JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר עוזי רובין

ד"ר עוזי רובין

מומחה לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים.

הציר האיראני אימץ תפיסה חדשה ולפיה ביטול קיומה של ישראל יבוא לא בדרך של מערכה צבאית מכרעת כנגד צבאה, אלא בדרך של מערכות צבאיות נמשכות כנגד אוכלוסייתה. המענה לסוג חדש זה של איום קיומי מחייב שינויים מהותיים בבניין הכוח ובהכנת העורף. מאידך, האיום הקיומי בדרך של הבסת צה”ל לא ירד מעל הפרק והוא עשוי להיות יותר משמעותי לאחר שתסתיים מלחמת האזרחים בסוריה. הדילמה הביטחונית של ישראל היא לאיזה סוג של איום קיומי עליה להתכונן.

מבוא

תפיסת הביטחון של ישראל התגבשה על רקען של המלחמות המעצבות בשני העשורים הראשונים לקיומה, בעיקר מלחמת השחרור ב-1948 ומלחמת ששת הימים ב-1967. בשתי מלחמות אלה הייתה מטרתו המוצהרת של הצד הערבי להביא לסיום קיומה של מדינת ישראל באמצעות הבסת צבאה וכיבוש שטחה. מכאן התגבשה תפיסת ביטחון שהתבססה על ההנחה כי “האיום הקיומי”, כלומר האיום על המשך קיום המדינה, הוא מפלה צבאית במלחמה רבת עוצמה כנגד צבאות מדינתיים אויבים. מהנחה זו נגזרו בניין הכוח, תפיסת ההפעלה והאסטרטגיה של צה”ל הקובעת כיעד – הכרעה מהירה של הכוח הצבאי של האויב בכל מערכה. תפיסת ביטחון זו שרירה וקיימת עד היום, בעדכונים משניים. לעומת זה, הגורמים שממשיכים לפעול לביטול קיומה של מדינת ישראל נוקטים מאז ראשית שנות השבעים של המאה ה-20 באסטרטגיה שונה, המכונה “תורת הקמילה”, הגורסת כי המפתח להשגת היעד הוא תקיפת האוכלוסייה הישראלית, הבסת נחישותה והברחתה לחו”ל.

בראייה לאחור, מאז 1982, כל המערכות שהיו למדינת ישראל, ובהן “המערכות שבין המערכות”, תואמות למעשה את האסטרטגיה הזו, שאותה ניסחו בבהירות חסאן נסראללה בשנת 2000 ועלי חמנאי בשנת 2015. עד לפני זמן מה לא היו בידי אותם גורמים אמצעי לחימה המאפשרים לממש את “תורת הקמילה”. מצב זה השתנה עם הופעת הרקטות והטילים המדויקים בסדר הכוחות של הארגונים והמדינות העוינות. כלי נשק אלה מעניקים להם יכולות דומות לאלה של חיל אוויר מודרני, ובהן פגיעה ושיתוק התשתית הכלכלית של ישראל, דבר שיכול להעמיד במבחן ללא תקדים את החוסן הלאומי. האיום בשחיקתו של החוסן הזה מהווה “איום קיומי” חדש, שאיננו מקבל כיום מענה בתפיסת הביטחון הלאומי. עם זאת, המשאבים שנדרשים לצורך עמידה ב”איום הקיומי” החדש עלולים להתחרות במשאבים הנדרשים עבור היכולת להתמודד מול ה”איום הקיומי” המסורתי. הסוגיה מורכבת עוד יותר כשמביאים בחשבון את האפשרות שלאחר תום מלחמת האזרחים בסוריה וההתארגנות מחדש של עיראק כגרורה של איראן עלולה לקום מחדש “חזית מזרחית” רבת עוצמה. הדילמה הביטחונית של ישראל היא לאיזה סוג של מלחמה להיערך. מאמר זה נועד להאיר ולפרט את הדילמה הזו ולא לפתור אותה, מכיוון שאין לה “פתרון בית ספר”. יש לקוות שקברניטי הביטחון יבחרו נכונה בין מגוון האפשרויות.

שורשי תפיסת הביטחון של ישראל

מדינת ישראל נולדה מתוך מלחמה ולתוך מלחמה. הפרויקט הציוני שהחל בתחילת המאה ה-20 נתקל (כפי שצפו כמה מאבות הציונות) בהתנגדות אלימה מצידה של האוכלוסייה הערבית בארץ, שהלכה והתגברה ככל שהפרויקט הזה הכה שורשים. היישוב היהודי, שזכה להגנה מוגבלת למדי משלטונות המנדט הבריטי, נאלץ להקים כוח צבאי משלו, שהיווה את הגרעין של צה”ל שלאחר הקמת המדינה. הכוח הצבאי הבלתי רשמי של הישוב היהודי ניהל את מה שקרוי היום מערכה מוגבלת כנגד כוחות בלתי סדירים של האוכלוסייה הערבית, שהתלקחה מעת לעת בפרצים של “מאורעות”. לקראת הכרזת המדינה ב-1948, התעצמה המלחמה המוגבלת הזו ל”כמעט מלחמה” שכללה תמרונים קרקעיים ותפיסת שטחים. עם הכרזת המדינה שינתה המערכה את פניה והפכה למלחמה “קלאסית” בעצימות גבוהה שהתנהלה באוויר, בים וביבשה כנגד צבאות סדירים של מדינות שכנות שחצו את הגבולות הקודמים של המנדט הבריטי במטרה מוצהרת לסובב את הגלגל אחורנית ולסיים את קיומה של מדינת ישראל.

על אף שישראל שרדה בהצלחה את המבחן של מלחמת השחרור, לא עלה בידה לאלץ את מדינות ערב להכיר בזכות קיומה, ועל כן היא מצאה את עצמה במצב של מלחמה מתמדת כנגד שכנותיה וביחסי איבה עם האוכלוסייה הערבית שעזבה את הארץ במהלך מלחמת השחרור והתמקמה במדינות הללו. במלחמה המתמדת הזו התחלפו תקופות של שקט יחסי בהתפרצויות של מערכות טרור נגד העורף הישראלי (דוגמת התקפות ה”פדאיון” בשנות ה-50 של המאה הקודמת) ובמערכות צבאיות בעצימות גבוהה: מלחמת סיני ב-1956, מלחמת ששת הימים ב-1967, מלחמת יום כיפור ב-1973 ובמידה מסוימת גם מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. בכולן הופעלה במלואה כל העוצמה הצבאית של ישראל באוויר, בים וביבשה במטרה להכריע את הצבאות הסדירים שעמדו מולה ולסלק בכך את האיום הפוטנציאלי על עצם קיום המדינה – מה שמכונה כיום בשם “האיום הקיומי”.

תפיסת הביטחון של ישראל כפי שניסח אותה בשעתו דוד בן גוריון נגזרה מההנחה כי האסטרטגיה של היריב במלחמתו לביטול קיומה של מדינת ישראל תהיה הבסת כוחה הצבאי של ישראל וכיבוש כל שטחה.

למרות שפרצי הלחימה בתקופות הללו כללו גם מערכות בעצימות נמוכה יותר, כמו מערכות הגרילה והטרור העירוני של הארגון לשחרור פלשתין (אש”ף) שהחלה מעט לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, תפיסת הביטחון של ישראל כפי שניסח אותה בשעתו דוד בן גוריון נגזרה מההנחה כי האסטרטגיה של היריב במלחמתו לביטול קיומה של מדינת ישראל תהיה הבסת כוחה הצבאי של ישראל וכיבוש כל שטחה. בן גוריון חזה שהמלחמה המתמדת תראה עליות ומורדות, וכי תקופות של שקט יחסי ילוו בפרצי מלחמה בכל עת שהצד השני יחוש שיש לו סיכוי סביר להשיג ניצחון צבאי. כנגד אסטרטגיה כזו נדרש לבנות את צה”ל כך שמצד אחד ההוצאה הביטחונית עליו תהיה בהישג יד, אך מצד שני יוכל להביס את הכוח הצבאי העוין באופן מוחץ בכל סבב של לחימה.

הארגון, בניין הכוח ותורת הפעלת הכוח של צה”ל נגזרו מנקודות מוצא אלה: הארגון נשען על צבא מילואים גדול שנקרא לשירות רק בעתות חירום, בניין הכוח התבסס על פלטפורמות לחימה רבות עוצמה (רק”מ ומטוסי מערכה) ותורת הפעלת הכוח גרסה לחימה בעצימות הגבוהה ביותר האפשרית. ההישגים הנדרשים היו: האחד, הכרעה צבאית ברורה, והשני, קיצור משך המערכה – שאיפה שהתבטאה היטב באמירתו חיים ברלב לקראת מלחמת ששת הימים: “נביס אותם מהר חזק ובאופן אלגנטי” (בלשון נקייה).

כל אסטרטגיה מבוססת על סדרה של הנחות שחלקן גלוי וחלקן סמוי, בחזקת אמיתות “מובנות מאליהן” (SELF EVIDENT) שאינן דורשות הוכחה. אחת מההנחות הלא מפורשות אך החשובות ביותר בתפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל היא כי ניתן לבטל את קיומה המדינתי רק בדרך של הבסת כוחה הצבאי וכיבוש שטחה (מאוחר יותר הצטרפה לכך הנחה פחות סמויה, הגורסת כי הפעלת נשק גרעיני יכולה להביא לאותה תוצאה). הפועל היוצא מהנחה סמויה זו הוא שכל איום שהוא פחות מכך – לאמור שאיננו מגיע לכדי הסיכוי לכבוש את שטח המדינה או להחריבה באירוע גרעיני – מהווה מטרד והסחת דעת מהאיום הקיומי בלבד, ולפיכך איננו ראוי לתשומת לב רבה ולהסטת משאבים כדי להתמודד עמו.

מהנחה סמויה זו נגזרת הנחה סמויה נוספת: מכיוון שהאסטרטגיה של האויב היא להביס את צה”ל, מלחמתו תהיה כנגד צה”ל ולא כנגד העורף האזרחי של ישראל. מכאן, שמעשה המלחמה כולו יהיה בחזית הצבאית, ואילו העורף האזרחי יידרש לתמוך בלחימה ולספוג את ההתקפות האגביות המתלוות ללחימה בעצימות גבוהה (כגון הפצצות מהאוויר, כפי שהיה במלחמת השחרור). כתוצאה מההנחות הסמויות הללו נתפס כל מאמץ להגנת העורף בפני תקיפות ישירות עליו כסטייה מהעיקרון של ריכוז הכוח להשגת הכרעה צבאית והסטת משאבים ליעדים משניים. ההתנגדות העזה של הפיקוד הבכיר של צה”ל להשקעת משאבים במערכות הגנה בפני טילים והתנגדותו הראשונית להקמת פיקוד העורף מהווים דוגמאות בולטות לתפיסה הזו.

הפועל היוצא מהנחה סמויה זו הוא שכל איום שהוא פחות מכך מהווה מטרד והסחת דעת מהאיום הקיומי בלבד, ולפיכך איננו ראוי לתשומת לב רבה ולהסטת משאבים כדי להתמודד עמו.

במהלך שבעים השנים שחלפו מאז הקמת המדינה נדרש צה”ל לבצע פעולות שהיו הרבה פחות ממלחמה בעצימות גבוהה. כיבוש שטחי יהודה שומרון וחבל עזה חייבו את צה”ל לפעולות שיטור שוטפות וממושכות כנגד אוכלוסייה פלסטינית עוינת. צמיחתם של צבאות לא מדינתיים עוינים בירדן, לבנון ורצועת עזה גררה שרשרת של מלחמות מוגבלות, שבהן צה”ל לא היה מסוגל להביא לביטוי את עוצמתו הצבאית – שנבנתה לצורך מלחמה כנגד צבאות מדינתיים חזקים – עקב מגבלות שהיו בעיקר מדיניות. למעשה, צה”ל לא התעמת עם צבא מדינתי כלשהו מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, ובמשך שלושים וחמש השנים שחלפו מאז הוא עסק במה שקרוי “ביטחון שוטף”, בשיטור ובסדרה של מלחמות מוגבלות, שבהן צה”ל עסק בעיקר במגננה, במזעור נזקים ובהגנה על העורף האזרחי.

צה”ל לא התעמת עם צבא מדינתי כלשהו מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, ובמשך שלושים וחמש השנים שחלפו מאז הוא עסק במה שקרוי “ביטחון שוטף”.

למרות כל אלה, האסטרטגיה הצבאית לא השתנתה בעיקריה אלא בניסוחיה. מסמך האסטרטגיה הצבאי של צה”ל שפורסם ב-2015 קובע כי היעד של צה”ל במלחמה הוא “להפעיל כוח התקפי על מנת להשיג תוצאות צבאיות ברורות”. למרות שהמונח “הכרעה” הוחלף במונח “תוצאות צבאיות ברורות”, נראה שאין בכך יותר מאשר משחקי לשון. למרות שצה”ל מנהל למעשה אסטרטגיה הגנתית אקטיבית (לאמור, הגנה שמלווה בפרצי התקפה), מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006, הוא רואה עדיין כיעדו העיקרי ניהול מלחמה התקפית שתשיג הכרעה צבאית מהירה. הנחת היסוד שהאיום הקיומי ניתן למימוש רק על ידי כיבוש שטח המדינה או החרבתה באירוע גרעיני נשארה בעינה, כמו גם ההנחה שכל איום שאינו כזה הוא מטרד והסחת דעת מהעיקר.

על מהות ה”איום הקיומי”

הנחת היסוד שעדיין עומדת בבסיס האסטרטגיה של צה”ל מחייבת בחינה: אם נניח לרגע בצד את האיום הגרעיני, האם הדרך היחידה של האויב לממש את האיום הקיומי הוא בהבסת צה”ל וכיבוש שטח המדינה, לאמור ב”הריגה קשה” (HARD KILL)? כדי להתייחס לשאלה זו יש להגדיר את המושג “קיום”: לצורך מאמר זה, ה”קיום” שמדובר עליו הוא קיומה של מדינת ישראל כישות מדינית סוברנית המהווה מדינת לאום של העם היהודי, והמוכרת ככזו על ידי הקהילייה הבינלאומית. מהגדרה זו מתקבל שניתן לתאר “הריגה רכה” (SOFT KILL) על ידי ביטול זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מבלי לבטל את קיומה המדיני הסוברני. לעומת זה, הדיון בשאלת זהותה הלאומית של ישראל הוא סוגיה פוליטית וחורג מתחום המאמר הנוכחי.1  השאלה שעומדת לפנינו היא, האם ניתן לבטל את קיומה המדיני של ישראל באמצעים צבאיים שאינם הבסת צה”ל וכיבוש פיזי של שטח המדינה?

ההיסטוריה של העידן הנוכחי מכילה לפחות שני מקרים של ביטול ישויות מדינית בדרך שאיננה כיבוש מבחוץ אלא קריסה מבפנים.

ההיסטוריה של העידן הנוכחי מכילה לפחות שני מקרים של ביטול ישויות מדינית בדרך שאיננה כיבוש מבחוץ אלא קריסה מבפנים: נפילת ברית המועצות ב-1991 והתפרקות יוגוסלביה מיד לאחר מכן.2 בשני מקרים אלה חדלו הישויות המדינתיות להתקיים כתוצאה ממשברים אידיאולוגיים וכלכליים, ממתחים חברתיים ומסכסוכים בין הלאומים שנכללו בהן. הן ברית המועצות והן יוגוסלביה חדלו להתקיים מבלי שנכבשו מבחוץ, הן נמחקו מרשימת המדינות הריבוניות בעולם, ובמקומן קמה שורה של “מדינות יורשות”. האם ניתן לתאר גורל דומה לישראל? מזווית הראייה של הגורמים השוללים את קיומה של מדינת ישראל, התשובה נראית חיובית. הדוגמה הבולטת לכך היא תנועת החרם על ישראל (BDS), שדוגלת ב”הפסקת הכיבוש”, מתן שוויון זכויות לאזרחים הערבים בישראל והחזרת הפליטים הפלסטינים מ-1948 לבתיהם.3

כל בר דעת מבין שהדרישה השלישית פירושה החזרת המצב לזה ששרר לפני הקמת מדינת ישראל – דהיינו לביטולה של מדינת ישראל ולהקמת מדינה פלסטינית במקומה. האסטרטגיה של תנועה זו היא לבטל את ההכרה הבינלאומית בזכות הקיום של ישראל הנוכחית, להביא בכך להתמוטטותה ולהקים “מדינה יורשת” חדשה במקומה – “הריגה רכה” לכל דבר. אסטרטגיה זו איננה גורסת הפעלת כוח צבאי, ועל כן לא נעסוק בכך במאמר זה.

הרפובליקה האסלאמית של איראן, השוללת עוד יותר את עצם קיומה של ישראל, דוגלת – לפחות לפי התבטאויותיו של מנהיגה העליון עלי חמנאי – במה שניתן לכנות אולי “הרג חצי קשה”, שהוא שילוב של מהלכים צבאיים ומדיניים. בקובץ דרשות בנושא התמיכה בפלסטינים שהתפרסם באיראן מסביר המנהיג האיראני את הסיבות שבעטיים על ישראל לחדול מלהתקיים ואת הדרך להביא לכך.4 לדבריו, התוכנית לחיסול מדינת ישראל איננה נובעת מאנטישמיות, “שהיא המצאה אירופית”, ולא תהיה בדרך של “מלחמה קלאסית” והשמדת עם, אלא בדרך של מלחמה ממושכת בעצימות נמוכה שתהפוך את חייהם של אזרחי ישראל היהודים לבלתי נסבלים ותמריץ אותם לעזוב את הארץ “ולחזור לארצות מוצאם”.

כשמרבית היהודים יעזבו את הארץ (שבשטחה יישארו רק אותם יהודים “שיש להם שורשים במזרח התיכון”) – תחדל מדינת ישראל מלתפקד והשלטון המרכזי יתפורר. ארגון האומות המאוחדות יקבל שליטה זמנית בשטחי ארץ ישראל ויערוך בחירות שבהם ישתתפו כל היהודים שיישארו בארץ וכן כל הפלסטינים בכל מקומות מושבם בעולם. בעקבות בחירות אלה תוכרז מדינה חדשה שתיקרא “פלסטין”.

הרפובליקה האסלאמית של איראן, במה שניתן לכנות אולי “הרג חצי קשה”, שהוא שילוב של מהלכים צבאיים ומדיניים.

החזון של חמנאי מבוסס על תפיסת מציאות שונה מאוד מהתדמית העצמית של מרבית הציבור בישראל. בעוד שהישראלים תופסים את עצמם כעם היושב בארצו, בראיית איראן ובנות בריתה באזור הישראלים הם חברת מהגרים מסוכסכת, בלתי מגובשת וחסרת נחישות ונכונות להקריב למען קיומה המדיני. תפיסה זו כבר מוכרת למרבית הציבור הישראלי עוד מימי נאום “קורי העכביש” של חסאן נסראללה (מאי 2000), שבו הוא קורא לפלסטינים “לכפות על הפולשים הציונים לחזור למקומות שמהם הם באו”.

בנאום זה הוא פונה לפלסטינים ומסביר להם כי: “…על מנת לשחרר את השטח שלכם, אתם לא צריכים את הטנקים, את האיזון האסטרטגי, את הרקטות ואת התותחים; אתם צריכים ללכת בעקבות הדרך של השהידים וההקרבה העצמית שיזעזעו את הישות הציונית הכפייתית. לכם הפלסטינים המדוכאים, הלא חמושים, המוגבלים, באפשרותכם לאלץ ולכפות על הפולשים הציוניים לחזור אל המקומות שמהם הם באו. תגרמו לבני הפלאשמורה לחזור לאתיופיה ותגרמו ליהודים הרוסיים לחזור לרוסיה. הבחירה היא שלכם, המודל נמצא ממש מול העיניים שלכם. התנגדות כנה ורצינית יכולה לעורר מחדש את השחר והחופש. האחים שלנו הפלסטינים האהובים, אני אומר לכם: ישראל הזו, שבבעלותה נשק גרעיני ומטוסי המלחמה החזקים ביותר באזור, היא למעשה חלשה יותר מקורי עכביש…”.

המימוש של “האיום הקיומי” על פי משנתו של חמנאי איננה הבסת צה”ל וכיבוש שטח המדינה, אלא הבסת כושר העמידה של הציבור הישראלי על ידי סבבים של אלימות מוגבלת, והאסטרטגיה הצבאית והמדינית של ישראל צריכה להיגזר מכך.

מתקבל אפוא שהמימוש של “האיום הקיומי” על פי משנתו של חמנאי איננה הבסת צה”ל וכיבוש שטח המדינה, אלא הבסת כושר העמידה של הציבור הישראלי על ידי סבבים של אלימות מוגבלת – כלומר מודל “הריגה” המשלב “הריגה קשה” עם “הריגה רכה”. בראייה לאחור, פרצי המלחמות המוגבלות של העשור האחרון, מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006 ועד “צוק איתן” ב-2014 תואמים – במתכוון או שלא במתכוון – לאסטרטגית “ההרג החצי קשה” שהציע חמנאי. אם כך הדבר, ניתן לצפות שסבב המלחמות המוגבלות הללו יימשך בעתיד הנראה לעין, והאסטרטגיה הצבאית והמדינית של ישראל צריכה להיגזר מכך.

מקורו של האיום – המודל האלג’ירי

האם החזון של חמנאי מעוגן במציאות? מרבית אזרחי ישראל של היום נולדו או הגיעו לארץ לאחר עידן המלחמות המעצבות של ישראל, בעיקר מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים. אזרחים אלה רואים בקיומה של מדינת ישראל דבר המובן מאליו ושהמשכו איננו מוטל בספק. הישראלים הוותיקים יותר חוו את חוסר הוודאות של תקופת המאבק להקמת המדינה ואת החרדה הקיומית של ערב מלחמת ששת הימים, תקופות שבהן עצם הקמת המדינה והמשך קיומה היו מוטלים בספק, אך ציבור זה הולך ומתמעט. למרבית הישראלים נראה חזונו של חמנאי כחזון תעתועים והשלייה עצמית שאין בו כדי סיכון עצם קיומה של ישראל – מטרד תקופתי אך לא “איום קיומי”. לאזרחים הוותיקים יותר – שכותב שורות אלה נמנה ביניהם – קיומה המתמשך של ישראל איננו דבר מובן מאליו, אלא דבר שיש להיאבק עליו שוב ושוב. עם זאת, נראה שהתחושה בציבור הרחב, כפי שהיא משתקפת בתקשורת, היא שהאיום הביטחוני על ישראל איננו קיומי, אלא מתמצה בסדרה של מערכות הטרדה לא קיומיות שהן מעין פגעי טבע שבאים וחולפים.

המודל של “הרג חצי קשה” נוסח לראשונה עוד בשנות השישים של המאה העשרים על ידי יאסר ערפאת והארגון לשחרור פלסטין.

לאמיתו של דבר, המודל של “הרג חצי קשה” נוסח לראשונה עוד בשנות השישים של המאה העשרים על ידי יאסר ערפאת והארגון לשחרור פלסטין (אש”ף) תחת הכינוי “תורת הקמילה”. תורה זו נסמכה על מלחמת השחרור האלג’ירית, שלכאורה הוכיחה כי מערכת טרור חסרת מעצורים יכולה למוטט את נחישותה של חברת “מתנחלים” זרה ולהבריח אותה חזרה לארץ מוצאה.5 קל להראות עד כמה המקרה הישראלי שונה מהותית מהמודל האלג’ירי. מאידך, אין לנו כל דרך לחזות את התוצאה המצטברת של סדרה אינסופית של מתקפות כנגד העורף הישראלי שמתמשכת לאין קץ, וקשה למצוא תקדים היסטורי למצב כזה. חוסר התקדים נובע הן מכך שלישראלים אין אלטרנטיבה כפי שהייתה למתנחלים הצרפתים באלג’יר והן – ובעיקר – מהמהפכה הטכנולוגית הצבאית שנותנת כיום לארגונים לא-מדינתיים אמצעי לחימה טיליים ורקטיים בטווחים, דיוקים, וקטלניוּת ללא תקדים כנגד העורף האזרחי. בעוד שבעבר “ארגז הכלים” של ארגונים לא מדינתיים כמו ה-IRA באירלנד וה”נמרים הטמיליים” בסרי לנקה היה מוגבל לפשיטות קומנדו ולטרור עירוני, “ארגז הכלים” המודרני שעומד לרשות ארגונים כאלה כולל רקטות וטילי קרקע-קרקע בעלי דיוק נקודתי וכן אמצעי תצפית בלתי מאוישים לאיכון ואימות השמדת מטרות – יכולות שאינן נופלות מאלה של צבאות מודרניים.

היכולות הללו הודגמו לעין כל ביוני 2017, כשרקטות בעלות דיוק נקודתי מסוג “זולפיקאר” נושאות ראשי קרב של יותר מחצי טון ואשר שוגרו לטווחים של יותר מ-600 ק”מ השמידו מטרות נקודה של דאע”ש בעיר א-רקה, ומלט”ים איראניים שטסו מעל המטרה איכנו את הפגיעות. סביר להניח שבידי החיזבאללה יש, או יהיו בעתיד הלא רחוק, כלי נשק מאותם סוגים. האפקט של שימוש בכלי נשק רבי עוצמה כאלה כנגד תשתיות לאומיות ומטרות אוכלוסייה במדינות שפע מערביות בעלות כלכלה מורכבת ותשתיות לאומיות צפופות ומשוכללות (ועל כן פגיעות) כמו ישראל במזרח התיכון ודרום קוריאה במזרח אסיה עדיין לא נבחן.

לא נראה שבמערכות מסוג זה ניתן להגיע ל”הכרעה” בכל מערכה ומערכה במובן שבן גוריון התייחס אליו בניסוח תורת הביטחון הלאומי שלו.

יתרה מכך: השימוש בנשק מנגד (טילים ורקטות) מעניק לארגונים כאלה את הבלעדיות על משך הלחימה. למדינה המותקפת אין יכולת של ממש להפסיק את הירי על אוכלוסייתה על ידי כיבוש שטחים בקרבת הגבול, מכיוון שהתוקף יכול לסגת ולשגר את הטילים והרקטות שלו מטווחים רחוקים של עשרות ומאות קילומטרים– לאמור, משך המערכה נקבע על ידי התוקף כמעט באופן בלעדי, ולמותקף אין יכולת של ממש לקצר אותו באמצעים צבאיים “קלאסיים” של מלחמת תמרון. במילים אחרות, לא נראה שבמערכות מסוג זה ניתן להגיע ל”הכרעה” בכל מערכה ומערכה במובן שבן גוריון התייחס אליו בניסוח תורת הביטחון הלאומי שלו.

“איום קיומי” מסוג חדש

המערכות המוגבלות של העשור האחרון, שבכולן הופעל נשק מנגד על ריכוזי אוכלוסייה בישראל הוכיחו בדרך כלל רמת חוסן אזרחית טובה למדי, הן בנכונות לשאת בקורבנות, בנזקים ובהפרעה לשגרת החיים הרגילה, והן בהתאוששות המהירה לאחר סיומה של כל מערכה. מאידך, מערכות אלה לא פגעו משמעותית בכלכלה הלאומית מעבר לנזקים מקומיים, שאת עלות תיקונם שילמה במהירות המדינה. אין ודאות שכך יהיה בעתיד: הקטלניות והדיוק של הרקטות והטילים של החיזבאללה והחמאס יכולים לגרום להרס משמעותי של תשתיות לאומיות כמו רשת החשמל, רשת המים ומערכות התחבורה היבשתיות, הימיות והאוויריות, הרס שיכול לפגוע אנושות ולאורך זמן בכלכלה הלאומית. ניסיון העבר הראה שהמניע העיקרי להגירה מהארץ הוא לא המצב הביטחוני אלא המצב הכלכלי. ככל שמצבה הכלכלי של ישראל הולך ומשתפר, רגישותו של המשק הישראלי לפגיעה בתשתיותיו הולכת וגוברת.6

עובדה זו ידועה היטב לצד שכנגד, ועל כן הצפי שלו שהתדרדרות כלכלית עקב סבב נמשך של מערכות מוגבלות יביא לקריסת החוסן הלאומי ולהגירה משמעותית מהארץ איננה בלתי רציונלית. מכיוון שאין לנו כל דרך לצפות ברמת דיוק כלשהי את האפקטים ארוכי הטווח של מלחמות מוגבלות על המשק הלאומי ואת ההשפעה של אפקטים אלה על החוסן הלאומי, המקרה החמור שמן הראוי להתייחס אליו הוא שסדרת מערכות הטרדה כנגד אוכלוסיית ישראל בעזרת נשק מתקדם וקטלני עלולה להוות “איום קיומי” מצד עצמו על כל המשתמע מכך.

הצפי שלו שהתדרדרות כלכלית עקב סבב נמשך של מערכות מוגבלות יביא לקריסת החוסן הלאומי ולהגירה משמעותית מהארץ איננה בלתי רציונלית.

הערכת מצב זו שונה מאד מההנחות שבבסיס תורתו של בן גוריון, ואם נקבל אותה כבסיס לתכנון, הדבר יחייב שינוי מהותי בתפיסת הביטחון של ישראל. אם “האיום הקיומי” איננו הבסת צה”ל וכיבוש שטח המדינה אלא הבסת הכלכלה הלאומית והברחת הישראלים מהארץ, נידרש להיערך לכך הן בבניין הכוח הצבאי והן בהכנת העורף. בניין הכוח של צה”ל ממשיך לשים דגש על הכרעה באמצעות לחימה התקפית תוך שימוש בפלטפורמות לחימה ראשיות ואופטימיזציה של הכוח על ידי שליטה מרכזית ממוחשבת. המבנה הארגוני, כלי הנשק והטכנולוגיות שבשימוש צה”ל מעניקים לו עוצמה אדירה כנגד צבאות מדינתיים “קלאסיים” ויכולת הכרעה במערכה רבתי. אבל לא ברור שהארגון, בניין הכוח והטכנולוגיות יעילים באותה מדה כנגד כוחות לא מדינתיים שבנויים כארגוני “גרילת על” מבוזרים המבוססים על עצמאות פיקודית מקומית אך מצוידים באמצעי לחימה מודרניים.

מה שנדרש איננו “הכרעה” צבאית קלאסית של צבא מדינתי אלא עמידה במערכות מוגבלות תוך מזעור הנזקים והאבדות בקרב אוכלוסיית העורף.

ההבדל העיקרי בהיערכות כנגד “איום קיומי” שאיננו הבסת צה”ל אלא הבסת הכלכלה הלאומית הוא בתוצאה הנדרשת: מה שנדרש איננו “הכרעה” צבאית קלאסית של צבא מדינתי אלא עמידה במערכות מוגבלות תוך מזעור הנזקים והאבדות בקרב אוכלוסיית העורף. תוצאה נדרשת זו מחייבת שינוי בבניין הכוח והקצאת המשאבים, ובהם השקעות משמעותיות ביותר בהשרדת תשתיות לאומיות בפני תקיפות טילים. השרדה זו מחייבת לא רק הגנה אקטיבית אלא גם – ואולי בעיקר – מיגון תשתיות לאומיות והכנת יתירויות. כמה מהמשמעויות הללו כבר גלויות לעין: אחת מהן היא ההוצאה הכספית המשמעותית על ספינות שטח חדשות לחיל הים כדי להגן על מתקני הפקת הגז בים התיכון. דוגמא נוספת היא פרשת העתקת מכל האמוניה ממפרץ חיפה, שהמניע העיקרי שלה הוא הסיכון באסון המוני עקב פגיעת טילים מלבנון ואשר מחירה הכלכלי והחברתי הכבד הולכים ומתגלים כיום לעין.7 קרוב לוודאי שהשקעות משמעותיות בהגנת ובהשרדת תשתיות לאומיות עלולות לבוא על חשבונם של צרכים כלכליים, חברתיים וביטחוניים אחרים, ובכללם היכולת ההתקפית של צה”ל.

