית למדיניות חדשה הכוללת "גזר מתוק ושמנמן" בצד "אלה כבדה וקשה".

במערכת הבחירות האחרונה היו שקראו לניצחון על חמאס, ואף התגאו ביכולתם הוודאית לעשות זאת. גם אם נניח כי אמירות פוליטיות בעת בחירות דינן להישכח, ראוי להעמיק בדרישה זו לניצחון באופן שיטתי יותר, ובכלל זה: הבהרת תנאי היסוד הזירתיים (מול הפלסטינים בכלל, ומול חמאס בפרט); הגדרת האינטרס או האינטרסים המדיניים-ביטחוניים של ישראל; זיהוי כיווני פעולה אפשריים ודיון בתרחישים השונים, כיאה וכראוי לדיון העוסק במסכת יחסי גומלין עם אויב שאינו נוטה לשתף פעולה עימנו ויש לו מענה משלו לאמצעים שיופעלו נגדו.

בבחינת תנאי היסוד של ההתמודדות בינינו לבין חמאס בולטות לעין חמש עובדות יסוד מובהקות: א. פערי העוצמה האדירים בין חמאס לישראל; ב. מידת הפירוד הפלסטיני, ומידת הסבירות הנמוכה לאחדות; ג. נחישות חמאס להמשיך ולהטריד את ישראל, ולא לאפשר לה ליהנות מרגיעה ביטחונית; ד. התקבעותם של דפוסי הפעלת כוח – משני הצדדים – שמידת האפקטיביות שלהם ביחס לקידום האינטרסים, שלנו או של חמאס, מוטלת בספק (התסכול הוא מנת חלקם של שני הצדדים); ה. הידיעה כי לדפוסי הפעלת כוח יש אופי הסלמתי, ולכן אם לא יחול שינוי במדיניות (מצד ישראל ו/או מצד חמאס) תרחיש ההסלמה הביטחונית הוא בלתי נמנע.

האינטרס הישראלי אינו הבסת חמאס כיעד בפני עצמו אלא רגיעה ביטחונית בהווה, וצמצום מתמשך של פוטנציאל האיום מרצועת עזה בעתיד. מימוש האינטרס הישראלי כפוף לכללי הפעולה מול אויב, כלומר סבירות נמוכה ביותר לשיתוף פעולה מרצון טוב ועל בסיס רגשי ידידות כנים, וחיפוש מתמיד מצידם של נקודות התורפה הישראליות (למרות הפער העצום, שכבר צוין, ביחסי הכוחות). על כן, במימוש האינטרס מול אויב נחות יש לאמץ מדיניות נדיבה מחד גיסא (כראוי ונכון לצד החזק במשוואה), ובצידה מדיניות ביטחונית תקיפה מאוד אם נדיבות זו תיענה בשלילה, מאידך גיסא (כראוי ונכון למי שחזק). כמו כן, נכון לברר מהן הפעולות שנכון לבצען התלויות בנו ובגורמים אחרים שאינם חמאס, ושיש ביכולתן לקדם את מימוש האינטרס הישראלי.

מדיניות נדיבה מול חמאס משמעה שיפור התשתיות והיכולת הכלכלית ברצועת עזה. לא נמל הוא העיקר (פרויקט שייצור אינסוף בעיות ביטחוניות), אלא הרחבת כושר ייצור החשמל או אספקתו מישראל וממצרים, וטיפול דחוף בתשתית המים והביוב. במקביל, נכון להרחיב את כושר ההשתכרות של תושבי רצועת עזה גם אם הדבר כרוך בפתיחה מבוקרת ומנוהלת בקפידה של שוק העבודה הישראלי. מספר אלפי עובדים עזתיים שיעברו לישראל מדי יום דרך מעבר ארז, העומד כיום בשיממונו, יכולים לתרום לביסוס רגיעה ביטחונית.

בנוסף, נכון להמשיך את השת"פ הביטחוני הטוב עם מצרים ואף לשפרו, כך שהכנסת אמל"ח, חומרים מסוכנים ואנשים חורשי רעה לא תתאפשר. כמו כן, נכון להמשיך בביצור הגבול עם עזה על הקרקע, מתחת לקרקע ומעל הקרקע, כך שגם אם כוונותינו הטובות תיעננה בפעולות טרור ובהפרות סדר, המענה הביטחוני ההגנתי יהיה במיטבו.

אין לצפות כי הרשות הפלסטינית תהיה חלק מפתרון הבעיה. אם יש דבר בטוח ויציב באזורנו הוא דווקא מידת הפירוד הפלסטיני (גם אם מעת לעת "נשלפת" פיקציה של אחדות שלטונית, זו אינה מחפה על כך שחמאס ממשיך וימשיך להחזיק בנשקו העצמאי). אם בכל זאת נופתע, אזי נתמודד עם חדשה מרעישה זו לכשתתרחש.

מה יקרה אם חמאס לא ישתף פעולה, ימשיך בהטרדת תושבי העוטף, וייזום פעולות טרור? במקרה שכזה על ישראל להפסיק לאלתר את הסיוע האזרחי ולעבור ללחימה נמרצת בחמאס תוך הרס היכולת הצבאית שלו. לא הנזק לאזרחי עזה יכול להשפיע על חמאס, אלא הפגיעה בגיסותיו. רק פגיעה בכוח הלוחם של חמאס יש בכוחה לצרוב בו תודעת כישלון, לקעקע את המיתוס של "ההתנגדות האיתנה" ולהניעו לאמץ דפוס יחסים אחר מול ישראל.

לחימה נמרצת בכוח הצבאי של חמאס תחייב לחימה קרקעית ותת-קרקעית בתוך רצועת עזה ובהיקף משמעותי. צה"ל צריך להיערך לכך, ולוודא כי צבא היבשה מוכן למשימה זו היטב. בעשורים האחרונים קיימת במקומותינו נטייה להאדיר את עוצמת האויב ולהמעיט ביכולותינו. על רקע תופעה זו ניתן להבין את החשש הכבד מכניסה לערים הפלסטיניות במהלך "גאות ושפל" (האינתיפאדה השנייה), ואת החשש הכבד מתמרון בדרום לבנון. בשני המקרים התגלו יכולות האויב כנמוכות משמעותית ממה שסברנו טרם לחימה, ולהבנתי, כך נכון גם ביחס לחמאס ברצועת עזה. יתרה מזאת, רק פעולה קרקעית יש בכוחה לצמצם את האיום על העורף באופן מהיר, כנדרש מצבא הצריך להגן על עמו.

מבחינה אופרטיבית, התמרון ברצועת עזה נכון שייעשה לעבר מוקדי שיגור, ולצורך פגיעה קשה ביחידות הטובות ביותר של חמאס. רצוי כי היקף הפעילות יהיה רחב ובו-זמני לעבר מרב היעדים והמרחבים שבהם יבחר צה"ל להילחם. עיתוי המתקפה היבשתית חייב להיות המהיר ביותר האפשרי, וזאת כדי לצמצם את האיום על העורף. פרק הזמן הסביר לתמרון צריך לעמוד על כשבוע, שבסיומו ייערכו כוחות צה"ל בפאתי השטחים הבנויים, או אף מחוץ לרצועת עזה, לצורך הערכת היקף ההישג ולצורך בחינת המשך המבצעים הקרקעיים.

על המנהיגות הישראלית להכין אפוא את דרגי השדה של צה"ל, כמו גם את הציבור ואת הזירה הבינלאומית, למדיניות חדשה זו הכוללת "גזר מתוק ושמנמן" בצד "אלה כבדה וקשה". חובתנו לתושבי עוטף עזה היא לממש מדיניות שיש בה תקווה למציאות ביטחונית ואזרחית משופרת ויציבה, ונכונות ללחימה והקרבה אם תידרשנה. לניצחון על חמאס אין שום ערך אלא אם ימומש במסגרת מדיניות מקיפה וארוכת טווח. הכלל הידוע ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" תקף גם במקרה העזתי. אין טעם בהפרחת סיסמאות. יש מקום לגיבוש מדיניות שתכליתה אחת – הבאת חמאס לנטישת דרך האלימות, וביסוסם (במעורבות מצרית פעילה) של יחסי גומלין אחרים מול רצועת עזה – יחסים שתהיה בהם מעט מאוד חיבה הדדית, אך הרבה מן האינטרס המשותף בהמשך הרגיעה.

האלוף (מיל') יאיר גולן, עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS), שימש כסגן הרמטכ"ל (2014–2017).


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: NASA/Chris Hadfield [Public domain]

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *