JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר יונתן ספייר

ד"ר יונתן ספייר

מזרחן, פרשן ומומחה בסוריה, עיראק, קבוצות אסלאמיות רדיקליות וכורדיסטן

ארה”ב צריכה לפתח אסטרטגיה אזורית ברורה הכוללת את בעלות בריתה, ובהן ישראל, לסיכול יכולתה של איראן להוסיף ולהזיק לביטחון האזורי. עם זאת, איראן מיומנת בשימוש בשליחים, וגם בשילוב של מאבק צבאי-למחצה עם מאבק מדיני. סביר כי תגובתה לאסטרטגיה בהובלת ארה”ב שנועדה לרסן ולהסיג את השפעתה תתמקד בתחומים אלו.

תקציר

החלטתה של ארצות הברית לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן מסתמנת כקו פרשת מים במאמץ לבנות מדיניות ברורה לריסונה ולהסגתה של איראן בתחומים הרבים שבהם התקדמה במהלך העשור האחרון. ארה”ב מחזיקה במגוון רחב של נכסים ברחבי האזור. אם היא תרצה לגבש אסטרטגיה ברורה לעכב את התקדמותה של איראן בתחומים אלו – התשתית, בדמות בעלות ברית נחושות ואופציות ברורות, קיימת. מאמר זה יסקור נכסים אלו ויבחן את צורתה האפשרית של אסטרטגיה אזורית שמעורבות בה בעלות בריתה של ארה”ב, ובהן ישראל, לסיכול יכולתה של איראן להוסיף ולהזיק לביטחון האזורי.

אם ארה”ב תרצה לאמץ אסטרטגיה כזו, ניתן יהיה להתחיל להפעיל לחץ על האיראנים באופן מתואם בזירות הכלכלית, הצבאית והמדינית. ניתן לצפות שהאיראנים יגיבו. שיטות הלוחמה המהפכנית והפוליטית המועדפות עליהם מעידות כי חסרה להם יכולת קונבנציונלית. כמו כן, חסר להם כוח כלכלי. אלו הם שני היתרונות העיקריים של המערב ובעלי בריתו. עם זאת, לאיראנים יש מיומנות בשימוש בשליחים ובשיטות דמוי-צבאיות, כמו גם בשילוב של מאבק צבאי-למחצה עם מאבק מדיני. סביר כי תגובתם לאסטרטגיה בהובלת ארה”ב שנועדה לרסן ולהסיג את השפעתם תתמקד בתחומים אלו.

מבוא

ב-21 במאי 2018, שבועיים לאחר הכרזתו של ממשל טראמפ על פרישתו מהסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, נשא מזכיר המדינה מייק פומפאו את נאומו הראשון מאז שנכנס למשרתו. בנאום, שנישא במכון המחקר השמרני Heritage בוושינגטון, הבהיר פומפאו כי כל הסכם גרעין חדש יחייב את איראן לעמוד בשתים עשרה דרישות. הדרישות שהציג פומפאו נגעו לא רק לנושא הגרעין; שמונה מהן התמקדו בסוגיות שאינן קשורות לנושא הגרעין. דרישות אלו קראו להיפוך האסטרטגיה האיראנית במזרח התיכון, בשילוב עם עידוד האוכלוסייה האיראנית למרוד במשטר.

הדרישות כללו קריאה לאיראן לעצור את תוכנית הטילים הבליסטיים שלה, לשים קץ להתערבויותיה בסוריה ובתימן, להפסיק את התמיכה בחיזבאללה ובחמאס, להתיר את פירוק המיליציות השיעיות בעיראק מנשקן, לספק לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית גישה בלתי מוגבלת לכל האתרים ברחבי איראן, להפסיק את תמיכת משמרות המהפכה האסלאמית בכוחות טרור ברחבי העולם, לחדול מן האיומים להשמיד את ישראל ולהפסיק לירות טילים על ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות.

מובן שאין ציפייה שאיראן תעמוד בדרישות אלו מייד. למעשה, הן מבשרות על תחילתו של מאמץ אסטרטגי כללי מצד ארצות הברית ובעלות בריתה באזור לרסן ולהסיג את איראן.

בריאיון לעיתון The National ב-11 ביולי 2018 התייחס פומפאו לעניין האסטרטגיה האזורית נגד איראן במונחים הבאים:

“ראשית, התנגדות מאוחדת היא חשובה מאוד… יש לנו שותפים נהדרים באיחוד האמירויות הערביות, יש לנו שותפים נהדרים אצל הסעודים ואצל הבחריינים. מדינות רבות מגיבות ללחץ ומוכיחות שמה שאנחנו מבקשים הוא פשוט מאוד – שאיראן תהפוך למדינה נורמלית יותר. הכלים שנשתמש בהם יהיו מגוונים; לעיתים קרובות הם יהיו דיפלומטיים. אתם רואים את המאמצים שארה”ב מובילה בנוגע לסנקציות, אז אנחנו נשתמש בכלים כלכליים… כשאיראן עושה דברים כמו שיגור טילים שמגיעים לאיחוד האמירויות הערביות או מגיעים לריאד, אנחנו מוכנים להגן צבאית על האזור”.

טהרן הייתה אולי הנהנית העיקרית מן הסכסוכים במזרח התיכון בשנים האחרונות, ובמיוחד מקריסתן ופיצולן של מדינות מספר באזור. “אב הטיפוס” לתהליך זה היה קריסתה של לבנון בשנות ה-70′ וה-80′, כמו גם הקמת ארגון החיזבאללה על ידי משמרות המהפכה ועלייתו לאחר מכן לעמדת כוח והשפעה בולטת, שהפכה לבלתי מעורערת, בלבנון. באותה עת, קריסתה של המדינה הלבנונית הייתה תופעה חריגה במזרח התיכון, שהיה מורכב בעיקר ממדינות ומשטרים חזקים וריכוזיים.

אך האירועים בחלקים נרחבים מן האזור מאז 2010 ייצגו, במובן מסוים, החלה של התנאים הלבנוניים על אזורים אחרים וגדולים יותר; דהיינו, היחלשותה או קריסתה של המדינה ועלייתו של עימות על רקע דתי ו/או אתני. תנאים אלו אִפשרו למשמרות המהפכה לעשות שימוש בשיטותיהם לגיוס שליחים וליזום לוחמה בלתי סדירה בקנה מידה גדול בהרבה מבעבר. התוצאות ניכרות לעין: בתימן, בסוריה ובעיראק, הצד המזוהה עם איראן נהנה משיטותיהם של משמרות המהפכה.

בסוריה, סביר שמשטר אסד היה מתמוטט בתקופה שבין 2013 ל-2015 לולא הייתה איראן מניידת כוחות צבאיים-למחצה שתחת חסותה מלבנון, עיראק, אפגניסטן ופקיסטן. בעיראק, השימוש ב”חאשד אל-שעבי” (“ההתקהלות העממית” – המיליציות השיעיות) ב-2014 מילא תפקיד חשוב הן בעצירת דאע”ש והן, מאוחר יותר, בגיבושו ובקידומו של הכוח הפוליטי והצבאי האיראני במדינה. בתימן, הסיוע האיראני למורדים החות’ים (אף שהתרחש בקנה מידה קטן יותר מאשר בדוגמאות הקודמות) אִפשר את המשך ההתקוממות, שבמסגרתה שיגרה איראן טילים ישירות על ערים סעודיות.

החלטתה של ארה”ב לפרוש מהסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, ולאחר מכן התווייתן של הדרישות האמריקניות מאיראן על ידי פומפאו, מייצגות הכרה בכך שהתפשטותה של איראן באזור מהווה סכנה לבעלות בריתה של ארה”ב, וקריאת תיגר על מבנה הביטחון (החלש כבר כעת) שהבטיחה ארה”ב וששלט באזור מאז תום המלחמה הקרה.

ניתן לטעון שתקופת התסיסה והשינוי המגיעים מלמטה חלפה. אין כיום כמעט לחלוטין כל התקוממות עממית בקנה מידה גדול בעולם הערבי. מדינות אף מבססות את עצמן מחדש במגוון אזורים. מכיוון שמתן חסות להתקוממות וניצולה הם כישורם המרכזי של משמרות המהפכה ושל “כוח קודס” שלהם, תקופת האיחוד הנוכחית היא זמן אידיאלי להתחיל להגיב ללחץ על מנת להבטיח שעמדתם של האיראנים בשנים 2016-17 תישאר נקודת השיא של ההתקדמות והשפעה האיראניות.

איזו צורה עשוי ללבוש יישומו של משטר של הבלגה ושינוי מגמה מצד איראן כתוצאה של לחץ של ארה”ב ובעלות בריתה? וכיצד עשויה איראן לנסות להגיב לתוכנית כזו? אנו נבדוק שתי סוגיות אלו, ונסכם בהערכה ראשונית של סיכויי הצלחתם של המאמצים שארה”ב מובילה ושל הקשיים שסביר שיתעוררו בהמשך הדרך. כמו כן, נתמקד בתפקידה של ישראל בתוך תמונה רחבה זו.

איזו צורה עשויה אסטרטגיה בהובלת ארה”ב ללבוש?

ישנם שלושה תחומים רחבים של לחץ זמין שיכולים להוות רכיבים באסטרטגיה שתוביל ארה”ב לריסונה ולהסגתה של איראן במזרח התיכון: פעילות כלכלית (דהיינו סנקציות), פעילות צבאית ופעילות מדינית. אבחן כל אחד מתחומים אלו בנפרד.

לחץ כלכלי

איראן היא כיום מדינה המצויה בלב משבר כלכלי וסביבתי. מטבע הריאל צנח ב-47 אחוזים לעומת הדולר בין החודשים ינואר ויוני 2018. תסיסה והפגנות ממשיכות להתקיים בחלקים רבים של המדינה. ניהול גרוע של המדינה, שחיתות, וכישלונו של הסכם הגרעין לייצר את רמות ההשקעה הזרה המצופות מוסיפים על הבעיה. כמו כן, המדינה מוכת בצורת. המשקעים ברחבי איראן צנחו ב-46 אחוזים בחמישים השנים האחרונות. בטהרן נרשמה ירידה של 66 אחוזים בכמויות הגשמים בשנה אחת בלבד. הדבר משפיע על המגזר החקלאי.

איראן מחויבת עמוקות למעורבות בשני סכסוכים אזוריים נמשכים – זה שבסוריה וזה שבתימן. כמו כן, יש לה נכסים חשובים המחייבים השקעה בלבנון (חיזבאללה), בעיראק (המיליציות השיעיות) ובקרב הפלסטינים (הג’יהאד האסלאמי וחמאס). אף שאיראן דומיננטית בלבנון, ומהווה כוח עולה בסוריה ובעיראק, היא לא השיגה ניצחון סופי ומכריע באף אחת מן הזירות הללו.

אסטרטגיה השואפת למנוע הישגים איראניים נוספים ואז להסיג את איראן תתמקד בהגדלת עלותן של הרפתקאותיה של איראן בנכר, בהחרפת המתחים הפנימיים ובגרימת השפלות ומפלות טקטיות למדינה. תוכניות אלו יפחיתו כל תועלת פנימית שתצמח מההרפתקאות באזור. טהרן תיאלץ אז להוציא יותר כספים על רכישת השפעה אזורית, ובכך תחריף את בעיותיה מבית, או לסגת ולשאת את ההשפלה ואובדן היוקרה הנלווים לכך.

ביוני 2018, חודש לאחר ההכרזה על פרישתה מהסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, החלה ארה”ב לסיים את ההקלות בסנקציות שהעניקה קודם לכן לאיראן. סנקציות חדשות הוטלו ב-22 במאי 2018 על חמישה בכירים איראניים שנחשדו במעורבות בתוכנית האיראנית לספק טילים לחות’ים. בה בעת, מחלקת האוצר האמריקנית הטילה סנקציות על בכירים בבנק המרכזי של איראן בימים שלאחר ההחלטה לפרוש מהסכם הגרעין, מפני שהבכירים נחשדו בסיוע בהעברת כספים של משמרות המהפכה לחיזבאללה בלבנון. מחלקת האוצר הכריזה על הטלתן של סנקציות חדשות על חברים במועצת השורא של חיזבאללה – הגוף העליון לקבלת החלטות בתנועה. ראוי לציין שבכירים מארה”ב ומאיחוד האמירויות שיתפו פעולה לאחרונה גם בשיבושה של רשת חילופי מטבע שהופעלה על ידי “כוח קודס” של משמרות המהפכה.

צפויים צעדים נוספים. סנקציות תוטלנה על רכישתם של דולרים על ידי מוסדות באיראן. בהמשך יגיעו גם קנסות למוסדות המקיימים עסקים עם הבנק המרכזי של איראן וגופים ייעודיים אחרים. נראה כי הכול מתוכנן על מנת להכביד על האיראנים עד קצה גבול היכולת, ולהוביל לנסיגה או לתסיסה פנימית. בכיר במחלקת המדינה תיאר את הסנקציות הקרבות ובאות נגד איראן כ”סנקציות החזקות בהיסטוריה”.

כבר כעת ניתן להבחין בתוצאות אחדות. שורה של חברות אירופיות חשובות פרשו ממעורבות במיזמים גדולים באיראן. טוטאל, מארסק, ג’נרל אלקטריק, לוקאויל, איירבוס, סיטרואן, פז’ו, בואינג וסימנס, בין היתר, הכריזו כולן על פרישתן ממיזמים באיראן מאז הכרזתה של ארה”ב על פרישתה מהסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית ב-8 במאי 2018. נראה שיש השפעה לעוצמתה הכלכלית של ארה”ב, ולדילמה הקשה העומדת בפני חברות השוקלות פעילות כלכלית באיראן – דהיינו, הבחירה בין מסחר עם המשק האיראני לבין המשק האמריקני.

התוצאות מורגשות גם בזירה האיראנית הפנימית. שביתות והפגנות של איראנים המוחים על המצב הכלכלי הקשה הן נפוצות, חרף כך שהתקשורת הבינלאומית אינה מעניקה להן סיקור הולם. נהגי משאיות איראניים שובתים בשל שכר נמוך, עלויות תפעול גואות, ואגרות ותשלומים ממשלתיים גבוהים. נהגי מוניות בחלק מן הערים הצטרפו לשביתה. העיר איספהאן, השלישית בגודלה באיראן והמהווה מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב, מתבררת כמוקד מיוחד של התסיסה.

לדברי מנסור אוסנלו, פעיל זכויות עובדים, בריאיון לרדיו פארדה, “דרישותיהם של נהגי המשאיות, ובהן שכר גבוה יותר, הצטברו לאורך השנים האחרונות, והגיעו לנקודה בלתי נסבלת, בעוד הסבסוד הממשלתי גם קוצץ. נוסף על כך, הכבישים באיראן אינם בטוחים, וניידות של משטרת התנועה דורשות לעיתים תשלום שוחד רב על מנת להתיר למשאיות לעבור. רוב חברות ההובלה והשינוע שבבעלותם וניהולם הישירים של חברים במשמרות המהפכה או של אנשים הנתמכים על ידי משמרות המהפכה גובות מבעלי משאיות עמלות גבוהות”.

נוסף על כך התקיימו שביתות והפגנות של סוחרים בבזאר הגדול של טהרן. המפגינים, לדברי עדי ראייה, קראו סיסמאות בגנות המשטר, ובהן “לא ללבנון, לא לעזה, את חיי אתן רק לאיראן”, ו”פלסטין וסוריה הן סיבות לאומללותנו”.

כל אלו הן ראיות לכך שהסנקציות חושפות כבר כעת נקודת תורפה מרכזית של איראן – מצבה הכלכלי השברירי. הדבר מציב דילמה בפני המשטר: האם ימשיך במחויבויותיו האזוריות ויסתכן בתסיסה מוגברת מבית, או שמא יפחית מחויבויות אלו ויסתכן בכך שייראה חלש הן בבית והן בזירה הבינלאומית?

תחום הסנקציות הכלכליות הוא התחום שבו ארה”ב פעילה ביותר. יש תוצאות, אך יש צורך לתאם את הפעילות בתחום הכלכלי עם שני התחומים האחרים – הצבאי והמדיני.

הסנקציות החדשות עתידות להרחיק לכת אל מעבר לכל מה שנראה בתקופה שקדמה להסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית. מחלקת האוצר נתנה לעסקים בארה”ב ולחברות זרות המצויות בשליטה אמריקנית המקיימים עסקים עם איראן ארכה עד ל-6 באוגוסט 2018 לסיים את פעילותם באיראן, או לשאת בצעדי ענישה. רישיונות לרכישות נפט יבוטלו בקרוב, ולחברות ניתנה ארכה עד ה-4 בנובמבר השנה לסיים את כל הפעולות הנוגעות לנפט המתנהלות עם איראן. צעדים אלו, יחד עם איומים להעניש מדינות הממשיכות לעשות עסקים עם איראן, יוצרים פאניקה בתוך איראן. נכון ל-1 באוגוסט 2018, הריאל צנח ל-122,000 לדולר בשוק השחור. חשוב שארה”ב תשמור על לחץ ותנופה בצעדים נגד איראן.

לחץ צבאי

קיימים כעת שלושה אזורים שבהם כוחות הזוכים לתמיכת איראן וכוחות המתנגדים לאיראן לוחמים אלה נגד אלה. אזורים אלו הם תימן, סוריה ועזה.

הסיקור התקשורתי נוהג כדבר שבשגרה לתאר את ההתערבות של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות בתימן כהתבוססות בבוץ וככישלון. זאת בשל המחיר ההומניטרי, הכבד ללא ספק, שגבתה המלחמה. אך אם מביטים על המלחמה מנקודת מבט של יעדים שהשיגו הצדדים הלוחמים, מתגלה תמונה שונה.

ההתערבות של סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות מנעה מן החות’ים הנתמכים על ידי איראן להגיע למיצר באב אל-מנדב, בעל החשיבות האסטרטגית הקריטית. ההתקדמות של החות’ים נעצרה, ומאז רצח נשיא תימן הקודם, עלי עבדאללה סאלח, לא ברור מהן מטרותיו של המרד החות’י מלבד הישרדות.

בינתיים, כוחות בתמיכת סעודיה ואיחוד האמירויות מתקדמים לעבר עיר הנמל התימנית חודידה, על חוף ים סוף. הקואליציה בהובלת הסעודים כבר כבשה את שדה התעופה הסמוך לנמל עצמו. חודידה משמשת כצינור המרכזי למעבר מזון וציוד רפואי ומסחרי הנכנס למדינה, כמו גם למעבר אמצעי לחימה איראניים שנועדים לבעלי בריתם החות’ים. כיבושה ינחית, לפיכך, מכה אסטרטגית למורדים השיעים. החות’ים מתכוננים כעת להגנת העיר.

ב-25 ביוני 2018 דיווחה הקואליציה על מותם של שמונה לוחמי חיזבאללה לבנוניים בתימן בימים שקדמו להודעתם. זהו הסימן לתמיכה הנרחבת שהמורדים זוכים לה מאיראן ומשליחיה. אף שכעת החות’ים לא יגיעו לבאב אל-מנדב, שליטתם בצפון תימן מעניקה לאיראן נוכחות קרובה לערב הסעודית שממנה ניתן לשגר מתקפות. בספטמבר 2016 חשפו החות’ים את מה שהם טענו שהוא טיל בליסטי מייצור מקומי, ה”בורקאן H2″, שביכולתו לשאת ראש נפץ במשקל 700 קילוגרם למרחק של שמונה מאות קילומטרים. מומחים שללו את הטענה שהמיליציה מסוגלת לפתח נשק כזה, וציינו כי הטיל דומה לטיל ה”קיאם” האיראני.

מאז חשיפתו של ה”בורקאן H2″ הותקפו מטרות סעודיות ובהן נמל ג’דה, טאיף ונמל התעופה הבינלאומי “המלך ח’אלד” בריאד. סביר שהטילים הוברחו לתימן דרך נמל חודידה ואז הורכבו על ידי חברים במשמרות המהפכה, או ביחידה 3800 של חיזבאללה.

אף שהאיראנים והחות’ים נכשלו בניסיונם להגיע למיצר באב אל-מנדב עדיין נותרה להם היכולת להטריד את הסעודים הודות לנוכחותם בצפון תימן, אך אובדן נמל חודידה יפגע בכך פגיעה קשה. המשכה והגברתה של התמיכה הצבאית והדיפלומטית בקואליציה שבהנהגת ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות אמורות להוות חלק עיקרי בכל מדיניות שתנהיג ארה”ב נגד איראן.

בסוריה, ישראל מנהלת מאז פברואר 2018 מערכה אווירית על מנת למנוע את התבססותה של הנוכחות האיראנית. מערכה זו כללה השמדה של מתקני מל”טים. חילופי האש הגיעו לשיאם ב-10 במאי השנה, כשישראל הגיבה לניסיון איראני לבצע מתקפת נגד על ידי מבצע אווירי נרחב שהוביל להשמדת שני המתקנים האיראניים (דווח כי עשרים ושלושה איראנים נהרגו), כמו גם להשמדתן של מערכות הגנה אוויריות של המשטר הסורי שניסו להתערב.

ישראל הואשמה מקיר לקיר בתקיפת בסיס של מיליציית קטאיב הפרו-איראנית של חיזבאללה סמוך לגבול סוריה-עיראק בתחילת יוני 2018. עם זאת, איש לא קיבל על עצמו את האחריות לתקיפה זו. מנהיג מיליציית קטאיב, אבו מהדי אל-מוהנדס, טען מאוחר יותר כי ארה”ב אחראית לפעולה, אף שהקואליציה בהובלת ארה”ב הכחישה כי ביצעה את התקיפה.

בהינתן שלקואליציה אין עבר של פעולה צבאית נגד מטרות איראניות ופרו-איראניות בסוריה, קיימת סבירות לאחריות ישראלית – אף שלא ניתן להסיק זאת בביטחון. אם ישראל הייתה אחראית, הדבר מעיד על הרחבת המטרות הישראלית בסוריה והכללת מיליציות פרו-איראניות ואמצעי הלחימה שלהן, מערכות נשק ומתקני נשק.

ישראל שמה לה למטרה את סילוקה המלא של הנוכחות האיראנית מסוריה. מכיוון שאיראן השקיעה לפחות 30 מיליארד דולר בסוריה מאז תחילת מלחמת האזרחים, לא סביר שמטרה זו תושג במהרה. משמעות הדבר היא שפעולה ישראלית מתמשכת להפחתת הנוכחות האיראנית היא אפשרות סבירה. ראוי שארה”ב תתמוך במאמץ הישראלי.

נכון לעכשיו, משטר אסד פועל לחסל את המרד במחוז דרעא שבדרום-מערב סוריה. כבר נתגלו ראיות לנוכחותם של כוחות מיליציה שיעים עיראקיים ולוחמי חיזבאללה לבנוניים הקשורים לאיראן בקרב כוחות הממשלה. המתקפה תתקדם כמעט בוודאות למחוז קוניטרה הגובל ברמת הגולן. חרף דיווחים על הסכם ישראלי-רוסי שלפיו הרוסים יתחייבו לשמור על כוחות השייכים לאיראן הרחק מן הגבול הישראלי, לא ברור כלל שלרוסיה יהיו הרצון או היכולת להשיג זאת.

לאור התפקיד החיוני שממלאים כוחות מיליציה בסיוע לצבאו המותש של אסד, הגעתו, בצורה כזו או אחרת, של כוח נוסף מן הכוחות השייכים לאיראן לאזור שממזרח למעבר קוניטרה לאחר תבוסת המורדים שם היא סבירה. משמעות הדבר תהיה כפי הנראה שדרום-מערב סוריה ימשיך להיות זירת עימות מתמשך בין איראן לבין ישראל.

תמיכה מערבית מתמשכת בצעדים ישראליים שנחוצים על מנת למנוע התבססות איראנית בדרום סוריה תהווה גורם חשוב באסטרטגיה רחבה יותר נגד איראן. סביר שמשטר אסד, שיזכה מחדש בלגיטימציה בתקופה הקרובה, יגנה פעולות אלו כהפרת “ריבונות”. על ארצות הברית והמערב לשמור על בהירות מוחלטת לגבי הנקודה הבאה: פעולות איראניות בסוריה אינן תלויות ברצונותיה של ממשלה סורית לגיטימית כלשהי. גם התגובה הישראלית לפעולות מסוג זה לא תוכל להיות מוגבלת על ידי שיקולים כאלו.

אזור שלישי שבו קיים פוטנציאל לעימות ישיר הוא באזור הסורי שממזרח לפרת, שכעת מצוי בשליטת הכורדים הסוריים בשיתוף פעולה עם ארה”ב. באזור נמצאים לפחות אלפיים (וסביר שהרבה יותר) אנשי צבא של ארה”ב. ארה”ב גם בנתה שם שני מסלולי המראה, ברומיילן ובאזור קובאני. השטח הנשלט על ידי ארה”ב והכורדים מהווה קצת פחות מ-30 אחוזים מכלל שטחה של סוריה, והוא מכיל כ-80 אחוזים מעתודות הנפט והגז של סוריה. המשטר זקוק להחזרת השליטה בו לידיו על מנת לממן את שיקום המדינה. הן בשאר אסד והן שר החוץ שלו, ואליד מועלם, דיברו על כוונת המשטר לשוב ולכבוש שטח זה.

גם לאיראן יש אינטרס ברור בהחזרת שטח זה לידי המשטר בהקדם האפשרי. בהרכבו הנוכחי, השטח מהווה מכשול בפני השאיפה האיראנית לשלוט בכל השטח שבין גבול עיראק-איראן לבין הים התיכון.

תקיפה ישירה של השטח נידונה לכישלון. שכירי חרב רוסיים ואנשי מיליציה של הברית התומכת במשטר ניסו זאת בדיר א-זור בפברואר ונהדפו, תוך שהם סופגים אבדות כבדות. אך קיימות יותר ויותר ראיות לכך שבכוונת איראן והמשטר ללבות מרד בשטח שבו קיימת נוכחות אמריקנית, תוך שימוש בכוחות שליחים כדוגמת ליווא אל-באקיר, וגורמים שבטיים בעלי יחסים טובים עם המשטר כדוגמת הבגארה.

חשוב שארה”ב, בשותפות עם בעלי בריתה המקומיים בכוחות הסוריים הדמוקרטיים, תשמור בידיה את השליטה בשטח זה. גורם מרכזי באסטרטגיה האיראנית הוא יצירתו של פרוזדור יבשתי רציף המשתרע מגבול עיראק-איראן לגבול עם רמת הגולן, ועד לבנון וחוף הים התיכון של סוריה. נכון לעתה, השטח המצוי בפועל בשליטה אמריקנית חוסם את רציפותו של פרוזדור זה, למעט מעבר אבו קמאל הסמוך לו מדרום. אסטרטגיה אזורית אמריקנית נגד איראן חייבת לכלול שליטה אמריקנית על שטח זה. שמירתו בידי ארה”ב תאפשר למערב לקחת חלק בכל משא ומתן מדיני עתידי על סוריה, ובה בעת לבלום את שטח השליטה של טהרן.

לחץ מדיני

האזורים שבהם המאבק בין איראן ליריבותיה הוא בעיקרו מדיני הם עיראק ולבנון. בשתי הזירות ידם של האיראנים היא כעת על העליונה. בלבנון, שליטת חיזבאללה כמעט מלאה. איש אינו קורא תיגר על התנועה בתוך המדינה, והיא חלק מן הקואליציה בממשלה השלטת. העניין הדחוף למדי כעת הוא לשכנע מדינות במערב שברצונן לחזק את המוסדות הלבנוניים כי ייתכן שבכך הן למעשה תחזקנה מדינה שכבר נמצאת תחת שליטה בפועל של חיזבאללה. לדוגמה, סיוע לצבא לבנון משרת את חיזבאללה. נוסף על הייצוג שחיזבאללה זוכה לו בממשלה, יש לארגון גם השפעה ישירה על גורמים בצבא לבנון.

לאחר הישגים של ארגון החיזבאללה בבחירות מאי 2018 קרא מזכיר המדינה פומפאו, בהופעתו הראשונה בפני הקונגרס כמזכיר המדינה, לבדוק את הסיוע הצבאי האמריקני ללבנון. מאז 2006 נתנה וושינגטון לצבא הלבנוני יותר מ-1.7 מיליארד דולר. כל אסטרטגיה בנוגע לאיראן תצטרך להתמודד עם העובדה שכיום לא ניתן להבחין עוד בין חיזבאללה ללבנון. אין כל מנגנון שבאמצעותו המדינה הלבנונית יכולה למנוע מחיזבאללה לבחור בדרך פעולה מסוימת או לרסן אותו. משכך, לבנון כיום היא בפועל בעלת ברית של איראן, בדומה לסוריה של אסד, ויש לראותה ככזו.

בעיראק המצב הוא שונה, ונותר מרחב רב לתגובה נגד איראן. איראן מחזיקה ללא ספק בנכסים רבי עוצמה בעיראק. היא שולטת ב”צבא הגיוס העממי”, שמילא תפקיד חיוני בהבסת דאע”ש. פת”ח, הזרוע המדינית של מיליציות אלו, בהובלת האדי אל-אמרי, הגיעה למקום השני בבחירות מאי 2018, עם ארבעים ושבעה מושבים. הרשימה “מדינת החוק”, של ראש הממשלה לשעבר נורי אל-מליכי, גם היא מקושרת מאוד עם איראן.

נכון לעתה נראה שהקואליציה המתגבשת אחרי הבחירות תהיה מבוססת על ברית בין רשימתו של האדי אל-אמרי לבין רשימת “סיירון” בראשות מוקתדא א-סאדר, כוהן דת שלאחרונה מיצב את עצמו כקול ערבי שיעי עיראקי לאומני המתנגד הן למעורבות אמריקנית והן למעורבות איראנית בענייניה של עיראק. הוא היה גם המנצח העיקרי בבחירות בהשיגו חמישים וארבעה מושבים.

לא הכול אבוד בעיראק. הסעודים הגדילו בשקט את המעורבות שלהם בעיראק בחודשים האחרונים: ערב הסעודית הבטיחה להעניק מיליארד דולר בהלוואות ו-500,000 דולר באשראי ליצוא לשם שיקום בעקבות המלחמה נגד המדינה האסלאמית; נסיך הכתר מוחמד בן סלמאן אירח את מוקתדא א-סאדר בריאד בשנה שעברה; חודשו הטיסות הישירות בין ערב הסעודית לעיראק. המטרה הסעודית היא להקים לתחייה את הזהות הערבית העיראקית כמשקל נגד לזהות האיראנית השיעית והבלתי ערבית הקוסמת לרוב הערבי השיעי בעיראק. מחוז בצרה עתיר הנפט הוא מוקד לפעילות סעודית.

בהינתן המעורבות האיראנית העמוקה והרוב השיעי בעיראק, הסוגיה עבור ארה”ב ובעלות בריתה לא תהיה סילוקה המוחלט של ההשפעה האיראנית אלא איזון שלה, שיחייב שוב את טהרן להקדיש זמן ומאמץ כדי למנוע את שחיקת מעמדה.

התסיסה הנוכחית בדרום עיראק החלה לקבל גוון אנטי-איראני גלוי. בצרה, המקום שבו החלה התסיסה ושעודנו המוקד שלה, היא לב תנועתו של מוקתדא א-סאדר. המחאות ממוקדות בנושאים סוציו-כלכליים, ובהם האבטלה הגבוהה, המחסור במים ומליחות המים, הפסקות חשמל וכו’. בימים האחרונים הן אימצו גם יסוד אנטי-איראני. לדוגמה, משרד של מיליציית קטאיב של חיזבאללה בנג’ף הוצת בידי המפגינים. ההפגנות גם מחו נגד מפלגות ומיליציות פרו-איראניות אחרות, ובהן באדר, מפלגת “דעווה” ואסאיוב אהל אל-חאק. יתרה מכך, המפגינים מקשרים את השפעתה של איראן במדינה עם הקשיים שהם עצמם חווים.

ההפגנות התעוררו לראשונה לאחר שאיראן הפחיתה בתקופה האחרונה את אספקת החשמל לבצרה. החלטה זו של טהרן עשויה להיות קשורה לקשיים כלכליים הנלווים לסנקציות. על פי כתבה בעיתון אל-מוניטור, שבסיסו בארה”ב, “המפגינים שורפים תצלומים של מנהיגים איראניים, כדוגמת מנהיג המהפכה האסלאמית רוחאללה חומייני והמנהיג העליון הנוכחי עלי חמנאי. הם גם צועקים סיסמאות בגנות ההתערבות האיראנית בעיראק, ומאשימים את איראן בתמיכה בממשלות הכושלות בעיראק”.

משכך, האירועים הנוכחיים בעיראק מדגימים כיצד לחץ כלכלי יכול להתחיל להניב השלכות מדיניות באזור שהוא בעל חשיבות חיונית עבור האיראנים.

קולות פרו-איראניים בעיראק האשימו את ערב הסעודית במימון ההפגנות. בלא קשר לאמיתותן של טענות אלו, אין להשאיר את ערב הסעודית לבדה בניהול “התיק” האנטי-איראני בעיראק. בארה”ב הייתה נטייה להפריז במידת התפתחותה של הנורמליות בעיראק, על מנת לנסות להצדיק את ההשקעה האמריקנית האדירה בדמים, תרתי משמע, מאז 2003. אך הדבר יכול להוביל להמעטה בערכו של כוחה של איראן במדינה, ומשם למדיניות שאינה מציאותית. על ארה”ב ובעלי בריתה – סעודיה, איחוד האמירויות הערביות והכורדים – לזהות נכסים איראניים מדיניים וצבאיים בעיראק, ולבנות קואליציה מדינית וצבאית שתקרא עליהם תיגר ותביס אותם. התסיסה הנוכחית בבצרה ומיקוד הכעס באיראן הם סימן מעודד.

הכרזתה של ארה”ב ב-11 ביולי 2018 על כך שתצרף את “בריגדת אל-אשתר”, ארגון שליח של משמרות המהפכה שבסיסו בבחריין, לרשימת ארגוני הטרור, היא סימן מעודד נוסף. הקבוצה מחזיקה בבסיסים בעיראק, בשיתוף פעולה עם משמרות המהפכה. אך על צעדים כאלה להיות חלק מאסטרטגיה משולבת וברורה מול איראן, וזו אינה קיימת עדיין.

סוגיה בעייתית מבחינה זו היא יחסי ארה”ב-טורקיה. עמדתה האנטי-מערבית הגוברת של טורקיה מהווה אתגר. יש לעשות מאמצים על מנת למנוע מטורקיה להיסחף לכיוונם של רוסיה ואויבי המערב. בה בעת, נדמה שמטרתה האסטרטגית של טורקיה היא לנסות להגיע לעמדת הנהגה בקרב המוסלמים הסוניים באזור. במובן זה, יש סבירות גבוהה לקיום תחרות בין הטורקים לאיראנים, ועל המערב לעשות כמיטב יכולתו להזין תחרות זו.

התגובה האיראנית

ניתן לצפות שאיראן תגיב באסטרטגיה נגדית משלה שמטרתה לגדוע ולסכל את מאמצי המערב ובעלי בריתו. איזו צורה תלבש תגובה איראנית זו? אילו נכסים נמצאים ברשותה של איראן לשם קידומה של מטרה זו?

ראשית כול, ראוי לציין מה אין לאיראן: לטהרן חסר כוח צבאי קונבנציונלי. לכן, היא פגיעה במיוחד כאשר קוראים עליה תיגר בזירה זו. האיראנים הזניחו את ההוצאות הצבאיות הקונבנציונליות לטובת דגש על תוכנית הטילים שלהם והשקעה בשיטות הלוחמה הבלתי סדירה של משמרות המהפכה ושל “כוח קודס”.

