חמישים שנה ויום אחד בדיוק מפרידים בין שני המחדלים המודיעיניים המכוננים ביותר בתולדות מדינת ישראל: ה-6 באוקטובר 1973 וה-7 באוקטובר 2023. המרחק הכרונולוגי ביניהם רב, אך הכשל התודעתי והמבני כמעט זהה. בשני המקרים, המודיעין הישראלי החזיק ב"סימני אזהרה" רבים אך קרס אל מול קונספציה מונוליטית על אי-סבירות המלחמה, שסירבה להכיר במציאות המשתנה. השאלה המנקרת בלב הציבור היא מה השתבש בדרך בין שני האסונות, והאם ניתן היה למנוע את מתקפת חמאס הרצחנית בבוקר שמחת תורה לו היו לקחי העבר מיושמים כהלכה.
בטרם נצלול לדיון, עלינו להודות ביושר מקצועי: עולם המודיעין הוא עיסוק אנושי המתרחש בתנאי אי-ודאות קיצוניים, ועל כן שום שינוי מבני, ארגוני או אפילו תרבותי לא יוכל להבטיח באופן הרמטי כי בני אנוש לא יעשו טעויות בעתיד. המטרה איננה "אפס טעויות – "יעד שאינו בר-השגה – אלא יצירת ארכיטקטורה ביטחונית שתצמצם ככל הניתן את ההסתברות לכשל ותבטיח כי הדרג המדיני מנהל את הסיכונים מתוך תמונת מצב מורכבת ורב-ממדית.
כדי להבין את שורשי הכשל, כדאי לשוב אל ועדת אגרנט – ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בנובמבר 1973 בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט. בדוח ההיסטורי שלה קבעה הוועדה כי אין זה תקין שמחלקת המחקר של אגף המודיעין תהיה הגוף היחיד במדינה העוסק בהערכת מודיעין לאומית, שכן ריכוז כזה יוצר "עיוורון ארגוני". הוועדה זיהתה כי הערכת אמ"ן הייתה היחידה שהוגשה לקברניטים, והמליצה על מהפכת ה"פלורליזם המודיעיני". המלצותיה כללו את חיזוק המחקר המודיעיני במשרד החוץ, הרחבת תפקידי המוסד בהערכה עצמאית וביצור יחסי הדרג המדיני והצבאי – מהלך שהוביל לחקיקת חוק יסוד: הצבא ב-1975.
אחת התוצאות המרכזית של הדוח הייתה הקמת מחלקת הבקרה באמ"ן ב-1975, יחידת ה"איפכא מסתברא". תפקידה היה לשמש כ"פרקליט השטן" המערכתי ולמנוע טעויות בהערכה שיובילו לאי-מתן התרעה. אולם, חמשת העשורים האחרונים מלמדים על שחיקה זוחלת ביישום המלצה זו. מחלקת הבקרה סבלה מכשל מבני עמוק: כפיפותה הפיקודית לראש אמ"ן. במציאות צבאית היררכית, קשה לקצין המבקר את המערכת לקדם קריירה ללא הגנות מוסדיות, כאשר קידומו תלוי במושא הביקורת שלו.
הבעיות המובנות במנגנון הבקרה הפנימי לא היו נסתרות מן העין; בספרם המקיף "פרקליט השטן" (מרס 2023) הצביעו דויד סימן טוב, דויד שטרנברג ודורון מצא על הדינמיקה הארגונית השוחקת והזהירו כבר אז כי המענה המוסדי הקיים לביקורת מודיעינית לוקה בחסר. מחקריהם הראו כיצד מנגנוני הבקרה נדחקים לשולי הדיון האסטרטגי, אזהרה שקיבלה משנה תוקף טראגי בשבעה באוקטובר.
השחיקה הייתה גם כמותית; בעוד שזרועות האיסוף, כמו יחידה 8200, התרחבו דרמטית והשתכללו, מחלקת הבקרה נותרה יחידה קטנה ומצומצמת. בשל ריבוי החזיתות והצפת המידע, אנשי הבקרה נאלצו להסתמך בעיקר על תוצרים מעובדים וסיכומי מחקר במקום על החומר המודיעיני הגולמי עצמו, ובכך נשבו באותם פילטרים פרשניים שהיו אמורים לבקר. העובדה שראש אמ"ן הכריז בעקבות השבעה באוקטובר על חיזוק היחידה היא עדות לכך שהמערכת עצמה מכירה בדיעבד בחולשותיה.
מעבר לכשל המבני, קיימת בעיה שורשית ב"בית הגידול" של גורמי הבקרה. כפי שציינו בכירי מודיעין בדימוס לא פעם, המודיעין נוטה להיות "מוסד סגור" המשכפל את עצמו ומסתמך על טיפוסי אישיות דומים. רוב המועמדים הטבעיים לתפקידי בקרה כיום הם בכירים לשעבר בקהילייה, השותפים לרוב לאותה תפיסת עולם של הקברניטים הנוכחיים. מנגד, מומחים עצמאיים מהאקדמיה נאלצים להסתמך על מקורות גלויים, ללא גישה ל"קוד המקור" המודיעיני.
מתקפת השבעה באוקטובר הוכיחה כי המערכת פיתחה נוגדנים לביקורת פנימית. אף שבשונה מ-1973 נהוגים כיום תהליכי הערכה גם במוסד ובשב"כ, הרי שריבוי גופים ללא גוף בקרה לאומי עצמאי עלול להחריף את הבלבול. בשבעה באוקטובר סימני האזהרה נאספו, אך הכשל היה בשלב ההערכה וניהול הסיכון. הקונספציה על "חמאס מורתע" גברה על מגוון התרעות, בדומה למחדל המודיעיני האמריקאי בעיראק ב-2003, שם "חשיבת יחד" (Groupthink) הובילה לקו אחיד למרות קיומם של מומחים שהטילו ספק.
כדי לצמצם את הסיכוי לכשל עתידי יש לאמץ גישה הוליסטית הכוללת סדרה של כלים ורפורמות. הקמת גוף בקרה לאומי עצמאי (גב"ל) היא נדבך מרכזי ומכריע בתוך ארגז כלים זה. הגוף יוכפף ישירות לראש הממשלה ויפעל מחוץ למערכת הביטחון. על פי המודל המוצע יוגדר לגוף בחוק מעמד סטטוטורי המטיל עליו חובת דיווח לכמה גופים: לראש הממשלה, לשר הביטחון, לקבינט המדיני-ביטחוני ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. חובת דיווח זו תתבצע באופן שגרתי וקבוע, וכן במסגרת אירועים אסטרטגיים וקבלת החלטות גורליות.
לב הפתרון טמון בגישה בלתי מסויגת לחומר הגולמי (Raw Data) מכל קהיליית המודיעין. ישראל צריכה לשאוב השראה מחוק הרפורמה במודיעין האמריקאי (IRTPA 2004), המחייב את ראש המודיעין הלאומי לבסס הליך של "ניתוח חלופי" (Red Team Analysis). גוף הבקרה החדש חייב להיות מצויד במשאבים משמעותיים וביכולות טכנולוגיות של ביג-דאטה ובינה מלאכותית, שיאפשרו לו להתיך מידע גולמי מכלל הסוכנויות במקביל לאמ"ן. רק עוצמה טכנולוגית כזו תאפשר לאנשי הבקרה למצוא את הידיעות שהוזנחו או שפורשו לא נכון. לשם כך, נדרשים משאבים נרחבים שיאפשרו פריסה רחבה ומתן מענה מעמיק לכלל הזירות והחזיתות שמערכת הביטחון מתמודדת עימן, באופן שימנע את הפיכת הגוף ל"יחידת בוטיק" המוגבלת לגזרה אחת בלבד. לצד זאת הגוף יורכב מאנשי טכנולוגיה, אסטרטגים, פסיכולוגים ואנשי אקדמיה שאינם חלק ממסלול הקידום הצבאי, ובכך ישברו את ההומוגניות המחשבתית.
הקמת גוף בקרה לאומי היא צעד של בגרות אסטרטגית המכיר בכך שהספק הוא נכס ביטחוני ולא איום. מטרתו אינה לייצר "נבואה", אלא לשפר את ניהול הסיכון של הדרג המדיני. הגוף אינו ערובה למניעת הפתעות ואינו מסיר אחריות מהדרג המדיני; להפך – הוא מעניק לו כלי חשוב נוסף לאתגר את ההערכות שעליהן הוא מסתמך. תהליך כזה שומר את גופי המודיעין חדים וערניים, מייצר דיאלוג בריא בין הדרג המדיני למקצועי, ומבטיח שההחלטות הגורליות ביותר לביטחון המדינה תתקבלנה לאחר בחינה מעמיקה של כלל החלופות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
