מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

מר דוד מ' וינברג

מר דוד מ' וינברג

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

קיים הקשר רחב להחלטותיו האחרונות של נשיא ארה"ב טראמפ לבטל את עסקת הגרעין עם איראן ולהעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. ההקשר הוא השבת אמינותה של אמריקה כמעצמה עולמית לאחר שמונה שנים של מנהיגות נשיאותית הססנית.

קיים הקשר רחב להחלטותיו האחרונות של נשיא ארה"ב טראמפ לבטל את עסקת הגרעין עם איראן ולהעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים; כמו גם להחלטותיו לקצץ את המימון לאונר"א, לתמוך בחוק טיילור פורס, לגבות את ישראל בעימות שלה עם איראן בסוריה, ולאיים ב"אש וזעם" על צפון קוריאה.

ההקשר הוא השבת אמינותה של אמריקה כמעצמה עולמית לאחר שמונה שנים של מנהיגות נשיאותית הססנית.

סלידתו העמוקה של ברק אובמה מן התותחים הכבדים של המדינאות האמריקנית, שיעילותם הוכחה בעבר, ובהם השימוש בפועל בכוח צבאי, החלישה את דיפלומטיית הגרעין שלו והובילה להסכם בקרת הנשק הגרוע אי פעם, עם איראן.

אובמה חש אי-נוחות עמוקה לנוכח ההגמוניה האמריקנית. הוא דיבר לא פעם על תחושת הבושה שלו בשל עברה "השחצני" של המנהיגות האמריקנית. אפילו בנאומו האחרון באו"ם, התנצל על עושרה העצום של אמריקה, על "הקפיטליזם חסר הנשמה", "המדיניות המרקנטיליסטית התמוהה", הסיוע הזר הבלתי-מספיק שלה והקידום ה"בריוני" של העדפותיה הדמוקרטיות הליברליות.

כך נותר אובמה עם כלים דיפלומטיים מעטים בלבד מעבר להטפות על אחווה בצלמו; הצהרות שנבעו בטבעיות כה רבה מנשמתו הנרקיסיסטית עד היסוד.

למעשה, מילים כמו "אויב", "איום" ו"יריב" לא היו חלק מאוצר המילים שלו, וכך גם מושגים כדוגמת "ניצחון" של המערב או "הבסת" הרעים. הוא סירב אפילו לקרוא לאויבים בשמם, כדוגמת "האסלאם הרדיקלי" או "הטרור האסלאמי".

הדבר היחיד שהוא היה מיומן בו היה מזעורה של אמריקה, ואספקת העברות של מזומן לרפובליקה האסלאמית של איראן – סכום שעלה כדי 150 מיליארד דולר בשנתיים האחרונות לכהונתו. וכמה התנהגות טובה של האיראנים קנה אובמה בכל אצילותו ונדיבותו הללו? אפס!

באותה העת נסע מזכיר המדינה של אובמה, ג'ון קרי, ברחבי הגלובוס על מנת לגייס עסקאות גדולות עבור המולות; ובחודש שעבר נתפס קרי כשהוא משחק את תפקיד היועץ לשר הרמייה החייכן והשקרן של איראן, ג'וואד זריף.

טראמפ שם קץ מוחלט לתכסיסים הללו ולביזויה של אמריקה את עצמה. כעת עליו להמשיך מגמה זו בעזרת תכנית שתסמן לה למטרה את משטר האייטולות ותסיג לאחור את התוקפנות האיראנית באזור. עליו למקסם את הסנקציות על מנת לכפות קץ אמיתי למסעה של איראן לעבר פצצה גרעינית. ועליו לתת לישראל את כל מה שנחוץ לה על מנת לענות על מתקפתה של איראן בסוריה.

במיוחד ראויה לציון העובדה שטראמפ נפנף את כל בני-הברית המזדמנים והיועצים המודאגים שחזו אסון אם אמריקה תכעיס את האיראנים. 'טראמפ יסכן את אמריקה ואת ישראל אם יזנח את הסכם המעצמות על תכנית הגרעין האיראנית', הזהירו אלו בתזזיתיות.

אזהרות אלו היו דומות לאלו שפורסמו נגד טראמפ כאשר שקל לקצץ את הסיוע לפלסטינים ובחן את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. 'יקרו דברים רעים', נאמר לו. "הרחוב הערבי" המפורסם יתפרץ בזעם, ויסכן דיפלומטים אמריקנים ואינטרסים של ארה"ב ברחבי המזרח התיכון – אבוי!

אך ראו זה פלא – וייאמר לזכותו הגדולה – טראמפ לא נבהל מהאספסוף של העולם הערבי או הפרסי או מן הסניגורים החלושים שלהם במערב. הוא לא רועד מפחד מול האפשרות להרגיז את מחמוד עבאס או את עלי חמינאי.

הוא לא מרגיש צורך לפנות אליהם בלשון-חלקות כ"כבוד הנשיא עבאס" או "המנהיג העליון חמינאי" (כפי שעשה אובמה), וגם לא לשרת את האג'נדות המהפכניות שלהם. במקום זאת, כינה את הרשות הפלסטינית "חצופה" ואת איראן "משטר של טרור גדול". לדבריו, "אמריקה לא תהיה בת-ערובה לסחיטה גרעינית" או לסרבנות הפלסטינית, ובכוונתו לגרום הן לאיראן והן לרשות הפלסטינית להתכופף.

שינוי זה של השיח הוא חשוב להדהים. הוא מציב סטנדרטים חדשים לאופן שבו יש לנהל דיפלומטיה.

טראמפ זונח היגדים שחוקים כדוגמת "אין פתרון צבאי לקיפאון עם איראן," או "הברירה היחידה היא העסקה הזו (הסכם המעצמות על תכנית הגרעין האיראנית) או מלחמה," ו"בלא הסכמה אמריקנית-אירופית לא ניתן יהיה להביס את איראן."

טראמפ שולל טענות מופרכות אלו.

משפתח את עיניה של אמריקה להונאה שהונתה את עצמה, ביכולתו של טראמפ לדרוש מאיראן לתת את הדין. עם מותו של הסכם המעצמות על תכנית הגרעין האיראנית, לא נותרה לאיראנים הלגיטימיות הנחוצה על מנת לבצע מחקר בתחום ההעשרה באמצעות סרכזות מתקדמות (בעזרת המערב) תוך שמתקיימות ביקורות מדומות. הם לא יהיו מסוגלים לחמש את חזבאללה או להקים בסיסים של משמרות המהפכה האסלאמית בסוריה בלא שימשכו את תשומת לבו של הממשל. אמריקה אינה צריכה עוד לחשוש להתעמת עם איראן בעניינים אלו שמא האייטולות ייסוגו מהסכם הגרעין.

בדומה לכך, ביחס למלחמה הפלסטינית נגד ישראל, טראמפ סילק מן הדרך תבניות חשיבה שאבד עליהן הכלח כדוגמת "פתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד," או "ישראל לא תוכל לשרוד בלא שתקום מדינה פלסטינית לכל דבר," ו"כולם יודעים כיצד נראים קווי המתאר של הסכם שלום במזרח התיכון, וקווים אלו תואמים את הגבולות של טרום שנת 67'."

טראמפ השאיר מאחור את האמונות הנבובות הללו.

משפתח את עיניה של אמריקה להונאה שהונתה את עצמה, ביכולתו של טראמפ לדרוש מן הפלסטינים לתת את הדין, כפי שאכן החל לעשות. לא עוד "הרצחת וגם ירשת" – תשלומים מכספי משלם המיסים האמריקני למשפחותיהם של מחבלים פלסטינים. לא עוד איפוק אל מול מתקפות הפלסטינים על ישראל בתחום המשפט הפלילי או הכחשותיהם המכוערות את ההיסטוריה היהודית במוסדות בינלאומיים. לא עוד מסירות חנפנית למירב דרישותיהם הדיפלומטיות של הפלסטינים. לפלסטינים אין עוד זכות וטו על מדיניותה של אמריקה.

אם כך, במבט כולל, מתחוללת בוושינגטון תזוזה אסטרטגית משמעותית ביותר, המפיחה תקווה להתמודדות הגונה עם המציאויות באזור. יתכן שהעתיד צופן דרך חתחתים לארה"ב כמו גם לישראל, אך לפחות שתי המדינות תמימות דעים בהבנתן המפוכחת את האתגרים העומדים בפניהן.

 

פורסם ב-ג'רוזלם פוסט וב-ישראל היום באנגלית, 11.05.2018.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *