תקציר
ב־14 בדצמבר 2025 עתידים נציגי העם הקבילי להכריז על עצמאות קביליה בטקס פומבי בפריז. הכרזה זו מהווה את שיאו של תהליך מתמשך בן יותר משני עשורים של התארגנות פוליטית, ביסוס מוסדי ופעילות משפטית־דיפלומטית מצד התנועה הלאומית הקבילית, בעיקר באמצעות התנועה להגדרה עצמית של קביליה (MAK) והממשלה הקבילית בגלות (Anavad).
נייר מדיניות זה טוען כי על ישראל לחרוג מעמדת המתנה זהירה ולאמץ תמיכה מדינית עקרונית בתביעת העצמאות של קביליה, שתוכל להוביל בהדרגה להכרה דיפלומטית. מהלך כזה מתיישב עם אסטרטגיית הפריפריה ההיסטורית של ישראל, מחזק את עמדתה הנורמטיבית של ישראל בסוגיות של הגדרה עצמית ואלימות פוליטית, ונושא עימו עלות דיפלומטית מוגבלת. מעבר לכך, הוא מציב את ישראל כמדינה המוכנה לתמוך במאבקי שחרור לאומיים חוקיים ולא־אלימים במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
סוגיית קביליה מורכבת. היא נוגעת לדינמיקה האמזיגית הפנימית במרוקו, להססנות המערב ביצירת תקדימים בתחום פרישות מדינתיות, ולהקשר הפלסטיני המתמיד שבאמצעותו נבחנת מדיניות החוץ של ישראל. ואולם, מגבלות אלה אינן גוברות על ההיגיון האסטרטגי והנורמטיבי לתמיכה ולהכרה ישראלית. אדרבה, הן מדגישות את הצורך בבהירות אנליטית ובהובלה מדינית במערכת בינלאומית המאופיינת ביישום בלתי עקבי של נורמות, ובהשלמה גוברת עם דפוסי דיכוי סמכותניים.
1. קביליה: אומה אותנטית ואופק פוליטי חסום
קביליה היא אזור הררי בצפון אלג'יריה המאוכלס ברובו באוכלוסייה אמזיגית (ברברית), המונה על פי ההערכות בין שלושה לארבעה מיליון נפש. הקבילים מהווים עם במובן הסוציולוגי, התרבותי וההיסטורי. הם מחזיקים בלשון מובחנת, בזהות קולקטיבית מתמשכת, בחוויות היסטוריות משותפות ובמוסדות קהילתיים יציבים, ובראשם ה־tajmaât או אספות הכפר המסורתיות, המבוססות על התייעצות ואחריות קולקטיבית.
לאחר עצמאות אלג'יריה ב־1962 הודרה קביליה בהדרגה בתוך מודל מדינתי ריכוזי שנשען על לאומיות ערבית ואחידות מנהלית. עם הזמן, הדרת השפה, ריכוזיות פוליטית וחשד כלפי זהות אזורית הפכו את קביליה משותפה למאבק האנטי־קולוניאלי לאזור הנתפס בעיני השלטונות כאיום פוליטי.
דיכוי ההפגנות האלימות במהלך "האביב השחור" של 2001 סימן נקודת מפנה קריטית, שחתרה באופן עמוק תחת האמון בין קביליה למדינה המרכזית. מאמצים עוקבים להשגת אוטונומיה, ביזור או הכרה חוקתית בזהות הקבילית נדחו בעקביות. סיווגה של MAK כארגון טרור ב־2021, על אף מחויבותה המוצהרת לאי־אלימות, חיסל למעשה את אפיקי הפעולה הפוליטיים הפנימיים שנותרו.
מנקודת מבט של נורמות בינלאומיות, קביליה מציגה לפיכך מקרה מובהק של שלילת הגדרה עצמית פנימית שבו נסגרו באופן שיטתי נתיבים מוסדיים ולא־אלימים להשתתפות פוליטית.
2. בשלות מוסדית וייצוגיות
כבכל תנועה לאומית, גם בקביליה קיימת שונות בדעות באשר לאסטרטגיה ולמעמד הפוליטי הסופי. בעוד שהתמיכה בזכויות תרבותיות ובהתנגדות לריכוזיות האלג'יראית רחבה, התמיכה בעצמאות מלאה התפתחה לאורך זמן והתחזקה נוכח דיכוי מתמשך.
חשוב לציין כי התנועה הקבילית בחרה באסטרטגיה מוסדית ולא מרדנית. מאז 2010 Anavad פועלת כממשלה בגלות. ב־2020 הוקם גוף פרלמנטרי מייצג (Imni), וגובשה מסגרת חוקתית המתווה שיטה מדינית חילונית ודמוקרטית. ביסוס מוסדי זה מבדיל את קביליה מתביעות הגדרה עצמית רבות, ומהווה בסיס ללגיטימציה פוליטית מתפתחת.
עבור ישראל, השאלה הרלוונטית איננה האם MAK מייצגת כיום את כלל הקבילים – קריטריון שכמעט אינו מוחל על תנועות מקבילות – אלא האם היא מפגינה רציפות ארגונית, לכידות פנימית ומחויבות לעקרונות דמוקרטיים ולא־אלימים. במדדים אלה קביליה משווה לטובה לתנועות שנהנו ממעורבות בינלאומית רחבה יותר.
3. הטיעון המשפטי: הגדרה עצמית התואמת תקדימים
תביעת העצמאות של קביליה נשענת על עקרונות מוכרים במשפט הבינלאומי, ובהם סעיף 1(2) למגילת האו"ם, החלטות העצרת הכללית 1514 ו־2625, וחוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בעניין קוסובו משנת 2010. חוות דעת זו הבהירה כי הכרזות עצמאות חד־צדדיות אינן אסורות כשלעצמן על פי המשפט הבינלאומי.
דוקטרינת ההגדרה העצמית המתקנת, שאליה מפנים נציגי קביליה, גורסת כי כאשר נשללת באופן שיטתי הגדרה עצמית פנימית מעם מסוים והוא נתון לדיכוי מתמשך, עשויה פנייה להגדרה עצמית חיצונית להיות מוצדקת משפטית ומדינית. היגיון זה עמד בבסיס התגובות הבינלאומיות למקרים כגון מזרח טימור ודרום סודן, גם אם יושם בזהירות ובאופן בלתי אחיד.
ישראל הדגישה בעקביות כי סוגיות ריבונות מחייבות חוקיות, תהליך ואחריות. הגישה הלא־אלימה, המשפטית והמוסדית של קביליה מתיישבת עם עקרונות אלה ומחזקת טיעונים שהעלתה ישראל בזירות בינלאומיות אחרות.
4. ההיגיון האסטרטגי להכרה ישראלית
4.1 עדכון אסטרטגיית הפריפריה
אסטרטגיית הפריפריה ההיסטורית של ישראל ביקשה לבסס שותפויות עם מדינות לא־ערביות ומיעוטים שהודרו בידי סדרים אזוריים דומיננטיים. הסכמי אברהם חיזקו משמעותית את השתלבותה האזורית של ישראל, אך לא ביטלו את הרלוונטיות האסטרטגית של שחקנים פריפריאליים חילוניים, פרו־מערביים ומתנגדים לאסלאם פוליטי.
קביליה מייצגת שחקן כזה בצפון אפריקה. הנהגתה מציגה חזון חילוני ודמוקרטי, דוחה אלימות פוליטית, והביעה סולידריות עם ישראל – לרבות לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023. נציגי קביליה אף אותתו על עניין עתידי בהשתלבות במסגרת הסכמי אברהם, ביטוי לאוריינטציה חיצונית המבוססת על שיתוף פעולה אזורי ולא על עימות אידאולוגי.
לפיכך, הכרה ישראלית בקביליה תהווה התאמה עכשווית של אסטרטגיית הפריפריה למציאות שלאחר הסכמי אברהם, ולא החייאה מכנית של תפיסות עבר.
4.2 עלויות דיפלומטיות ושיקולים אזוריים
העלויות הדיפלומטיות הכרוכות בתמיכה ישראלית בקביליה מוגבלות. אלג'יריה ממילא נוקטת קו עוין כלפי ישראל, לרבות בזירות רב־צדדיות, והכרה בקביליה לא תשנה מהותית דינמיקה זו.
עמדתה של מרוקו מורכבת יותר. רבאט שילבה זהות אמזיגית במסגרת מדינתית ריכוזית תוך התנגדות לבדלנות, ובמקביל מתחרה אסטרטגית באלג'יריה. לפיכך, מעורבות ישראלית בקביליה מחייבת דיאלוג זהיר עם מרוקו, אך אין להניח כי זהירות מרוקאית תתורגם להתנגדות מהותית – בייחוד נוכח עומק שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל למרוקו.
5. אירופה, ארצות הברית וניהול תקדימים במדיניות המערב
תגובות המערב לתביעות הגדרה עצמית אינן נשענות על דוקטרינה אחידה, אלא על שילוב של רגישות לתקדימים, שיקולי יציבות אזורית ואינטרסים אסטרטגיים. קביליה משתייכת לקטגוריה של מקרים שממשלות מערביות נוטות לנהל בזהירות ולא להכריע בהם באופן חד.
5.1 צרפת והאיחוד האירופי: בלימת סיכונים במקום אכיפת נורמות
גישתה של צרפת לקביליה מעוצבת על ידי מארג צפוף של אילוצים היסטוריים, פנימיים ואסטרטגיים. מורשת מלחמת העצמאות האלג'יראית ממשיכה להשפיע על השיח הפוליטי בצרפת, בעוד קהילה גדולה ממוצא אלג'יראי מגבירה רגישויות סביב פוליטיקות זהות. שיתוף הפעולה הביטחוני עם אלג'יריה, בייחוד בזירת הסאהל, ותפקידה של אלג'יריה בגיוון מקורות האנרגיה של אירופה לאחר המלחמה באוקראינה, מחזקים את העדפתה של פריז ליציבות ולזהירות.
כתוצאה מכך, צרפת מתייחסת לקביליה פחות כאל טענה נורמטיבית ויותר כאל משתנה פוליטי שיש להכיל. היא מאפשרת פעילות אזרחית ודיון פרלמנטרי בזכויות הקבילים, אך נמנעת מכל צעד שעלול להתפרש כתמיכה בעצמאות. התוצאה היא מדיניות של עמימות מנוהלת, המעדיפה את היחסים הבילטרליים עם אלג'יר על פני עקביות ביישום נורמות של הגדרה עצמית.
האיחוד האירופי משקף במידה רבה גישה זו. אף שמוסדות האיחוד מדגישים זכויות מיעוט והכלה תרבותית, הם מהססים מבנית להתמודד עם תביעות הגדרה עצמית חיצוניות. היסוס זה מועצם על ידי אתגרים טריטוריאליים פנימיים באירופה – מקטלוניה ועד סקוטלנד – המרתיעים מיצירת תקדימים בעלי השלכות פנימיות. הלכה למעשה, מדיניות האיחוד מעדיפה הימנעות מעימותים על פני מעורבות עקרונית.
5.2 ארצות הברית: הערכה פרגמטית על בסיס מקרה לגופו
ארצות הברית ניגשת לתביעות הגדרה עצמית מתוך מסגרת פרגמטית, הנשענת על אינטרסים ולא על תמיכה או דחייה קטגוריות. מדיניותה נמנעה בעקביות מהכרה בזכות כללית לפרישה, תוך הכרה בכך שמקרים מסוימים עשויים להצדיק תמיכה בתנאים מסוימים.
היסטורית, וושינגטון תמכה בתביעות עצמאות או מדינה במקום שבו התקיימו במידה משמעותית שלושה קריטריונים: (א) שלילה מתמשכת של זכויות פוליטיות; (ב) הסתמכות על אמצעים לא־אלימים או פוליטיים בעיקרם; (ג) ציפייה סבירה לכך שהעצמאות תחזק ולא תערער את היציבות האזורית.
היגיון זה עיצב את עמדות ארה"ב במקרים כגון קוסובו, דרום סודן ומזרח טימור, שכל אחד מהם טופל כמקרה ייחודי ולא כתקדים כללי.
במקרה של קביליה, אין לצפות שוושינגטון תוביל מהלכי הכרה. אלג'יריה איננה יריב אסטרטגי מרכזי של ארה"ב, אך גם אינה שותפה קריטית. לפיכך, קביליה אינה בעדיפות גבוהה בסדר היום המדיני האמריקאי, והעמדה הבסיסית היא של התבוננות ולא של התערבות.
ואולם, אין לפרש ריסון אמריקאי כהתנגדות. ארה"ב נמנעה לרוב מהרתעת ניסיונות הגדרה עצמית מוסדיים ולא־אלימים, כל עוד אינם כוללים סכסוך מזוין או סכנת ערעור אזורי. יתרה מכך, היא גילתה סובלנות כלפי החלטות הכרה מוקדמות של בעלות ברית, כאשר אלה נומקו באופן עקרוני ובוצעו בהדרגה.
עבור ישראל, הבחנה זו חשובה. תמיכה ישראלית בקביליה, בייחוד אם תעוצב כתהליך מדורג, מותנה ומעוגן בהיגיון משפטי, אינה צפויה ליצור חיכוך משמעותי עם וושינגטון. נהפוך הוא, היא תתפרש בהתאם ללוגיקה האמריקאית של הערכה פרטנית ולא כאתגר לנורמות של שלמות טריטוריאלית.
5.3 השלכות על תיאום מדיניות ישראלי-אמריקאי
הכרה ישראלית בקביליה אינה מחייבת גיבוי אמריקאי כדי להיות בת־קיימא אסטרטגית. עם זאת, היא תצא נשכרת מהתייעצות מוקדמת וממסגור שקוף. הדגשת האסטרטגיה הלא־אלימה של קביליה, פיתוחה המוסדי והאוריינטציה האזרחית שלה תתיישב עם העדפות נורמטיביות אמריקאיות.
כמו כן, הצבת קביליה בהקשר הרחב של אינטגרציה אזורית לאחר הסכמי אברהם, ולא כפרשת היפרדות מבודדת, תהדהד סדרי עדיפויות אמריקאיים של יציבות, נורמליזציה ומאבק בקיצוניות אידאולוגית.
במובן זה, מדיניות ארה"ב אינה מהווה וטו על יוזמה ישראלית, אלא מגדירה את המסגרת שבתוכה ישראל יכולה לפעול בביטחון, ובלבד שצעדי המדיניות יהיו מבוססים משפטית, קוהרנטיים אסטרטגית ומוכנים דיפלומטית.
6. ההקשר הפלסטיני והאי־סימטריה הנורמטיבית
כל ניתוח של הגדרה עצמית במזרח התיכון מצטלב עם הסוגיה הפלסטינית. יש להתייחס להצטלבות זו באורח אנליטי ולא רטורי.
קיימת אי־סימטריה ברורה במעורבות הבינלאומית: מדינתיות פלסטינית זוכה לתמיכה רטורית רחבה, חרף שאלות בלתי פתורות של משילות, פיצול פנימי והישענות נרחבת על אלימות פוליטית. קביליה, מנגד, מציגה זהות לאומית קוהרנטית, מוסדות פוליטיים מובנים ומחויבות עקבית לאמצעים לא־אלימים, אך מקבלת תשומת לב בינלאומית מוגבלת.
דפוס זה משקף סטנדרט כפול מתמשך ביישום נורמות של הגדרה עצמית, שלפיו תנועות אלימות זוכות למעורבות מדינית מתמשכת בעוד שתביעות ממוסדות וחוקיות נותרות בשוליים. אי־סימטריה זו מעצבת תמריצים הפוגעים ביציבות ארוכת-טווח.
עבור ישראל, תמיכה בקביליה תחזק את העיקרון שלפיו הגדרה עצמית צריכה להיות מקושרת לאחריות, חוקיות ואי־אלימות. לפיכך, הכרה בקביליה תחזק ולא תחליש את מיקומה הנורמטיבי של ישראל ביחס ליוזמות פלסטיניות חד־צדדיות.
7. השלכות מדיניות והמלצה
המדיניות הישראלית כלפי קביליה צריכה להתקדם לעבר יעד מוגדר וברור. הצהרות ראשוניות של תמיכה בזכות ההגדרה העצמית של קביליה, המעוגנות במשפט הבינלאומי ומותנות באי־אלימות ובמשילות דמוקרטית, צריכות להוביל, בכפוף להמשך התבססות מוסדית, להכרה דיפלומטית.
מדיניות כזו תחזק את הנרטיב האסטרטגי של ישראל כתומכת במיעוטים ובעמים לא־ערביים; תיצור תמריצים להתנהלות פוליטית לא־אלימה; תבליט אי־עקביות בפרקטיקה הבינלאומית בתחום ההגדרה העצמית; ותאפשר בהמשך יצירת שותף פרו־מערבי בצפון אפריקה.
מורכבות מחייבת תזמון מדורג, לא קיפאון.
סיכום
לאחר למעלה משנתיים של עימות אינטנסיבי ושל לחץ דיפלומטי מתמשך, ישראל פועלת במתכונת של מדיניות חוץ תגובתית ברובה. מאז אוקטובר 2023 הוקדשה אנרגיה מדינית רבה להגנה על הלגיטימציה של ישראל, להדיפת האשמות ולבלימת נזקים בזירות בינלאומיות. מאמץ זה היה הכרחי, אך הוא מגביל מעצם טבעו.
בשלב זה, לישראל אינטרס מובהק להשיב לידיה את היוזמה הדיפלומטית, לא באמצעות הסלמה רטורית, אלא באמצעות חדשנות אסטרטגית. הדבר מחייב זיהוי הזדמנויות שבהן ישראל יכולה לעצב נורמות, להגדיר מחדש דיונים ולהפגין מנהיגות התואמת את ערכיה ואת האינטרסים ארוכי-הטווח שלה. הכרזת העצמאות של קביליה מציעה הזדמנות כזו.
בתמיכה ובהכרה עתידית בקביליה, ישראל תעבור מתגובה ללחצים בינלאומיים לקביעת סדר יום עצמאי. במקום להתמודד בדיעבד עם מסגרות מדיניות שנכפות עליה, תציג ישראל תפיסה חיובית וקוהרנטית של הגדרה עצמית, המבוססת על פעולה פוליטית לא־אלימה, בשלות מוסדית וטיעון משפטי.
קביליה מגלמת צירוף נדיר של שיקולים אסטרטגיים ונורמטיביים. מדובר בתנועה לאומית לא־אלימה במזרח התיכון ובצפון אפריקה הדוחה אסלאם פוליטי, מציגה חזון אזרחי־חילוני ושואפת להשתלב במסגרות אזוריות כגון הסכמי אברהם. תמיכה בתנועה כזו מאפשרת לישראל להמחיש כי גישתה להגדרה עצמית היא עקרונית ולא סלקטיבית, וכי מסלולי שלום עדיפים כדי לזכות במעורבות בינלאומית מאשר דרכי כפייה או אלימות.
תמיכה בהכרזת העצמאות של קביליה משקפת מעבר ממדיניות חוץ מתגוננת ליוזמה אסטרטגית. לאחר שנים שבהן נדרשה ישראל להסביר, להרתיע ולהגיב ליוזמות של אחרים, קביליה מציעה הזדמנות להוביל ולהניע סדר יום חדש.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
