מתווי קלינטון ואובמה לא עבדו – לא לאורך 25 שנים של מאמצי השכנת שלום מאז אוסלו. הם הובילו לקיפאון ולסבל רב. הבה ניתן לצוות של טראמפ קרדיט על כך שהם בוחנים בצורה רעננה את השאלה מהו הדבר הבטוח, הנבון, ההוגן והמציאותי לעשות במציאות הישראלית-פלסטינית של היום.
בעוד ארה”ב בדרך לחשוף את התכנית שלה לדיפלומטיית שלום באזורנו, הגוורדיה הוותיקה בוושינגטון עסוקה בניסיון לחרב את מאמציו של ממשל טראמפ – כבר עכשיו.
לדבריהם של אנשי תהליך השלום של עידן קלינטון ואובמה, כדוגמת אילן גולדנברג, פיל גורדון ואהרון דוד מילר, הדחיפה לשלום שמובילים ג’ארד קושנר וג’ייסון גרינבלט מטעמו של הנשיא דונלד טראמפ “מתה כבר בלידתה”. הם מגחכים לנוכח הרעיון שטראמפ מסוגל להשיג דבר שהם לא הצליחו להשיג, והם לועגים ליומרה של טראמפ להיות מתווך הוגן – במיוחד לאחר שהעביר את שגרירות ארה”ב לירושלים.
יותר מכל, הם מלגלגים על עצם המחשבה לפיה דבר כלשהו מלבד “מתווה קלינטון” המפורסם והמתווה שקידש אובמה לשלום יכול לשמש כבסיס לעסקה ישראלית-פלסטינית. מתווה זה מכתיב את הקמתה של מדינה פלסטינית לכל דבר – בהתבסס על נסיגה ישראלית לקווי טרום-67′ עם חילופי שטחים מינוריים, חלוקת ירושלים, לצד פירוק רחב של התנחלויות ביהודה ושומרון.
עבור אותם פקידים סוררים, מתווי קלינטון ואובמה הם “הגביע הקדוש”, “הקונצנזוס הבינלאומי”. אסור לגעת בהם, לערער עליהם, להפריך אותם. הם הנוסחה ש”כולם יודעים שיכולה לעבוד” להשגת שלום ישראלי-פלסטיני.
מתווה קלינטון מקודם, כמעט בקנאות, על ידי האליטות של מדיניות החוץ בארה”ב ובאירופה; ובאופן טבעי, כעת גם הפלסטינים מתעקשים עליה.
“אין דרך אחרת. שום דבר אחר לא יעבוד.” או שזה מה שאנשי המקצוע מעידן אוסלו היו רוצים שנאמין.
אלא שכמובן, המתווה לא עבד – לא לאורך 25 שנים של מאמצי השכנת שלום מאז אוסלו. הוא הוביל לקיפאון ולסבל רב.
הסיבה לכך היא שמתווי קלינטון ואובמה מעולם לא היו מציאותיים; הם מעולם לא היו חכמים; הם מעולם לא היו הוגנים לישראל. הם לא לקחו בחשבון במידה מספקת את זכויותיה ההיסטוריות והלאומיות של ישראל ביהודה ושומרון. הם ללא ספק לא לקחו בחשבון, ולא יכולים כיום לכלול באופן מספק, את סביבת הביטחון השונה באופן דרמטי במזרח התיכון מאז החלו התהפוכות במדינות ערב ומאז החלה איראן להתקדם לעבר גבולותיה של ישראל.
הגרוע מכל הוא שמתווי קלינטון ואובמה מעולם לא לקחו בחשבון באופן מספק את טיבה האירדנטי של התנועה הלאומית הפלסטינית. כעת אנו יודעים, למרבה הצער, שהרשות הפלסטינית תחת ערפאת ועבאס לא התקרבה כלל להפוך למדינת פלסטין היציבה, המתונה והדמוקרטית שהובטחה הן לפלסטינים והן לישראלים.
חלף כך, מחצית מן השטח שבבעלות הפלסטינים מנוהלת על ידי דיקטטורה חילונית ההולכת ונעשית מושחתת יותר ויותר ואשר “משלמת לפי רצח” (היא מממנת טרור נגד ישראל) ושואפת להפללת ישראל בכל פורום בינלאומי; בעוד המחצית השנייה של השטח שבבעלות פלסטינית מוחזקת על ידי דיקטטורה אסלאמיסטית קיצונית שאיראן מחמשת אותה מכף רגל ועד ראש, שערכה שלוש מלחמות נגד ישראל בעשר השנים האחרונות, ואשר מחויבת בגלוי להשמדת ישראל.
לפיכך, מתווי קלינטון ואובמה הם אלו שכעת יש לראותם כמי ש”מתו בלידתם”. המתווים הם נוסחה מאובנת שיש לקבור אותה. הם אינם רלוונטיים עוד. העובדה שפקידים שאבד עליהם הכלח עדיין שולפים את המתווים בתור המתכון הבסיסי לעתיד ישראלי-פלסטיני היא בדיחה גרועה.
כאן נכנס לתמונה ממשל טראמפ. יש לתת לו קרדיט על כך שאימץ נקודת השקפה רעננה ביחס לשאלה מהו הדבר הבטוח, הנבון, ההוגן והמציאותי לעשות במציאות הישראלית-פלסטינית של היום.
יתר על כן, יש לתת קרדיט לצוות של טראמפ על כך שנקט גישה אזורית לסכסוך; דהיינו, מבט הבוחן איזו תשתית מזרח-תיכונית רחבה לביטחון ולשלום ניתן לבנות. ניכר כי ההזדמנות לעשות זאת קיימת, בהינתן העובדה שהמשטרים הסוניים מן הזרם המרכזי כבר אינם רואים את ישראל כאויבת העיקרית שלהם, וגם לא את הסוגיה הפלסטינית כבעייתם המרכזית, ואף לא רואים ריבונות פלסטינית מלאה בכל הגדה המערבית ועזה (או על הר הבית) כתוצאה טובה – לאף אחד!
מה בדיוק עומד להציע הצוות של טראמפ? עדיין איננו יודעים בוודאות. אך עצם העובדה שהצוות של טראמפ עשוי “להגדיר מחדש את גבולות הגזרה” – להציע מתווה חדש לעיונם של הצדדים, בדרך לעתיד ישראלי-פלסטיני-ערבי טוב יותר – היא התפתחות מבורכת.
יש לקוות שמתווה טראמפ יסלק מן הדרך את הקביעות החבוטות מן העבר, יעביר את הדיון לפסים של פתרונות פרגמטיים, ויאלץ את כל הצדדים באזור לשאת באחריות אמיתית להגעה לפתרונות.
מתווה כזה עשוי לכלול, וכדאי שיכלול, את יצירתם של מבני ממשל יצירתיים כדוגמת הסדרי ריבונות משותפת פלסטינית-ירדנית-ישראלית; חילופי שטחים תלת-צדדיים או ארבעה-צדדיים שבהן תהיינה מעורבות מצרים וירדן; ויישוב-מחדש מיידי של פליטים במדינות שלישיות.
חרף כך, מעטים הם המשקיפים המצפים להשגת התקדמות אמיתית לנוכח ההנהגה הפלסטינית הנוכחית בגדה המערבית או בעזה, ולפיכך יתכן שתהליך שלום של ממש המבוסס על מתווה טראמפ ייאלץ לחכות שנים.
אך אם ניתן יהיה לשכנע את ישראל ושחקניות מפתח ערביות באזור (כדוגמת מצרים, ירדן, ערב הסעודית, מרוקו ועוד) לקבל בברכה את מתווה טראמפ כבסיס ראוי לשיחות בעתיד, מגרש המשחק יעבור תמורה של ממש; ולחץ קריטי ומועיל יופעל על הגופים הפלסטיניים העיקשים והמאובנים לרדת מעצי הקיצוניות שלהם ולהתחיל להתגמש לכיוון המציאות.
ניכר שהתהליך עומד להיות ארוך. בדרכו עומדת נאמנות כמעט משיחית למתווי קלינטון ואובמה, לתבניות חשיבה ישנות שכשלו – וכשחלק מרכזי מן הבעיה (במיוחד באירופה) הוא טרחנים הדוגלים במדיניות חוץ פרו-פלסטינית.
אלו הם האנשים שמורים שוב ושוב לממשלותיהם להצביע באו”ם בעד הכרה במדינה פלסטינית שיכורת ניצחון, מקסימליסטית ובלתי מוגבלת, שתוכרז חד-צדדית – בלא התחשבות בחובותיהם של הפלסטינים כלפי ישראל. דילול כוחם של אנשי מקצוע מעופשים אלו מעידן אוסלו ושל האליטות-מטעם-עצמן הללו להשפיע על השיח במזרח התיכון צריך להיות מטרה מרכזית של יוזמת טראמפ.
פורסם ב-ג’רוזלם פוסט וב-ישראל היום, 29.06.2018
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Pete Souza [Public domain or CC BY 2.0] , via Wikimedia Commons
- בניית אתרים