הדילמה הביטחונית של ישראל

בשלב זה כלל לא ברור מי משני המודלים של “האיום הקיומי” הוא הסביר יותר. התפיסה המקובלת כיום (לפחות בתקשורת) היא שלישראל לא נשקף בעתיד הנראה לעין איום של ממש מצד צבאות מדינתיים. החזית המזרחית קרסה לאחר כיבוש עיראק על ידי ארה”ב ב-2003 ועוד יותר מכך על ידי התפוררות המדינה הסורית במלחמת האזרחים שפרצה ב-2011. הצבא המדינתי העוין המשמעותי הקרוב ביותר הוא הצבא האיראני, שמרבית עוצמתו ממוקמת בשלב זה במרחק של יותר מאלף קילומטר מגבול ישראל. אמנם לא נראה באופק כל איום קיומי מצד צבא מדינתי רב עוצמה אלא מצד הארגונים הלא מדינתיים שהוסמכו על ידי איראן להטריד את ישראל עד לאבדון.

אבל לא ברור כמה זמן מצב עניינים זה יישאר בעינו. למרות הציפיות שהיו בתחילת מלחמת האזרחים הסורית כי משטר אסאד לא ישרוד זמן רב, משטר זה שרד עד היום וברשותו צבא מדינתי מאורגן שספג מהלומות אך מתארגן ומצטייד מחדש בנשק כבד בחסות רוסיה. עיראק, שהתפוררה למעשה אחרי נסיגת ארה”ב משטחה ב-2011, הולכת והופכת היום לגרורה של איראן, והאפשרות שהיא תקים מחדש צבא מדינתי משמעותי בעתיד הלא רחוק איננה בלתי סבירה. מלחמת האזרחים בסוריה נראית כיום כעומדת בפני סיום, ובמקביל הולכת ונשלמת הבסתו של דאעש והשתלטות השלטון המרכזי השיעי בבגדד על מרבית שטחיה של המדינה. אין להוציא מכלל אפשרות שבמהלך העשור הקרוב יוקמו מחדש צבאות מדינתיים רבי עוצמה בסוריה ובעיראק, והפעם בחסות ובהנהגת איראן ו”החזית המזרחית” תקום מחדש לתחייה.

בשלב זה כלל לא ברור מי משני המודלים של “האיום הקיומי” הוא הסביר יותר.

חזון ה”הרג החצי קשה” של חמנאי פורסם בתקופה שבה לא עמדו מול ישראל צבאות מדינתיים משמעותיים. ייתכן שהקמת “חזית מזרחית” חדשה ורבת עוצמה תחזיר לקדמת הבמה את האסטרטגיה של “ההרג הקשה,” לאמור “איום קיומי” דרך הבסת צה”ל וכיבוש שטחים בישראל. הדילמה העומדת בפני ישראל היא: לאיזה סוג של “איום קיומי” להיערך? האם נדרש להיערך להכרעה במערכה כוללת כנגד צבאות מדינתיים ו”חזית מזרחית” שעלולה לקרום עור וגידים במהלך העשור הקרוב, או לעמידה מול תקיפות עזות על העורף במערכות מוגבלות כנגד ארגונים לא מדינתיים רבי כוח בלבנון ובעזה? כפי שהצבענו קודם, כל אחד משני סוגי האיומים הללו מחייב אסטרטגיה שונה והשקעות כלכליות שונות. ניתן להעלות על הדעת שלוש גישות שונות להתמודדות בדילמה הזו: גישת ה”גם וגם”, גישת ה”קצת מזה וקצת מזה” וגישת ה”או או”.

כל אחד משני סוגי האיומים מחייב אסטרטגיה שונה והשקעות כלכליות שונות.

הגישה של “גם וגם”, שמשמעותה היא השקעת מלוא המשאבים הדרושים לחיסון המשק הלאומי בפני תקיפה במערכות מוגבלות והשקעת מלוא המשאבים לקיום ופיתוח היכולת ההתקפית של צה”ל, אינה נראית מעשית בתנאים הקיימים. למרות התלונות הנשמעות מעת לעת (במיוחד בתקופת דיוני תקציב) כי ישראל היא צבא שיש לו מדינה,8 המציאות היא שמדינת ישראל מקדישה כיום נתח הולך ופוחת יחסית מהתוצר הלאומי בביטחון ונתח הולך וגדל בתשתיות אזרחיות וברווחה אזרחית ונראה שיש על כך הסכמה לאומית רחבה. הגישה של “גם וגם” תחייב קרוב לוודאי הגדלת ההשקעות בביטחון על חשבון יעדים לאומיים אחרים ועל כן לא סביר שתזכה בתמיכה ציבורית.

הגישה של “קצת מזה וקצת מזה” מהווה פשרה שמהותה שימור יכולת התקפית מוגבלת ובניית חיסון מוגבל של המשק הלאומי בפני תקיפות של נשק מנגד במערכות מוגבלות מבלי להגדיל את ההשקעה הכוללת בביטחון. ככל פשרה, יש בגישה זו יתרונות וחסרונות: היתרון הוא שזוהי גישה מציאותית מבחינת התמיכה הציבורית, וחסרונה הוא בפתרונות בלתי מספיקים הן ביכולת ההתקפית והן בעמידת העורף בפני תקיפה.

הגישה של “או או” משמעותה הימור על אחד מהשניים: או שימור וטיפוח הכוח ההתקפי במלואו וזניחת העמידות המשקית בפני תקיפת העורף, או חיסון רחב של העורף בפני תקיפה וזניחת היכולת ההתקפית של צה”ל. הסיכון שבגישה זו מדבר בעד עצמו ואינו דורש הרחבה. יש לציין בהקשר לרישא של מאמר זה, כי אסטרטגית צה”ל כפי שהיא מנוסחת כיום משאירה את הרושם שצה”ל מעדיף את גישת ה”או או” ומהמר על שימור וטיפוח הכוח ההתקפי.

הדילמה של “לאיזה סוג של מלחמה להתכונן” איננה ייחודית לישראל והיא עומדת כיום בפני צבאות אחרים, בעיקר צבא ארה”ב.

הדילמה של “לאיזה סוג של מלחמה להתכונן” איננה ייחודית לישראל והיא עומדת כיום בפני צבאות אחרים, בעיקר צבא ארה”ב שבניין הכוח שלו מתבסס על ההנחה של מלחמה “קלאסית” והכרעת צבאות מדינתיים אך נדרש באותה עת לנהל מלחמות כנגד ארגוני גרילה, כפי שהוא מנהל כיום באפגניסטן. הגישות במדינות וצבאות אחרים אינן בהכרח ישימות לישראל עקב ההבדלים המהותיים בגיאוגרפיה ובמשאבים.

לישראל, כמדינה קטנת שטח ובעלת משאבים מוגבלים, אין את דרגות הגמישות שיש למעצמות עולמיות. לדילמה שעומדת בפני ישראל אין “פתרון בית ספר”, והמאמר הנוכחי אינו מתיימר להציע אותו. קברניטי המדינה יידרשו להמר על הפתרון הנכון לדילמה הביטחונית על פי מיטב שיקול דעתם.

מרבית הישראלים אינם מודעים לכך שהדילמה הביטחונית ששרטטנו למעלה בכלל קיימת, ומטרתנו במאמר זה הייתה להציג וללבן אותה בפני הקוראים. לא נותר לנו אלא לקוות שבחירת הפתרון תהיה שקולה ותבטיח את קיום המדינה ושלומה בפני האיומים הנוכחיים והעתידיים.


תמונה: Bigstock


[1] הסוגיה של זהותה הלאומית של ישראל נמצאת במוקד של ויכוח ציבורי ואידאולוגי, הנוגע בחלקו למגמה הניאו ליברלית במערב של שלילת מדינת הלאום בכללותה ותמיכה ב”מדינת כל אזרחיה” ללא זהות לאומית מוגדרת.

[2] מקרים אחרים של שינוי משטר כמו המהפכה האסלאמית באיראן, ההשתלטות של המפלגה הקומוניסטית על סין ונפילת המשטר הלבן בדרום אפריקה לא ביטלו את עצם קיום המדינה, אלא היוו שינוי משטר.

[3] הדרישה המפורשת היא להחזיר 7.25 מיליון פלסטינים לבתיהם הקודמים. ראה אתר של תנועת החרם על ישראל https://bdsmovement.net/what-is-bds

[4] Amir Taheri: “The Ayatollah Plan for Israel and Palestine,” Gatestone Institute International Policy Council, July 31, 2015, https://www.gatestoneinstitute.org/6263/khamenei-israel-palestine

[5] המציאות הייתה שונה מאוד מהתמונה הפשטנית הזו של מלחמת אלג’יר ותוצאותיה. מרביתם של “המתנחלים” הצרפתים עזבו את אלג’יר רק לאחר הסכמי אוויאן, שבהם הובטחה הקמתה של מדינה אלג’ירית עצמאית בראשות המורדים המוסלמים.

[6] לא כאן המקום לפרט תרחישים של פגיעות כלכליות אנושות כדי שלא לתת לאויב רעיונות שאולי הוא לא חשב עליהם בעצמו.

[7] כבר ב-2003 הזהיר אלוף פיקוד העורף מפני הסכנה של פגיעת טילים ורקטות במכל האמוניה והציע למגן אותו. במלחמת לבנון השנייה פגעו רקטות בסביבת המכל. האיומים של נסראללה בתחילת שנת 2016, כי במלחמה עתידית הם יהוו מטרה לטיליו, המריצה את השר לאיכות הסביבה דאז אבי גבאי להתניע מהלכים להעתקתו לדרום הארץ. פרשה זו מאיימת לגבות מחיר חברתי גבוה כולל פיטורי עובדים במפרץ חיפה, ראה ליאור גוטמן, “מה יקרה לחיפה עד שיעבירו את האמוניה לדרום”, כלכליסט 18.2.2016 https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3681358,00.htm. לאחר שמכל האמוניה חדל מלפעול בהחלטת בג”ץ, הציע חסאן נסראללה לישראל לסגור גם את הכור הגרעיני בדימונה.

[8] על משקל אמרתו של הפילוסוף הצרפתי וולטיר בן המאה ה-18: “יש מדינות שיש להם צבא אבל לצבא הפרוסי יש מדינה”.

 

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך