על ספרו של ד”ר עוזי רובין: ממלחמת הכוכבים עד כיפת ברזל, המאבק על ההגנה האקטיבית בישראל, ועל ספרו של ד”ר צ’ק פרייליך , תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל.
הארץ, 20.12.2019
סדר היום התקשורתי, הפוליטי־משפטי ברובו, יוצר מראית עין של הפוגה בתחום הביטחוני. מתחת לפני השטח רוחשת כל העת פעילות צבאית ומודיעינית, ודי בתקרית בודדת, בצפון או בדרום, כדי להצית סבב לחימה חדש, שעלול להיות חמור בתוצאותיו מהעימותים הקצרים של השנים האחרונות. אבל לפחות לזמן קצר, השקט מאפשר לעסוק גם בסוגיות פחות דחופות וחדשותיות, כמו שני ספרים ביטחוניים מאלפים שיצאו לאור בחודשיים האחרונים.
אחרי שנים של הזנחה, מתחדש העיסוק האקדמי בתפיסת הביטחון הלאומי הישראלית. הרמטכ”ל לשעבר, גדי איזנקוט, הציג באחרונה מסמך חדש, ובו קווים מנחים לתפיסת הביטחון. כעת מפרסם ד”ר צ’ק פרייליך ספר המוקדש כולו לסוגיה, “תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל — אסטרטגיה חדשה לעידן של תמורות”. פרייליך, שהרצה בשנים האחרונות באוניברסיטת תל אביב ובהרווארד, שימש בעבר כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי ומילא תפקידי מחקר בכירים במערכת הביטחון. הספר המקיף שלו מציג את גלגולי התפיסה, מניסוח עקרונותיה הבסיסיים בידי דוד בן גוריון (התרעה, הרתעה והכרעה), דרך השינויים במצבה הביטחוני של ישראל ועד הצורך לעדכון יסודי של תפיסת הביטחון הלאומי ולהתאמתה למציאות העכשווית.
התובנות המרכזיות של פרייליך, העולות מן הספר ובשיחה עם “הארץ”, מעניקות פרופורציה נדרשת לדיון — ושונות בתכלית מהטון, השחצני אך לעיתים קרובות גם מאוים ומבוהל, העולה מהצהרותיה של ההנהגה הישראלית. פרייליך רואה במצבה הביטחוני של ישראל, אחרי שבעה עשורים, “הצלחה מסחררת. אין איומים קיומיים עלינו. אין איום גרעין מיידי. החיכוך עם מדינות ערב פחת מאוד. עם חלק מהן הסכסוך בכלל הסתיים והוחלף בשותפות אינטרסים. האיום המרכזי שנשקף כעת ממדינות ערב הוא דווקא חולשתן, שעלולה להביא התמוטטות וחוסר יציבות שיקרינו גם על ביטחוננו”.
לדבריו, “מה שנותר הוא איראן ועוד שניים וחצי ארגונים לא מדינתיים. השגנו הרתעה יפה מול חיזבאללה וחמאס. המלחמה האחרונה בלבנון פרצה והסתיימה ב–2006 ובעזה חמאס מחפש הדרה ארוכות טווח. חלק ממה שאנו זקוקים לו הוא אורך רוח. גם למדינות ערב לקח עשרות שנים עד שהבינו שעליהן לוותר על השאיפה להשמידנו.
“הצורך המרכזי שלנו הוא במה שאני מכנה סבלנות אסטרטגית. אנחנו ממשיכים להגן על קיומנו, אבל האיומים הם ארוכי טווח. הם לא ייעלמו בתוך רגע ואין להם שום פתרון צבאי מיידי, של זבנג וגמרנו. אני מטיף לסבלנות, לא לסבילות. אינני פציפיסט: עוצמה צבאית היתה ותישאר הכרחית לביטחוננו. גם מהלכים כמו המב”מ (המערכה בין המלחמות, שרובה מכוון נגד התעצמות חיזבאללה וההתבססות הצבאית של איראן בסוריה. ע”ה) צריכים להימשך”.
האם תפיסת הביטחון שעליה מדבר פרייליך מנותקת מהשקפותיו, השמאליות־ציוניות, כפי שהן מתבטאות במאמריו בהארץ? “תפיסת עולם קיימת תמיד”, הוא מבהיר. “אבל בכתיבה עשיתי כל מאמץ לנתק את עצמי מפוליטיקה, למעט המלצה אחת — לחתור להסדר מדיני עם הפלסטינים. כציוני אני מבין את היחס של הימין ליהודה ושומרון, אבל אי אפשר להתעלם מהנתונים הדמוגרפיים. כשנגיע ל–60% יהודים מול 40% ערבים בין הים והירדן, זו לא תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית”.
הוא נותר ספקן מאוד ביחס לסיכויים להשיג הסדר קבע עם הפלסטינים. “ישראל שמה כמעט כל מה שאפשר על השולחן והפלסטינים דחו אותה פעמיים ושלוש. אני לא בטוח שיקום להם בעתיד מנהיג שיוכל לחתום על הסכם. אבל אנחנו צריכים להתחיל ליצור מציאות לקראת היפרדות, משום שבינתיים אנו מתקדמים בצעדי ענק לקראת מדינה דו־לאומית, וזו תהיה קבורת החזון הציוני”.
פרייליך מדגיש בספר את הצורך לחזק את יכולתה ההגנתית של ישראל. “היריבים שלנו זיהו את חולשתם מול צה”ל בשדה הקרב, את הפגיעות שלנו בעורף — והלכו על עימות לעשורים, לטווח ארוך, שמבוסס על מאגרים עצומים של רקטות וטילים. ישראל לא יכולה להיות נתונה לסחיטה באמצעות טילים. העיסוק בפער המחירים בין הטיל המיירט היקר לרקטה הזולה אינו רלוונטי. הטיל המיירט מונע הרוגים, חוסך נזק עצום למשק, חוסך מאתנו הסתבכות במלחמות לא הכרחיות שעלולות גם לפגוע במעמדנו הבינלאומי, בגלל הרג מסיבי של אזרחי היריב”.
הפגנה של חמאס בעזה, בשבוע שעבר. לדבריו ברור אמנם שצריך להשקיע גם בהתקפה, ו”לא צריך למגן עצמנו לדעת”, אבל האיזון כיום בין השניים — אינו במקום הנכון.
הוא מציע לשדרג את מערך ההגנה מטילים באופן שיהפוך למעין שכבת מגן לאומית. נכון, שמיכת ההגנה לעולם לא תהיה ארוכה ורחבה מספיק. “היא לא תכסה את הכפר האחרון. אבל נדרשים לנו די סוללות ומיירטים, באופן שיבטל את הצורך לבחור בעת מלחמה בין הגנה על בסיסי צבא, מתקני תשתית וריכוזי אוכלוסייה. צריך לחתור לכך שהמענה ההגנתי שלנו מול חיזבאללה בצפון יתקרב ברמתו למה שהשגנו מול חמאס בעזה. להערכתי, מדובר בעלות נוספת של שבעה עד עשרה מיליארד דולר. מתוך זה, האמריקאים כבר לקחו על עצמם חמישה מיליארד דולר, שסומנו לצורך הזה בהסכם הסיוע הביטחוני (על פני עשור, החל מהשנה הנוכחית. ע”ה). השלמת הפער אינה בלתי אפשרית”.
טיל חתרני
בגיל 82, עוזי רובין הוסיף לעצמו את התואר דוקטור. מהנדס האווירונאוטיקה הוותיק, שעמד במשך שנים בראש פרויקט “חומה” לפיתוח מערכות ליירוט טילים ורקטות, זכה בעבר פעמיים בפרס ביטחון ישראל. בשנים האחרונות חקר לעומק את תהליכי קבלת ההחלטות בצמרת המדינית והביטחונית באשר לפיתוח שלוש המערכות — החץ (שעליו הספיק לפקח באופן אישי), קלע דוד (המוכר גם כ”שרביט קסמים”) וכיפת ברזל.
עבודת הדוקטורט שחיבר יצאה החודש כספר, “ממלחמת הכוכבים עד כיפת ברזל, המאבק על ההגנה האקטיבית בישראל”. זה תיאור מקיף וידעני, ראשון מסוגו, של האופן שבו למדה ישראל להתמודד עם מה שהפך בהדרגה לאיום הביטחוני המטריד ביותר עבורה. לצד הידע ההנדסי־טכנולוגי הרחב שלו, רובין מכיר מקרוב את המאבקים מאחורי הקלעים סביב תוכניות היירוט.
רובין פעיל כיום במקביל בשני מכוני מחקר, אחד חדש יחסית, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון ואחד ותיק, מרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן. אחת השאלות שבחן בספר היתה מדוע הצליחו הפרויקטים של מערכות היירוט, במקום שבו כשל לפניהם פרויקט גדול אחר שבוטל, מטוס הקרב הישראלי, לביא. “במותו, הלביא ציווה לנו את החץ”, הוא מעיר, במידה של אירוניה, בשיחה עם “הארץ”.
“צה”ל התנגד ללביא — ואחר כך לכל הפרויקטים של היירוט שהייתי מעורב בהם”, הוא אומר. “לצבא, כארגון היררכי חזק, היו כלים לעצור את החץ. במשך שנים הגנרלים, ובעיקר חיל האוויר, טענו שהטילים לא מהווים באמת איום ולכן גם לא מצריכים פתרונות ייחודיים, לבד ממענה התקפי. אבל במקביל התפתחה רשת חברתית אלטרנטיבית, של מדענים ואנשי התעשיות הביטחוניות שהביאה את הפתרון החליפי. מערך ההגנה מפני טילים החל כפרויקט חתרני, שנתקל בהתנגדות צה”ל לאורך חלק גדול מהדרך”.
האלוף עמוס לפידות (מימין) מציג לראש הממשלה דאז שמעון פרס את מטוס הלביא בתעשיה האווירית בלוד, ב-1985 צילום: הרארדו ראוגורודצ
ההתנגדות הצבאית הובסה לבסוף, משתי סיבות עיקריות: ראשית, הנכונות האמריקאית להשתתף במימון פיתוח המערכות, שהפחיתה מהעומס על תקציב הביטחון הישראלי; ושנית, האירועים במציאות. ירי טילי הסקאד העיראקים לעורף הישראלי במלחמת המפרץ ב–1991 זירז את פיתוח החץ. ירי אלפי רקטות חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה הביא להחלטה על פיתוח כיפת ברזל. אפילו אחרי המלחמה, צה”ל התנגד להשקעה ביירוט ודרש להפנות את כל המשאבים לרכש, הדחוף כשלעצמו, של חימוש ומלאים.
רובין מעניק קרדיט נדיב לשני שרי ביטחון, עמיר פרץ (שמגוריו בשדרות חידדו את מודעותו לצורך הדחוף בפיתוח כיפת ברזל) ומחליפו אהוד ברק. השניים התגברו על הסתייגויות הצבא וראו בבהירות את התמונה הכוללת. חלק מהטענות שהשמיעו הקצינים נשמעות כיום מגוחכות, אם לא מרגיזות. “כשפרץ שאל על הגנה מירי רקטות לטווח קצר, אמרו לו שעד כה נהרגו מהן רק שבעה אנשים וזה לא מצדיק השקעה. אחד האלופים הציע לו: תשקיע בכבישים במקום, כך תחסוך חיים. אבל פרץ הבין שהטרור הוא איום אסטרטגי, לא טקטי, בגלל השפעתו על האוכלוסייה”.
האם התנגדות צה”ל נבעה מנטייה מובנית לשמרנות? רובין כותב בספרו כי “מערכת הביטחון הפגינה כושר הסתגלות לקוי, בלשון המעטה”. ועם זאת, הוא מסביר כי “אחת הדרישות הבסיסיות מצבא היא להיות מוכן למלחמה בכל עת. דרישה זו מעודדת גישה שמרנית לבניין הכוח. צבאות בעולם נוטים להעדיף שימוש במערכות נשק קיימות ומוכרות על פני הסתמכות על מערכות נשק חדשות שביצועיהן עדיין לא נבחנו בשדה הקרב”.
צבאות נוטים להעדיף שימוש במערכות נשק קיימות ומוכרות על פני חדשות
בשני העשורים האחרונים התנהל ויכוח ציבורי טמפרמנטי מאוד על אופי הפתרון ההגנתי הרצוי נגד הטילים. כיפת ברזל, במיוחד, זכתה לביקורת חריפה מפי כמה מגמלאי מערכת הביטחון. לעתים, הזכיר הלהט שהפגינו שני הצדדים את מחלוקת האינטרנט היוקדת על הצורך בחיסונים. רובין משוכנע שהוויכוח הסתיים בניצחון מהדהד לתומכי מערכות היירוט שבהן בחרה ישראל. כיפת ברזל הוכיחה שיעורי הצלחה מרשימים ביותר ביירוט, בתנאי לחימה (קרוב ל–90%, בסבבים התכופים מול רצועת עזה). הטענות שעלו בשנים הראשונות, כאילו ישראל מרמה בהצגת הנתונים, התבררו כמופרכות.
בשנתיים האחרונות החל הפנטגון לבחון מחדש את השימוש בלייזר, שנדחה בעבר כבלתי אפקטיבי, כפתרון עתידי נגד טילים ורקטות. גם בדיונים על התוכנית הרב־שנתית של צה”ל, שבינתיים מוקפאת לנוכח המצב הפוליטי בישראל, הועלתה אפשרות לבדוק שוב פיתוח מערכות לייזר, לנוכח הסיכוי להתקדמות בתחום — ובעיקר ליירוט זול יותר באמצעותו בעתיד. בעניין זה, רובין נותר ספקן. בעיניו, שיפור המענה העתידי תלוי בהוזלת ייצור הטילים המיירטים (טמי”רים) של כיפת ברזל. כיום, מוערכת עלות טיל בודד בכ–60 אלף דולר. הוזלתו ל–10,000 דולר, כיוון אפשרי בעיני רובין, עשויה להקל על ישראל לייצר די טילים כדי להתמודד עם מאגרי הרקטות העצומים של חיזבאללה , חמאס ואיראן.
המחלוקת העיקרית, העקרונית, כבר הוכרעה, לטובת העמדה שהציגו פרייליך ורובין: ההגנה על העורף, שמערכות היירוט במרכזה, מתקבלת כיום כמרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית, לצד המרכיבים המקוריים שניסח בן־גוריון. האתגר שיציב היריב יתמקד בשתי מגמות: יותר טילים (שינסו “להציף” את מערכות היירוט הישראליות ובכך להקשות על פעילותן) ויותר דיוק בפגיעה. מרוץ החימוש, צופה רובין, ימשיך להתנהל — ויהיה כרוך בהשקעה ניכרת של משאבים, משני הצדדים.
עמוס הראל, הארץ, 20.12.2019
- בניית אתרים