לכאורה, מתקפת חמאס ב-7 אוקטובר 2023, והצטרפותו (למחרת) של ארגון חיזבאללה ללחימה, כמו גם המערכה שבה פתחו החות'ים בתימן נגד השיט בים סוף ונגד יעדים בישראל, הקנו תוקף לטענה, הנשמעת מפי חוקרים אחדים, כי מושג ההרתעה, אבן פינה רבת-שנים בתפיסת הביטחון של ישראל, איבד ממשמעותו. לשיטתם עוצמתה של ישראל, המוכרת לאויביה, לא הספיקה כדי להניאם מפעולה. אכן היה מקום להתריע מבעוד מועד על כך שתפיסת ההרתעה המסורתית, ועימה מרכיבים נוספים של תורת הביטחון, שנבנתה בעידן של איום מצד צבאות אויב סדירים, אינה בהכרח הולמת עוד במלואה את נסיבות הזמן, את סוג המלחמות ואת אופי האויב. חשוב גם להכיר בכך שההרתעה היא בכל מקרה מושג קשה להגדרה, המייצג מצב תודעתי העשוי להישחק עם הזמן, ולא מציאות מוצקה. עם זאת, תהיה זאת טעות להספיד את ההרתעה ולהמעיט מחשיבותה, גם אם מרכיבים נוספים בתפיסת הביטחון, כולל שדרוג יסודי של מרכיב ההגנה, אכן מחייבים השקעה גוברת במצבים שבהם יעילות ההרתעה ודאית פחות. בפועל, היה משקל מסוים להרתעה (ישראלית ואמריקנית) בהתנהלותה של איראן, אם כי לבסוף היא בחרה לתקוף ולהסתכן בתגובה, והיא השפיעה גם על דרך הפעולה (עצימות בינונית, ולא מערכה כוללת) שחיזבאללה בחר בה עד למהלומות שספג בספטמבר 2024. נכון יותר לבחון כיצד לסגל את מושג ההרתעה למציאות שהשתנתה, ולמנף לשם כך את התמורה שחלה, בעקבות ההישגים בלבנון, בתדמיתה של ישראל בכל הקשור הן ליכולת והן לנחישות בהפעלת הכוח. לא רק התעצמות צבאית נדרשת לשם כך, אם כי היא חיונית, אלא גם המחשה ברורה של נחישות מדינית ולכידות חברתית.
האומנם הפכה ההרתעה למושג בלתי רלוונטי?
זמן רב לפני מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 היה מי שהתריע כי מושגי היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל – המיוחסים, כידוע, לדוד בן-גוריון, אם כי "השילוש" של הרתעה, התרעה והכרעה לא הופיע כהאי לישנא בדבריו בקבינט באוקטובר 1953 – איבדו את משמעותם בעידן שבו אנו חיים. בין היתר, כנראה, אין עוד "הרתעה" במובנה המסורתי, בוודאי מול ארגוני טרור חמושים ביכולות צבאיות ושלטוניות הקרובות לאלו של מסגרות מדינתיות וחדורי להט מהפכני-דתי ונכונות להקרבה. מלכתחילה, הרתעה היא היבט של התפיסה השלטת בתודעתו של הדרג המדיני העליון בצד היריב, וזו מושפעת ממערכת שיקולים מורכבת הרבה יותר ממאזן הכוחות הצבאי המובהק. אלא אם יש נגישות מודיעינית עמוקה לסביבתו הקרובה ביותר (וגם זה לא תמיד, כפי שלמדנו ב-1973), התרופפות ההרתעה, וההחלטה של האויב על יוזמה צבאית, ייתכן שיתבררו למותקף רק כאשר זו תתממש בפועל, וכך קרה שוב הן במאי 2021 והן באוקטובר 2023 מול חמאס.
כיוון שמדובר במצב תודעתי, מתחדדת גם השאלה עד כמה ניתן לייחס לו משקל בתפיסת הביטחון של מדינה המצויה בעימות מתמשך. המחשה לבעייתיותו של המושג ניתנה לאחרונה לא רק במקומותינו. הפלישה האוקראינית למחוז קורסק, שטח רוסי ריבוני לכל דבר, מציפה את סימני השאלה לגבי המושג הנלווה להרתעה – "קווים אדומים" (שהרי להלכה, עבור רוסיה, כיבוש של שטח ריבוני רוסי אמור היה להפעיל תגובה מרחיקת לכת, עד כדי שימוש בנשק גרעיני), ומצביעה על יחס הגומלין הסבוך בין מידת נחישותו של המרתיע לבין זו של מי שאמור להיות מורתע. נלווה לכך, כמעט בהכרח, גם האתגר הטמון בנדבך ה"התרעה". כיוון שמדובר במושג שברירי, נדרשת תרבות של "סימנים מעידים" כדי לדעת בפועל שההרתעה אכן התרופפה או קרסה, ויוזמה של האויב ניצבת בפתח.
מול קשיים אלה, יש מי שדוגל בהגדרה מחדש של תפיסת הביטחון, שתישען במידה מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר כיום על יכולת ההגנה בכל עת, כך שתוכל למנוע מהלומה נוסח 1973 או 2023 גם ללא הרתעה וללא התרעה, על כל המשתמע מכך לגבי משק המשאבים הלאומי, ובהמשך תסתמך על היכולת לא רק לבלום את התוקף אלא גם להביסו, "להכריעו" (עוד מושג יסוד שנוי במחלוקת) ולגבות ממנו מחיר, בדגש על שיקום יכולות התמרון הקרקעי. רמה גבוהה יותר של מוכנות ויכולת להגיב לתרחישים בלתי צפויים, בוודאי לנוכח הלקחים המרים בצד המבצעי, ולא רק המודיעיני, מאירועי 7 באוקטובר, היא בוודאי לקח מתבקש.
יחד עם זאת, אסור לוותר על ההרתעה. בכל מתאר עתידי שבו ישראל מבקשת להמשיך ולהתקיים – ואף לשגשג – בסביבה שהיא איננה יכולה לעצבה מחדש כראות עיניה, ישוב ויתעורר גם הצורך לשכנע את אויביה, בכוח ובפועל, שהפגיעה בה איננה כדאית, ובמילים אחרות – להרתיעם. גם שיפור הכרחי ביכולות ההגנה וההכרעה, מגובה (כמוסבר להלן) במסר של נחישות בלתי מתפשרת, מוכחת במעשים, ישיג את התוצאה הרצויה ביותר, בסופו של דבר, אם יתורגם בתודעתו של היריב למסקנה שמתקפה על ישראל לא תצליח (הרתעה באמצעות מניעה, על ידי מכת מנע או הגנה חזקה), ומחירה עבורו יהיה גבוה מנשוא (הרתעה באמצעות ענישה וגביית מחיר גדול מאוד).
הרמות השונות של ההרתעה
עבור ישראל, ועבור כל מדינה שנסיבות קיומה מחייבות אותה לתת את דעתה על ההרתעה (שלא כחלק גדול ממדינות אירופה, שעד לאחרונה נשענו בנוחות יחסית על ההרתעה האמריקנית ופטרו את עצמן מדילמת הביטחון הקלאסית), מה שהאויב יודע או משער לגבי מרכיבי כוחה הצבאי, ולגבי נחישותה להשתמש בהם, יכול לייצר רמות שונות של הרתעה.
- ברמת האסטרטגיה, או אף אסטרטגיית-העל, היריב יכול להגיע למסקנה שאין תוחלת לרעיון של השמדת ישראל בכוח הזרוע ולכן לבחור באפשרות של הסדר מדיני המכיר בה כעובדה קיימת, גם אם ברמה הרעיונית הוא עדיין כופר בלגיטימיות של עצם הקמתה. לעניין זה, קיומו בתודעת הצד הערבי של "המרתיע העמום" – היכולת הגרעינית המיוחסת לישראל – כמו גם ההכרה בהשלכות ארוכות-הטווח של הגיבוי האמריקני הקונבנציונלי, היו בגדר אבני יסוד בתובנה ההרתעתית שהביאה את מצרים להסכם השלום, ואת סוריה להימנע מיוזמה צבאית מאז 1973.
- גם עבור מי שבחרו להישאר במעגל העימות, ההחלטה על פעולה – בחירת עיתוי הולם לפתוח במערכה – יכולה להיות מושפעת על ידי מאזן העוצמה. השילוב בין היכולות המוכרות של צה"ל לרמת הדריכות, המוכנות והנחישות של הצד הישראלי יכול לייצר הרתעה ברמה האופרטיבית: לא לשינוי עמדות יסודי, מן הסוג שתואר לעיל, אבל למסקנה צנועה יותר שלא זה הזמן לממש את הפוטנציאל ההתקפי. כך, לדוגמה, נוצרה משוואת ההרתעה (ההדדית) שהחזיקה מעמד בין ישראל לחיזבאללה במשך מעט למעלה מ-17 שנה, מאז תום מלחמת לבנון השנייה באוגוסט 2006, שבמסגרתה כמעט לא היו פעולות איבה ישירות משני עברי הגבול (בשונה מהמרחב הסורי שבו ניהלה ישראל את "המערכה בין המלחמות").
- גם ברובד הטקטי, אפילו בעת לחימה בפועל, יש יכולות שהצד השני מורתע ונמנע מלהביאן לידי ביטוי, מחשש למהות המענה ולאובדן נכסיו. ניתן להזכיר בהקשר זה את יעדיה המוגבלים מראש של המתקפה המצרית ב-1973, ואפילו את ניסיונו של חסן נצראללה במערכה הנוכחית לקיים סוג של "כללי משחק" מול ישראל, ולבחור במלחמת התשה סטאטית במקום במלחמה רחבה יותר (ניסיון שלא עלה יפה, עבורו ועבור ארגונו). גם בהיבט זה, ההרתעה "עובדת": היא אינה מונעת לחימה, אבל היא משפיעה על מאפייניה. רק במקרה קיצוני של "הימור על כל הקופה", כמו זה של סינוואר ב-7 באוקטובר 2023, אפשר לדבר על מצב שבו ההרתעה, לפחות בהיבט של גביית מחיר, אכן לא בלמה את הדחף הבסיסי לפעולה.
לכל רמה או רובד יש להתאים את מאפייני ההרתעה היעילים מולם. כך, כדי לשקם את ההרתעה נדרשת כעת גביית מחיר כבד מאיראן על מתקפת הטילים השנייה, ולא רק "איתות אזהרה" מחושב. בה בעת, יש להביא בחשבון – כאמור לעיל – את אופייה הבלתי יציב של ההרתעה, היותה "נכס מתכלה", והצורך לחזק אותה על ידי הדגמות בשימוש בכוח. גם יכולות הגנה ואמנעה מודגמות היטב הן חלק מתחשיב ההרתעה, ואילו היו שם בראשית אוקטובר 2023 ייתכן שהיו מניבות מציאות אחרת.
תנאי להרתעה: נחישות החלטה
- בכל מקרה, במציאות אזורית וגלובלית של התערערות הסדר העולמי, לצד ניסיון, פאתטי במידת מה, של המחנה הליברלי במערב להמשיך ולהתנהל במסגרת המדינית שנבנתה מאז 1945 ולהתאימה למציאות של עולם דו-קוטבי, ישראל ושכנותיה הפרו-מערביות נשענות במידה גוברת על עוצמה לאומית ועל צירופי כוחות מקומיים. בנסיבות אלה, ב"משוואות ההרתעה" נודעת חשיבות רבה לשני מרכיבים שאינם כלולים במאזני הכוח הצבאי במובנו הצר. בראש ובראשונה, בלב תפיסת ההרתעה, כפי שהבינו גם נשיאי ארה"ב בשנות המלחמה הקרה, ניצבת שאלת הנחישות, שאיננה רק נגזרת של "קווים אדומים" פורמליים אלא של מנהיגות, סמכות, ולא במעט – תמיכה מבית. קשה לחלוק על כך שהסדקים בלכידות הלאומית הישראלית בתשעת החודשים הראשונים של 2023 (מבלי להידרש לשאלה מי אשם בכך) מילאו תפקיד בשחיקת ההרתעה והזינו את "קונספציית קורי העכביש", שבסופו של דבר אומנם עלתה לחסן נצראללה בחייו, אך הציבה את ישראל בפני הצורך בצעדים צבאיים דרמטיים כדי לשקם את משוואת ההרתעה.
- במקביל, נודע משקל (אומנם משני, אך לא זניח) לשאלת הלגיטימיות של סוג התגובה שאמור לבסס את ההרתעה. ארגונים בעלי אוריינטציה טוטליטרית דתית-מהפכנית כמו חמאס וחיזבאללה פועלים ביודעין לגרור את ישראל לפעולות שמחירן – בכל הקשור למעמדה בארה"ב ובמערב – יהיה כזה שלאורך זמן עלותן עבור ישראל תעלה על תועלתן. מכאן החשיבות, גם בהקשר ההרתעתי, של המערכה הכוללת על התודעה, בניית ההבנה וההנמקה לצעדים שישראל נאלצת לנקוט, ובמקביל – של שימוש מיטבי ביכולות מובחנות, תוך מיקוד הפגיעה באויב עצמו. מי שדוגלים במפגיע בהרס סביבתי כאמצעי הרתעתי צריכים אפוא לתת את דעתם למתח בין גביית מחיר גדול לבין הצורך במשאבי לגיטימציה במערב, אשר רגיש לאבדות אזרחיות.
המהלומות שהונחתו על חיזבאללה מאז אמצע ספטמבר 2024 תרמו לשיקום ההרתעה הישראלית, וכך גם הסימנים לכך שכוחות חיזבאללה בדרום לבנון נמנעים מלנהל לחימה סדורה (מעבר לכמה אירועים בראשית המערכה הקרקעית). עם זאת, המפתח לשינוי ארוך טווח במאזני ההרתעה טמון בגביית מחיר משמעותי מאיראן, בהמחשה שישראל לא איבדה את נחישותה ואת עצמאות ההחלטה שלה, וגם בכושר העמידה ובלכידות של העורף הישראלי. זאת, גם במציאות של שיגורי טילים וכטב"מים שנועדו להביא לשחיקה והתשה, וחלקם אף גובים מחיר כואב. ההרתעה על כל מרכיביה תמשיך להיות חלק חשוב של תפיסת הביטחון הלאומי ואף של אסטרטגיית-העל של מדינת ישראל הכוללת, כאמור, מרכיבים לא-צבאיים כמו חוסן ולגיטימציה, מה שאינו גורע מן הצורך לחזק גם עמודי תווך הגנתיים נוספים, ובכללם גם יכולת ההגנה המרחבית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Press Wire / Israel Mod
