הנקודה החמישית בהחלטת הקבינט (31 ביולי 2025) באשר להמשך המערכה בעזה, המציבה כיעד את הקמתו של שלטון אזרחי שאיננו זרוע של הרשות הפלסטינית, טעונה תרגום בהקדם לתוכנית קונקרטית ומפורטת. בהעדרה, המחירים מבית ומחוץ, הנובעים מכך שאין עדיין חזון ברור באשר ל"יום שאחרי", הולכים ומאמירים.
- סממני השחיקה והשסע הפנימי בחברה הישראלית משקפים, בין היתר, את חוסר הוודאות לגבי תכלית המערכה. חזון ברור ומפורט באשר לאופן יישומה של הנקודה החמישית יוכל לסייע בהרגעת החששות מפני לחימה ללא מתווה סיום, ומפני האפשרות של נוכחות צבאית רבת שנים בעזה, המזינים את הלחצים במרחב הציבורי לסיום המלחמה ולקבלת תנאי חמאס.
- את המחיר הכבד ביותר משלמת האוכלוסייה העזתית, אלא שלמצוקתה יש השלכות גם עבור ישראל, הן בהיבט הערכי מבית והן בזירה הבינלאומית. היא זקוקה באופן מובהק למערכת יעילה ונרחבת יותר, שאינה בשליטת גורמי הטרור, לחלוקת הסיוע ההומניטרי, ומעבר לכך – לעתיד אחר, ללא חמאס.
- מה שמכונה "הצונאמי" המדיני אכן צובר תנופה, כשבמרכזו הכוונה של מדינות מפתח במערב להכיר במדינה פלסטינית במהלך עצרת האו"ם הקרובה. מזינים אותו הן דימויים חזותיים עוינים באשר למתרחש בעזה, והן טענות (כולל אלו הנשמעות בישראל) בדבר כוונות הממשלה הנוכחית בישראל. מדינות אירופה שותפות, אומנם, לקביעה העקרונית שחמאס לא יוכל לשלוט בעזה בעתיד, אך בהעדר מתווה ברור להשגת יעד זה הן מעדיפות לדחוק בישראל לסיים את המלחמה, גם אם פירוש הדבר הוא הנצחת שלטון חמאס ברצועה. מעת לעת נשמעות נימות דומות גם מצד ממשל טראמפ.
הנטייה הישראלית למצוא פתרונות מאולתרים בעת משבר מניבה, מעת לעת, תוצאות ראויות לציון. אבל אחד הלקחים האסטרטגיים שניתן ללמוד מהישגיו של מבצע "עם כלביא", כמו גם מן המערכה נגד חיזבאללה בספטמבר 2024, הוא שתכנון מדוקדק וביצוע קפדני הם הערובה הטובה ביותר להצלחה. לקח זה צריך כעת להיות מיושם לקראת מהלכי הסיום של המערכה בעזה.
יש בנמצא מתווים סדורים להעברת הממשל מידי צה"ל – לאחר הכרעת חמאס כגורם צבאי ושלטוני – לידי רשות רב-לאומית ((MNA שתפעל ברצועה לתקופת מעבר ארוכה, ותסדיר פרוטוקול ביטחוני שיאפשר לצה"ל להמשיך לפעול מול הטרור, כפי שהוא עושה כיום באיו"ש. מול החלופות – השלמה עם הנצחת שלטון חמאס; הרעיונות בדבר העברת אוכלוסין, שבפועל אינם ניתנים למימוש (עזיבה מרצון תהיה כנראה מוגבלת, ותכלול דווקא את מה שנותר מן הסקטור היצרני והמשכיל); העברת הסמכות לרש"פ, הנגועה בשחיתות ובחולשה מבנית עמוקה; מציאות של ממשל צבאי רב-שנים, שישראל מעדיפה במוצהר שלא להיקלע שוב אליה; והאפשרות הבעייתית לא פחות של מנגנון מטעם האו"ם – רשות זו מצטיירת כאפשרות היחידה שהיא בת-קיימא. מתווים אלו צריכים להוות בסיס לתוכנית מפורטת שתאומץ בהקדם על ידי ממשלת ישראל, ותיושם בהובלה אמריקנית.
מחיריו המאמירים של חוסר ההחלטה לגבי "היום שאחרי" בעזה
כאשר בחרה ישראל להגיב בעוצמה על מתקפת הרצח של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 זכו פעולותיה למידה מרשימה של תמיכה, הן מבית והן בזירה הבינלאומית, למרות גילויי שנאה והפגנות זעם שאורגנו על ידי הברית שבין האסלאמיסטים לשמאל הרדיקלי, ברחובות ערי אירופה ובקמפוסים בארה"ב. גם כעת, אפילו בנלווה להכרזות על הכרה או כוונה להכיר במדינה פלסטינית, היעד של סילוק חמאס מן השלטון ברצועת עזה מוגדר כלגיטימי, ונהנה – בגלוי או במרומז – מתמיכת מדינות ערב השייכות ל"מחנה היציבות" האזורי. ממשל טראמפ ממשיך גם כעת לגלות הבנה, כפי שהדברים באו לידי ביטוי בביקור ראש הממשלה בוושינגטון ביולי 2025 ובמגעים שבעקבותיו, לצורך בהכרעה צבאית, נוכח עמדות חמאס במשא ומתן.
יחד עם זאת, גם בשורות הממשל – ומפי הנשיא – נשמעים לעיתים סימני שאלה לגבי תכלית הלחימה, לנוכח תועלתה הפוחתת ומחיריה. בהיעדר תוכנית ברורה לגבי "היום שאחרי" בעזה – היינו, חזון המגדיר מה היא המציאות שתיווצר לאחר שחמאס יובס – הולך ועולה המחיר המדיני עבור ישראל ועבור בעלת בריתה האמריקנית בזירה הבינלאומית. גורמים בשורות הקואליציה בישראל ממשיכים להתייחס מעת לעת למתארים עתידיים בעזה – כמו סילוק האוכלוסייה והתיישבות יהודית נרחבת – שאינם קבילים, וזאת בלשון המעטה, אפילו בעיני ידידי ישראל המובהקים, וניסיון ליישמם ימיט חורבן על מעמדה הבינלאומי ועל קשריה הכלכליים והביטחוניים. ממשל טראמפ, המתמקד כעת בגיבוש פתרונות מיידיים למצוקה ההומניטרית, ולא השתכנע שאין רעב בעזה, נטש בפועל את החזון באשר ל"ריביירה" בעזה והעברת תושביה, ויש יסוד להניח שהוא פתוח לרעיונות בדבר חלופות אסטרטגיות לעתיד הרצועה.
מבית, עבור רבים בחברה הישראלית המשך הלחימה והמשבר ההומניטרי בעזה, ללא הגדרה ברורה של מתווה הסיום ובתוך אווירה פוליטית טעונה ממילא, והמצוקה הנובעת מן השאלות לגבי גורל החטופים, מציפים חששות וחרדות לגבי לחימה ללא קץ, כמו גם לגבי האפשרות (שצמרת צה"ל, כמערכת, מסתייגת ממנה מאז ומתמיד) של כינון ממשל צבאי לשנים רבות, על מחיריו בדם ובדמים. אלו תורמים, בתורם, לנכונות של גורמים משמעותיים במרחב הציבורי להשלים עם סיום המלחמה גם במחיר השלמה עם המשך שלטון חמאס.
את המחיר הגבוה ביותר של היעדר ההחלטה וההכרעה לגבי "היום שאחרי" בעזה משלמת, מטבע הדברים, האוכלוסייה העזתית עצמה. אלא שמצוקתה, כאמור, משפיעה על הלכי רוח בישראל, מטרידה גם את הממשל האמריקני, ומתורגמת, כמפורט להלן, גם לפגיעה משמעותית ואף הרסנית במעמדה המדיני של ישראל באירופה. מנגנון חלוקת הסיוע של ה-GHF (הממומן בפועל על ידי ישראל) הסתבר כבלתי מספיק – במשאבים, בכוח אדם ובפריסה בשטח. ממשל טראמפ מוביל כעת מהלך להרחבת פריסתו מ-4 ל-16 נקודות חלוקה. אלו הפכו, בכל מקרה, יעד להתקפות חמאס, כמו גם להסתערויות של תושבים, שלא תמיד התאפשר להתמודד איתן בלי שפיכות דמים. הכוונה להפקיע את השליטה בסיוע מידי חמאס (ולכן גם מידי אונר"א) הייתה נכונה, אבל הביצוע לקה בחסר. כדי להגיע ליעד של שחרור האוכלוסייה העזתית מעול חמאס אין די באנשי סיעתו של אבו-שבאב; תידרש מעורבות אזורית ובינלאומית רחבה ומתמשכת, הן במענה ההומניטרי קצר-הטווח והן בשיקום לאורך זמן.
בתוך כך, המחיר הדיפלומטי, ובחלק מן המקרים גם הביטחוני והכלכלי, שישראל משלמת, גם בשל סימני השאלה לגבי כוונותיה, הולך ומתעצם, עד כדי "צונאמי" מדיני. שנים התריעו מפניו רואי שחורות, אך הוא לא התממש כל עוד נהנתה ישראל מלגיטימיות וסייעה בשמירת היציבות האזורית. אבל כעת הוא צובר תאוצה, מצרפת וקנדה ועד אוסטרליה, ומתורגם גם לפגיעה – כמו אמברגו הנשק שהכריזה עליו גרמניה – באינטרסים ביטחוניים מובהקים. ברובדי העומק גם בארה"ב, וביתר שאת במדינות אירופה, כולל לדוגמה הולנד, שבה סקרי דעת הקהל חמורים מאוד, למרות עמדותיו של מנהיג הימין חירט ווילדרס, מסתמנת מגמה של ניכור, עוינות, דה-לגיטימציה של פעולות צה"ל, ואף אימוץ הנראטיב של "רצח עם".
אלתורים לא יועילו
אילוצים מצטברים אלה, שרק יצברו תאוצה לקראת יישום החלטת הקבינט על הרחבת המערכה בעזה עד להכרעה, ממחישים עד כמה חשוב לעטות עור וגידים על הנקודה החמישית של ההחלטה, היינו השאיפה לכונן ברצועת עזה, לאחר ההשתלטות עליה, "שלטון אזרחי" שאיננו חמאס ואיננו הרש"פ, וגם לא ממשל צבאי ישראלי. הגיעה העת לגשת, בתיאום מרבי עם ארה"ב – שגם תיטול על עצמה את ההובלה בשלב היישום – להצבת מתווה מפורט ל"יום שאחרי", גם אם הדבר כרוך בקשיים לא מבוטלים בנסיבות הנוכחיות. בין אם תתעצם הלחימה, ובין אם תתגבש למרות הכול עסקה מקיפה (שבמסגרתה יתפרק חמאס מנשקו?), טווח הזמן לפעולה המורכבת והמסועפת הנדרשת לשם הקמת רשות רב-לאומית הוא לא יותר מחודשים ספורים; כלשון הביטוי המקובל: המאמץ צריך להתחיל "אתמול".
קרוב לשנתיים מאז פרוץ המלחמה אין זה קביל להמשיך ולהמתין לפרץ של פעולות "מאולתרות אך יצירתיות" שברגע האחרון תיושמנה כאשר חמאס יקרוס בשדה הקרב או ייכנע בדרך אחרת. אם ישראל רוצה להימנע מן המצב של שלטון לאורך זמן, יקר בדם ובדמים, על אוכלוסייה חסרת-כול וחדורת רגשות נקם, היא צריכה להיות ערוכה ומוכנה בהקדם האפשרי להצגת תוכנית סדורה ובת-קיימא, ולסייע בייישומה.
במרוצת השנים היו לישראל הישגים טקטיים ואופרטיביים מרשימים שנבעו מן היכולת ומן הנטייה לאלתר פתרונות של הרגע האחרון "בשטח", כפי שאירע למשל כאשר צוותי טנקים ללא מסגרת לוחמת מסודרת עלו להילחם ברמת הגולן ביומיים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים והייתה להם תרומה חשובה בבלימת ההתקדמות הסורית. עם זאת, אם יש לקח שחייב להילמד מן התוצאות המרשימות ומרחיקות הלכת של "מלחמת 12 הימים" מול איראן, ולפני כן מן המהלומות שהונחתו על חיזבאללה בזכות מודיעין מדויק, תכנון מדוקדק וביצוע קפדני, הוא שתכנון פרטני, ויישום מושכל, הם הדרך להצלחה גם מול אתגרים גדולים. כעת יש לתרגם תובנה זו לשפת המעשה מול "היום שאחרי" בעזה.
רוב החלופות העומדות על הפרק בעייתיות ביותר:
- המשך שלטון חמאס, במסווה כלשהו, אפילו אם תתלווה לכך "הצגה" של פירוקו מנשקו.
- השבת הרצועה לשלטון הרש"פ – לכאורה לגיטימי, אך נגוע בשחיתות ובחולשות מבניות מרחיקות לכת שרק יחמירו ביתר שאת אם יופקדו בידיו מהלכי השיקום הנרחבים הנדרשים בעזה.
- השארת הרצועה במצב כאוטי, שפירושו הן סיכון ביטחוני והן אחריות שילוחית לסבל האוכלוסייה.
- פינוי האוכלוסייה – "חזון" שאם ייאכף בכוח יקעקע סופית את מעמדה של ישראל, ואם יתממש חלקית ("עזיבה מרצון") ינטשו את עזה דווקא האלמנטים בחברה המקומית שיש לאל ידם לתרום לשיקום, והמצוקה רק תחמיר.
- שלטון צבאי ישראלי ארוך טווח – שמחירו, כולל האחריות לשיקום ההרס, בניית תשתיות, שירותי רפואה וחינוך, מעל ומעבר לאספקת מזון, יהיה גבוה מאוד מבחינה כלכלית וילווה בהקזת דם מתמשכת.
- מנגנון בסמכות האו"ם ובניהולו – שיש לישראל יסוד לחשוש כי יהפוך במהירות לנתיב של השתלטות חמאס מחדש על הרצועה.
החלופה המומלצת – כינון רשות רב-לאומית לתקופת מעבר ממושכת – רחוקה גם היא מלהיות אידיאלית, אך היא עדיפה במידה רבה על אלה שפורטו לעיל. מתווה מסודר ברוח זו כבר הוכן על ידי קבוצה משולבת, אמריקנית וישראלית, על בסיס ניסיון מצטבר במצבי סיום קונפליקט ובמנהל אזרחי, והוצג לגורמי המערכת בישראל ובארה"ב. רעיונות דומים עלו גם בהידברות עם גורמי מפתח בעולם הערבי, ובראשם איחוד האמירויות.
מלאכת ההכנה – בהשתתפות ישראל, ארה"ב ושותפים נוספים שדעתם דומה (like minded) – הייתה צריכה להתחיל זה מכבר, אך מוטב מאוחר מלעולם לא. מיזם בסדר גודל כזה לא יוקם בן-לילה. הקמתה של "קבוצת השליטה" (control group) הרב-לאומית, גיוס כוחות שיטור וכ"א מנהלי, חלוקת משימות ותפקידים, וגיבוש הפרוטוקול הביטחוני שיאפשר לצה"ל להמשיך בפעילות לסיכול טרור על סמך אינדיקציות מודיעיניות – כל אלה מחייבים זמן, מאמץ ומנהיגות בירושלים, בוושינגטון, בבירות מדינות ערב הרלוונטיות ובמדינות אירופה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