כפי שצוין לעיל, בחודשים האחרונים הוכיחה ישראל שלאיראן אין כל תגובה צבאית הולמת לפעולות אוויריות ישראליות נגד מתקנים איראניים בסוריה. בדומה לכך, בתימן, בעוד כוחות הממשלה סוגרים על נמל חודידה, מתגלה חולשתה של איראן בתחום הצבאי. סנקציות כלכליות עשויות להגביל גם את יכולתה של איראן לממן את שליחיה.

ביולי 2018 איים נשיא איראן, חסן רוחאני, להפסיק את משלוחי הנפט הגולמי דרך מצרי הורמוז בתגובה לסנקציות האמריקניות, בתקופה שלאחר נובמבר 2018 (שעד אליה דרשה ארה”ב שכל המדינות תסיימנה את יבוא הנפט האיראני). עם זאת, צעד שכזה יהווה עילה למלחמה עבור ארה”ב, ויהיה זה מאוד לא אופייני לאיראן לנסות לבצע פרובוקציה ישירה מסוג זה.

עם זאת, ברשותה של איראן, בדמות “כוח קודס”, דוקטרינה ונוהג של הקמת כוחות צבאיים-מדיניים שליחים. נכסים ושיטות אלו יהיו האמצעי שטהרן תנסה להשתמש בו על מנת להשיב לאויביה מלחמה.

בלבנון, אך ורק הודות לשימוש בשיטות אלו, איראן מצויה בשיא עוצמתה. בעתיד הקרוב לא צפוי כל ניסיון מצד יריביה של איראן לקרוא תיגר על שליטתה בפועל של טהרן במדינה זו דרך החיזבאללה. הצהרות שהצהיר לאחרונה מזכיר המדינה מייק פומפאו רומזות על תחילתה של הכרה מצד ארה”ב בכך שלבנון נשלטת בפועל על ידי חיזבאללה. קשה לאתר בתוך המדינה כוח פוליטי שמסוגל כיום לערער באופן רציני על המפלגה השיעית האסלאמיסטית.

האירועים בעזה בסוף מאי 2018 יכולים גם הם להוות דוגמה לסוג האופציות הזמינות לאיראן במסגרת מאמציה להדוף את צעדיהן של ארה”ב ובעלות בריתה. באותם ימים שיגר הג’יהאד האסלאמי מאה טילים על ישראל. הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני הוא סניף בשליטה מלאה של משמרות המהפכה. ה”מניע” הנראה לעין לתחילת ירי הטילים על ידיו היה הריגתם של שלושה מלוחמיו על ידי צה”ל לאחר פיגוע מטען חבלה שנכשל, אך תקרית זו לא הייתה נרחבת מספיק על מנת להוביל למטח הטילים הגדול ביותר מאז מבצע צוק איתן ב-2014. לפיכך, סביר להניח שההסלמה בעזה הייתה הדגמה של יכולתה של איראן לגייס שליח שלה ליצר לחץ נגד ישראל בחזית שנייה בגלל אירועים שהתרחשו בחזית אחרת.

אך כל האירועים הללו מדגימים גם את מגבלותיה של איראן. חמאס אינו בשליטה מלאה של טהרן. יתרה מכך, האינטרס המשותף של ישראל, חמאס ומצרים במניעת הידרדרות להתלקחות בסגנון של שנת 2014 סייעה בסיום ההסלמה.

בסוריה, איראן לא מצאה עד כה כל תגובה הולמת לשליטה המודיעינית הישראלית ולנכונותה של ישראל לנקוט פעולה אווירית נגד תשתיות איראניות.

אך מזרחה מהפרת, ב-30 האחוזים של סוריה המנוהלים על ידי הכורדים והנשלטים על ידי ארה”ב, האיראנים עשויים למצוא זירה שהיא יותר לטעמם. כאן, ישות פוליטית שעודנה בחיתוליה שולטת על אוכלוסייה של כארבעה מיליון בני אדם, ובהם ערבים סוניים רבים. במצב זה, שיטותיהם של משמרות המהפכה לעורר אי-שקט, לבצע התנקשויות ולחולל תסיסה מלמטה הן יעילות.

בפברואר 2018 הוקמה קבוצה התומכת במשטר ששמה “החזית העממית באזור המזרח”. ב-6 באפריל מסרה ליווא אל-באקיר, מיליציה שבטית שאומנה על ידי משמרות המהפכה, הצהרה הקוראת לג’יהאד נגד ארצות הברית. המיליציה מורכבת בעיקר מחברים בשבט בגארה, אחד השבטים הבדואיים החזקים ביותר במזרח סוריה. פגישה חשובה של מנהיגי השבטים באזור התכנסה ב-2 ביוני בשטח שבשליטת המשטר, ומטרתה הייתה לבנות תמיכה בפעולות נגד ארה”ב באזור שממזרח לפרת. עד עתה התרחשו רק תקיפות קטנות, אך סביר שהקצב של התקיפות והיקפן יגברו בתקופה הקרובה. מחויבותה של ארה”ב לאזור זה נראית רופפת, ומיקומו הוא אידיאלי עבור האיראנים להכות בכוחות מערביים ולהכריח את ארה”ב לשנות את מדיניותה.

באופן רחב יותר, פעולה אווירית ישראלית בסוריה עשויה לגרום לאיראנים לחשוב פעמיים במונחים של פריסת מערכות נשק כבד במדינה זו (מערכות נשק כאלו הן בעלות חתימה אלקטרונית גדולה ולפיכך הן חשופות יותר לתקיפות אוויריות מצד ישראל), אך היוזמה האיראנית להקים מיליציות חסות מקומיות ולהציב כוחות שליחים על אדמת סוריה נותרת במידה רבה ללא פגע וחסינה מפני פעולה אווירית ישראלית.

בדומה לכך בעיראק, המשא ומתן הקואליציוני הנמשך ושליטתה של איראן ב”צבא הגיוס העממי” ובבת דמותו המדינית פת”ח מאפשרים לטהרן מרחב פעילות גדול, בעיקר מכיוון שפת”ח הגיעה למקום השני בבחירות, בפיגור קל אחרי רשימת “סיירון” של מוקתדא אל-סאדר. דברים רבים יהיו תלויים בטיבה של הממשלה שתקום לאחר התקופה בת תשעים הימים המוקדשת לבניית הקואליציה הממשלתית.

אך לא משנה איזו קואליציה תקום; הכוחות החמושים שבשליטה איראנית נמצאים בעיראק מתוך כוונה להישאר בה. עבור איראן, השפעה המקנה שליטה בעיראק היא צורך ולא מותרות, ונוכח המאמצים הסעודיים כעת לבנות השפעה במדינה, עיראק עתידה להוות זירה מרכזית לתחרות.

הראיות מן השנים האחרונות מעידות שוב כי דרך אחת שבה איראן נהנית מיתרון על פני יריבותיה היא יכולתה המוגברת לעשות שימוש בשיטות דמוי-צבאיות וטרור. כבר כעת קיימים סימנים לכך שגורמים הקשורים לרשימת “סיירון” סומנו כמטרה. ב-15 במאי 2018 פוצצו מפגעים אלמונים שני משרדים הקשורים לאנשי סאדר. פצצה אחת הוטמנה במשרדה של סראייה אל-סאלאם, המיליציה של סאדר, והאחרת נועדה לפגוע בארגון דתי בעל קשרים לסאדר, מאלק אל-אשתר (קבוצה הנבדלת מן הארגון הבחרייני שנזכר לעיל). נוסף על כך, ב-25 במאי התרחש פיגוע כפול באמצעות מטעני חבלה במטה המפלגה הקומוניסטית העיראקית בבגדד. אף קבוצה לא לקחה אחריות לאף אחד מפיגועים אלו.

הראיות מרמזות כי שיטותיה של איראן הן בשיא עוצמתן כאשר באפשרותה להתמודד עם אויביה בתוך שטח מאוכלס, בהקשר מדיני וצבאי, והן נמצאות בשיא חולשתן כאשר היא מתמודדת עם התנגדות קונבנציונלית וגבול קשיח המפריד בינה לבין אויביה. משמעות הדבר היא שבתחרות המתעוררת כעת, איראן היא בשיא עוצמתה בלבנון ובסוריה שבשליטת המשטר, חזקה ומסוכנת בעיראק וייתכן שגם בחלק של סוריה המצוי בשליטה כורדית ובערבות אמריקנית, וחלשה ובעלת אופציות מעטות יותר בתימן ובעזה.

איראן נהנתה והפיקה תועלת מן הרגע שבו היה העולם הערבי בשיא פיצולו והמערב היה בשיא אובדן הדרך שלו. ייתכן שתקופה זו מגיעה כעת לסיומה. אסטרטגיית המנצלת אמצעים פוליטיים וצבאיים-למחצה והנמנעת מאמצעים קונבנציונליים נותרת שיטת המאבק המועדפת על משמרות המהפכה. התקופה המתפתחת כעת באזור תקבע את המשך יעילותן של שיטות אלו. דברים רבים יהיו תלויים במידה שבה ניתן יהיה לתאם ולארגן את המאמצים האנטי-איראניים תחת הנהגה אמריקנית.

***

האסטרטגיה של ארצות הברית צריכה לייצר מאמץ מתואם בשלושה תחומים משלימים: הכלכלי, הצבאי והמדיני, מתוך כוונה להוביל לתבוסות ועיכובים לאיראן במגוון האזורים שבהם יש כעת לטהרן מחויבות, תוך הגדלת עלותם של מאמצים אלו, ובכך יצירה של תסיסה נוספת מבית. הרכיבים הצבאי והמדיני של אסטרטגיה כזו צריכים להיות מתואמים עם בעלות ברית באזור.

סביר שאיראן תשאף להגיב באמצעות שימוש באמצעים האסימטריים והפעלת השליחים. סביר ששיטות אלה תוכחנה כיעילות ביותר במקומות שבהם ארה”ב וכוחות הקשורים לארה”ב פרוסים באזורי התחרות בין הצדדים.

מה על ישראל לעשות?

לישראל יש תפקיד מרכזי במאמץ להגדיל את עלות המדיניות האיראנית לרכוש עמדה דומיננטית, במיוחד בסוריה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחרים הבהירו את נחישותה של ישראל למנוע התבססות והתבצרות איראניות במדינה. פעולה מרחיקת לכת כבר ננקטה, ועליה להמשיך. יש לעמת את איראן עם הבחירה בין השקעה גדולה יותר לשם תיקון ושימור השקעתה בסוריה, בתקופה שבה היא תתמודד עם סנקציות כלכליות מחודשות ומתעצמות, לבין נסיגה מנוכחות בסוריה או צמצום של נוכחות זו, שתוכיח לעם האיראני את כישלון שיטותיהם של משמרות המהפכה.

נוסף על כך, על ישראל לשאוף להבטיח מחויבות מתמשכת של ארה”ב לנוכחות אמריקנית צבאית במזרח סוריה על מנת להמשיך לבלום את הפרוזדור היבשתי האיראני מגבול איראן-עיראק לגבול עם ישראל, ועד ללבנון ולחוף הים-תיכוני של סוריה. בזירה הכלכלית והמדינית, סביר שהידע הרב של ישראל על האזור והאיכות של איסוף המידע וניתוחו ימלאו תפקיד חשוב במאמץ המשולב של כוחות הברית.

לבסוף, ישראל חייבת לגרום למערב להבין שלבנון הפכה לנשלטת באופן מלא על ידי חיזבאללה, וכי היא מהווה כיום דוגמה למה שקורה כאשר איש אינו בולם את שאיפותיה של איראן. מטרתו של מאמץ זה תהיה כפולה. ראשית, הוא יכין את הקרקע למצב שבו במלחמה עתידית עם חיזבאללה ישראל תתייחס ללבנון כולה כאל אויב, ולא לחיזבאללה בלבד. שנית, על מאמץ זה להוות חלק מניסיון רחב יותר לגרום למדינות מערביות להימנע מקיום עסקים עם לבנון שבשליטת חיזבאללה, דבר שיטיל לחץ כלכלי נוסף על איראן.


תמונה: By U.S. Department of State from United States [Public domain], via Wikimedia Commons