מבוא
הגירה מאזורי מלחמה היא תופעה שכיחה ומוכרת לאורך ההיסטוריה המשלבת היבטים הומניטריים, מדיניים, כלכליים וחברתיים. בעזה, אזור הסובל מעשורים של סכסוך מתמשך, ההגירה מעלה שאלות הנוגעות בין השאר לאפשרות קליטת המהגרים מעזה במדינות אחרות, למורכבות המנהלית של התהליך ולצורך הדחוף בפתרונות מעשיים.
יש להכיר בכך שרעיון "שיקום הרצועה" הינו חסר תוחלת מאחר שהוא מחייב ראשית כול, מעבר לתקציבי עתק וזמן רב, נכונות של תושבי הרצועה לנטוש את אתוס המאבק האלים ורצון שלהם להשתלב במרחב באופן יציב, אחראי ושוחר ביטחון ושגשוג. אולם, להבנתנו, התודעה של רבים מקרב העזתים הינה תודעת מאבק נצחי שתכליתו השמדת ישראל. ראו בהקשר זה את רצף הסקרים המראים תמיכה נרחבת ויציבה של העזתים בחמאס.[2] לכן, גם אם חמאס כארגון וככוח צבאי-טרוריסטי יושמד ומנהיגיו יוגלו מהרצועה, הרי שהאוכלוסייה עלולה לייצר מתוכה ארגוני טרור חדשים שימשיכו לחתור להשמדת ישראל באמצעות טרור. חזונו של הנשיא טראמפ להגירת אוכלוסיית עזה הינו המוצא היחיד שיוכל לנתק את מעגל הדמים של ישראל ברצועה. זאת ועוד, הוא גם הפתרון ההומאני הטוב ביותר לאוכלוסייה, ויאפשר לה חיים טובים יותר במדינות אחרות בעולם.
ההישגים הצבאיים והמודיעיניים של ישראל מול איראן, במסגרת מבצע "עם כלביא", יצרו הזדמנות אסטרטגית לקדם הגירה מרצועת עזה, משום שהם פוגעים ביכולת חמאס לגבות מאמץ למנוע זאת. מצב זה, לצד הלחץ הצבאי המתמשך בעזה, עשוי לעודד תושבים לשקול הגירה כחלופה לחיים ברצועה בתנאים של משבר הומניטרי מתמשך, בין אם תחת שליטת חמאס ובין אם תחת שלטון חלופי. ישראל יכולה לנצל זאת לקידום תוכניות הגירה, תוך שיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים להבטחת מעבר בטוח ותנאים הולמים, ובכך להפחית את הצפיפות והמתח בעזה תוך חיזוק היציבות האזורית.
מאמר זה בוחן את הרקע ההיסטורי של הגירת אוכלוסייה מאזורי מלחמה וקליטתם במדינות אחרות בכלל, ולאור זאת כיצד יש לממש את ההגירה מרצועת עזה, תוך שימוש בפתרונות פרקטיים שיאפשרו התקדמות מיידית. הטענה המרכזית של המאמר היא כי למרות המורכבות והאתגרים הגירה מעזה היא אפשרית והכרחית, הן מהיבט הומניטרי והן מהיבט מדיני-אסטרטגי, ויש לממשה במהירות ובנחישות.
הגירה מאזורי מלחמה – רקע היסטורי
הגירה מאזורי מלחמה היא תופעה מוכרת לאורך ההיסטוריה האנושית. מלחמות, סכסוכים אלימים ומשברים הומניטריים דוחפים מיליוני אנשים לעזוב את בתיהם בחיפוש אחר מקלט, ביטחון ותקווה לעתיד טוב יותר להם ולבני משפחותיהם. על פי נתוני נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), נכון לשנת 2023 ישנם כ-110 מיליון בני אדם ברחבי העולם שנעקרו מבתיהם בשל מלחמות, רדיפות ואסונות טבע, מתוכם כ-32.5 מיליון מוגדרים כפליטים. דוגמאות בולטות כוללות את משבר הפליטים בסוריה, שם כ-6.8 מיליון איש עזבו את המדינה מאז 2011, ואת משבר הפליטים בדרום סודן, שדחף למעלה מ-12 מיליון סודנים למדינות שכנות כמו אוגנדה וקניה.
הגירה מאזורי מלחמה מתאפיינת בכמה אתגרים מרכזיים. עומס על מדינות קולטות: מדינות הגובלות באזורי סכסוך כמו תורכיה, ירדן ולבנון במקרה הסורי, מתמודדות עם אתגרים כלכליים וחברתיים כבדים בשל זרם הפליטים. לדוגמה, בלבנון מהווים כ-1.5 מיליון פליטים סורים כרבע מהאוכלוסייה, ונוצר עומס על שירותי הבריאות, החינוך והתעסוקה. צרכים הומניטריים: פליטים מגיעים לעיתים במצב פיזי, נפשי וכלכלי קשה, הדורש השקעה משמעותית בשיקום, בטיפול רפואי ובהכשרה מקצועית במטרה לשלבם בשוק העבודה. מורכבות משפטית: תהליכי קליטת פליטים כרוכים בבדיקות ביטחוניות ובדרישות לעמידה בתנאים החוקיים של המדינה הקולטת, אשר לעיתים מחייבים תהליכי אישור ארוכים שמונעים הגירה מהירה ומסודרת. ולבסוף, העדר הסכמה בינלאומית: מדינות רבות מסרבות לקלוט פליטים בשל חששות פוליטיים, כלכליים או חברתיים, מה שמקשה על מציאת יעדים קולטים.
בהקשר זה ראוי לבחון כמה דוגמאות היסטוריות.
משבר הפליטים הסורי: בין 2011 ל-2023 עזבו כ-6.8 מיליון סורים את מדינתם, כאשר רובם נקלטו במדינות שכנות כמו תורכיה (3.6 מיליון), לבנון (1.5 מיליון) וירדן (660,000). מאות אלפי פליטים מסוריה נקלטו גם בגרמניה, שהשקיעה בשילובם באמצעות קורסי שפה, הכשרות מקצועיות ותמיכה סוציאלית; כ-160,000 פליטים נקלטו בשוודיה, שהעניקה מעמד תושב קבע לרבים מהם. תהליך זה התאפשר בזכות שיתוף פעולה בינלאומי, תמיכה כספית של האו"ם ומדינות תורמות, ומדיניות קליטה גמישה במדינות מסוימות.
משבר הפליטים מאריתריאה: מאות אלפי אריתריאים ברחו מהמשטר הדיקטטורי ומהשירות הצבאי הממושך, כאשר רבים מהם הגיעו לישראל דרך מצרים וחצי האי סיני.
משבר הפליטים הווייטנאמי: בשנות ה-70 וה-80, לאחר מלחמת וייטנאם, ברחו מאות אלפי "אנשי סירות" ממדינתם ונקלטו במדינות כמו ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. תהליך זה הצליח בזכות הסכמות בינלאומיות ותמיכה כספית.
אפגניסטן: בשנת 2021, לאחר השתלטות הטאליבן על המדינה, נקלטו למעלה מ-100 אלף פליטים אפגניים במדינות שונות ובהן בריטניה, גרמניה, הולנד, ארצות הברית ואף אוגנדה.
פליטים מאוקראינה: הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022 גרמה לבריחה של כ-8 מיליון פליטים, רובם נשים וילדים, עקב קרבות והרס נרחב. הפליטים נקלטו במדינות רבות ובהן פולין, רומניה, מולדובה, קנדה, ארצות הברית וישראל.
משבר הפליטים מרואנדה: רצח העם ברואנדה ב-1994, שבו נרצחו כ-800,000 בני הטוטסי, גרם לבריחת כ-2 מיליון איש, בעיקר למדינות שכנות. אלה נקלטו בקונגו, בבלגיה, בצרפת ואף בקנדה.
הינה כי כן, קליטת פליטים מאזורי מלחמה הינה תופעה רחבה, כך שנדמה שהמקום היחיד שממנו לא התאפשרה יציאה של פליטים היא רצועת עזה, זאת אף על פי שהמעמד של רובם המכריע של תושבי עזה הינו מעמד של פליט מוכר על ידי האו"ם. עולה לכן השאלה מדוע לא ניתן ליישם מודל דומה עבור תושבי עזה, תוך שיתוף פעולה עם מדינות קולטות בעולם.
על רקע זה, ההצעה של הנשיא טראמפ לקדם הגירה רחבת היקף של פלסטינים מעזה נראית הגיונית ונדרשת, בהתחשב בקושי הצפוי לשקם את הרצועה.
המקרה של עזה
עזה משתלבת בתמונה זו כמקרה ייחודי. עם אוכלוסייה של בין 1.5–2 מיליון תושבים החיים בצפיפות רבה (כ-5,500 תושבים לקמ"ר), תנאי עוני קשים והרס תשתיות כתוצאה מסבבי לחימה תכופים, ובעיקר ממלחמת "חרבות ברזל", ההגירה מהרצועה היא צורך הומניטרי דחוף. עם זאת, יש התלכדות אינטרסים בין מדינות ערביות למדינות רבות באירופה למנוע הגירה של פליטים פלסטינים מהרצועה. להבנתנו המניע המרכזי לכך הוא הרצון של מדינות רבות למנוע פתרון כלשהו לבעיות ברצועת עזה ולהשאיר את הרצועה כפצע מדמם, שמטרתו לייצר חיכוך מתמשך עם מדינת ישראל.
רצועת עזה כבר כיום אינה עונה על ההגדרה של מקום ראוי למגורי אדם. מאות קילומטרים של תת-קרקע, רובו מתחת לאזורי המגורים; אלפי מבנים הרוסים, חומרי נפץ ונפלים פזורים בכל מקום; זאת בנוסף לתשתיות מים, חשמל וביוב שנהרסו כליל ולשטחי חקלאות שאינם קיימים. מדובר במערכת שלמה המתקיימת במידה רבה הודות לסיוע הומניטרי ואיננה יכולה להתפרנס מפעילות יצרנית. נדרשת השקעה של מאות מיליארדי דולרים לשיקום הרצועה.
ניסיון העבר מלמד שחלק נכבד מהכסף ומהאמצעים שיוקצו לשיקום יופנו לבניית יכולות לחימה חדשות, כפי שאירע אחרי מבצעי "עופרת יצוקה", "צוק איתן" ו"שומר החומות", וסביר שכך יקרה גם הפעם. על פי הנחה ריאלית זו, סביר שניסיון לשקם את הרצועה יוביל שוב להרס, וחוזר חלילה. לכן, הפתרון של הגירה הוא הפתרון הנכון, ולמעשה היחיד האפשרי, הן עבור תושבי הרצועה (שכאמור רבים מהם מוגדרים כפליטים, לטענתם ולטענת גורמים בינ"ל), והן עבור מדינת ישראל. הסיכוי שממשל פלסטיני או זר יביא בתוך פרק זמן סביר להתנערות של האוכלוסייה הפלסטינית מנרטיב המאבק בישראל עד להכרעתה הוא קלוש.
ההערכה היא שכ-200,000 תושבים כבר עזבו את עזה מאז תחילת המלחמה, מה שמוכיח כי הגירה היא אפשרית, גם אם בקנה מידה מוגבל. האתגר המרכזי הוא מציאת מדינות שיסכימו לקלוט פליטים מעזה. מצרים מסרבת בתוקף לאפשר יציאת עזתים לתחומה, מדינות ערביות כמו ירדן, איחוד האמירויות, קטאר ותורכיה הביעו בעבר נכונות לסייע, אך התהליך בפועל נתקל בקשיים. לדוגמה ירדן, שכבר קלטה מאות אלפי פליטים עיראקים, סורים ופלסטינים, אינה מראה כל נכונות לקלוט אוכלוסייה עזתית, מעבר לפצועים הזקוקים לטיפול רפואי, וגם תורכיה אינה מוכנה לקלוט פליטים מעזה כשכל מטרתה הינה להנציח את המשבר ברצועה.
משרד הביטחון הקים מנהלת הגירה שתפקידה לסייע לתושבי עזה המבקשים להגר, אולם התהליך מתקדם בעצלתיים. הבירוקרטיה הישראלית מערימה קשיים, כשדרישות הזיכוי הביטחוני, שמטרתן למנוע יציאה של גורמים הקשורים לארגוני טרור, מאטות את התהליך ומגבילות את מספר האנשים שיכולים לעזוב. בחינת קטגוריות ספציפיות – כמו בעלי אזרחות כפולה, אנשים שיש להם קרובי משפחה בחו"ל או פצועים הזקוקים לטיפול רפואי – יכולה להקל על התהליך. לדוגמה, מדינות רבות מאפשרות איחוד משפחות או בקשות מקלט מדיני, וניתן לנצל זאת כדי לאפשר יציאה מהירה יותר.
המצב ההומניטרי בעזה מחייב פעולה מיידית. לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, כ-100,000 תושבים נפצעו במהלך הלחימה האחרונה, רבים מהם זקוקים לטיפול רפואי דחוף, שאינו זמין ברצועה. הוצאת פצועים בליווי בני משפחה למדינות כמו ירדן, איחוד האמירויות או קטאר יכולה לשמש כצעד ראשוני משמעותי, שגם יקל על הלחץ ההומניטרי וגם יפתח את הדלת להגירה רחבה יותר.
פתרונות פרקטיים תוך אימוץ גישה הדרגתית
כדי להתמודד עם האתגרים, יש לאמץ גישה פרקטית המבוססת על העיקרון ש"האויב של הטוב הוא הטוב ביותר". במקום לחכות לתוכנית הגירה מושלמת, יש לפעול מיידית באופן הדרגתי, תוך יצירת זרם קבוע של מהגרים באמצעות פתרונות מקומיים וממוקדים. להלן הצעות קונקרטיות:
הקמת מסלולים מהירים ליציאת פליטים – מנהלת ההגירה שהוקמה במשרד הביטחון הישראלי צריכה לפעול בדחיפות ליצירת מסלולים מהירים ליציאת פליטים. לדוגמה בעלי אזרחות כפולה: תושבים שיש להם אזרחות של מדינות כמו ירדן, מצרים או מדינות מערביות יכולים לקבל אישור יציאה מהיר, שכן הם אינם נחשבים כפליטים במובן הקלאסי אלא כאזרחים החוזרים למדינתם. איחוד משפחות: תושבים שיש להם קרובי משפחה במדינות זרות יכולים להגיש בקשות מקלט מדיני או איחוד משפחות. ישראל, בשיתוף עם מדינות ידידותיות, יכולה לסייע בהאצת התהליך על ידי מתן תיעוד מתאים ותיאום עם רשויות ההגירה במדינות היעד. פצועים וחולים: הוצאת פצועים למדינות ערביות ומוסלמיות שהביעו נכונות לכך כמו ירדן, איחוד האמירויות, קטאר ותורכיה, צריכה להפוך לזרם קבוע ומסודר. לדוגמה, ניתן להקים מסדרון הומניטרי דרך מעבר רפיח או מעבר כרם שלום שיאפשר הוצאת מאות פצועים מדי יום.
שיתוף פעולה בינלאומי – הגירה מעזה דורשת שיתוף פעולה הדוק עם הקהילייה הבינלאומית. סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR) יכולה למלא תפקיד מרכזי בתיאום קליטת פליטים במדינות שונות. מדינות המערב: מדינות כמו גרמניה, שוודיה וקנדה, שקלטו מספר גדול של פליטים סורים, עשויות להסכים לקלוט מספר מוגבל של פליטים מעזה, בתנאי שיוצג תהליך מסודר ומאורגן. לדוגמה, גרמניה קלטה כ-1.2 מיליון פליטים בין 2015 ל-2020, והיא עשויה להיות פתוחה לתוכנית דומה עבור עזה; מדינות ערביות ומוסלמיות: מדינות כמו קטאר ואיחוד האמירויות, שיש להן זיקה תרבותית ודתית לאוכלוסייה הפלסטינית, יכולות להפוך לשותפות מרכזיות בתהליך; ארגונים בינלאומיים: ארגונים כמו האיחוד האירופי והבנק העולמי יכולים לספק מימון לשיקום פליטים, כולל תמיכה בחינוך, הכשרה מקצועית ושילוב בשוק העבודה.
הקלות בירוקרטיות – התהליך הבירוקרטי הנוכחי, הכולל בדיקות ביטחוניות מחמירות, מהווה חסם משמעותי להגירה. ישראל יכולה לפשט את התהליך על ידי יצירת קטגוריות ברורות: הגדרת קבוצות זכאים ליציאה מהירה, כמו משפחות עם ילדים, פצועים או בעלי כישורים מקצועיים מבוקשים; הקמת ועדה מהירה: הקמת ועדה מיוחדת שתבחן בקשות יציאה תוך 48–72 שעות, תוך שימוש במסד נתונים משותף עם גורמי מודיעין; ולבסוף, הפעלת לחץ על מצרים לתיאום האצת התהליך במעבר רפיח, תוך הקפדה על שיקולי ביטחון.
תמריצים כלכליים – העלות הכלכלית של הגירה מעזה אינה צריכה להוות חסם, שכן העולם השקיע מיליארדי דולרים בשיקום הרצועה לאחר כל סבב לחימה. השקעה בהגירה יכולה להיות משתלמת יותר בטווח הארוך, שכן היא תפחית את הצורך בשיקום חוזר ונשנה. לדוגמה, מימון בינלאומי: מדינות תורמות, כמו האיחוד האירופי, ארצות הברית וקטאר, יכולות להקצות תקציבים ייעודיים לקליטת פליטים, כולל תמיכה בשיקום, חינוך והכשרה מקצועית; תמריצים למדינות קולטות: הצעת סיוע כלכלי או הטבות מדיניות למדינות שיסכימו לקלוט פליטים, כגון הקלות בסחר או תמיכה בפרויקטים תשתיתיים.
ההיבט ההומניטרי והמוסרי
הגירה מעזה אינה רק שאלה של היתכנות מעשית, אלא גם של מחויבות מוסרית. תושבי עזה, שחיים תחת תנאים קשים של עוני, הגבלות על חופש התנועה ואיום מתמיד של אלימות, זכאים – אם ירצו בכך – למעמד של פליטים על פי הגדרת האו"ם. האמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) מגדירה פליט כמי שחושש מרדיפה או שאינו יכול לשוב למדינתו בשל סכנה ממשית. תושבי עזה שירצו בכך עונים על הגדרה זו, ולכן קליטתם ושיקומם הם מחויבות בינלאומית.
יתרה מכך, קליטת פליטים מעזה יכולה לתרום ליציבות האזורית. הפחתת הלחץ על הרצועה, שבה הצפיפות והעוני יוצרים קרקע פורייה לקיצוניות, עשויה להפחית את המתיחות ולסייע ביצירת תנאים לשלום ארוך-טווח. מדינות התומכות בפתרון הומניטרי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו האיחוד האירופי ומדינות המפרץ, יכולות לקחת חלק פעיל בתהליך.
סיכום
הגירה מעזה מחייבת שידוד מערכות לאומי מתוך הבנת גודל השעה. המשימה מורכבת, אך אפשרית. הזמן אינו משחק לטובתנו, ולכן יש לפעול בנוהל חירום. מנהלת ההגירה במשרד הביטחון, בשיתוף עם גורמים בינלאומיים, צריכה להתמקד בפתרונות הפרקטיים שתוארו לעיל. הפעולה אינה צריכה להמתין להשלמת כל מטרות המלחמה, אלא לפעול במקביל כדי להניע את המהלך.
ההישגים של ישראל במערכה מול איראן ושיתוף הפעולה ההדוק מול ארצות הברית מייצרים אף הם הזדמנות אסטרטגית לקדם הגירה מרצועת עזה. הפגיעה באיראן ובתוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים שלה מותירה למעשה את רצועת עזה כמוקד החיכוך האחרון של הציר הרדיקלי. טוב יהיה, עבור מדינת ישראל וגם עבור ארה"ב בהנהגת הנשיא טראמפ, שגם מוקד זה ינוטרל באמצעות מימוש חזון ההגירה שלו, כחלק מבניית הארכיטקטורה האזורית החדשה שארצות הברית מבקשת לכונן במזרח התיכון בחסות הסכמי אברהם והנורמליזציה עם ערב הסעודית. בה בעת, חמאס, שמוצא עצמו מבודד מבעלות בריתו, מאבד שליטה על חלוקת הסיוע ההומניטרי וכתוצאה מכך גם על האוכלוסייה. זו מבינה שהחלומות על שיקום הרצועה, כפי שהיה לאחר סבבי הלחימה הקודמים, לא יקרמו עור וגידים והחלופות היחידות שנותרו לה הן חיים בערי אוהלים בתנאי פליטות קשים, או הגירה. אין תמה שמשיחות אקראיות עם תושבי הרצועה המגיעים לקבל מזון בתחנות החלוקה החדשות שמפעילה חברת GHF מתקבל רושם ברור כי רבים מהתושבים יבחרו בהגירה כפתרון מועדף למצוקתם, אם יתאפשר להם הדבר.
הגירה בקנה מידה גדול היא אפשרית, בתנאי שקיימים רצון פוליטי ומשאבים מתאימים. השקעה בהגירה מעזה היא לא רק צעד הומניטרי, אלא גם פתרון אסטרטגי שיגדע באחת את מעגל האלימות וייצר מציאות יציבה וטובה יותר לכולם. צעד זה ישלח מסר מהדהד לכל חורשי רעתנו שישראל לא תקבל עוד מציאות של מעגלי דמים שהובילו למתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר. כל יום שעובר ללא פעולה מגביר את הסבל האנושי ומחמיר את האתגרים, ולכן יש לפעול בדחיפות ובנחישות.
[1]הכוונה הנה להגירה מרצון.
[2] סקרים של ד"ר ח'ליל שקאקי, ממכון PCPSR (Palestinian Center for Public Survey and Research).
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
