כמה עיתונאים בכירים ופרשנים הביעו את תקוותם שהצלחות צה"ל בחיסול הנהגת ארגון החיזבאללה ובמיטוט כוחו הצבאי של החמאס, כמו גם כישלונותיה של איראן להסב נזק חמור לישראל, יובילו למאזן כוחות חדש במזרח התיכון שיעצב מציאות מבטיחה הרבה יותר מבחינתה של ישראל. חלקם אף מבשרים על "מזרח תיכון חדש". מונח זה מתאר בעיקר אזור שָׁלֵו שמתנהל ללא אלימות.
משאלת לב זו אינה חדשה. לאחר מלחמת המפרץ ב-1991, הסכמי אוסלו ב-1993 ו"האביב הערבי" של 2011, פרסמו יודעי דבר רבים תרחישים ורודים. הידוע ביותר הוא הכרך שכתב בעל החזון שמעון פרס על המזרח התיכון החדש שאמור היה להתהוות בשנות ה-1990. כפי שאנו יודעים כעת, כולם טעו בעליל.
זו תמימות להאמין שאירוע בודד יכול לשנות את הנוף הפוליטי של אזור. אפילו סיומה של המלחמה הקרה והניצחון האמריקאי המשכנע על סדאם חוסיין, אירועים בעלי השלכות גדולות מאוד במערכת הבינלאומית, לא שינו מהותית את הדינמיקה של הפוליטיקה הפנימית והבינלאומית של מדינות המזרח התיכון.
אפילו המאמצים האמריקנים ארוכי הטווח בהנדוס פוליטי לא זכו להצלחה. החל מנשיאותו של ביל קלינטון ביקש הממשל בארה"ב לשנות את המציאות הפוליטית והחברתית במזרח התיכון, דבר שהסתכם במסע דון קישוטי מתסכל. נראה שהמזרח התיכון עמיד מאוד בפני ניסיונות של שחקנים חוץ-אזוריים לשנות את דרכיו. הכוונות הטובות האמריקאיות לדמוקרטיזציה של העולם הערבי פשוט התעלמו מהעובדה שלקח לאירופה מאות שנים לאמץ תרבות פוליטית דמוקרטית, וגם היום חלק מהדמוקרטיות האירופיות שבריריות למדי.
מזרח תיכון חדש חייב להתגבר על המזרח התיכון הישן רווי הסכסוכים. רוב המדינות הן חדשות יחסית (נולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה) והגבולות שלהן עוצבו על ידי מעצמות קולוניאליות, מה שמותיר מקום לתביעות טריטוריאליות. סכסוכי גבולות השפיעו על היחסים בין טורקיה וסוריה, טורקיה ועיראק, עיראק וכווית, איראן ועיראק, איראן ואיחוד האמירויות. במזרח התיכון יש לא מעט מדינות אשר אינן הומוגניות מבחינה אתנית והנאמנויות השבטיות עדיין חזקות מהזהות המדינתית החדשה, תופעה המכרסמת ביציבות הפוליטית הפנימית והבינלאומית.
התרבות הפוליטית הנוכחית בעולם הערבי סובלת מליקויים חמורים בסוגיית בניית מדינה. הבעייתי ביותר הוא חוסר היכולת לאכוף מונופול על השימוש בכוח בשטח שהוקצה למדינה. זהו המבחן האולטימטיבי למדינה. מלחמות אזרחים ונוכחותן של אינספור מיליציות מעידות על תופעה זו הקיימת בעיראק, סוריה, לבנון, הרשות הפלסטינית, תימן, סודן ולוב. מצבים כאלה מזמנים התערבות זרה והימשכותם של סכסוכים עקובים מדם. ואכן, מצרים התערבה במלחמת אזרחים בתימן בשנות ה-1960, סעודיה ואיחוד האמירויות חזרו על התנהגות כזו עשרות שנים מאוחר יותר, איראן שלחה מיליציות לסוריה כדי לתמוך במשטר אסד נגד מורדים סונים, וטורקיה התערבה צבאית בלוב כדי להשיג שליטה במרבצי הגז שבמזרח הים התיכון.
בניגוד לעולם המערבי, הדת עדיין ממלאת תפקיד חשוב בהתנהגות הפוליטית במזרח התיכון. מסרים אסלאמיים קיצוניים נופלים על אוזניים קשובות ומעודדים התנהגות קיצונית. האלימות והזוועות שביצעו דאעש וחמאס הם תוצאה מהדהדת של דרשנים דתיים בתקשורת החברתית, במסגדים ובאל ג'זירה.
השסע הסוני-שיעי הוא מקור נוסף למחלוקות. כאמור, הזהות הדתית משמעותית מאוד עבור רוב תושבי המזרח התיכון. היא משמשת גם לחדירה פוליטית. כך, למשל, חיזבאללה השיעי בלבנון והחות'ים בתימן הפכו לשליחי איראן, והם משפיעים על המערכת הפוליטית של מדינותיהם וגם נלחמים בישראל. בעולם הערבי, שרובו סוני, יש חשדנות מרובה כלפי איראן השיעית, וגם בגלל זהותה הפרסית. באופן דומה, טורקיה, מדינה לא ערבית בעלת אוכלוסייה סונית, אינה צפויה לשתף פעולה באופן הדוק עם איראן השיעית. היריבות ההיסטורית בין האימפריות העות'מאנית והפרסית מרחפת גם מעל היחסים הדו-צדדיים. השאיפות האימפריאליות של טורקיה ופרס ניכרות בפעולותיהן של מדינות אלו.
יתרה מכך, השימוש בכוח הוא חלק בלתי נפרד מכללי המשחק האזוריים. ציבורים במזה"ת מקבלים זאת בהבנה ואף מעריצים את השימוש בכוח. הפלישה של סדאם חוסיין לכווית ב-1990 זכתה לתמיכת ההמונים בעולם הערבי. בטורקיה לא מושמעת כמעט ביקורת על הפלישות אל שטחן של שכנותיה, סוריה ועיראק, או המעורבות הצבאית בלוב. נטיות תרבותיות כאלה אינן משתנות בקלות או במהירות.
אי-הנוחות של הערבים מקיום מדינה יהודית בקרבם היא מאפיין תרבותי ופוליטי מושרש שלא ישתנה במהרה. אין הרבה גינויים בעולם הערבי לתוקפנות של חמאס כמו שהייתה ב-7 באוקטובר 2023, אם כי שיקולי ריאל-פוליטיק, כמו הצורך להתמודד עם השאיפה האיראנית להגמוניה, עשויים להתגבר על חוסר הלגיטימיות של המדינה היהודית באזור.
המזרח התיכון נותר מקור לאי-יציבות בינלאומית. השגת נשק גרעיני על ידי איראן מתקרבת מיום ליום. גם טורקיה, מצרים וסעודיה עומדות בתור בתפוצה הגרעינית. אזור זה מוליד יותר טרור מכל מקום אחר בעולם. איראן היא מחולל הטרור הגדול בעולם.
הדינמיקה המקומית והבינלאומית במזה"ת אינה מעודדת דו-קיום בשלום. השאיפה למזרח תיכון שָׁלֵו יותר היא אצילית, אך מימוש החזון הוא מאמץ סיזיפי ארוך-טווח.
אל לישראל להתפתות לחזיונות של שלום. הלקח לישראל הוא שתיאלץ לחיות על חרבה עוד שנים רבות. תקופות של דו-קיום מתוח ללא שימוש בכוח צבאי, כמו שיש לישראל עם מצרים או ירדן, הן אפשריות, אך אין הן משקפות מערכת יחסים שאיכותה דומה לזו הקיימת בין קנדה לארה"ב. גם אסור לישראל לשכוח שהמעבר בין מערכת יחסים לא-אלימה לסכסוך מזוין עלול להיות מהיר, וישראל צריכה להתכונן אליו.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
