מבוא

בשעה שהמלחמה בעזה ובצפון אורכת כבר קרוב לשנתיים, נמשך הדיון סביב הקמת ועדת חקירה שתבדוק את אירועי השבעה באוקטובר 2023. האירועים חשפו כשלים עמוקים במערכת הביטחון, במודיעין ובתהליכי קבלת ההחלטות. השאלה המרכזית היא לא האם להקים ועדה כזו, אלא איזו ועדה זו תהיה והאם היא תתרום לפתרון הבעיות או דווקא תיצור בעיות חדשות, כמו העצמת המחלוקות הפוליטיות או עיכוב בתיקון הנדרש במערכות הביטחון.

במאמר זה נסקור את סוגי ועדות החקירה והבדיקה הקיימות בישראל, נבחן דוגמאות היסטוריות מרכזיות של הקמת ועדות בעקבות אירועים ביטחוניים משמעותיים, ננתח את ההשפעות של ועדות אלה על תפקוד המערכת, ונמליץ על הקמת ועדת חקירה לאומית, ועדה שסמכויותיה תהיינה בהתאם לחוק ועדת חקירה, אולם חבריה ייבחרו ברוב משמעותי בכנסת או על ידי קבוצת אנשי ציבור מקובלים כדי שתוכל לפעול באופן שיזכה להסכמה לאומית רחבה ככל האפשר וימנע או יצמצם ויכוחים על ממצאיה.

זו בעיה ייחודית בהיסטוריה של מדינת ישראל, כאשר נדרש תחקור הכשלים בסביבה פוליטית טעונה, כשכל ארגוני הביטחון, הדרג המדיני כמו גם מערכת המשפט והתפיסה המשפטית נדרשים להיות נבחנים ונחקרים, וכל זאת כשמדינת ישראל מצויה בעיצומה של מערכה מתמשכת.

ההחלטות לגבי מי שירכיב את הוועדה, הרכב הוועדה, המנדט שלה, תחומי הבדיקה וטווח הזמנים שהיא תידרש לבחון, תקבענה באיזו מידה היא תהיה כלי לפתרון בעיות ולשיקום האמון הציבורי או לחילופין זרז להעמקת המשבר הקיים.

סוגי ועדות החקירה בחקיקה הישראלית

בישראל קיימים סוגים מספר של ועדות חקירה, כל אחת עם מאפיינים משלה, המותאמים לצרכים שונים. חשוב להבין שכל סוג משקף איזון שונה בין עצמאות הבדיקה, מהירות עבודת הוועדה והפיקוח הציבורי על עבודתה.

ראשית, ישנה ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה (ועדה זו קרויה ועדת חקירה ממלכתית).[1] זו הוועדה הבולטת ביותר. הוועדה מוקמת על פי החלטת הממשלה, או על ידי הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת ברוב של שני שלישים מחבריה. הגוף המקים (הממשלה או ועדת הכנסת) קובע את תחומי הבדיקה ומנדט הוועדה, מה שמאפשר התאמה לאירוע הספציפי, כולל הגדרת טווח זמן, גופים מעורבים ויעדים מרכזיים. בראש הוועדה עומד שופט בית המשפט העליון מכהן או בדימוס הממונה על ידי נשיא בית המשפט העליון. חבריה – מספר אי-זוגי, בדרך כלל שלושה או חמישה – ממונים אף הם על ידי נשיא בית המשפט העליון, והם כוללים לעיתים מומחים חיצוניים בתחומים רלוונטיים כגון ביטחון או מִנהל. סמכויות הוועדה רחבות: היא יכולה לזמן עדים מכל גוף ציבורי או פרטי, לדרוש מסמכים סודיים, לקיים דיונים פומביים או סגורים אם הדבר נדרש לביטחון המדינה ואפילו להזהיר עדים מפני עדות שקר, מה שמעניק לה כוח דמוי-שיפוטי. הדיונים מתנהלים כמעט כמו משפט, עם זכות לייצוג משפטי לעדים, חקירות נגדיות והזדמנות להגיב לממצאים. המסקנות כוללות המלצות לשינויים מערכתיים, כמו רפורמות ארגוניות או חקיקה חדשה, אך לא בהכרח מסקנות אישיות נגד אנשים ספציפיים, אלא אם כן מנדט הוועדה מאפשר זאת.

היתרון לכאורה להקמת ועדת חקירה ממלכתית הוא אמינות ציבורית גבוהה, שכן השופטים נתפסו בעבר כעצמאיים ובלתי תלויים. כיום יתרון זה הפך לחיסרון, מאחר שגם התפיסה המשפטית עצמה, חלק מהשופטים וגורמי המשפט שייצגו אותה, נדרשים להיות אף הם במוקד החקירה. כך גם מינוי ראש הוועדה וחבריה על ידי נשיא בית המשפט העליון, המצוי בעצמו במוקד מחלוקת ציבורית גדולה ומהווה גורם לעומתי לממשלה, מייצר בעיית אמינות ציבורית בעת הזו.

הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת רשאית, בנסיבות מיוחדות ובהמלצת מבקר המדינה, להחליט, ברוב של לפחות שני שלישים מחבריה, על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בנושא שנכלל בעבודת הביקורת של המבקר. הנושאים שחוקרת ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה על ידי הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת נקבעים על ידי הוועדה לביקורת המדינה. חברי הוועדה והעומד בראשה מתמנים באותו אופן, על ידי נשיא בית המשפט העליון.

סוג שני של ועדה הוא ועדת בדיקה ממשלתית, שמטרתה לבחון נושא או אירוע מסוים המצוי בתחום אחריותו של שר, או של כמה שרים בממשלה. ועדה זו מוקמת על ידי שר, כמה שרים, או בהחלטת ממשלה. השר הממנה או הממשלה קובעים את ההרכב, התפקיד, המנדט והסמכויות של הוועדה, ובראשה לא חייב לעמוד שופט מכהן או בדימוס. לוועדה זו אין סמכויות להוציא צווי חיפוש, לאסוף חומר הדרוש לחקירה ולהזהיר את מי שעלול להיפגע מהמלצותיה. שר המשפטים, באישור הממשלה ולבקשת השר הממנה את הוועדה, רשאי להעניק לוועדת בדיקה ממשלתית סמכויות כשל ועדת חקירה ממלכתית, וזאת כאשר בראש ועדת הבדיקה הממשלתית עומד שופט בדימוס.

ועדת חקירה שלישית הינה ועדה פרלמנטרית. ועדה זו מוקמת על ידי הכנסת. סעיף 22 לחוק-יסוד הכנסת קובע כי הכנסת רשאית למנות ועדות חקירה, אם על ידי הסמכת אחת הוועדות הקבועות ואם על ידי בחירת ועדה מבין חבריה, כדי לחקור נושאים מסוימים על פי החלטת הכנסת.​ ועדת הכנסת מכינה הצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית ומביאה את הצעתה לאישור מליאת הכנסת. ​לוועדת חקירה פרלמנטרית תהיינה הסמכויות הנתונות לוועדה קבועה בכל הנוגע לסדרי הדיון, לזימון ולקבלת מידע. סמכות ועדה זו פחותה מזו של ועדה ממלכתית – למשל, אין לה סמכות שיפוטית מלאה להעמדה לדין והדיונים בה הינם פומביים ברובם.

מעבר לסוגי הוועדות שנסקרו לעיל, ראוי להזכיר את תפקיד מבקר המדינה, שיכול לבצע בדיקות דומות אך ללא סמכויות זימון מלאות, לגורמים שאינם עובדי מדינה וארגונים ממשלתיים.

דוגמאות לוועדות חקירה בעקבות אירועים ביטחוניים

במהלך השנים הוקמו כמה ועדות חקירה בעקבות אירועים ביטחוניים. כבר במהלך ההפוגה הראשונה של מלחמת תש"ח (1948) הוקמה "ועדת החמישה" לבדיקת מחלוקת קשה שנתגלעה בין ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון לבין המטה הכללי של צה"ל דאז, בעקבות חילוקי דעות על פיקוד והקצאת משאבים.[2] הוועדה פעלה כוועדה פרלמנטרית-ממשלתית. היא בדקה את יחסי הדרג המדיני-צבאי, שמעה עדויות ממפקדים והמליצה על יצירת תפקיד מנכ"ל במשרד הביטחון, לצורך הפרדה מנהלית ושיפור הפיקוח על הצבא. בן-גוריון, שראה במסקנות איום על סמכותו, התנגד נחרצות, איים בהתפטרות והוביל לגניזת הדו"ח.

לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הוקמה ועדת אגרנט, ועדת חקירה ממלכתית שחקרה את הכשל המודיעיני וההיערכות הצבאית. בראש הוועדה עמד השופט שמעון אגרנט, לצד שופט בית המשפט העליון משה לנדאו, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצאל, רא"ל (מיל.) פרופ' יגאל ידין ורא"ל (מיל.) חיים לסקוב. הוועדה זימנה מאות עדים, כולל את ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר. מסקנות הוועדה הובילו להדחת הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אגף המודיעין אלי זעירא, מפקד פיקוד הדרום שמואל גונן ואחרים. בנוסף, הוועדה המליצה על שינויים במערך המודיעין ובחלוקת העבודה בין אגף המודיעין, המוסד ומשרד החוץ, על שיפור דרכי קבלת ההחלטות בצבא ובממשלה ועל היערכות למלחמה. על הוועדה נמתחה ביקורת קשה בשל התמקדותה בצבא בלבד, ללא ביקורת מספקת על הדרג המדיני ואחריותו לכשל. גם מיקוד מנדט הוועדה על טווח הזמנים שתוחקר (עד ל-8 באוקטובר – מתקפת הנגד בסיני) זכה לביקורת. בעקבות מחאה ציבורית גדולה שקמה לאחר פרסום מסקנות הוועדה, ובעיקר מחאה של אנשי מילואים שחזרו מהמלחמה, התפטרו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין מתפקידם.

בעקבות הטבח בסברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה (1982), שבו נרצחו מאות פלסטינים במחנות הפליטים על ידי הפלנגות הנוצריות, הוקמה ועדת כאהן. הוועדה בדקה את האחריות הישראלית לטבח וחשפה כשלים במודיעין, בפיקוח ובתהליכי קבלת ההחלטות. מסקנות הוועדה קבעו כי ישראל נושאת באחריות עקיפה והמליצו על הדחתו של אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון ושל אלוף יהושע שגיא מתפקידו כראש אמ"ן (מכיוון שלא התריע בתקיפות מספקת על השלכות הכנסת הכוחות הלבנוניים למחנות), על שינויים במדיניות הכניסה ללבנון ועל הקמת מנגנון פיקוח על כוחות בעלי ברית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006 והכשלים בהפעלת צה"ל הוקמה ועדת וינוגרד. הוועדה, בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו וינוגרד, הוקמה כוועדת בדיקה ממשלתית אך קיבלה בהמשך סמכויות דומות לוועדת חקירה ממלכתית. חברי הוועדה, לצד השופט וינוגרד, היו פרופסור רות גביזון, פרופסור יחזקאל דרור, אלוף (מיל.) מנחם עינן ואלוף (מיל.) ד"ר חיים נדל. הוועדה המליצה על שינויים בצה"ל ובהם שיפור התכנון האסטרטגי, חיזוק כוחות היבשה וקיצור תהליכי קבלת החלטות. לצד ההמלצות לצבא, המליצה הוועדה על חיזוק מערך הבנייה של תמונת המצב והתכנון האסטרטגי בדרג המדיני. כתוצאה מהמלצותיה נחקק חוק המל"ל בשנת 2008 והוקם המטה לביטחון לאומי כגוף המטה של ראש הממשלה והממשלה בנושאי חוץ וביטחון, הנהנה ממעמד סטטוטורי בתחום הביטחון הלאומי.

דוגמאות נוספות כוללות הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995 – הוועדה חקרה כשלים בשב"כ והמליצה על שינויים בארגון; ועדת החקירה הממלכתית לאירועי אוקטובר 2000, בראשותו של השופט תאודור אור; ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט גרוניס לחקירת הליכי רכש הצוללות וכלי השיט על ידי מדינת ישראל, וועדת החקירה הממלכתית לבדיקת האסון במירון. היו כמובן עוד ועדות חקירה רבות, אבל קצרה היריעה מלפרט אותן במאמר זה.[3]

השפעות ועדות חקירה על שיפור המערכת

ועדות חקירה נועדו לברר את העובדות לגבי האירועים שבהם הן עוסקות, לנתח את הסיבות המערכתיות והקונקרטיות לכשלים ולמחדלים ולהמליץ על שינויים מערכתיים ואישיים. מסקנותיהן תרמו לעיתים לשיפור תפקוד המערכות בישראל. מסקנות ועדת אגרנט, לדוגמה, הובילו לרפורמות מודיעיניות ששיפרו את ההיערכות למתן התרעה למלחמה, הקמת ועדת ראשי השירותים, חיזוק יכולות האיסוף של אמ"ן והסדרת החלוקה של תחומי האחריות בין גופי המודיעין. ניתן גם לטעון שוועדת וינוגרד חיזקה במסקנותיה את צבא היבשה, בדגש על מערך המילואים, ואת התכנון האסטרטגי והאופרטיבי בצה"ל ובדרג המדיני.

מצד שני, החסרונות המסתמנים מהפעלת ועדות החקירה משמעותיים אף הם. מסקנות ועדות חקירה עלולות להיות נגועות פוליטית. לדוגמה ועדת אגרנט, שלא ביקרה ולא המליצה על מסקנות אישיות כלפי הדרג המדיני; ועדת וינוגרד, שנתפסה כמתונה אף היא כלפי אחריותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. לצד זאת, ממשלות לא תמיד מאמצות ומיישמות את מסקנות הוועדות. למשל, כמעט כל מסקנות ועדת שמגר, שחקרה את הכשלים באבטחתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, בנוגע לשינויים בשב"כ נתקלו בהתנגדות משיקולים שונים.

ככלל, ועדות תורמות להרגעת השיח הציבורי ולמתן מענה לכשלים משמעותיים בעיקר כאשר יש הסכמה ציבורית רחבה, אך עלולות להחמיר מחלוקות אם מסקנות הוועדה נתפסות כמוטות ואם הוועדה אינה נתפסת בציבור כחסרת פניות. ניתן לומר שככל שהנושא המדובר טעון יותר ומצוי במחלוקת ציבורית, וככל שהנושא מערב את כלל הרשויות, לוועדה במתכונת שנסקרה יכולת נמוכה יותר לבצע חקר מעמיק וממצה ולהציג בפרק זמן סביר מסקנות שתסייענה לתיקון הליקויים שנתגלו ולהביא מזור למחלוקת הציבורית הקשה.

לעיתים, הקמת ועדת חקירה נתפסת על ידי חלקים בציבור ככלי ניגוח פוליטי. כך ועדת גרוניס לחקר רכש כלי השיט והצוללות, שהוקמה על ידי ממשלת בנט במקביל לחקירת משטרה בפרשת אישור רכש הצוללות על ידי מצרים מגרמניה, נתפסה על ידי הציבור ככלי לניגוח פוליטי של ראש הממשלה נתניהו, בייחוד לאחר קביעת המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה שלראש הממשלה אין כל קשר לפרשת רכש הצוללות מגרמניה על ידי ישראל (תיק 3000).

צריך לזכור שהוועדות הללו מסתמכות על עדויות של אנשים בפניהן ועל מסמכים המוצגים להן, ולכן הן מצויות בסכנת הטיה גדולה. ברור וידוע שעצם הגדרת מנדט הוועדה (למשל תחימת לוחות הזמנים לבדיקה של ועדת אגרנט ב-8 באוקטובר) וזהות חבריה מהווים גורמים משפיעים על מסקנות הוועדה ועל הדרך שבה היא נתפסת בציבור.

בשנים האחרונות ראינו ועדות מספר שהוקמו בעיקר ככלי ניגוח פוליטי, כדוגמת ועדת גרוניס (לחקר הצוללות) שהוזכרה, וועדת ברלינר, שהוקמה לחקר אסון ל"ג בעומר במירון. שתיהן הוקמו בתקופת ממשלת בנט ונועדו לחקור אירועים הקשורים בממשלה שקדמה לה בראשות בנימין נתניהו. שתי הוועדות יצאו עם אמירות קשות על תפקוד ראש הממשלה ושרים נוספים, ושתי הוועדות נתפסו ציבורית כמוטות פוליטית. לדוגמה, ועדת ברלינר עסקה בלחצים הפוליטיים שמנעו את תיקון הליקויים בהר, אולם נמנעה במכוון מלעסוק באחריות לאותם כשלים של בית המשפט העליון עצמו, שבתגובה לעתירה שהוגשה בנושא מנע שינויים שרצתה הממשלה לבצע במקום.

התמודדות עם הסוגיה הנוכחית

באירוע של השבעה באוקטובר מתחברים כל הכשלים בהקמת ועדה מסוג זה. ישנו קיטוב גדול בציבור, מערכת המשפט היא חלק מרכזי במחלוקת, הממשלה מתנגדת למנות ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט והרכב חבריה נבחר על ידי נשיא בית המשפט העליון המצוי בלב המחלוקת.

הוויכוח סביב ועדה לשבעה באוקטובר מתעצם: המשבר המשפטי שהחל בשנת 2023, סביב הרצון לבצע רפורמה במערכת המשפט, המלחמה המתמשכת בשנתיים האחרונות וחוסר האמון הגובר של חלקים בציבור בממשלה, במערכות הביטחון ובמערכת המשפט. בימים שבהם גובר הלחץ להקמת ועדת חקירה, לחקר הכשל העמוק שחווינו בשבעה באוקטובר, נכון לבחון את החלופות העומדות בפני ממשלת ישראל.

אין ספק כי נדרשת חקירה עמוקה לפחות לצורך הבנת העובדות שהובילו לאירועי ה-7 באוקטובר. תהליך החקירה של הכשלים שהובילו למתקפה חייב להתחיל בגיבוש מדוקדק של המצע העובדתי, ולהמשיך בניתוח האירועים והגורמים שתרמו להתרחשותם. כדי להבין את הרקע, חיוני להתחיל בנקודת המוצא של הכשל שאפשר את התעצמות חמאס ואת הטבח שביצע. רק לאחר מכן ניתן לגבש מסקנות ולהגיש המלצות קונקרטיות. את כל זאת צריך לבצע במסגרת שתזכה להסכמה ציבורית נרחבת, ובעיקר בהקשר של הרכב הוועדה. זהו בסיס חיוני לתיקון הפגיעה החברתית ולחיזוק המנגנונים הממלכתיים, שכן רק כך ניתן לקדם תהליך של התאוששות לאומית ושיקום המערכות שנפגעו.

בדיקות פנימיות בצה"ל, בגופי הביטחון ובדיקת מבקר המדינה הן כלי חשוב להפקת לקחים, אך הן אינן מספיקות על מנת להתמודד עם אירוע בסדר גודל לאומי שכזה. נראה כי יש הסכמה ציבורית רחבה על הצורך בבדיקה מעמיקה כזו. עם זאת, הדעות חלוקות בשאלת האופן שבו תתבצע: חלק תומכים בהקמת גוף לפי חוק ועדות חקירה, קרי ועדת חקירה ממלכתית, ואילו אחרים מעדיפים מנגנון ייחודי (ועדת חקירה לאומית). ההבחנה העיקרית נעוצה באופן בחירת החברים, אך בשני המקרים ניתן להסתמך על אותו חוק המספק כלים טובים לפעולת הוועדה.

ברור כי ועדת חקירה ממלכתית במתכונתה הנוכחית עלולה שלא לזכות בתמיכה ציבורית מספקת, והדבר נכון גם באשר לוועדה שתוקם על ידי הממשלה לבדה. ללא הסכמה כללית על שיטת המינוי, יהיה קשה עד בלתי ניתן להשיג את האמון הציבורי הנדרש בגוף, בתהליכיו ובממצאיו. על פי החוק, לאחר אישור הקמת הוועדה, נשיא בית המשפט העליון ממנה את חבריה ויושב הראש חייב להיות שופט עליון או מחוזי לשעבר. הליך שבו אדם יחיד קובע את ההרכב, בייחוד כאשר אותו אדם שנוי כיום במחלוקת, אינו מתאים לנושאים טעונים כמו אלה.

ועדת חקירה ממלכתית שפועלת במתכונת של חקירה משפטית ויכולה להסיק מסקנות אישיות כלפי הנחקרים מבטיחה שכל נחקר יצטייד בעורך דין ויעסוק בהגנה על עצמו. בכך ניתן להבטיח שיהיה קשה עד בלתי ניתן להגיע לחקר האמת. השר ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון לשעבר, יובל שטייניץ, מספר בספרו "הקומדיה הממשלתית" על ועדת חקירה פרלמנטרית שהקים לחקר הכשל המודיעיני במלחמת המפרץ. הוא מספר שם על התנגדותו לחיפוש אשמים, וזאת מתוך רצון להפיק לקחים. מסיבה זו הוא התנגד להקים ועדת חקירה בראשות שופט, מכיוון ששופטים, מכוח ההרגל, מחפשים אשמים. להבנתו הנזק מוועדות חקירה בראשות שופט עולה על התועלת, הן באיכות ובטיב המסקנות והן בשל העוול הנגרם לאנשים והרתעת אנשים טובים מלהצטרף למערכת הביטחון ולשירות הציבורי.[4]

יש להתייחס גם לעובדה שמערכת המשפט, כולל ובייחוד שופטי בית המשפט העליון, היו מעורבים באירועים שקדמו למתקפה, כגון המחאה נגד הרפורמה המשפטית והמענה לאירועי הסרבנות בצה"ל. חלק מהשופטים הביעו עמדות פומביות או השתתפו בפעילויות הקשורות למחאה, כולל דיונים על סוגיות כמו הפסקת שירות צבאי.[5] כתוצאה מכך, קיים חשש כי לא יוכלו לבחון באופן ניטרלי את ההשפעות של אותם אירועים על ההיערכות הביטחונית ועל המוכנות של צה"ל.

מעבר לכך, הגוף הבודק צריך להעריך את ההשלכות של גישות משפטיות על מדיניות ישראל כלפי עזה וחמאס, כולל השפעתן על פעולות צה"ל לאורך השנים, ושל התערבות בית המשפט העליון בהוראות פתיחה באש, בשמירת מרחב החיץ הביטחוני סביב הרצועה ובהכנסת סיוע ואמצעים לרצועת עזה, שחלקם סייע לחמאס בהכנותיו ללחימה. מינוי חברי ועדה שיבוצע באופן בלעדי על ידי גורם שנתפס כמזוהה עם צד אחד במחלוקת עלול להעמיק את הקרע החברתי ולהפוך את הוועדה למקור נוסף למחלוקת במקום לכלי לאיחוד ולמתן מזור.

כדי להתגבר על כך, יש צורך במנגנון מינוי שמבטיח איזון והסכמה רחבה, כמו אישור ברוב משמעותי בכנסת או בחירה על ידי קבוצת אנשי ציבור מקובלים. הרעיון הוא ליצור הסכמה מראש, שתאפשר לגוף לפעול באופן שיזכה להסכמה רחבה וימנע או יצמצם ויכוחים על ממצאיו.

באשר לתחומי הבדיקה, יש להגדיר אותם בשני מישורים עיקריים. הראשון מתמקד בהיבטים מקצועיים: סוגיות מודיעיניות ומבצעיות, התפתחות תפיסת הביטחון הלאומית ותפיסת הפעולה של צה"ל ובניין הכוח מול איומים מגוונים, כולל היערכות למלחמה רב-זירתית, כשלים בתכנון הגנת הגבולות, בעיות פיקוד ושליטה, הכנת תוכניות מלחמה, תהליכי הכשרה ומינוי בכירים, מוכנות הצבא והשפעת הקריאות להפסקת שירות על היערכות ומוכנות צה"ל. המישור השני עוסק בהיבטים מדיניים, אך ללא שיפוט על עצם הגישה הפוליטית, שכן זו סמכותו של הדרג הנבחר.

בנוגע להמלצות אישיות, רצוי להימנע מהן. לגבי פקידים בכירים – הגוף הבודק אינו מכיר את כל ההקשרים האישיים והמערכתיים ולכן עדיף להשאיר את ההחלטות לממונים. עבור נבחרי ציבור – זהו תחום ששייך לבוחרים, כפי שהוכח במקרים קודמים שבהם הציבור הכריע בניגוד להמלצות (לדוגמה בחירתו של שרון לראש ממשלה לאחר שוועדת כאהן פסלה אותו מלשמש כשר ביטחון). הממצאים עצמם יעמדו לביקורת ציבורית.

הגוף הבודק חיוני ללמידה, להפקת לקחים, להתאוששות החברתית ולשדרוג המערכות. אם יזכה לאמון רחב, הוא יוכל להניע בנייה מחודשת של ערכים משותפים, תיקון חוליים ויצירת חזון לעתיד.

בימים אלה (ספטמבר 2025) הממשלה בוחנת אפשרות לקדם הצעת חוק לוועדה מיוחדת, עם הרכב מגוון שיאפשר אמון ציבורי. עם זאת, ראש הממשלה גם שוקל הקמה של ועדה ממשלתית, ומבקר המדינה ממשיך בבדיקותיו. הדבר מדגיש את החשיבות של הגעה להסכמה רחבה על הקמת הוועדה, כדי להביא להצלחתה.

סיכום

ועדות חקירה בישראל הוכיחו עצמן ככלי להתמודדות עם מחדלים ביטחוניים כשהן תורמות לשקיפות, ללמידה מערכתית ולשיקום אמון ציבורי, אך הן גם נושאות סיכונים של פוליטיזציה, איטיות והתעלמות מיישום המלצותיהן. במציאות הנוכחית של מלחמה מתמשכת ומשבר אמון ציבורי עמוק, ועדה לאומית מאוזנת היא הדרך הנכונה. היא יכולה להפוך את המבוי הסתום בשאלת ועדת החקירה לפתרון, אם תוקם בהסכמה רחבה ותתמקד בשיפור עתידי.

בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת כי התעלמות מכשלים רק מחמירה אותם. ועדה אפקטיבית תאפשר לישראל לצאת מחוזקת, מאוחדת ומוכנה יותר, מתוך כבוד לנופלים ולשורדים. רק כך נוכל להבטיח שיפחת מאוד הסיכוי שנחזור על טעויות העבר.

[1] חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969.

[2] הוועדה הוקמה במתכונת שהתגבשה מאוחר יותר כוועדת חקירה ממשלתית, ולכן היא מוזכרת כאן.

[3] מאז הקמת המדינה הוקמו 20 ועדות חקירה על פי חוק ועדות חקירה; 16 הוקמו בהחלטת ממשלה ו-4 על ידי הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת (מכוח חוק מבקר המדינה).

[4] יובל שטייניץ, הקומדיה הממשלתית, הוצאת ידיעות אחרונות, ינואר 2025, עמ' 55–56.

[5] ראו לדוגמה גידי וייץ, ההפיכה משתוללת, אנחנו בסכנה למשטר טוטליטרי: האזהרה המדהימה של שופטת העליון ענת ברון, הארץ, 27 ביוני 2024.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר