JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

מסתמנת תנופה בקשרי הביטחון בין ישראל למרוקו. התהדקות הקשר, ובמקביל העמקת היחסים עם מצרים, מחייבות את ישראל לתת את דעתה ברמה האסטרטגית על ההתפתחויות בזירה הצפון אפריקאית.

מציאות חדשה ביחסי ישראל-מרוקו

ביקורו של רמטכ”ל צה”ל, רא”ל אביב כוכבי, במרוקו (19–20 ביולי 2022), במדים ובכל גינוני הטקס, כולל פגישה מתוקשרת וחמה עם עמיתו, פריק (מקביל לרא”ל, גנרל שלושה כוכבים) בלח’יר אל-פארוק, הוא בגדר נקודת ציון נוספת, חשובה כשלעצמה בתכניה וסמליה, במהלך של הידוק הקשרים האסטרטגיים, המדיניים והביטחוניים כאחד, בין שתי המדינות. בעקבותיו הגיע למרוקו בסוף יולי גם שר המשפטים, גדעון סער, לחתימה על הסכם לשיתוף פעולה בין שתי מערכות המשפט.

ביקור הרמטכ”ל הניב סיכום רשמי על הצבת נספחים צבאיים בשגרירויותיהן של שתי המדינות – צעד חסר תקדים ביחסים בין ישראל למדינות ערב, כולל שותפותיה הוותיקות להסכמי השלום, מצרים וירדן; ועל קיום תרגילים דו-צדדיים של שני חילות האוויר וכן השתתפות חה”א בתרגילים משותפים של מרוקו עם מדינות נוספות באפריקה. נציגים של צה”ל כבר נטלו חלק בתרגיל המשותף של צבא מרוקו עם “פיקוד אפריקה” ((AFRICOM של צבא ארה”ב, בראשית חודש יולי. על הפרק, אפשרות לביקור גומלין של הרמטכ”ל המרוקני בישראל לקראת סוף השנה.

כל זאת, בהמשך להסכמות מרחיקות הלכת הגלומות במזכר ההבנות שנחתם בעת ביקורו הרשמי (נובמבר 2021) של שר הביטחון בני גנץ במרוקו – גם הוא אירוע תקדימי במאפייניו הטקסיים והמהותיים כאחד. בין שתי המדינות נחתמו הסכמי רכש בהיקפים של מאות מיליוני דולרים, בין היתר בתחום המל”טים וההתגוננות מפניהם, בהמשך לקשרים הקיימים זה מכבר בין שתי המדינות.

שורשיה של השותפות נעוצים כבר בשנות ה-60′, אז סייעה מרוקו לישראל מודיעינית מול עליית הנאצריזם בעולם הערבי, וישראל תרמה את חלקה בהגנה על מוסד המלוכה מול מתנגדיו (והסתבכה בפרשת בן ברקה). בשנות ה-70′, כאשר התחדד העימות בין מרוקו לאלג’יריה סביב סוגיית השלטון ב”סהרה הספרדית” לשעבר, ישראל מכרה לה כמויות ניכרות של אמל”ח עודף מתוצרת צרפת, כולל טנקים, בעוד צה”ל עובר להישען על אספקה מארה”ב. במקביל, במישור המדיני, נרתמו ישראל וידידיה בוושינגטון לסייע למלך חסן השני לבסס את תביעתו לריבונות בסהרה המערבית, שסופחה בפועל למרוקו. בשטח שסופח המשיכה לפעול בסהרה מחתרת קיצונית, הפוליסריו, בתמיכת אלג’יריה ואף כמה ממדינות אירופה, ולעמדת ישראל הייתה אפוא חשיבות רבה בעיני המלך, ובתוך כך הוא נרתם לסייע במהלכים המכינים לקראת פריצת הדרך לשלום בין ישראל למצרים.

לאחר הסכם אוסלו (1993) והסכם השלום עם ירדן (1994) כוננה מרוקו גם יחסים דיפלומטיים (לא בדרג שגרירות) עם ישראל, ובמקביל הלכה והתעצמה מגמה של ביקורי ישראלים, חלקם הגדול ממוצא מרוקאי, ושל קשרי סחר, לצד הממד המודיעיני והביטחוני. גם לאחר שהיחסים הרשמיים שבו ונותקו, על רקע העימות האלים שיזמו הפלסטינים בסתיו 2000, המשיכו עשרות אלפי ישראלים להגיע מדי שנה, והתקיים גם רצף בקשרים הביטחוניים, כולל אספקת אמל”ח.

מעבר לכך, במישור התרבותי, כללה חוקת מרוקו המעודכנת משנת 2011 התייחסות חיובית למרכיב היהודי במורשת המרוקנית ובעיצוב הזהות הלאומית כגורם נפרד, לצד התרבות הערבית, האמאזיגית (ברברית), המערבית-אירופאית, האפריקנית ועוד. המוזאון היהודי בקזבלנקה הוא יחיד במינו בעולם הערבי. הונחו יסודות לקשר בין שתי המדינות בקשרי תרבות ואף נוכחות ישראלית באירועי ספורט, עוד בטרם הושגה פריצת הדרך של “הסכמי אברהם”.

עם זאת, ההתפתחויות בממד הביטחוני, מאז ההסכם על כינון היחסים בין שתי המדינות, הן המעצבות כעת את סדר היום. מדובר במהלכים חסרי תקדים בהיקפם ובמשמעויותיהם, שבכמה היבטים חורגים גם מן המתרחש ביחסי ישראל עם האמירויות ועם בחריין. שתי המדינות שותפות לדאגה נוכח שאיפותיה של איראן, שעימה ניתקה מרוקו את יחסיה בשנת 2018 על רקע חשיפת מעורבותם של גורמי המשטר האיראני במתן סיוע לפוליסריו.

עם זאת, בראש שיקוליה של מרוקו ניצבת המתיחות הגוברת עם אלג’יריה, שרק התחדדה בשל הידוק השת”פ עם ישראל ועלולה להתדרדר עד כדי עימות צבאי; ובראייה רחבה יותר, שאלות ביטחון ומאבק בגורמים רדיקליים הנובעות מן ההתפתחויות האחרונות, הן במדינות צפון אפריקה שלחוף הים התיכון והן באזור הסאהל ובאפריקה שמדרום לסהרה. כל זה מחייב את ישראל לתת את דעתה, במישור המודיעיני ובמגעיה המדיניים, על המתרחש בזירה זו, שבעבר הוקדשה לו במערכת הישראלית תשומת לב מזערית.

תמורות במערך האזורי בצפון אפריקה

אלג’יריה הייתה בעבר הרחוק יותר אחת המדינות המובילות במערך הרדיקלי (והפרו-סובייטי) בעולם הערבי, ואחד ממוקדי העוינות כלפי ישראל. אולם במהלך שנות ה-90′ מצא המשטר את עצמו במאבק קיומי עקוב מדם עם האסלאמיזם הטוטליטרי, והתהדקו זיקותיו דווקא למדינות המתונות באזור. מגעים מזדמנים, כמו פגישת ראש הממשלה דאז אהוד ברק עם הנשיא עבד אלעזיז בוטפליקה בעת הלווייתו של מלך מרוקו, חסן השני, ביולי 1999, נראו כמצביעים על פוטנציאל של מפנה ביחסים. לאחר שנת 2000 ירדה אפשרות זו מעל הפרק.

בפועל, הן בשל הדינמיקה הפנימית באלג’יריה – מאבק בין המשטר, שבסיס כוחו הוא הצבא, לבין תנועת המחאה “אל-חיראק” – והן לאור התהדקות היחסים בין ישראל למרוקו, שעוררה תגובה אלג’יראית נזעמת, פועל כיום המשטר במגמות שאינן נוחות לישראל, כולל תפקיד פעיל בקידום הידברות בין הנהגת הרשות הפלסטינית לבין חמאס. הנשיא עבד אלמג’יד טבון ((Tebboune הוא שיזם ואירח את המפגש (5 ביולי 2022) בין מחמוד עבאס לאסמאעיל הניה, ונראה כי על אף מאבקה האכזרי באסלאמיזם הרדיקלי על אדמתה, אלג’יריה מוכנה לתת לגיטימציה למשטר חמאס, אם הדבר תואם את עמדתה העוינת כלפי ישראל (ומרוקו). בזירה הבינלאומית היא מקיימת זיקה לרוסיה, ובעיקר לסין.

לישראל מנופי השפעה מוגבלים ביותר מול אלג’יריה, וגישתה כלפיה תעוצב, מטבע הדברים, מנקודת המבט של השותפות עם רבאט, שחשיבותה עבור ישראל תלך ותגבר. עיקר המאמץ המתחייב מן המציאות החדשה הוא בהגברת המעקב המודיעיני, וכן בשימוש מזדמן באפיקי מסרים, דרך מדינות אירופיות שאלג’יריה זקוקה לעזרתן, להעברת אזהרה מפני גלישה של המדיניות האלג’ירית מתמיכה “מוסרית” לסיוע פעיל לטרור, שיכולות להיות לו השלכות על מעמדה הבינלאומי. יש להביא בחשבון כי מעמדה של אלג’יריה כספקית אנרגיה, לפחות מול אירופה, מתחזק בעקבות המלחמה באוקראינה והמשבר שחוללה בשווקים.

המצב מורכב יותר מול המשטר הנוכחי בתוניסיה. יש תווי דמיון בינו לבין המשטר באלג’יריה בעידן טבון, אך גם בינו לבין שלטונו של עבד אלפתאח אל-סיסי במצרים. הנשיא הנוכחי, קיס סעיד, שנבחר ב-2019, התייצב בשנה האחרונה כנגד הדגם הליברלי-פרלמנטרי שהסתמן בתוניסיה אחרי הטלטלה של 2011. זו הייתה המדינה הערבית היחידה שבה נראה היה, לזמן מה, שמגמת הדמוקרטיה קנתה לה אחיזה. אבל גם שם היה לזרם האסלאמיסטי, ובעיקר לתנועת אל-נהצ’ה של ע’נושי, משקל ניכר בחיים הפוליטיים, גם אם ויתרה על אחיזתה בשלטון. הנשיא הנוכחי נטל אפוא על עצמו לחסום את דרכה לשלטון וליצור מחדש מעמד מרכזי למוסד הנשיאות, תוך שימוש באמצעי דיכוי.

עמדותיו המוצהרות של קיס סעיד, במסע הבחירות שלו ולאחריו, כלפי ישראל היו עוינות במוצהר, ושללו כל אפשרות של נורמליזציה, אף שתוניסיה הייתה בשעתה בין המדינות שכוננו יחסים בדרג נמוך עם ישראל ב-1994, והיא נוהגת יחס סובלני כלפי הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בתחומיה. נראה כי סעיד מונע מגישתו האישית, כמו גם מן הרצון לפנות להלכי רוח ציבוריים. עם זאת, בשל קרבתו הרעיונית למצרים של סיסי, ובשל תלותה היחסית של תוניסיה במערב (ובמשקיעים מן המפרץ), מסתמן סיכוי מסוים, במאמץ מתמשך וסבלני, להביא לשינוי. חשש גלוי מפני אפשרות זו ניכר כבר עתה בקרב גורמי ממשל ותקשורת באלג’יריה, הרואים בדאגה מצב שבו מרוקו ותוניסיה תמצאנה שפה משותפת. ישראל אכן צריכה לפעול למיצוי ההזדמנות ולזיהוי מנופי השפעה ישירים – קשרים יהודיים-משפחתיים, אזוריים ובינלאומיים – כדי להניח יסודות לפריצת דרך.

בלוב, עד כמה שניתן להתייחס אליה כאל ישות מדינית אחת, המציאות הפוליטית ממשיכה להיות סבוכה ומסוכסכת. עוצמת הלחימה אומנם פחתה מאוד, לאחר שההתערבות התורכית בסוף 2019 ואיומי מצרים להתערב בכוח מאסיבי ב-2020 הובילו להתהוותו של מעין תיקו. חלק גדול מן המדינה נשלט בידי “הצבא הלאומי הלובי” (LNA), נאמניו של “פילדמרשל” ח’ליפה חפתר, הנתמך על ידי מצרים. עם זאת, רוב המערכת הבינ”ל עדיין מתייחסת לממשלה בטריפולי, שניכרת בה השפעת האחים המוסלמים, כלגיטימית, על אף מאבקי הכוח שהתגלעו בשטחה בין גורמים חמושים למיניהם.

עבור ישראל, האינטרס המובהק בלוב הוא למנוע התפתחויות שתאיימנה על המשטר המצרי, שיש לו גבול ארוך ופרוץ עם לוב, וייתכן שתאפשרנה הברחות אמל”ח לפלסטינים. מעל לכול, ישראל צריכה לחתור לביטול מזכר ההבנה התורכי-לובי מנובמבר 2019 המאיים “לכלוא” את המים הכלכליים של ישראל, קפריסין ומצרים ולשלול גישה של משאבי האנרגיה שלהן לשוקי אירופה.

מה אפשר לעשות?

התשובה הקצרה לשאלה “מה אפשר לעשות?” היא “לא הרבה”. עם זאת, לאור ההתפתחויות מול מרוקו, מן הראוי:

  1. להדק את המעקב המודיעיני בזירת צפון אפריקה כולה, בדגש על לוב, תוניסיה ואלג’יריה, לזיהוי איומים והזדמנויות כאחד.
  2. להעמיק את התיאום עם מצרים ועם מרוקו, ואף במתכונת משולשת אם ניתן, לקביעת סדרי עדיפויות וזיהוי אפשרויות לפעולה משותפת.
  3. ברוח זו, להציב את היעדים שצוינו, בדגש על לוב ותוניסיה, גם במקום בכיר יותר בסדר היום בדיאלוג עם מדינות אירופה, ובייחוד אלה שיש להן מעמד באגן הים התיכון, וכן בפעילותם של ידידי ישראל בוושינגטון.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO / Xinhua