מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

מר עוזי רובין

מר עוזי רובין

מומחה לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים.

האם כמות כלשהי של הגנה רב-שכבתית מפני טילים יכולה להספיק כדי לעצור מתקפת טילים של חיזבאללה?

ג'רוזלם פוסט, 19.10.2018

 

עוזי רובין, בן 81, הוא אב לארבעה ו"סב לרבים", אך הוא גם אביה של תוכנית ההגנה הישראלית מפני טילים, פשוטו כמשמעו.

בעוד ש"כיפת הברזל" היא המורשת המפורסמת ביותר של מערכת ההגנה התלת-שכבתית מפני טילים כיום, רובין, עמית במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, יצר את השכבה הראשונה והמוקדמת יותר, מערכת טילי ה"חץ".

רובין, יליד תל אביב המתגורר כיום בגדרה, היה המייסד והמנהל הראשון של "מִנהלת חומה", היחידה הישראלית להגנה מפני טילים במשרד הביטחון, בין השנים 1991–1999.

כיצד הפך רובין לאבי תוכנית ההגנה מפני טילים בישראל?

כפי שסיפר למגזין של הג'רוזלם פוסט בריאיון נרחב שהתקיים לאחרונה, ב-1991 הוא היה פקיד בכיר במשרד הביטחון עם ניסיון רלוונטי שאִפשר לו להיכנס לרשימה הקצרה של מועמדים לניהול התוכנית.

אך לרובין, שמזגו והבעות פניו הם בדרך-כלל רציניים, יש גם צד קונדסי יותר, והוא עונה בשובבות שהצליח לקפוץ ולעבור את שאר המתחרים המובילים בזכות שילוב של מזל וצירוף מקרים.

בחזרה אחורה אל מלחמת המפרץ ב-1991, כשטילי סקאד עיראקיים החלו ליפול על ישראל והתחיל להתברר שטילי הפטריוט שסיפקה לנו ארה"ב כדי ליירט אותם אינם עושים את המלאכה, קיבל רובין קריאה להצטרף בערב לפגישת חירום במשרד הביטחון. בחדר ישיבות גדול הוא הצטרף למנכ"ל משהב"ט, דוד עברי, ולמגוון פקידים בכירים אחרים.

חלק מהפקידים נפגשו זה עתה עם קנצלר גרמניה דאז, הלמוט קוהל, ודיווחו שהוא התחייב לספק לישראל סיוע בפיתוח טילים הגנתיים. הפקידים שהיו אמורים למנות מישהו שיעמוד בראש המאמץ הסתכלו על החדר סביבם ובחנו את האפשרויות העומדות בפניהם. הם הסתכלו על האלוף דני יתום, ואז על אלוף אחר, אך לאף אחד משניהם לא היה הניסיון הרלוונטי. ואז נחו מבטיהם על רובין.

רובין טוען שלא אמר כלום עד שהם אמרו לו "אנחנו מסתכלים עליך", וביקשו שייקח פיקוד. הוא קורא לזה בחצי-צחוק "קידום בשדה הקרב". כעבור שבועיים הוא נשלח חזרה לגרמניה עם דן חלוץ, שהיה אחר כך לרמטכ"ל, ושהיה אז ממונה על אמצעי הלחימה של חיל האוויר.

רובין אומר שלמעשה לא התקבל מהגרמנים שום סיוע להגנה נגד טילים (אם כי הם כן עזרו בכמה סוגיות אחרות, כגון צוללות ומטוסי F-35), אך מאז ואילך הוא כבר היה במושב הנהג ואחז בהגה.

כשיצחק רבין הפך להיות ראש הממשלה כמה שנים אחר כך – וחזר בו מהתנגדותו הקודמת להגנה מפני טילים כדי לרצות את ארה"ב (פרשנות של רובין) – רובין כבר היה במקום כדי לקחת פיקוד. אבי ה"חץ" גם החמיא לרבין על כך שניחן בתבונה רבה ובתפיסה מהירה של המשמעות האסטרטגית הרחבה יותר של סוגיות כמו הגנה מפני טילים, גם אם לא היה לו רקע טכני מיוחד.

איום החיזבאללה

השאלה הקריטית ביותר עבור רובין היא אולי מה דעתו על התחזיות המדכאות של צה"ל שמלחמה עם החיזבאללה עלולה להוביל ל-1,000 חללים ישראליים מאש הטילים.

הוא מוחה על השאלה אם כמות כלשהי של הגנה רב-שכבתית מפני טילים תוכל להספיק כדי לעצור מתקפת טילים של חיזבאללה, בעיקר של הטילים המתקדמים והמדויקים שלו. הוא עונה, כאילו הוא מרצה בכיתה על נקודה שכבר לימד בעבר, שהנפח הכולל של הטילים שברשות החיזבאללה – בין אם זה 100,000, 150,000 או אפילו 200,000 טילים – אינו הנקודה החשובה. הנקודות הקריטיות הן "המהירות והדיוק של הטילים".

הסיבה לכך היא ששום כוח צבאי, כולל חיזבאללה, אינו מסוגל למעשה לשגר בבת-אחת את כל הטילים שברשותו, הוא מצהיר. לאור זאת, השאלה הופכת להיות כמה טילים ביום מסוגל יריב כמו חיזבאללה לשגר בפועל נגד ישראל, לעומת כמה טילים יכולה ישראל ליירט כשהיא נמצאת תחת מתקפה בו-זמנית של מטר טילים. כשהוא נזכר במלחמת לבנון השנייה ב-2006, רובין אומר שבמשך 30 יום שיגר חיזבאללה לישראל כמה מאות טילים ביום – ובסופו של דבר ירה כ-4,000 טילים. רובין חשש אז שמחסן הנשק של חיזבאללה והניידות המוגברת שלו יאפשרו לו לירות עד 1,000 או 1,500 טילים ביום.

"זה היה יכול להיות קצב מטורף", הוא אומר.

כדי להילחם במתקפה פוטנציאלית זו, רובין אומר ש"צריכה להיות תערובת של מאמצים התקפיים והגנתיים, פעילים וסבילים". הוא אומר שככל שצה"ל ימטיר מתקפות אוויריות על חיזבאללה, "גם אם אינך יכול להשמיד את כל הטילים, אם אתה יכול לדלל אותם קצת, להפחית את מספרם בכמה מאות בכל יום" המצב יוכל להשתפר באופן יחסי. "וגם", הוא אומר במבט חודר, "לא ייתכן שאנחנו נשב במקלטים והם יֵשבו וישתו קפה בבתי קפה".

זה מביא אותנו לסוגיית הדיוק. נקודה רחבה יותר שרובין רוצה להבהיר בקשר למחסן הנשק של חיזבאללה היא שהדיוק שינה את אופיו של הנשק שישראל מתמודדת עימו.

"טיל רגיל הוא נשק טרור. זה כמו לפוצץ אוטובוס. כן, זו בעיה ואתה צריך להתמודד איתה, אבל טיל מונחה ומדויק הופך להיות נשק צבאי", הוא מצהיר. הוא ממשיך ואומר שהדיוק של טילים מסוימים, בהעדר הגנה הרמטית, שהיא קשה מאוד להשגה, יאפשר לחיזבאללה לפגוע בכמה בחינות מרכזיות של תשתיות ישראל.

הוא אינו רוצה לפרט למה כוונתו כדי לא לתת רעיונות לחיזבאללה, אך כבר בעבר איימו חיזבאללה וחמאס לכוון אל נתב"ג, אל הכור הגרעיני בדימונה, אל מאגרי הגז הטבעי של ישראל ואל תשתיות קריטיות אחרות הקשורות לתחזוקת חשמל, מים ומשאבים חיוניים.

"איך אפשר לנהל מלחמה ללא חשמל?" הוא שואל באופן רטורי, כדי להדגים את חומרת האיום ולהביע את חששו העמוק. "זה משנה את כל סולם העדיפויות לגבי הפעולות שיש לנקוט. אתה צריך קודם כול לשמור על היכולת שלך להמשיך בלחימה, שכוללת את חזית העורף, ולא רק לצורך המורל הלאומי. מזון, גז ודברים אחרים מגיעים אל הצבא מהסקטור האזרחי".

בפן החיובי, הוא אומר שנראה שהמדינה מפנימה בשקט את הנקודה הזו. הוא מציג דיווח חדשותי מהעת האחרונה שלא זכה לתשומת לב רבה, ששר האוצר משה כחלון הוציא 11 צווים מיוחדים להגדיר 11 מתקני תשתיות שונים כ"אסטרטגיים", כדי לממן עבורם הגנה מיוחדת.

רובין, אגב, אינו מוטרד מהדיווחים שהוא שומע על כך שאיראן עשויה להעביר טילים לתוך עיראק. אומנם ודאי שתהיה לכך גם מורכבות דיפלומטית, אך הוא אומר שמנקודת מבט צבאית-טכנית "זה לא סיפור גדול".

"טיל איראני יכול להגיע לישראל גם מאיראן. הימצאותו בעיראק היא לא עניין גדול. לא חשוב מהיכן הטיל מגיע, אתה צריך לטפל בו באותה דרך".

הטילים של ישראל מתקיפים סוף סוף

כשעוברים לדבר על יכולתם של הטילים הישראליים לתקוף בעצמם, הוא מברך על הכרזתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן מ-27 באוגוסט על כך שהמדינה תשקיע מיליארדים בתוכנית לפיתוח טילים התקפיים ארוכי טווח, בפעם הראשונה בתולדותיה.

על פי מקורות זרים, ברשות ישראל נמצאים כבר מזה זמן טילי "יריחו" שיכולים לשאת ראשי נפץ גרעיניים, וטילי "דלילה" מאז 2005. אך החידוש יהיה בכך שישראל תייצר מספר רב של טילים קונוונציונליים יותר ויקרים פחות, כדוגמת הטילים של חיזבאללה.

רובין רואה יתרונות רבים במהלך שכזה. "אם יכולתו של חיל האוויר שלך מצטמצמת, אתה יכול להחליף אותה באמצעים אחרים". כאילו כדי להקניט את חיזבאללה, הוא מתייחס לטילים התקפיים ואומר: "גם אנחנו יכולים לייצר אותם. כל מה שאתם יכולים לעשות, אנחנו יכולים לעשות טוב יותר".

כמו כן, הוא חושש שאם ישראל לא תבצע את השינוי הזה היא עלולה להישאר מאחור בתחום שבו סין, רוסיה ויריבותיה של ישראל באזור חותרות קדימה ומשנות את הדינמיקה של המלחמות העתידיות. כשהוא נשאל כיצד ומדוע אושרו הטילים ההתקפיים עכשיו, לאחר עשורים של התנגדות מצד צה"ל, רובין יורה תשובה ללא היסוס: "שרי ביטחון שהם אזרחים, שלא באו מרקע צבאי רם דרג, מסוגלים לעשות דברים שצה"ל מתנגד להם".

רובין אומר שאביגדור ליברמן, מבחינת היותו בעל קריירה אזרחית, דומה למשה ארנס, שבזכות תמיכתו החל פיתוחה של מערכת טילי ה"חץ", ולאמיר פרץ, שבזכותו הוחל בפיתוחה של מערכת "כיפת ברזל". הוא מציין לטובה גם את רבין, שאותו הוא מגדיר כיוצא מן הכלל בתור קצין בעל קריירה צבאית, שאִפשר את המשך פיתוחה של מערכת טילי ה"חץ". הוא מסביר את החלטתו של רבין בכך שרוה"מ לשעבר אומנם לא ממש האמין ביעילותה של הגנה מפני טילים, אך אישר אותה מכיוון שהייתה "פרויקט מחמד" של ארה"ב.

מדוע התנגד צה"ל באופן כה עקבי כמעט לכל פרויקט הגנה מפני טילים?

הוא משיב שהגנה מפני טילים "מנוגדת לאתוס של צה"ל. צה"ל אינו מגן, הוא תוקף".

יש לציין שאפילו לאחר מבצע "צוק איתן", ב-2014, כשרבים בצה"ל שינו את עמדתם ולמדו להעריך את "כיפת ברזל" עקב הכיסוי החיובי שזכתה לו בתקשורת, ובזכות זה שהיא סייעה להשיג מימון נוסף לקצינים במשרה מלאה, עדיין היו אחרים שהמשיכו לתזמר מסע התנגדות להגנה מפני טילים גם ב-2015.

מטוסי תקיפה לעומת טילים התקפיים

ההשוואה בין התועלת הצבאית ממטוסים לבין התועלת מטילים היא מורכבת.

רובין אומר, לזכות החיל האוויר, שאם משתמשים במטוס יחיד פעמים רבות מבלי שהופל, הוא חסכוני ביותר. "מטוס אחד יכול לתקוף מטרות רבות. אולם, השרידות היא בעיה. המטוסים בעלי יכולת השרידות הם יקרים יותר, ולכן הם מעטים".

מנגד, הוא אומר ש"בכל פעם שמטוס נופל, אי אפשר לייצר חדש [באמצע המלחמה], וטיל מדויק אחד יכול להיות הרסני" לכל אחד מהצדדים בסכסוך. למשל, הוא מציין שמצרים לא הצליחה להשמיד הרבה מחיל האוויר הישראלי ב-1973, למרות ההפתעה והירי המסיבי, בעוד שכעת, טיל מדויק אחד יכול, קרוב לוודאי, להרוס את המסלול ובכך לקרקע למעשה את המטוסים.

יתרה מכך, אחד היתרונות של הטילים הוא שהשימוש בהם אמור להיות חד-פעמי, ולכן אין צורך להשקיע מחשבה או משאבים כדי להבטיח את שרידותם.

לגבי הגנה מפני טילים, ישנו דיון מתמיד בשאלה כמה רחוק צריכה ישראל ללכת. צ'אק פרייליך, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, סבור שישראל צריכה להכפיל את מספרן של סוללות "כיפת ברזל" מ-10 ל-20 ולהגיע לכ-100,000 מיירטי "כיפת ברזל", גם אם זה יעלה לה כ-7 מיליארד דולר.

מה חושב על כך רובין?

"אין לנו מספיק טילי 'חץ' או סוללות 'כיפת ברזל'. אך אם תשאל את קציני צה"ל הם יגידו לך שיש לנו יותר מדי. כדי להיות אובייקטיבי, אתה צריך להתחיל מהשאלה איפה נמצא הדגש במלחמה כיום. האסטרטגיה אינה להכריע את צה"ל, אלא את האוכלוסייה האזרחית. עד מלחמת יום כיפור המטרה של האויבים שלנו במלחמות הייתה להביס את צה"ל. כיום הם אינם בונים את עצמם למלחמה נגד צה"ל. אולי כמטרה משנית, אך מטרתם הראשונית היא לפגוע באזרחים".

מהרגע "שהמלחמה היא על העורף, אנחנו חייבים להגביר את ההגנה שלנו. האם צריך להגדיל את תקציב ההגנה הכולל? האם צריך להעלות מיסים? תמיד צריך לעשות בחירות כשנמצאים תחת איום".

"רק מדינות כמו שווייץ", שאינן נתונות לאיום כלשהו, אינן צריכות לקבל החלטות קשות באיזה חלק של הביטחון להשקיע את כספן.

לגבי מערכת טילי ה"חץ" להגנה מפני טילים, רובין מצהיר: "אני בטוח שהיא תעבוד, אבל השאלה היא באיזו מידה של הצלחה".

אף על פי שהיא הרבה יותר ותיקה מ"כיפת ברזל", הוא טוען שיעילותה עדיין לא הוכחה – אפילו לא בשימוש הראשון שנעשה ב"חץ" ב-2017.

במקרה ההוא, טיל "חץ" יירט את שרידיו של טיל סורי נגד מטוסים שטס במרחב האווירי של ישראל לאחר שהחטיא את מטוס הקרב הישראלי שאליו כוּון.

"זה לא היה מצב מבצעי, ועדיין לא נעשה בו שימוש כדי ליירט" את אותם טילים מדויקים ארוכי טווח שבמטרה ליירטם הוא נבנה.

הוא מוסיף של"חץ" יש "שיעור הצלחה של 100% בניסויים", אך שמצבים מבצעיים אמיתיים יוצרים דרגה אחרת של קושי. למשל, היו ניסויים שבוטלו כשה"חץ" בפני עצמו היה אומנם עשוי לתפקד היטב, אך מערכת משנית כלשהי לא הייתה מקוונת והיה צורך לעבוד עליה כדי להופכה למבצעית.

"אני צופה שהוא יהיה מספיק טוב. המהימנות שלו היא לא רעה. אבל האם אני יכול לישון טוב בלילה? לא. אבל שוב, אני אף פעם לא יכול לישון טוב. כל העולם תלוי על חוט השערה. וזה תמים לחשוב אחרת", הוא אומר בחיוך קל.

כשהוא נשאל אם מערכת ה"חץ" ניתנת לפריצה באמצעות פעולת סייבר של האויב, הוא משיב: "בשלב מסוים הייתה בעיה של יכולת פעולה הדדית, איך מערכת אחת תסתדר עם מערכת אחרת כלשהי"; עכשיו "הכול נמצא בסכנה מפני הסייבר. הסייבר הוא כמו מזג האוויר… כל מערכת צריכה להגן על עצמה מפניו".

היבט שפחות מדברים עליו בתוכנית ההגנה מפני טילים של ישראל הוא שאף על פי שכל שכבה מיועדת ליירט סוג מסוים של טילים (ה"חץ" מיועד לטילים ארוכי טווח, "קלע דוד" לטילים בעלי טווח בינוני ו"כיפת ברזל" לטילים קצרי טווח), באופן תאורטי, גם הטילים מהשכבה התחתונה, כמו "כיפת ברזל", מסוגלים ליירט טילים מדויקים ומתקדמים. לדבריו, "כיפת ברזל" תצטרך להסתגל למהירות וליכולת התמרון של הטילים המתקדמים ותוכל לפגוע בהם רק כשהם נמצאים בגובה נמוך יותר, אך היא תוכל לשמש כשכבת הגנה משנית, במקרה שבו מערכת טילי ה"חץ" החטיאה אותם בגובה רב יותר.

רובין מוסיף שהרדאר שיצא ביחד עם "כיפת ברזל", החדשה בהרבה מה"חץ", הוא מתקדם יותר מהרדאר שיצא עם מערכת ה"חץ" המקורית. בנוסף, "כיפת ברזל" תוכננה עם יכולת מתקדמת יותר לדעת מתי לירות מאשר ה"חץ". זאת משום שטילים קצרי טווח רבים מחטיאים במידה רבה את מטרתם ואין אפילו צורך ליירט אותם, בעוד שאויבו המיועד של ה"חץ", הטיל המתקדם, מחטיא הרבה פחות.

האם ה"חץ" סלל את הדרך לקבלה מהירה יותר של "כיפת ברזל"?

רובין משיב, "כן, המורשת שלו עשתה זאת", אף שהוא מציין שאין קשר טכני ישיר בין המערכות וש"כיפת ברזל" נאלצה להתגבר על צבא של מבקרים.

לאחר שנים של ניסויים כושלים וביקורת מתמדת על כך שהגנה מפני טילים היא חסרת תועלת ומהווה בזבוז עצום של כסף, האם רובין סבור שהאמונה היא מרכיב חשוב בניהול ההגנה מפני טילים?

אף על פי שרובין אינו אדם דתי, הוא עונה ללא היסוס: "זה בטוח. אתה חייב ממש להאמין שמה שאתה עושה הוא טוב ולמען מטרה טובה. הייתה לי תחושה חזקה של שליחות, תחושה שאתה מציל את המדינה".

"יש הרבה חוסר ודאות" והתקפות מכל הכיוונים. במיוחד הוא מציין את משרד מבקר המדינה, שלא הבין את חשיבות ההגנה מפני טילים ותקף את "השימוש בכספי ציבור" עבור פרויקט כל כך לא בטוח. בעיקרו של דבר, הוא אומר שכאשר אתה מנסה לפתח רעיונות ניסיוניים חדשים כדי להגן מפני איומים חדשים, "אין נתיבים ללא סיכונים", ומרבית הדרך נסללת באמצעות אמונה.

אולם בסופו של דבר, מנקודת מבט מדעית, אומר רובין: "אני יכול לעשות כל דבר שאינו מנוגד לחוקי הפיזיקה. אתם רוצים לשלוח ישראלי לירח? זה רק עניין של מימון. אין שום חוק פיזיקלי שמונע את זה, אז זה ניתן לביצוע".

רובין גם מחמיא לרמתה הייחודית של ישראל ב"תוהו ובוהו יצירתי. יש אצלנו אווירה מיוחדת. אנחנו לא חושבים על חוקים וגינוני טקס. עושים את מה שצריך לעשות. יש מארג חברתי ייחודי והפריה הדדית בין הצבא לתעשיות הביטחוניות" שתומכות בפרויקטים קשים כמו ההגנה מפני טילים.

רובין עזר להוביל שלושה פרויקטים עיקריים של הגנה, שכולם זכו בפרסים. הראשון היה ה"חץ", השני היה שיגור החללית הראשונה של ישראל לחלל, והשלישי נותר מסווג. "מן הצד" הוא כותב עכשיו דוקטורט שמאבחן היבטים של הדרך שבה הדברים עבדו.

"כולם זכו להתנגדות נרחבת, אבל עשינו אותם בכל זאת. איך זה קורה? כשיש צורך לאומי, זה ברור" מה צריך לקרות.

אם לסכם את ההשקפה שהופכת אותו ראוי לתואר של מייסד תוכנית ההגנה מפני טילים של ישראל, הוא אומר שעשיית דברים "מלמעלה למטה יכולה להצליח, אבל כשזה לא עובד, אפשר להתקדם גם מלמטה.

בכל שלושת הפרויקטים האלה, זה מה שקרה – אף על פי שהצבא התנגד להם".

בתרגום מאנגלית, מאת יונה ג'רמי בוב, ג'רוזלם פוסט, 19.10.2018


תמונה: By United States Missile Defense Agency [Public domain], via Wikimedia Commons

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *