נורמליזציה מלאה בין ישראל לערב הסעודית, רצויה ככל שתהיה, אינה עומדת על הפרק בטווח המיידי, היינו, בזיקה לביקור הנשיא דונלד טראמפ באזור. הצטרפותם של הסעודים להסכמי אברהם, על כל הכרוך בכך – הכרה הדדית, מעמד רשמי, לחיצת יד, חילופי שגרירויות – אומנם תהווה נקודת מפנה היסטורית; כפי שצייץ באחרונה הסנאטור לינדזי גראהם, היא תציין במובנים רבים את סיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי הרחב. בזירה הפוליטית האמריקנית היא בגדר תנאי הכרחי לאשרורה של אמנת ההגנה ההדדית עם ארה"ב, שהסעודים שואפים להשיגה. דא עקא, שהדרישה הסעודית מישראל בנושא הפלסטיני מהווה בעת הזאת מכשול מדיני שלא נוצרו התנאים הפוליטיים, בריאד או אף בירושלים, שיאפשרו להתגבר עליו.
אין פירוש הדבר, עם זאת, שישראל צריכה להשלים עם הפיכתה לצופה מן הצד במהלכים הגדולים המתרקמים כעת. נהפוך הוא. במחיר נמוך יותר, אך עדיין נדרש, של נטישת חזונות של עזה ריקה מתושביה, או של החלת ריבונות אחת בין הים לירדן, ושל נקיטת עמדה מינימלית של השארת מגוון אפשרויות פתוחות כלפי העתיד בסוגיה הפלסטינית, בלי להתחייב לדגם מדיני מוגדר – ניתן להשיג יעד מעשי יותר של שיתוף פעולה. בנסיבות הנוכחיות של "מאבק המחנות" על עתיד האזור, זהו אינטרס ישראלי חשוב וחיוני יותר מאשר הכרה הדדית רשמית.
ישראל, שהיא אחד הכוחות האזוריים העיקריים המתנגדים לאסלאמיזם הטוטליטרי, ושותפה עם סעודיה בפעילות המנוהלת על ידי פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) בהקשר של המאבק באיום זה, יכולה וצריכה – במידה רבה, אף חייבת – להיות כעת שותפה, בגיבוי הממשל האמריקני ובתיאום איתו, למהלך אזורי רחב וגלוי יותר שייצור מסגרת לשיתוף פעולה אסטרטגי. זאת, בהמשך למה שכבר אירע לנגד עינינו כאשר מדינות ערביות סייעו במישרין לסכל את מתקפות הטילים האיראניות באפריל ובאוקטובר 2024, והסעודים ממשיכים לתרום את חלקם מעת לעת ביירוט שיגורים של החות'ים.
בשורה של חזיתות יש לישראל ולערב הסעודית, כמו גם לארה"ב, אינטרסים משותפים שאפשר וצריך לתרגם אותם לעשייה משותפת, ולמרות המתחים המתגלעים ביניהן מעת לעת, הצלע הרביעית חייבת להיות מדינת האמירויות:
- מול איראן, מתקרבת ההכרעה באשר לדרך – המדינית או הצבאית – לשלול ממנה את האפשרות להגיע לנשק גרעיני, שיהווה איום קיומי על כל מדינות "מחנה היציבות" האזורי, ויערער גם את שלום העולם, משום שימוטט סופית את האמנה למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. גם בהיבט זה יש חשיבות רבה לגיבוש עמדה אזורית מתואמת, הן לצורך הפעלה אפקטיבית של סנקציות והן במקרה של שימוש בכוח, על כל השלכותיו.
- מול החות'ים בצנעא – המתהדרים, לפחות בהצהרותיהם ההיסטריות, כי ארה"ב היא שנכנעה לכוחם, ומכריזים כי ימשיכו לתקוף את ישראל – לא נכון לפעול בכוחנו בלבד, כפי שפעלה ישראל מול חיזבאללה, הן בשל המרחק והן בהעדרה של ההכנה המודיעינית והמבצעית המדוקדקת ורבת השנים שהניבה תוצאות בלבנון. רק מהלך רחב שיעצים את הכוחות, החלשים והמפולגים כעת, של הממשלה הלגיטימית בתימן, ויאפשר להם להביס את החות'ים או לפחות לכפות עליהם להפסיק לשרת את האינטרס האיראני, יביא להסרת האיום, ולשם כך נדרשות הבנות פרטניות עם סעודיה והאמירויות.
- בסוריה, יש לכלל מדינות "מחנה היציבות" אינטרס לבלום את שאיפותיו הנאו-עות'מאניות של רג'פ טאיפ ארדואן, הרואה עצמו כמכוננה של ח'ליפות אסלאמית חדשה, ולהציע למשטר החדש, הזקוק באופן נואש ללגיטימציה מדינית ולשיקום כלכלי, משענות חלופיות. שוב, ככל שיעמיק שיתוף הפעולה עם סעודיה והאמירויות בזירה זו כן ייטב.
- בלבנון, כבר נרתמו הסעודים למעורבות פעילה והם מסייעים לתרגם את תבוסת חיזבאללה למציאות פוליטית חדשה, כולל בחירה בנשיא ובראש ממשלה שאינם לרוחם של חיזבאללה והאיראנים. שימוש נכון במשאבים יוכל בעתיד אולי אף לרופף את לפיתת חיזבאללה את העדה השיעית, שמהלכיו של הארגון בשנים האחרונות המיטו עליה אסון; ולחזק בעדה הדרוזית הקטנה אך החשובה את הקולות השוללים את עמדתו הנוכחית של וליד ג'ונבלאט נגד שיתוף הפעולה של הדרוזים בסוריה עם ישראל. גם בנושא זה, המחייב מהלכים סבלניים לאורך זמן, תיאום עם ערב הסעודית והאמירויות הוא מנוף מדיני בעל משמעויות אסטרטגיות.
- מול שותפות השלום הוותיקות של ישראל, מצרים וירדן, הנתונות במצוקות כלכליות, ושייכות גם הן במובהק למחנה היציבות האזורי, חשוב לרתום את הסעודים למחויבות ארוכת טווח, במקביל להשקעות הענק שהאמירויות כבר החלו לממש במצרים. האינטרס המשותף, גם של ישראל, הוא לחסום את דרכם של האחים המוסלמים, שגם תנועת חמאס היא בשר מבשרם, ותורכיה וקטר תומכות בשאיפותיהם, לעמדות כוח. לאחרונה נקטה ירדן צעד אמיץ בכיוון הנכון. אלא שהעדר משאבים וחשש מנטישה עלולים לדחוק את שתיהן, ובייחוד את מצרים, לעבר עמדה דו-משמעית כלפי תורכיה, ואף לחיקה של סין, ויש לכך סימנים כבר עתה. ולכן, גם בזירה זו, חשוב ליצור את התנאים למהלכים אסטרטגיים משותפים של ישראל, ארה"ב, סעודיה והאמירויות, ולנטרול – ככל הניתן – של ההשפעה הקטרית.
- בנוסף לכל זאת ניתן לקדם שת"פ בתחומים החשובים לישראל, לסעודיה ולארה"ב, כמו ביטחון השיט בים האדום ושיתופי פעולה כלכליים וטכנולוגיים, גם ללא נורמליזציה מלאה של היחסים בין ישראל לסעודיה.
במצטבר, מה שמוטל בכף הוא מאזן הכוחות האזורי כולו, ולכן גם אבני היסוד של ביטחון ישראל בראייה ארוכת הטווח. יכולתה ונכונותה של ישראל להפעיל כוח הן חלק חיוני של המשוואה, והן אלו שהופכות אותה לשותפה חשובה במחנה היציבות; אבל ראייה אסטרטגית רחבה מחייבת לרתום את העוצמה הצבאית לתכליות מדיניות שתאפשרנה לישראל לבסס את מעמדה האזורי לשנים קדימה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / APAimages
